הנושאים החמים
הנושאים החמים
החידה הזאת היא לא כל-כך חידה. היא סיפור שמתחבא בו דבר בלתי הגיוני. (לא מובטח פרס! אני אומר מראש!). [דרך אגב זה הבן שלי כותב את הסיפור אז מוזמנים להנות פעם אחת מסיפור שילד מספר!].
"אוף!", זו היתה צעקתו של שלומי. "אף פעם, אבל אף פעם, לא מרשים לנו לקנות חיות-מחמד!". נו, באמת. מה חושב לעצמו שלומי?. שאמא תסכים?!. כמו כל האימהות, אמא שלנו לא הסכימה לקנות חיית-מחמד. ואפילו מוכר סיפור במשפחה, שפעם אחת אח שלי (שלומי) הכניס ארנבת לבית, מה חוללה הארנבת פה. כריות התעופפו עליה. בקיצור מאז מוכר הכלל שלא מביאים חיות לבית.
לאט - לאט חלף הזמן, והנה הגיע החופש. השתעשענו בחופש, שיחקנו, ומה לא עשינו עד לתחילת הלימודים קנינו ספרים מחברות ועוד מלא דברים שראש כל ילד אוהב. ללימודים חזרנו עם הרגשה טובה. למה?, אתם שואלים. אני מסביר: הרבנים בת"ת ראו שאנחנו התנהגנו ל'מופת', (אני מצטט), והחליטו לעשות לנו יריד.
כל ילד לפי ההשקעה קיבל כמה מטבעות של היריד. אני ושלומי היינו ביחד, אז היה לנו מספיק. היה שם אקווריום דגים. אני לא ראיתי, ולא רציתי. אבל לשמע התחנונים של שלומי, גם אני וגם אמא הסכמנו. אני שיהיה זה מכספנו המשותף. ואמא שזה יהיה בבית. "זה רק דג. זה לא חיה!", תירצה את מעשיה. אהבנו את הדג קראנו לו פלופי. בגלל שהמים עושים- פלו-פלו-פלו. טוב לא משנה.
יום אחד נכנס שלומי ורואה את פלופי צף למעלה. הוא פשוט התגאה בדג 'שלו', שהדג שלו הכי למעלה. שכח בכלל שהדג 'שלנו', לא 'שלו'. אחרי כמה זמן לא יודע אולי חצי שעה, הוא נכנס לחדר הסתכל על הדג עם חיוך. הוא כבר לא קפץ לשמיים כמו ממקודם. ובפעם השלישית, הוא כבר קרא לי שאני אסביר לו מה קרה. נגררתי אחריו.
בעדינות הסברתי לו שהדג מת, שכנראה האכילו אותו יותר מידי, שכנראה.. לא משנה. בשבילו זה הי יום תשעה באב. איזה צעקות הוא הקים. אפילו אמא באה לנחם אותו. בצער רב נפרד מהדג. איך נפרדים מ'חבר כה אהוב'?. פשוט מאוד הוא עטף אותו בנייר כסף, נישק אותו [סתם הוא לא.], הכניס אותו לשקית ועשה עליו הספדים ולאחר מכן הלך להכין אמא- תנחשו... דגים סתם לא הדג שלנו, דגים לשבת קודש.
ועכשיו נסו לזהות מה הפרט הבלתי הגיוני בסיפור, (שלומי כנראה ישמח)!!!
"אוף!", זו היתה צעקתו של שלומי. "אף פעם, אבל אף פעם, לא מרשים לנו לקנות חיות-מחמד!". נו, באמת. מה חושב לעצמו שלומי?. שאמא תסכים?!. כמו כל האימהות, אמא שלנו לא הסכימה לקנות חיית-מחמד. ואפילו מוכר סיפור במשפחה, שפעם אחת אח שלי (שלומי) הכניס ארנבת לבית, מה חוללה הארנבת פה. כריות התעופפו עליה. בקיצור מאז מוכר הכלל שלא מביאים חיות לבית.
לאט - לאט חלף הזמן, והנה הגיע החופש. השתעשענו בחופש, שיחקנו, ומה לא עשינו עד לתחילת הלימודים קנינו ספרים מחברות ועוד מלא דברים שראש כל ילד אוהב. ללימודים חזרנו עם הרגשה טובה. למה?, אתם שואלים. אני מסביר: הרבנים בת"ת ראו שאנחנו התנהגנו ל'מופת', (אני מצטט), והחליטו לעשות לנו יריד.
כל ילד לפי ההשקעה קיבל כמה מטבעות של היריד. אני ושלומי היינו ביחד, אז היה לנו מספיק. היה שם אקווריום דגים. אני לא ראיתי, ולא רציתי. אבל לשמע התחנונים של שלומי, גם אני וגם אמא הסכמנו. אני שיהיה זה מכספנו המשותף. ואמא שזה יהיה בבית. "זה רק דג. זה לא חיה!", תירצה את מעשיה. אהבנו את הדג קראנו לו פלופי. בגלל שהמים עושים- פלו-פלו-פלו. טוב לא משנה.
יום אחד נכנס שלומי ורואה את פלופי צף למעלה. הוא פשוט התגאה בדג 'שלו', שהדג שלו הכי למעלה. שכח בכלל שהדג 'שלנו', לא 'שלו'. אחרי כמה זמן לא יודע אולי חצי שעה, הוא נכנס לחדר הסתכל על הדג עם חיוך. הוא כבר לא קפץ לשמיים כמו ממקודם. ובפעם השלישית, הוא כבר קרא לי שאני אסביר לו מה קרה. נגררתי אחריו.
בעדינות הסברתי לו שהדג מת, שכנראה האכילו אותו יותר מידי, שכנראה.. לא משנה. בשבילו זה הי יום תשעה באב. איזה צעקות הוא הקים. אפילו אמא באה לנחם אותו. בצער רב נפרד מהדג. איך נפרדים מ'חבר כה אהוב'?. פשוט מאוד הוא עטף אותו בנייר כסף, נישק אותו [סתם הוא לא.], הכניס אותו לשקית ועשה עליו הספדים ולאחר מכן הלך להכין אמא- תנחשו... דגים סתם לא הדג שלנו, דגים לשבת קודש.
ועכשיו נסו לזהות מה הפרט הבלתי הגיוני בסיפור, (שלומי כנראה ישמח)!!!
