הנושאים החמים
הנושאים החמים
את הסיפור הזה כתבתי לפני לא מעט שנים. הוא נראה כרגע כלקוח מעולם אחר..
הגעגועים לערבי פסח שוקקי החיים הבריחו אותי אל המגירה משם שלפתי אותו כמות שהוא.
מקווה שתשרדו.
*********************
במה משמחה?
רחובות השכונה המעטירה לא נראו מעולם ערניים כל כך בשעות ערב מאוחרות כאלו.
אברכים עסקו בליבון חמור של סוגיות ערבי פסחים. עקרות בית נואשות תרות אחרי פירור אחרון של שאור ומחמצת שנעלם מן העין במקומות שאין יד אדם משגת. יושבי קרנות הצדקה דנו בגובה המילגה דהאי שתא של עזר ליולדת והחבריא קדישא. אנשי השקים נראו ממהרים לעוד חלוקה דרבנן, לזכות בעוד כמה קילואי גזר לסימנא טבא, שייגזרו עליהם גזירות טובות.
בתוך כל ההמולה הקדושה הלזו מצאתי את עצמי טרוד, לא למיבלע ולא למיפלט כעצם שנתקעה לרוחבו של קנה.
ולכשתתמהו לטירדה מה זו עושה, שמא הבית לא צוחצח כדבעי, שמא החמץ הרחוק מן העין והקרוב אל הלב לא נתבער, שמא לא זכיתי בטלית נאה בעולם הזה לכבוד החג, או שמא תמו החדרים הפנויים במלון בני החורין.
יהוהי כל ספקותיכיון בטילין ומבוטלין כעפרא דארעה מעתה ועד עולם, ובעד כל שמא, תהיו בבחינת בריא ומתחזק והולך על רגליו.
שהלא ידוע בכל הסביבה שאין מרצפת נוצצת מביתינו שהרעייה המסורה השם עליה תחיה ממרקת ומכוונת שיתמרקו עוונותיכם (לה אין עוונות).
החמץ, זה שבעין כבר כלה מכל ת"ק פרסה שסביבות הבית וזה לנו שבועיים שאנו אוכלים מאכלים כשרים לפסח ועוגות פלא מסיר נירוסטה.
וזה שבלב, נו... הלוואי והיה מטריד אותנו כשאורה שבעין.
טלית נאה, כבר מזמן השלמתי שאזכה רק בעולם הבא. ומלונות, אלו לא שייכים לבני חורין בכיסם כמוני.
נו טופ, אם כל אלו לא טרדוני, מה כן הפריע את מנוחתי?
מי שטרדה את מנוחתי הלא היא הברייתא. אותה ברייתא שנעימה לאוזנן של נשותינו החסודות אך נוקבת כעגיל באוזני בעליהן.
"במה משמחה? בבגדי צבעונין!"
הברייתא שמכוחה מתפרנסים גמחים רבים של אברכים הפורסים את עצמם לתשלומים כדי לא להשבית את שמחת החג מביתם, הבית בו יושבת אשה כשרה שמצפה למתנת חג.
וכי מאחר שהיא מצפה ומחכה, מי יעכב? שאור שבעיסה?
ובכן, גם אני רוצה פעם אחת לקיים את המצווה בהידור.
לא לצאת ידי חובה באיזו מטפחת ראש שנקנתה ממילא, ולהזכיר לגברת לכוון לצאת בזה מצוות ושמחת.
הפעם, כך החלטתי אני אהיה ג'נטלמן אמיתי. לא עוד יציאה לקניות ברבי עקיבא מורטת עצבים. מה לי לעצבים? הפעם אני אפתיע אותה בתשורה שאני בעצמי קניתי. אבל לא שוב בושם שבדיוק היה במבצע בסופר פארם. הפעם זה יהיה תכשיט. תכשיט של ממש.
אך כאן התחילה ההתלבטות הגדולה. ודילמא צריך לאיקוריי, דילמה גדולה.
ובכן,
ההתלבטות היא כדלהלן, מצד אחד יש משהו חגיגי ומתנתי בהפתעה כהפתעה, ובפרט יוצאות הצלע מחבבות זאת במיוחד. מאידך מה אם לא אקלע לטעמה המחונן של הגברת, והיא הלא בטוב ליבה לא תאמר מילה רעה, רק תודה ותפרגן. אבל שנים רבות היא תאלץ ללכת עם תכשיט שלא לטעמה. וזאת למודעי, כי הגברות כאשר תלכנה בדבר שאינן מחבבות אותו ואף לו במעט, בטוחות הינן כי כל הרחוב מביט בהן בתימהון לבב, סופק כף אל כף ומצקצק חרישית ברחמים על האומללה שנגזר עליה ללכת בדבר כה מכוער. והרי זה לפחות כבן תורה שבסוף חול המועד יגלה שכבר מערב החג הוא הולך בפראק שקנפלאותיו נשרו. וכל זה על דרך הדמיון בלבד.
וכבעל שמכיר מעט בנבכי נשמתה של זוגתו, בטוח אני כי אחוש בכך מתי שהו ואדע אל נכון כי לא השבעתי את רצונה ולא שימחתי. אוי ווי לי.
ההתלבטות אכן הינה קשה ומפרכת, אך כדרכן של התלבטויות, סופה שתוכרע. אי להכי ואי להתם.
וההכרעה נפלה , גמלה בליבי ההחלטה שזו הפעם תהיה הניסיון לכל החיים.
אני אלך ואקנה לה על פי טעמי, שלטעמי עולה הוא על טעמה עשרת מונים אך זהו רק לטעמי, וטעמה כמוס עמדה.
והיה, אם אשביע את רצונה כראוי, קנתה את עולמה בחייה. מעתה אעטרנה בזהובים ולראשה אענוד ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור.
אבל אם לא,
אזי מעתה ועד עולם ולעלמי עלמיא יתברך, לא אפתיע אותה אפילו לא בקניית טישו צבעוני. ובביתנו יתלה שלט ובו אותיות מאירות עיניים ומדאיבות נפש ייכתב בו לאמור: ציפיות מקומן על כריות! (אני המצאתי) כל האמור לעיל בלא נדר ובלא חרטות.
וכך מצאתי את עצמי באותו יום המתואר לעיל פוסע מעדנות בצעדים החלטיים לחלוטין לעבר מכירת תכשיטים נודעת.
עליתי במעלית לעבר הדירה בה מתקיימת המכירה, אך את מה שקרה ברגעים הבאים לא תכננתי כלל וכלל.
עולמו היפה של הקדוש ברוך הוא מרובה בדילמות והתחבטויות על כל צעד ושעל. בהן קטנות ובהם נוראיות.
עמדתי לפני דלת הבית מספר שניות ובראשי רצו כעכברים שאלות וספקות. תהיות והרהורים.
ברור לכל שמכירה כזו היא אזור נשי למדי, וביום מימות השנה לא תדרוך שם רגל זכר אם לא בליווי זוגי צמוד וגם זה בקושי. מה שנותר לי לקוות הוא שיהיה בשטח זוג מכנסיים נוסף מבלעדי.
ניסיתי לתרגל במוחי משפטי פתיחה.
"כאן זו מכירת התכשיטים"? לא, זה מטופש למדי בהתחשב בשלט שתלה על הדלת. ועוד כל מיני משפטים שנפסלו על הסף.
טוב, כשתפתח הדלת אסתדר כבר.
אבל מעל הכל עלתה ובאה ההתלבטות האלמותית שכל אשר עמדו רגליו בפני מול שער נעול ודלת סגורה יבין אל ליבי. ואין צדיק בארץ אשר ירחץ בניקיון כפיו ויאמר לא נסתפקתי בזה מעולם.
לצלצל, או לדפוק?
האם לתפוס אומנתו של מרדכי בן קיש שהקיש על דלתות? או של בן ישי שהילל בצלצלי שמע.
כל ההגיגונים הללו חלפו במוחי שניות אחדות בלבד ונקטעו באבחה על ידי הדלת שנפתחה בתנופה והותירה אותי עומד חשוף למבטיהן של כתריסר נשים כבודות הפוערות לעומתי עיני עגל תמהות ומחכות למוצא פי שנאלם דום.
רגע כמימרא הספיק לי לעבור בסקירה אחת ולגלות שקראתי ואין איש, אין אפילו זכר, לא זכר בצייר"ה ואף לא בסגול לייצור נוצר ממין זכר.
הגברת בעלת הבית מיהרה לעבר הפתח בניסיון לחפות על מבוכתי, ניסיון שרק הכפיל ושילש את המבוכה. סומק עלה בלחיי ולא מפודרה. סומק שאת שייריו יכולתי לראות עוד דקות ארוכות אחר כך במראת המעלית.
אין בכח מקלדתי להעביר את שחשתי ברגעים הללו, כאילו חדרתי לתוך פורום סגור לנשים בלבד המביטות בי במבט שמעורבים בו רחמים ותימהון לבב.
ואני מה סך הכול ביקשתי? להיות גבר אמיתי. בעל החלומות. אביר על סוס פורח.
ועתה אני עומד כגנב הנתפס בקלונו.
מלמלתי משהו על כך שאני אולי אבוא בהמשך עם אשתי ועוד כמה גיבובים שלא העלו את כבודי על נס באוזני שומעיהן, ונמלטתי כל עוד רוחי בקרבי אל קרבי המעלית.
כמים הפנים לפנים, כן בבואתי המשתקפת בעדי ממראת המעלית שצללה איתי אל תחתית הבניין, מנסה לעכל את מה שקרה ברגעים האחרונים.
בבית הכנסת ליד הספקתי עוד לחטוף זנב "ברכו" של תפילת ערבית נעמדתי בקרן זווית,שפתי דובבו את מילות התפילה אבל הראש... הוא היה במקום אחר לגמרי.
אז מה היה לנו?
רציתי להיות נחמד, לקנות מתנה לחג. באתי כמו גבר ויצאתי כמו שפן המכרסם גזר גמדי בשלהי אוגוסט.
מה הלאה?
וכי בגלל התקרית הזו אני ארד מכל העניין? אולי בכלל אביא לה לרעייה במקום תכשיט, סיפור לחג כמתנה? סיפורים היא שבעה. לא מגיע לה פעם אחת הפתעה אמיתית? אה?
תהיה גבר! תהיה סמרטוט! תשפיל את עצמך.......אתה עוקב אחרי?.........
שתי חבטות קצובות על החזה העירו אותי משרעפי והזכירו לי שאני בעיצומה של תפילת לחש, ב"סלח לנו". כשנסוגותי לאחורי ב"עושה שלום" כבר היה מנוי וגמור בליבי מה אני הולך לעשות.
"שלום, אני הייתי אצלכם מקודם ולא היה לי נעים להיכנס כשכל כך מלא. כעת פנוי יותר?"
תמיד ידעתי שבטלפון קל לי יותר ולכן את השיחה הזו עשיתי מהנייד המוכשר שלי.
נשאיר משהו לדמיון הנפלא של אחד מהקוראים.
רק זאת אוכל לומר.
היה לנו חג כשר ושמח.
הגעגועים לערבי פסח שוקקי החיים הבריחו אותי אל המגירה משם שלפתי אותו כמות שהוא.
מקווה שתשרדו.
*********************
במה משמחה?
רחובות השכונה המעטירה לא נראו מעולם ערניים כל כך בשעות ערב מאוחרות כאלו.
אברכים עסקו בליבון חמור של סוגיות ערבי פסחים. עקרות בית נואשות תרות אחרי פירור אחרון של שאור ומחמצת שנעלם מן העין במקומות שאין יד אדם משגת. יושבי קרנות הצדקה דנו בגובה המילגה דהאי שתא של עזר ליולדת והחבריא קדישא. אנשי השקים נראו ממהרים לעוד חלוקה דרבנן, לזכות בעוד כמה קילואי גזר לסימנא טבא, שייגזרו עליהם גזירות טובות.
בתוך כל ההמולה הקדושה הלזו מצאתי את עצמי טרוד, לא למיבלע ולא למיפלט כעצם שנתקעה לרוחבו של קנה.
ולכשתתמהו לטירדה מה זו עושה, שמא הבית לא צוחצח כדבעי, שמא החמץ הרחוק מן העין והקרוב אל הלב לא נתבער, שמא לא זכיתי בטלית נאה בעולם הזה לכבוד החג, או שמא תמו החדרים הפנויים במלון בני החורין.
יהוהי כל ספקותיכיון בטילין ומבוטלין כעפרא דארעה מעתה ועד עולם, ובעד כל שמא, תהיו בבחינת בריא ומתחזק והולך על רגליו.
שהלא ידוע בכל הסביבה שאין מרצפת נוצצת מביתינו שהרעייה המסורה השם עליה תחיה ממרקת ומכוונת שיתמרקו עוונותיכם (לה אין עוונות).
החמץ, זה שבעין כבר כלה מכל ת"ק פרסה שסביבות הבית וזה לנו שבועיים שאנו אוכלים מאכלים כשרים לפסח ועוגות פלא מסיר נירוסטה.
וזה שבלב, נו... הלוואי והיה מטריד אותנו כשאורה שבעין.
טלית נאה, כבר מזמן השלמתי שאזכה רק בעולם הבא. ומלונות, אלו לא שייכים לבני חורין בכיסם כמוני.
נו טופ, אם כל אלו לא טרדוני, מה כן הפריע את מנוחתי?
מי שטרדה את מנוחתי הלא היא הברייתא. אותה ברייתא שנעימה לאוזנן של נשותינו החסודות אך נוקבת כעגיל באוזני בעליהן.
"במה משמחה? בבגדי צבעונין!"
הברייתא שמכוחה מתפרנסים גמחים רבים של אברכים הפורסים את עצמם לתשלומים כדי לא להשבית את שמחת החג מביתם, הבית בו יושבת אשה כשרה שמצפה למתנת חג.
וכי מאחר שהיא מצפה ומחכה, מי יעכב? שאור שבעיסה?
ובכן, גם אני רוצה פעם אחת לקיים את המצווה בהידור.
לא לצאת ידי חובה באיזו מטפחת ראש שנקנתה ממילא, ולהזכיר לגברת לכוון לצאת בזה מצוות ושמחת.
הפעם, כך החלטתי אני אהיה ג'נטלמן אמיתי. לא עוד יציאה לקניות ברבי עקיבא מורטת עצבים. מה לי לעצבים? הפעם אני אפתיע אותה בתשורה שאני בעצמי קניתי. אבל לא שוב בושם שבדיוק היה במבצע בסופר פארם. הפעם זה יהיה תכשיט. תכשיט של ממש.
אך כאן התחילה ההתלבטות הגדולה. ודילמא צריך לאיקוריי, דילמה גדולה.
ובכן,
ההתלבטות היא כדלהלן, מצד אחד יש משהו חגיגי ומתנתי בהפתעה כהפתעה, ובפרט יוצאות הצלע מחבבות זאת במיוחד. מאידך מה אם לא אקלע לטעמה המחונן של הגברת, והיא הלא בטוב ליבה לא תאמר מילה רעה, רק תודה ותפרגן. אבל שנים רבות היא תאלץ ללכת עם תכשיט שלא לטעמה. וזאת למודעי, כי הגברות כאשר תלכנה בדבר שאינן מחבבות אותו ואף לו במעט, בטוחות הינן כי כל הרחוב מביט בהן בתימהון לבב, סופק כף אל כף ומצקצק חרישית ברחמים על האומללה שנגזר עליה ללכת בדבר כה מכוער. והרי זה לפחות כבן תורה שבסוף חול המועד יגלה שכבר מערב החג הוא הולך בפראק שקנפלאותיו נשרו. וכל זה על דרך הדמיון בלבד.
וכבעל שמכיר מעט בנבכי נשמתה של זוגתו, בטוח אני כי אחוש בכך מתי שהו ואדע אל נכון כי לא השבעתי את רצונה ולא שימחתי. אוי ווי לי.
ההתלבטות אכן הינה קשה ומפרכת, אך כדרכן של התלבטויות, סופה שתוכרע. אי להכי ואי להתם.
וההכרעה נפלה , גמלה בליבי ההחלטה שזו הפעם תהיה הניסיון לכל החיים.
אני אלך ואקנה לה על פי טעמי, שלטעמי עולה הוא על טעמה עשרת מונים אך זהו רק לטעמי, וטעמה כמוס עמדה.
והיה, אם אשביע את רצונה כראוי, קנתה את עולמה בחייה. מעתה אעטרנה בזהובים ולראשה אענוד ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור.
אבל אם לא,
אזי מעתה ועד עולם ולעלמי עלמיא יתברך, לא אפתיע אותה אפילו לא בקניית טישו צבעוני. ובביתנו יתלה שלט ובו אותיות מאירות עיניים ומדאיבות נפש ייכתב בו לאמור: ציפיות מקומן על כריות! (אני המצאתי) כל האמור לעיל בלא נדר ובלא חרטות.
וכך מצאתי את עצמי באותו יום המתואר לעיל פוסע מעדנות בצעדים החלטיים לחלוטין לעבר מכירת תכשיטים נודעת.
עליתי במעלית לעבר הדירה בה מתקיימת המכירה, אך את מה שקרה ברגעים הבאים לא תכננתי כלל וכלל.
עולמו היפה של הקדוש ברוך הוא מרובה בדילמות והתחבטויות על כל צעד ושעל. בהן קטנות ובהם נוראיות.
עמדתי לפני דלת הבית מספר שניות ובראשי רצו כעכברים שאלות וספקות. תהיות והרהורים.
ברור לכל שמכירה כזו היא אזור נשי למדי, וביום מימות השנה לא תדרוך שם רגל זכר אם לא בליווי זוגי צמוד וגם זה בקושי. מה שנותר לי לקוות הוא שיהיה בשטח זוג מכנסיים נוסף מבלעדי.
ניסיתי לתרגל במוחי משפטי פתיחה.
"כאן זו מכירת התכשיטים"? לא, זה מטופש למדי בהתחשב בשלט שתלה על הדלת. ועוד כל מיני משפטים שנפסלו על הסף.
טוב, כשתפתח הדלת אסתדר כבר.
אבל מעל הכל עלתה ובאה ההתלבטות האלמותית שכל אשר עמדו רגליו בפני מול שער נעול ודלת סגורה יבין אל ליבי. ואין צדיק בארץ אשר ירחץ בניקיון כפיו ויאמר לא נסתפקתי בזה מעולם.
לצלצל, או לדפוק?
האם לתפוס אומנתו של מרדכי בן קיש שהקיש על דלתות? או של בן ישי שהילל בצלצלי שמע.
כל ההגיגונים הללו חלפו במוחי שניות אחדות בלבד ונקטעו באבחה על ידי הדלת שנפתחה בתנופה והותירה אותי עומד חשוף למבטיהן של כתריסר נשים כבודות הפוערות לעומתי עיני עגל תמהות ומחכות למוצא פי שנאלם דום.
רגע כמימרא הספיק לי לעבור בסקירה אחת ולגלות שקראתי ואין איש, אין אפילו זכר, לא זכר בצייר"ה ואף לא בסגול לייצור נוצר ממין זכר.
הגברת בעלת הבית מיהרה לעבר הפתח בניסיון לחפות על מבוכתי, ניסיון שרק הכפיל ושילש את המבוכה. סומק עלה בלחיי ולא מפודרה. סומק שאת שייריו יכולתי לראות עוד דקות ארוכות אחר כך במראת המעלית.
אין בכח מקלדתי להעביר את שחשתי ברגעים הללו, כאילו חדרתי לתוך פורום סגור לנשים בלבד המביטות בי במבט שמעורבים בו רחמים ותימהון לבב.
ואני מה סך הכול ביקשתי? להיות גבר אמיתי. בעל החלומות. אביר על סוס פורח.
ועתה אני עומד כגנב הנתפס בקלונו.
מלמלתי משהו על כך שאני אולי אבוא בהמשך עם אשתי ועוד כמה גיבובים שלא העלו את כבודי על נס באוזני שומעיהן, ונמלטתי כל עוד רוחי בקרבי אל קרבי המעלית.
כמים הפנים לפנים, כן בבואתי המשתקפת בעדי ממראת המעלית שצללה איתי אל תחתית הבניין, מנסה לעכל את מה שקרה ברגעים האחרונים.
בבית הכנסת ליד הספקתי עוד לחטוף זנב "ברכו" של תפילת ערבית נעמדתי בקרן זווית,שפתי דובבו את מילות התפילה אבל הראש... הוא היה במקום אחר לגמרי.
אז מה היה לנו?
רציתי להיות נחמד, לקנות מתנה לחג. באתי כמו גבר ויצאתי כמו שפן המכרסם גזר גמדי בשלהי אוגוסט.
מה הלאה?
וכי בגלל התקרית הזו אני ארד מכל העניין? אולי בכלל אביא לה לרעייה במקום תכשיט, סיפור לחג כמתנה? סיפורים היא שבעה. לא מגיע לה פעם אחת הפתעה אמיתית? אה?
תהיה גבר! תהיה סמרטוט! תשפיל את עצמך.......אתה עוקב אחרי?.........
שתי חבטות קצובות על החזה העירו אותי משרעפי והזכירו לי שאני בעיצומה של תפילת לחש, ב"סלח לנו". כשנסוגותי לאחורי ב"עושה שלום" כבר היה מנוי וגמור בליבי מה אני הולך לעשות.
"שלום, אני הייתי אצלכם מקודם ולא היה לי נעים להיכנס כשכל כך מלא. כעת פנוי יותר?"
תמיד ידעתי שבטלפון קל לי יותר ולכן את השיחה הזו עשיתי מהנייד המוכשר שלי.
נשאיר משהו לדמיון הנפלא של אחד מהקוראים.
רק זאת אוכל לומר.
היה לנו חג כשר ושמח.
