סיפור בהמשכים סערת הרבעים

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת! מכל סוג שהוא.

 

[קנה סוף]

מספר מחשבות עפו בראשו, מתיזות גלים על האדמה שתחתיו. אליאב רקע קלות ברגלו, מוחק את הגלים מתחת לנעליו. מספיק.

נשמע שהמחשבות שלו מוחשיות. אבל לא היה נראה שהסיפור הולך לכיוון של פנטזיה. הייתה כוונה אחרת במשפט?

בהבלחה של רגע

זה הטעה אותי, חשבתי שבעקבות מחשבה שהבליחה בו הוא הגיע למסקנה חשובה ש... הוא בעצם התכוון לאכול. מפתיע.

אַבִיאֵל נדבק מנו

ממנו.

 

[שירת הכוכבים]

נשמע שהמחשבות שלו מוחשיות. אבל לא היה נראה שהסיפור הולך לכיוון של פנטזיה. הייתה כוונה אחרת במשפט?

ובכן, הסיפור כן הולך לפנטזיה. לפחות ממה שנראה לי, גם אם ההתחלה לא רימזה על כך לגמרי.
המחשבות של אליאב לא מוחשיות במלוא המובן של המילה, אבל הוא עצמו הרגיש כמעט כאילו הן כן מוחשיות.

ממנו

תודה, הספקתי לתקן.

זה הטעה אותי, חשבתי שבעקבות מחשבה שהבליחה בו הוא הגיע למסקנה חשובה ש... הוא בעצם התכוון לאכול. מפתיע.

לא כל כך הבנתי למה התכוונת.
הוא התלבט מה לעשות, ובסוף החליט שעדיף שקודם יאכל. אם הוא רוצה לצאת איזשהו מרדף- לא כדאי לעשות אותו עם כלי מלא מים ביד. וזה מחוץ לעובדה שאולי לא כל כך ניכרת בינתיים- אליאב (ולא רק הוא) אוכל רק כשהוא מוכרח.

 

[קנה סוף]

לא כל כך הבנתי למה התכוונת.

התכוונתי לכך שהניסוח בלבל אותי וגרם לי לחשוב שבפתע פתאום עלתה לו תגלית שגורמת לו לבצע פעולה מסויימת, אותה אנחנו מגלים בהמשך המשפט. אבל בפועל, מה שהוא עשה היה צפוי ומתוכנן על ידיו עוד קודם.

 

[CN]

ב"ה

תודה ששיחררת את דרגמיאל ממשא האשמה.
תודה בשם כל הקוראים
אם הוא עדיין לא בשל להגיע לתובנות בעצמו, טוב שהיו לידו אנשים טובים שעזרו לו...
שילאה נשמעת מקסימה.

בפרק של אליאב, ההבלחה הפריעה גם לי, כי זו מילה שמתארת הארה פתאומית על רעיון יצירתי שיכול לפתור איזו מצוקה או בעיה,
אבל ללכת לאכול לא נשמע איזו גאונות וגם לא קשור לבעיית הסקיטו הנעלם.

המחשבות שיוצרות גלים, זה קצת היה מוזר. זה שהוא מחה אותם עם הנעל 'נרמל' את האירוע, כאילו בלי להתכוון הוא עשה צורות עם הנעל בחול תוך כדי מחשבה, ואח"כ מחק את מה שעשה. צורות שעושים כלאחר-יד, כמו שמשרבטים במהלך שיחת טלפון למשל...
אז אם כאן היה אמור להיות רמז לפנטזיה, צריך להדגיש אותו יותר.
לדעתי זה חבל להכניס את זה בפרק הנוכחי, כי זה לא תואם את העולם שבנית.
רוב העולם היה נורמלי, חוץ מהמדבר ההוא.
אז לפנטזיה היו גבולות ברורים והגיוניים.
אבל המחשבות שיוצרות גלים באדמה, לא מוסיפות כלום בפרק הזה, ולא מייצרות לנו איזשהי מסגרת הגיונית עם סיבות (שמובנות לנו, הקוראים) לפנטזיה הזו.
זו דעתי..
בהצלחה, סיפור יפיפה ונוגע ללב.

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. שם הוא לקח איתו ילד בשם לוריש, על מנת למסור אותו לדודיו.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
אוליאל: חבר טוב של סאנדמיאל.

פרק 28
הגבעה הייתה גבוהה, ובלתי אפשרי היה לדעת מה מסתתר מעבר לה.
שביל העפר הסלול עבר בסמוך להר, ובקצהו כבר היה ניתן לחשוף את הנמצא מעבר להר.
בתי עץ קטנים, נמוכי קומה, במרחק הושטת יד כמעט.
סַאנְדְמִיאֵל הביט בהפתעה בבתים, "זהו כפר קוּרְטֶאשׁ?".
"אני חושב שכן" לוֹרִישׁ מאחוריו נע במקומו, "בוא נמשיך, סַאנְדְמִיאֵל. אני רוצה כבר לפגוש את דוד שלי".
סַאנְדְמִיאֵל נתן מכה קלה לבהמה הזקנה שלו, וזו המשיכה ללכת.
הם נכנסו אל הכפר, וסַאנְדְמִיאֵל ירד בקפיצה מן הבהמה. "איך קוראים לדוד שלך?".
"נֵהוֹסַאר" השיב לוֹרִישׁ, פניו מהורהרות. "אתה רוצה לשאול עליו אנשים?".
סַאנְדְמִיאֵל חייך אליו, "אני אנסה".
הוא הביט ימינה ושמאלה. כמה ילדים, הוא חושב שכולם צעירים מלוֹרִישׁ, שיחקו באיזשהו משחק מוזר בסמוך לאחד העצים הממלאים את הכפר.
"סליחה, ילדים" סַאנְדְמִיאֵל התקרב אליהם בצעדים מעט מהוססים, "אתם יודעים איפה גר נֵהוֹסַאר?".
אחד הילדים הביט לעברו. "שם" הוא החווה בידו ימינה, וחזר למשחק.
ילד אחר התקרב לעברו, "בוא, אני אראה לך".
סַאנְדְמִיאֵל הלך בעקבות הילד, מגיע אל בית עץ נחמד, נמוך קומה כמו כל השאר. על אחת משלוש המדרגות העולות אליו ישב ילדון כבן ארבע, ושיחק במשחק עץ משונה.
"הנה, פה הם גרים" מלמל הילד בחופזה, ומיהר לרוץ בחזרה אל המשחק.
סַאנְדְמִיאֵל הלך אחריו, מקווה שהוא יזכור את הדרך כשיחזור לכאן עם לוֹרִישׁ והבהמה.
לוֹרִישׁ המתין לו באותו המקום בו הוא נשאר, רק שבינתיים הוא הספיק לרדת מהבהמה ולשוחח עם הילדים.
"הם אמרו שדוד שלי עכשיו בשדות, אבל דודה שלי אמורה להיות בבית" לוֹרִישׁ הביט בו, והיה נראה כל כך מאושר פתאום. "שנלך לשם עכשיו?".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן, שמח לראות אותו כך. "בטח שנלך".
הוא החל ללכת בחזרה אל המקום אותו הראה לו הילד, מגלה לרווחתו שהדרך לא מסובכת כלל.
הילד בן הארבע עדיין ישב על המדרגות, אלא שהפעם גם עמדה בפתח אישה צעירה וחייכנית.
"את אשתו של נֵהוֹסַאר?" לוֹרִישׁ פנה אליה עוד לפני שסַאנְדְמִיאֵל החל לברור את מילותיו.
היא הנהנה, מופתעת מעט. "ומי אתם?".
"אני אחיין שלו" לוֹרִישׁ נראה נבוך פתאום, "קוראים לי לוֹרִישׁ. ההורים שלי נפטרו וסבא שלי חשב..." הוא עצר.
"אתה לוֹרִישׁ, הבן של סְנָארוּ?" האישה עקפה את הילד, מתקרבת לעברם, "בעלי כבר מזמן רצה ליצור איתך קשר, הוא רק לא ידע איך! הוא חיכה שיהיה לו מעט חופש מן העבודה... הוא כל כך ישמח לראות אותך!".
לוֹרִישׁ חייך, והילדון בן הארבע הרים אליו ראש.
סַאנְדְמִיאֵל חש עצמו מיותר.
הוא הסתובב והלך משם, מושך ברצועות הבהמה.

 

[שירת הכוכבים]

כפר קוּרְטֶאשׁ נראה כפר גדול מאוד, בטוח יימצא מישהו שיארח אותו. הוא חיפש בעיניו אי מי מבוגר, אך לא מצא.
רק לאחר שהספיק להתחרט שבע פעמים שלא נותר עם לוֹרִישׁ בביתם של דודיו, וחיכה להופעת נֵהוֹסַאר- נתקל לפתע בגבר צעיר היושב על גדר אבן נמוכה.
"סלח לי אדוני, האם יש כאן בית הארחה כלשהו?" התעניין סַאנְדְמִיאֵל בנימוס.
הגבר הרים אליו עיניים, מכווץ את מצחו. "בית הארחה? לא, לא. אבל יש כאן כמה אנשים שבתמורה לכמה מטבעות תוכל ללון אצלם למספר ימים".
"יופי" סַאנְדְמִיאֵל נשם לרווחה בתוך תוכו. רק לא כמו בלִיאַשְׁאָר. "נשמע לי טוב. איך אני מוצא את האנשים הללו?".
הגבר נראה כמתלבט לרגע. "שמע" הוא אמר לאחר רגע ארוך של מחשבה, "הכי טוב שתלך אל זקן הכפר. הוא כבר ידאג שיהיה לך איפה להיות".
שוב פעם זקן הכפר? טוב, לא אכפת לו.
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לעומתו, "ואיפה נמצא זקן הכפר?".
הגבר החווה לשמאלו, "בבית השלישי מכאן. יש לו דלת שפעם הייתה צבועה בתכלת, והיום נשארו רק שרידים. על אחד החלונות יש קן של יונים".
"תודה לך, אדוני" סַאנְדְמִיאֵל הניד לעברו בראשו, ומיהר אל המקום. את הבהמה שלו הוא קשר לעץ סמוך, והתקדם בלעדיה אל ביתו של זקן הכפר.
העצה של אוּלִיאֵל שוב הדהדה בראשו, והוא הרהר בכך שאולי זו הייתה העצה הכי טובה שקיבל מאוּלִיאֵל אי פעם, וגם המתנה הטובה ביותר.
טוב, הוא גם ככה היה מתנהג בכבוד אל הזקנים, ובכל זאת- עצתו של אוּלִיאֵל רלוונטית מאוד.
סַאנְדְמִיאֵל בחן את דלת הכניסה של הבית השלישי. היו עליה שיירים של צבע תכלת מלוכלך. הוא העיף מבט על החלונות. על אחד מהם, הקיצוני משמאל, נח קן יונים ובו שתי ביצים.
הוא נקש קלות על הדלת, וזו נפתחה לאחר מספר רגעי המתנה.
"הו, רואה אני כי הינך אורח כאן בכפרנו" זקן הכפר בעצמו פתח לו הדלת. זקנו הלבן הגיע כמעט עד מותניו, ועיניו היו בהירות וחודרות. "היכנס אל הבית, נשב ונדבר".
סַאנְדְמִיאֵל הובך מעט, אך נכנס בעקבות הזקן אל תוך הבית.
תוך הבית לא היה שונה בהרבה מבחוץ: בית עץ כפרי פשוט, מאלו שנתקל בכפר הראשון אליו נכנס מאז יצא למסע.
זקן הכפר החווה בידו על כיסא עץ מחורץ, והתיישב בעצמו על כיסא אחר, עתיק לא פחות.
סַאנְדְמִיאֵל התיישב בהיסוס.
"אורחים הם דבר חשוב" הזקן לא הביט על סַאנְדְמִיאֵל כשאמר זאת, "ואני תמיד חפץ לשמוע מה מניע אנשים לצאת מביתם, ולנדוד בדרכים".
"אמא שלי חולה" אצבעותיו של סַאנְדְמִיאֵל נאחזו זו בזו, "חולה מאוד. התרופה למחלה שלה נמצאת בעמק השְׁחוֹר".
הזקן השתעל ארוכות. הוא אחז בליבו, עיניו גדולות. הוא נרגע רק לאחר שתי דקות, והביט בסַאנְדְמִיאֵל בהפתעה. "אתה במסע אל עמק השְׁחוֹר, בחור צעיר?".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לאט. "אני... היא חולה מאוד, ואבא שלי כבר נפטר. יש לי גם אח קטן ש... צריך אמא".
"כולנו ילדים קטנים" לחש הזקן לאט, "שצריכים את אבא ואמא שלנו. לעד".
מבטו של סַאנְדְמִיאֵל הושפל. "אני יודע. אבל... היא צעירה. כל כך צעירה. ואני... לא יכולתי לשבת באוהל ולצפות במותה הקרב".
"אתה ממאהלי הדרום?" הזקן הופתע עוד יותר, "עברת דרך מדבר לִימוּאָן?? ודרך לִיאַשְׁאָר??".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן, חש את לחייו מתחממות. "כן, אני... משם".
מבטו של הזקן ננעץ בו, כמו רוצה לפענח את סודותיו. אחר הוא נאנח אנחה ארוכה, ומלמל משהו לא מובן. רגע לאחר מכן הוא כבר היה נראה ערני יותר, "אז אתה עכשיו בעצם צריך לצאת אל דרך בִּיאָלוּג".
"דרך בִּיאָלוּג?" חזר אחריו סַאנְדְמִיאֵל, "הבנתי שזה קרוב לכאן. זה נכון?".
זקן הכפר הנהן, עיניו נעוצות בעיניו של סַאנְדְמִיאֵל. "כן, זה... קרוב". היה נראה שהוא חושב על משהו אחר.
סַאנְדְמִיאֵל כחכח בגרונו, מנסה להבין האם הזקן שלפניו אכן צלול מספיק בשביל להגיד לו מאיפה הוא צריך ללכת.
הזקן הביט בו לרגע ארוך בשתיקה, עיניו הבהירות עדיין על עיניו של סַאנְדְמִיאֵל. אחר הוא השתעל שוב, הפעם קצרות, והסיט את עיניו. "מהו צבע העיניים שלך, בחורי?".
השאלה הביכה מעט את סַאנְדְמִיאֵל. הוא יודע שצבע העיניים שלו אינו שגרתי כלל, אך אף פעם לא נשאל על כך. "אדום".
הזקן השתהה לרגע, ואחר הנהן כמו לעצמו. הוא מלמל עוד כמה מילים לא מובנות, שהיו נשמעות כמו שפה זרה, ואחר התרומם מכיסאו. "רגע, אתה צריך מקום לישון בו? אני כבר אדבר בשבילך עם זְלוּאָטִי. הוא ידאג לך".
הענייניות בלבלה מעט את סַאנְדְמִיאֵל, אך הוא קם ממקומו בעקבות הזקן. עוד בטרם הספיק להבין מה קורה, נכנס אל החדר הגדול בחור צעיר וגבוה, שהוביל אותו החוצה ולאחר מכן גם בשבילי הכפר.
עשר דקות אחר כך כבר עמד סַאנְדְמִיאֵל ליד מארחו החדש, והושיט לו את הסכום שביקש- ארבעה מטבעות נחושת, השוות כל אחת חמישה טְלַארִים.
אין ספק שהביקור אצל הזקן היה שווה את עצמו, מהרבה בחינות. אבל משהו בו הרגיש לסַאנְדְמִיאֵל תמוה, תמוה מאוד.
....

 

[שירת הכוכבים]

ו- איך יכולתי לשכוח- אשמח לביקורת.

 

[קנה סוף]

"בעלי כבר מזמן רצה ליצור איתך קשר, הוא רק לא ידע איך!

אני חושבת שמתאים יותר שתאמר 'נהוסר'.

רק לאחר שהספיק להתחרט שבע פעמים שלא נותר עם לוֹרִישׁ בביתם של דודיו

'על כך שלא' תקין יותר.

"הו, רואה אני כי הינך אורח כאן בכפרנו"

דבריו הבאים של הזקן אינם נאמרים במשלב גבוה כמו זה, ולפיכך המשפט הזה נראה מלאכותי ולא אמיתי.

 

[פניני ריין]

מה קורה?
יש המשך?

 

[שירת הכוכבים]

מה קורה?
יש המשך?

הפרק מוכן, בעזרת ה' אעלה אותו היום או מחר.

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. שם הוא לקח איתו ילד בשם לוריש, על מנת למסור אותו לדודיו.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם סיפר לו על איש השקט, ולאחר מכן לקח אותו אל ספרייה בתוך ארמונו.

ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. הוא חיפש מישהו שיעזור לו בפעולותיו, כיוון שהוא עצמו כבר מזדקן. לאחר שפגש בגאטסאם החליט כי הוא המתאים לכך, והזמין אותו לביתו. שם הוא רקם עבורו סיפור על מנת לקנות אותו.

פרק 29
אור השמש חדר דרך התריסים.
הוא ליטף את הרהיטים, מרפרף על עיניו העצומות של סַאנְדְמִיאֵל.
זה פקח אותן באיטיות, בוחן את סביבתו לרגע אחד קצר.
אחר הוא התיישב על מיטתו, מביט בחדרון הקטן בו מונח המזרן שלו.
מארחו סיפר לו שמדובר בעיקרון בחדר של בנו הגדול, אך בעת הצורך הוא יכול לשמש כחדר אורחים- והבן הולך לישון יחד עם אחיו הצעירים.
סַאנְדְמִיאֵל נטל את ידיו, וניער אותן על מנת שהטיפות יזלגו מטה, בחזרה אל הקערה.
אחר הוא קם מן המיטה, ונטל את בגדיו מן הכיסא עליו הניח אותם.
הם היו מעט מקומטים, אך זה לא היה לו אכפת. הוא באמצע מסע עכשיו, והוא לא אמור לדאוג כל כך לאופן בו הוא נראה.
רק לאחר שגם את הגלימה הוא עטה על גופו, יצא סַאנְדְמִיאֵל מן החדר.
האפלולית מאתמול, זו שקידמה אותו בחדר הגדול המשמש כמבוא וסלון בו זמנית, לא השתנתה כלל.
המארח עמד בסמוך לדלת, וקשר את שרוכי נעליו הגבוהות.
שני בניו הגדולים, נערים בשנות העשרה, עמדו לצידו, ונראים כעומדים לצאת.
"אתם יוצאים עכשיו לעבודה?" שעת הבוקר המוקדמת בה הם כבר מאורגנים ליציאה הפתיעה את סַאנְדְמִיאֵל, "כל כך מוקדם?".
"זה לא סתם" הצעיר מבין שני הנערים הביט בו בעיניים מלאות ברק, "היום יש יום שוק. אבא מוכר את כל החיטים מן השדה שלנו לאחד מבעלי הדוכנים של החיטה, ואנחנו צריכים לקחת עכשיו את כל החיטה אל הדוכן".
סֲאנְדְמִיאֵל הביט בזרועותיו בהיסוס, "אתם צריכים עזרה?".
המארח התרומם, "לא, תודה. אנחנו כבר מיומנים בעבודה, ומסתדרים נהדר שלושתנו יחד. אתה יכול בינתיים לאכול משהו, ואחר כך אולי תצא אל השוק. תוכל להצטייד להמשך דרכך".
זה רעיון.
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לעבר מארחו, חש נבוך מעט מן העובדה שהוא אמור לקחת אוכל לבדו.
"יש על השולחן לחם" נראה שהמארח מבין מעט לליבו, "וגם קצת מלח. בצד מונחים גם קצת ירקות, אתה יכול לקחת משם".
הוא יסתפק בלחם. סַאנְדְמִיאֵל נכנס אל תוך הקיטון הצר שמשמש כמטבח, והתיישב על הכיסא הבודד המונח שם. שולחן העץ היה קטן וחשוף, עשוי מכמה ענפים המחוברים זה לזה באמצעות מסמרים.
הוא הביט בלחם הכפרי החצוי שהיה מונח על השולחן, וחתך ממנו חתיכה קטנה. הוא נטל את ידיו מן הכד שנח בפינה, ונגס בלחם. אה, הוא בסדר דווקא. כבר חשב שיהיה מדובר בלחם ישן.
החתיכה שלקח נגמרה מאוד מהר, וסַאנְדְמִיאֵל נזכר שעליו להתפלל. הרעב גבר עליו קודם לכן, משכיח ממנו את התפילה, אך כעת הוא חייב לעשות זאת.
הוא חזר אל חדרו, והתפלל שם בעיניים עצומות.
לאחר התפילה הוא ייצא אל השוק. הוא חושב שהוא יודע איפה הוא ממוקם, ראה אתמול כמה דוכני עץ באחד מן הרחובות הרחבים יותר.
הוא מקווה שיוכל למצוא שם דברים בהם יוכל להצטייד עבור המשך המסע.

....

 

[שירת הכוכבים]

עבר
הארונות כולם היו עשויים מעץ אדום.
הם היו רבים, וכיסו את הקירות כולם.
החדר היה ענק, אולי ניתן היה לקרוא לו אולם. רצפת העץ שלו כוסתה בשטיח עבה ברוב השטח, ורק בקצוות ניתן היה להבחין בחיפוי העץ שעל הרצפה.
הספרים היו נראים עתיקים ברובם, והם מילאו את הארונות בדחיסות גבוהה.
במרכז השטיח נחו שלוש כורסאות בכעין מעגל קטן, שמרכזו עמד שולחן עץ נמוך שעליו פמוט גבוה עשוי כסף.
החדר כולו העלה אבק, וגַאטְסָאם נופף בידו אל מול פניו. ענני אבק ריחפו בחדר, והוא התקשה מעט לנשום.
לא רק בגלל האבק, אלא גם בגלל ההתרגשות. כל כך הרבה ספרים. בחדר אחד. הספרים האלו, הם נראים כל כך טובים! האם ליאם בא להציע לו ליטול מכאן ספרים?
ובכן, נראה לו שהוא לא יוכל לסרב לכך.
לִיאַם כחכח בגרונו לצידו, מסמן דבר מה למשרת גבה קומה בפנים חתומות.
המשרת החוויר, והסתלק מן המקום. המשרת שפתח עבורם קודם לכן את הדלת עמד זקוף ככל הניתן, אך גַאטְסָאם חש שלִיאַם עדיין כועס עליו.
"ניכנס פנימה" לִיאַם כבר עמד בפנים, ובסמוך אליו ניצב המשרת עם עששית הנפט הדולקת.
אחד מן המשרתים הנוספים הדליק אף הוא עששית, ואור רך החל להתפשט בהדרגה בחדר האפל.
משרת אחר, שלישי, ניגש אל ווילון בורדו עבה וגדול בקצה האולם- במקום היחיד בו לא ארונות הספרים הם אלו שמסתירים על הקיר- והסיט אותו הצידה בתנועה אחת ארוכה. אור יום חדר אל האולם, דרך חלון זכוכית מלא באבק.
גַאטְסָאם העיף מבט על פניו החתומות של לִיאַם. משהו בעיניו הכחולות נע.
גַאטְסָאם נבהל מעט מן המראה, אך לא הראה זאת כלפי חוץ. בזריזות מחשבתית בה הוא משתמש בדרך כלל רק כשמדובר בחידות מתמטיות- הבין גַאטְסָאם את הסיטואציה.
מישהו היה אמור לנקות את החדר לפני בואם, או בכלל לנקות את החדר בקביעות מן האבק המצטבר. אך אותו אחד לא ביצע זאת, ואף אחד אחר לא החליף אותו.
אותו אחד הוא כנראה המשרת הגבוה, או שהיה מדובר בכמה אנשים שהחליטו יחד שלא לנקות את החדר. עכשיו לִיאַם כועס על המשרתים הסוררים, כנראה די בצדק.
לִיאַם הוסיף לעמוד באותה התנוחה, והמשרתים נראו מעט מבוהלים.
גַאטְסָאם נע מעט על מקומו, הוא רוצה להעניש אותם?
"הספרים" הוא אמר בקול נמוך, "הם ספרי קריאה?".
לִיאַם העיף בו מבט, ואחר פלט משהו הדומה לאנחה. "גם. מדובר בעיקר על ספרי מידע".
מידע. כמו בקלסרים של פִּיאֶתָר, מנהל החשבונות של האחוזה? או שמדובר במידע מסוג אחר.
גַאטְסָאם המשיך להביט בספרים. הם לא נראים כמו הקלסרים של פִּיאֶתָר. הם נראים ספרים מסתוריים יותר, כאלו הצופנים בתוכם סודות.
"השאירו את העששיות במקום המיועד לכך" לִיאַם נעמד במרכז האולם, בסמוך לכורסאות.
המשרתים תלו בזה אחר זה את העששיות על ווים המחוברים לארונות, ויצאו מן החדר. הדלת נסגרה מאחוריהם.
גַאטְסָאם התחיל לחוש שלא בנוח, אך התחושה הזו פגה כששוב הביט בספרים. הם כמו לחשו לו, קראו לו לקרוא בהם.
"כאן אספתי מידע בנוגע לאיש השקט ואנשיו" קולו של לִיאַם נמוך אך מלא בדרמה, "במשך שנים על גבי שנים אגרתי כאן ספרים שונים הקשורים בדרכים שונות אליהם. הקדשתי זמן ומחשבה וקראתי את רובם".
גַאטְסָאם בהה בספרים. הוא באמת קרא את רובם? מבט אחד על פניו של לִיאַם גילה לו שלא. הוא קרא בקושי את חציים.
"אם תקרא כמה מן הספרים, הדבר וודאי יסייע לנו במאבק נגדם" קולו של לִיאַם ירד, ומבטו ננעץ אי שם על אחד הארונות. "והרי ידוע שבשביל להילחם באויב כהוגן צריך להכיר אותו".
גַאטְסָאם הנהן לאט. "אני אקרא את הספרים" הוא עבר בסמוך לארונות, מעביר יד כמו מרפרפת- אך לא נוגעת- בספרים בעלי הכריכות הקשות, הישנות.
הוא נעצר באחת. אחד מן הספרים משך את תשומת ליבו.
היה זה ספר גבוה מן האחרים, בכל כריכה מתפוררת.
מבלי לחשוב הרבה שלף גַאטְסָאם את הספר מן הספרייה, מביט על הכריכה החומה-כהה, שהתפוררה בידיו.
הוא פתח את הספר. על העמוד הראשון נכתבו מספר מילים גדולות בשפה לא מוכרת.
מתחתן, באותיות רגילות ומוכרות, נכתבו ארבע מילים: 'אש שנושבת במימי האדמה'.
שם מעורפל. גַאטְסָאם החל להעביר דף, אך יד כבדה הונחה על כתפו. הוא הסתובב. "אירע דבר מה?".
לִיאַם כחכח בגרונו בחוסר שביעות רצון. "עדיף שלא תקרא את הספר הזה" הוא אמר בקול נמוך, "תבחר לך ספר אחר".
גַאטְסָאם הביט באכזבה בספר. הוא היה נראה לו כמו דבר שהוא חייב לקרוא.
באיטיות הוא השיב את הספר למקומו, שולף תחתיו ספר אחר, כזה שמראהו היה יפה יותר, אך תוכנו כנראה קצת פחות.
הפעם לִיאַם היה מרוצה.

....

 

[מה שניחשת]

יפההה

 

[קנה סוף]

שמרכזו עמד שולחן עץ נמוך

שבמרכזו.

כמו בקלסרים של פִּיאֶתָר, מנהל החשבונות של האחוזה?

הקלסרים של פִּיאֶתָר

נראה לי שזהו ניסוח שמתאים לאדם תמים ולא חכם מאוד. לא לגאטסאם. המונח 'קלסרי/ספרי חשבונות' הולם יותר, אני חושבת.

הקדשתי זמן ומחשבה וקראתי את רובם".

מבט אחד על פניו של לִיאַם גילה לו שלא. הוא קרא בקושי את חציים.

אם במבט אחד הוא מבחין בשקר או בהפרזה, איך האמין בתמימות שכזו לכל דבריו הקודמים של ליאם, שבסך הכל מתחמן אותו לצרכיו? ואיך הוא מקבל בהכנעה ובהשלמה את דבריו של ליאם בנוגע לספר, ללא שמץ של חשדנות ראויה?

 

[שירת הכוכבים]

שבמרכזו

תודה.

נראה לי שזהו ניסוח שמתאים לאדם תמים ולא חכם מאוד. לא לגאטסאם. המונח 'קלסרי/ספרי חשבונות' הולם יותר, אני חושבת.

צודקת.

אם במבט אחד הוא מבחין בשקר או בהפרזה, איך האמין בתמימות שכזו לכל דבריו הקודמים של ליאם, שבסך הכל מתחמן אותו לצרכיו? ואיך הוא מקבל בהכנעה ובהשלמה את דבריו של ליאם בנוגע לספר, ללא שמץ של חשדנות ראויה?

שאלה טובה. עם תשובה טובה, אבל לא לעכשיו. בוא נאמר שהשאלות האלו אמורות לעלות, זה די מכוון.

 

[נ. גל]

השלמתי כמה פרקים יחד (כהרגלי הסורר), ונהנתי היטב.
כמובן מחכה להמשך.
אגב, לא מבינה את הצורך לכתוב כל פעם מחדש "מחכה לביקורת".

"מהו צבע העיניים שלך, בחורי?".
השאלה הביכה מעט את סַאנְדְמִיאֵל. הוא יודע שצבע העיניים שלו אינו שגרתי כלל, אך אף פעם לא נשאל על כך. "אדום".

זה הוזכר כבר קודם?
אדום של ממש, או גוון הנוטה לאדום?
זה פרט מעניין, הייתי שמחה שבאחד הפרקים יהיה הסבר איך זה נראה באמת (או שהיה ופספסתי).

מידע. כמו בקלסרים של פִּיאֶתָר, מנהל החשבונות של האחוזה? או שמדובר במידע מסוג אחר.
גַאטְסָאם המשיך להביט בספרים. הם לא נראים כמו הקלסרים של פִּיאֶתָר. הם נראים ספרים מסתוריים יותר, כאלו הצופנים בתוכם סודות.

נדמה כאילו אלו שני משפטים מיותרים.
מי חושב שספריה תהיה דומה לספרי חשבונות?!

'אש שנושבת במימי האדמה'.

ביטוי מרתק ומעורר סקרנות.

 

[שירת הכוכבים]

זה הוזכר כבר קודם?
אדום של ממש, או גוון הנוטה לאדום?
זה פרט מעניין, הייתי שמחה שבאחד הפרקים יהיה הסבר איך זה נראה באמת (או שהיה ופספסתי).

האמת היא שדי ציפיתי שמישהו ישאל על זה משהו, והופתעתי כשזה לא קרה.
זה לא הוזכר קודם. זה פרט שרציתי להכניס כבר מזמן ולא מצאתי את הרגע המתאים עד הפרק ההוא.
מדובר באדום של ממש, קרוב מאוד לצבע שאת מדמיינת כשאומרים לך 'אדום' (ואם עולים לך דברים אחרים- הכוונה לצבע שבו ילדים משתמשים בדרך כלל). הנחתי שזה די יהיה ברור, אבל אם רוצים אני יכולה להכניס תיאור מפורט קצת יותר. אולי כדאי שבכל מקרה אכתוב מראה מפורט יותר של הדמויות בכלל וסאנדמיאל בפרט.

 

[CN]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. שם הוא לקח איתו ילד בשם לוריש, על מנת למסור אותו לדודיו.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם סיפר לו על איש השקט, ולאחר מכן לקח אותו אל ספרייה בתוך ארמונו.

ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. הוא חיפש מישהו שיעזור לו בפעולותיו, כיוון שהוא עצמו כבר מזדקן. לאחר שפגש בגאטסאם החליט כי הוא המתאים לכך, והזמין אותו לביתו. שם הוא רקם עבורו סיפור על מנת לקנות אותו.

פרק 29
אור השמש חדר דרך התריסים.
הוא ליטף את הרהיטים, מרפרף על עיניו העצומות של סַאנְדְמִיאֵל.
זה פקח אותן באיטיות, בוחן את סביבתו לרגע אחד קצר.
אחר הוא התיישב על מיטתו, מביט בחדרון הקטן בו מונח המזרן שלו.
מארחו סיפר לו שמדובר בעיקרון בחדר של בנו הגדול, אך בעת הצורך הוא יכול לשמש כחדר אורחים- והבן הולך לישון יחד עם אחיו הצעירים.
סַאנְדְמִיאֵל נטל את ידיו, וניער אותן על מנת שהטיפות יזלגו מטה, בחזרה אל הקערה.
אחר הוא קם מן המיטה, ונטל את בגדיו מן הכיסא עליו הניח אותם.
הם היו מעט מקומטים, אך זה לא היה לו אכפת. הוא באמצע מסע עכשיו, והוא לא אמור לדאוג כל כך לאופן בו הוא נראה.
רק לאחר שגם את הגלימה הוא עטה על גופו, יצא סַאנְדְמִיאֵל מן החדר.
האפלולית מאתמול, זו שקידמה אותו בחדר הגדול המשמש כמבוא וסלון בו זמנית, לא השתנתה כלל.
המארח עמד בסמוך לדלת, וקשר את שרוכי נעליו הגבוהות.
שני בניו הגדולים, נערים בשנות העשרה, עמדו לצידו, ונראים כעומדים לצאת.
"אתם יוצאים עכשיו לעבודה?" שעת הבוקר המוקדמת בה הם כבר מאורגנים ליציאה הפתיעה את סַאנְדְמִיאֵל, "כל כך מוקדם?".
"זה לא סתם" הצעיר מבין שני הנערים הביט בו בעיניים מלאות ברק, "היום יש יום שוק. אבא מוכר את כל החיטים מן השדה שלנו לאחד מבעלי הדוכנים של החיטה, ואנחנו צריכים לקחת עכשיו את כל החיטה אל הדוכן".
סֲאנְדְמִיאֵל הביט בזרועותיו בהיסוס, "אתם צריכים עזרה?".
המארח התרומם, "לא, תודה. אנחנו כבר מיומנים בעבודה, ומסתדרים נהדר שלושתנו יחד. אתה יכול בינתיים לאכול משהו, ואחר כך אולי תצא אל השוק. תוכל להצטייד להמשך דרכך".
זה רעיון.
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לעבר מארחו, חש נבוך מעט מן העובדה שהוא אמור לקחת אוכל לבדו.
"יש על השולחן לחם" נראה שהמארח מבין מעט לליבו, "וגם קצת מלח. בצד מונחים גם קצת ירקות, אתה יכול לקחת משם".
הוא יסתפק בלחם. סַאנְדְמִיאֵל נכנס אל תוך הקיטון הצר שמשמש כמטבח, והתיישב על הכיסא הבודד המונח שם. שולחן העץ היה קטן וחשוף, עשוי מכמה ענפים המחוברים זה לזה באמצעות מסמרים.
הוא הביט בלחם הכפרי החצוי שהיה מונח על השולחן, וחתך ממנו חתיכה קטנה. הוא נטל את ידיו מן הכד שנח בפינה, ונגס בלחם. אה, הוא בסדר דווקא. כבר חשב שיהיה מדובר בלחם ישן.
החתיכה שלקח נגמרה מאוד מהר, וסַאנְדְמִיאֵל נזכר שעליו להתפלל. הרעב גבר עליו קודם לכן, משכיח ממנו את התפילה, אך כעת הוא חייב לעשות זאת.
הוא חזר אל חדרו, והתפלל שם בעיניים עצומות.
לאחר התפילה הוא ייצא אל השוק. הוא חושב שהוא יודע איפה הוא ממוקם, ראה אתמול כמה דוכני עץ באחד מן הרחובות הרחבים יותר.
הוא מקווה שיוכל למצוא שם דברים בהם יוכל להצטייד עבור המשך המסע.

....

ב"ה

סיפור יפיפה שאני ממש נהנית לקרוא.
אפשר ביקורת?
לי, כקוראת, הפרק הזה של סנדמיאל לא הוסיף כלום. קם, התלבש, אכל... לא היתה בו התקדמות או תובנה משמעותית, חוץ מזה שהוא הבין שכדאי ללכת לשוק להצטייד.
הוא יכל לגלות את המידע הזה בדרכים יותר מעניינות, ובעיקר - בדרכים שיקדמו את העלילה, לפחות לדעתי..
השורה שהכי הפריעה לי זה על הבגד המקומט, לא נורא שהוא מקומט כי הוא בדרך. כשקורא עובר על המשפט הזה, הוא קצת מרגיש מטומטם, סליחה על החריפות, כי מסבירים לו משהו שהוא כל כך ברור..

החלק השני של ליאם וגטסאם מעולה.

סליחה שהייתי קצת חריפה היום... מקווה שההערות יתקבלו בטוב.