תקציר:
תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף של פונדק יחד עם שכיר חרב שנשכר על ידי מטריאס כדי להרוג את אולה. שכיר החרב גוסס בעקבות הפגיעה שספג.
אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה אבל הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע והם נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מגיעה לאיינה ומספרת למיכאל ואיסתרק על מותו של יקוואל. מנשה קפחבר מגלה סוד כלשהו שידוע רק לאוהד - משרתו של יוסף. בסטיאן מגלה על עגלת החיילים ונוסע לאיינה כדי לבשר למלך על הבשורות.
לפרק האחרון בו סופר על שלוואן.
כפר קטן בדרך לאיינה
--
רק אחרי שעזב את המרתף הטחוב והחשוך, מבין שלוואן כמה חנוק היה האוויר בפנים ועד כמה צונן ונקי הוא הלילה.
מחוץ לבית הארחה הקטן יש שמים שחורים, וערפל קריר ולח שמחביא בתוכו גושי בתים כהים ונמוכים. אבל מעליהם גם מבליחים כוכבים זעירים מפעם לפעם ומנקדים את המרחב האפל בניצוצות כסופים וזוהרים.
אפילו ירח יש בשמים הלילה. מלא, צהבהב וגבשושי. אבל למרות שהתאורה המעטה מאפשרת להם להתקדם בשדות החשוכים בעזרת שני לפידים דקיקים בלבד, מצליח שלוואן בקושי רב שלא למעוד כשהוא עושה את הדרך בריכוז בעקבות אמציה ואלרון, בעוד החבילה הכבדה נשענת על כתפו ותחושה מוזרה מאד מפעמת בין צלעותיו.
תחושה שרק מתעצמת כשהוא מסב את פניו אחורה ומבחין בקנז ובענף העלים שהוא גורר בעקבותיו, והוא תוהה לעצמו האם אלו הן המחשבות המלוות רוצחים כשהם עושים את דרכם לקבור את קורבנם.
שעתיים ארוכות חלפו מאז פסקו נשימותיו של שכיר החרב, ואמציה הצליח לפרק את הצירים באופן סופי. וכמעט שעה ארוכה ומתישה עברה עליהם בחברתה של גופה חמה למחצה ועליה סימני אלימות ברורים, בטרם העלה קנז את הרעיון להעביר את שכיר החרב המת העטוף בגלימתו של אלרון, דרך היציאה הישירה אל האורווה השוכנת בקומת המרתף, ומשם בשקט ככל האפשר אל שדות הקוצים החשוכים. ולמרות שהמציאות, חדה וברורה למדי – לא הותירה להם ברירות רבות, גורמת התהלוכה החרישית לשלוואן לחוש כאילו היה פושע נקלה ומסוכן עד מאד.
וכיוון שעל אף השינוי הגדול שחל במעמדו הוא אינו טוב למדי בעבודת כפיים, ואתי חפירה אינם כלים בהם הוא משתמש באופן תדיר – הוא מעדיף להותיר לשאר הגברים את מלאכת הקבורה, ולהשגיח בעיניים מאומצות ובעזרת לפיד דקיק ומעלה עשן על סביבתם החשוכה.
בעונה הזו כבר קרירה הרוח למדי בלילות, מצננת את הנשימה וחובטת בפנים לעיתים. ועוקצנותה החדה גורמת לו לנשוף על אצבעותיו הקרות ולידו להתהדק בחוזקה סביב הנר המרעיד.
הגילוי עליו שמעו משכיר החרב מחייב אותם ליידע גורם צבאי בכיר במתרחש ללא דיחוי. אבל בעוד אם היו אזרחים רגילים, היו יכולים לחכות עד שיגיעו לאיינה בטרם ימלאו את חובתם החוקית, מהווה שאלת נאמנותו למלך איסתרק והמבחן הסמוי בו הושם תמיד, גורם משפיע מספיק כדי שיעזוב הכול וידהר עד ראטון להזהיר את אולה מפני תוכניתו של מטריאס.
אבל מהצד השני, גם אם יחפוץ בכך מאד, הוא יודע היטב כי אינו יכול לרכב מהר ככל האפשר עד ארמונו של מושל ראטון, כשעגלות כבדות ומלאות סחורה מלוות אותו ומאטות את צעדיהם של הסוסים.
לרגע אחד ארוך הוא מתלבט, הוגה בשאלה עמוקות בעוד עיניו נעוצות בחשכה הערפילית, ומשנהו מחליט כי יחסיו הארוכים עם אלרון מאפשרים לו לבקש ממנו ללא גינונים ונימוסים מיותרים, להמשיך עם הסחורות והמשרתים לאיינה מאוחר יותר ולהמתין שם עד להגעתו ליריד.
למרבה הפתעתו, אלרון לא מתנגד לרעיון.
ועל אף שהוא תוהה לעצמו האם תגובתו של העבד לשעבר נובעת מהעדפתו כתמיד להותיר בידיו את הבחירה בדרך הפעולה, או יותר מרצונו שלא להכניס את ראשו לצרה הזאת, מתעקש קול קטן בירכתי מוחו לתהות האם ייתכן כי על אף עצמאותו וחייו החדשים של העבד הוויקינגי – הוא רגיל עדיין לציית להוראות ולרעיונות אותם מעלה מי שהיה אדונו ללא פקפוק והבעת סירוב.
זאת מחשבה מעניינת, לכל הפחות שאלה טובה להגות בה יום אחד כשישב לבדו במרפסת מלאת שמש זוהרת ויתענג על אשכול ענבים טרי – אבל כיוון שכרגע מטרידים את מנוחתו דברים חשובים בהרבה, הוא בוחר להתעלם ממנה ולקבל בתודה את הצעת הליווי של קנז ואמציה, ולהצטרף אליהם בדרכם אל אזור הגבול.
השמיים שמעליהם משנים את גונם לכחול עמוק כשהם עושים את דרכם חזרה אל האורווה השקטה, וצבעם מתחלף לתכול אפרפר וחיוור כשהם עוזבים את הכפר הקטן והישנוני.
עד עכשיו לא סיפקו קנז ואמציה הסבר לסיבת מסעם לאזור הזה, ועל אף שהוא סקרן למדי לדעת למה עשו רועי צאן את דרכם קרוב כל כך לגבול כוזר החדשה – הוא שמח מספיק על הליווי הלא צפוי אותו קיבל בשביל לשמור את שאלותיו לעצמו, ולא להפריע ברעש דיבוריהם לבוקר הבהיר והנאה הזורח עליהם.
אם בשל קרבתה של ראטון לגבול, ואולי בשל ריחוקה של אחוזת בנטיליאן מנתיבי המסחר המרכזיים – ריקה הדרך בה הם עוברים ושקטה למדי. אבל למרות זאת ואולי דווקא בשל כך, היא יפה ונאה ושלווה עד מאד.
מולם ממלאים מטעי דובדבנים את גדתו השנייה של נהר הדיסטאף בצבעי סתיו, ומתמשכים לכל אורך האופק עד למפגש עם חומותיה של איינה. ולמרות שעונת הקטיף הסתיימה זה מכבר – מקשטים עליהם של העצים הדלילים את האדמה בגוונים של כתום וסגול אדמדם.
"יום אחד, כשתסתיים המלחמה", מתפייט שלוואן, "אזמין אתכם לבוא עימי לגיאט. עד כמה שיפה פה - מטעי הדובדבנים שלי נאים מאלו הגדלים כאן עשרות מונים".
ממקומו על גב הסוסה החומה שלו, מבריק אליו אמציה חיוך. "נשמע רעיון מצוין", הוא מחווה את דעתו, בעוד קנז, הרוכב לשמאלו, מטה את ראשו מעט אליו ושואל: "כשתסתיים?"
שלוואן מרים גבה. "בעזרת הבורא. כולנו מקווים שזה אכן יקרה יום אחד, לא?"
קנז מושך בכתפיו, "כן", הוא מסכים, "הגיוני שזה אכן כך. אבל לי נראה שהאנשים התרגלו למצב, וכעת הם מרוצים דיים ממנו בשביל לעשות משהו כדי לשנותו".
"התרגלו למצב של מלחמה?"
"לכל דבר מתרגלים בסוף", סוסו של אמציה מאט קצת כשהוא מדבר, "גם לדברים המוזרים ביותר, מסתבר".
זה נכון למען האמת. שלוואן יודע זאת על בשרו. מי חשב אי פעם שיסכים ללכלך את ידיו בעבודת אלכימיה שחורה, לחצות את הגבול כשרק תכשיטיה של אשתו צרורים בעגלתו או לנהל אחוזה רחוקה כמו טירת בנטיליאן?
על השביל עליו הם רוכבים נטועה שורת עצים התוחמת את יער ביאן ואת הגבול העובר בו, יוצרת צל קריר ואפל מעט על הדרך החמה. וסוסיהם מטופפים רגע אחד ארוך על האדמה מלאת כתמי השמש לפני שהוא פותח את פיו ומציין: "גם אם רבים יתייאשו מסיומה של המלחמה, אני בטוח שיש עדיין לא מעט אנשים בארץ הזאת שיהיו מוכנים לעשות הרבה כדי להחזיר את כוזר לאותו אחר צהרים שליו לפני הירצחו הבק".
"כן?" שואל קנז ויש שמץ של חיוך בקולו, "או שאם יבואו וייקחו מהם את אשר צברו כל ימי חייהם, ישליכו אותם לרחוב כשרק בגדים לעורם והם יחפים – הם יחליטו פתאום שחיי מלחמה אינם כאלו גרועים, כל עוד יש לך אח בוערת וכוס חמין להרוות בו את נפשך כשתחזור משדה הקרב?"
שפתיו של שלוואן מתעקמות מעט.
"החיים חזקים", מושך קנז בכתפו, מחווה בסנטרו קדימה אל הקוצים הצומחים פרא ופזורים לאורכו של הנהר, "הם לא שואלים אותך האם תרצה כך או אחרת. הם מציבים עובדה, קובעים מציאות בשטח – ואתה רק לומד להתרגל אליה עד שתשכח שפעם חלמת בכלל על משהו אחר".
שלוואן שותק, ואצבעות ידיו מנווטות את סוסו קרוב יותר אל הנהר הזוהר לאורה הרך של השמש.
"אתה תספיק לשמוח וגם להיעצב, להתרגש ולהתאבל גם יחד. אפילו להשיא את ילדך הרכים. ומי יודע, אולי תזכה לראות את הדור הבא נולד. וכל זה?", לאיטה מטיילת זרועו הבריאה של קנז על הנוף שסביב. מהיער המוצל שלימינם, לגושי השיחים הכהים הצומחים בצד הדרך, ועד לקו המים הפתלתל שלרגלי הסוסים. "הכול יישאר אותו הדבר. ללא הבדל, ללא שינוי של ממש. רק קברים חדשים יחפרו מאחורי הכרמים בהם תגדל אתה גפנים שופעות, ונערים צעירים ישכחו את תמימותם בשדה הקרב בזמן בו תעשה מהן יין עשיר וארגמני. על יד שדות הגבול ימשיכו להתמלא בתי מעצר בנערים ששלחו ידם אל הפשע, בזמן שהשדות שדושנו בדמם של האבות שלא חזרו הביתה יצמיחו שוב יבול", הוא עוצר לרגע ושואף עמוקות, "והילדים שלך? הם כבר יהיו הרבה פחות טובים מהאדם שהיית כשהתחילה המלחמה הזאת, אבל הם עדיין ילחמו באחיהם כאילו היו טובים מהם לאין שיעור".
שלוואן שותק, מעדיף למקד את עיניו בשביל העפר מנוקד החצץ החולף תחתיו במהירות.
הסוסים מספיקים לעבור מהלך של טראד שלם לפני שהוא מפר את השקט שוב: "לפי דבריך", הוא אומר ומשתדל עד מאד להעניק לקולו גוון ענייני, "לא ירחק היום בו נהיה חלשים כל כך, עד שכל שיישאר לאויבנו הבולגרים או הקווארים יהיה לבוא בשערינו ולגאול אותנו מייסורינו".
"נכון", מסכים קנז וצליל מוזר בקולו, "גם ירושלים כבר חרבה לפני שנכנסו אליה הרומאים".
לאיטו מפנה שלוואן את פניו מן הדרך, מחפש את עיניו של המונדרי הרוכב לצידו. הן שקטות, חלקות מאד, וצבען דומה יותר לדבש זהוב לאורה המסנוור של השמש. אבל למרות התאורה והזווית בה הוא רוכב – הוא מצליח לראות בברור את העצב השוכן בהן.
יפיפייה היא הדרך לראטון, מוצפת אור שמש רך, צבעי פסטל עדינים ותכלת קורנת, אבל משום מה מבחין כעת שלוואן רק בקרירותו האפלולית והמסתורית של היער.
"טוב", הוא מושך בכתפיו לאחר שהשקט נעשה עמוק מידי, ומותח את שפתיו בניסיון לחייך, "כמו שנראה, אנחנו כאן עד הסוף, יהא אשר יהא".
אבל קנז ואמציה עדיין שותקים. ולמרות שבמהלך השעות הקצרות בהן פגש שלוואן את המונדרים, הספיק ללמוד על צורת השיח שלהם ולהתרגל לשתיקותיהם התכופות – נשמעת הדממה כעת לאוזניו רועמת ושונה עד מאד.
"כך?" הוא שואל, וצליל קולו חלש משהתכוון. "יש סיכוי שתבחרו לעבור את הגבול יום אחד?"
"אנחנו?" שואל קנז ומעביר את עיניו לכוונו של אמציה, "אנחנו לא, לפחות לא בני השבט שלנו. אבל לא כל השבטים נאמנים כמונו למלך ולכוזר. ומלבד זאת, תמיד הייתה הנדידה אפשרות קיימת", הוא עוצר לרגע, ואז מוסיף: "פעם אפילו, סיפרתי עליה בעצמי לאדם המולך היום על כוזר".
עיניו של שלוואן נמשכות לכיוונו של אמציה, מחפשות בהן רמז לדבריו של קנז – אבל אמציה עסוק מאד בבחינת יונה חומה ומוכתמת לבן המעופפת מעל הנהר.
"אף פעם לא העניקו השבטים המונדרים נאמנות לצד מסוים במלחמה" הוא מציין וקולו צרוד, "לכל הפחות, לא באופן רשמי".
"נכון", מסכים קנז וקולו שליו.
"נו?"
קנז שותק, אבל בעיניו מרקדים זהרורים זעירים, נוצצים. "יש מלחמה בעולם, חבר", הוא אומר לבסוף, "ובמלחמה, אתה לא צריך לבחור לך צד כדי להסתכן בפגיעה. כל שעליך לעשות הוא להישאר מספיק זמן בשדה הקרב הבוער".
הוא שותק, שפתו האחת מחפה על השנייה לרגע קצר ואז ממשיך: "כוזר השתנתה. השתנתה מאד במהלך השנים האחרונות. ועל אף שרוב עמנו בוחר להעניק את ליבו ולעיתים גם חרבו לכוזר האחת, חלק לא קטן ממנו אינו רוצה לגדל את ילדיו במציאות אליה הובילו השנים האחרונות".
צליל מוזר מהדהד בתוך מוחו של שלוואן, מחריש את אוזניו כאילו הפך מוחו לכלי מתכת שחבט בו נפח.
הוא השאיר מאחוריו הרבה כדי להגיע לכאן. השליך אל התהום שנים צעירות, עליזות. מלאות בזיכרונות שלנצח יהיו יפים יותר במוחו מהרבה דברים שיחווה כנראה במהלך חייו. והנה מתברר שהגיע עד הנה רק כדי לשמוע מאחרים כי הם יבחרו אולי ללכת מכאן, יום אחד.
לרגע הוא רוצה לומר שכל זה אינו נכון, שהאיש העומד מולו אינו יודע על מה הוא מדבר. אבל במשנהו הוא נזכר בערבי ההתעוררות שנהג לארגן באלקן, ובתיאוריו מלאי הצבע של אלרון על הרחובות הצפופים והפחות יפים של אתיל, ובמקום לפתוח את פיו הוא בוחר לשתוק.
נאה עד מאד הוא נהר הדיסטאף, שליו וקוצף בו זמנית. ועל אף שהמים הזורמים בו אינם נקיים כל כך כמו אלו המציפים את המנייאר – נשברות קרני השמש עליו באלפי גוונים זוהרים.
"קשה להילחם ברע בלי לאבד משהו בדרך", קנז מביט קדימה, אל הדרך המתפתלת לאורכו של קו המים העכור. "בדיוק כשם שאי אפשר לטבול במים ועדיין לצאת יבשים. וגם אם המלחמה היא כורח המציאות, אי אפשר להשתמש באותם האמצעים בהם נלחמים נגדך אויבך ולצפות שתישאר טוב ורך לבב כפי שהיית עד אותו היום".
"יש להם נערים", לוחש אמציה לצידו כמתנצל, "יש להם ילדים רכים שלומדים מוקדם מידי כיצד להחזיק חרב ומעבירים את מיטב שנותיהם בשדה הקרב. לא בלי סיבה בחרו ראשי השבטים מאז ומעולם שלא לקחת חלק בפוליטיקה הכוזרית".
שלוואן שותק, ורק עיניו ממשיכות להתמקד באבני החצץ הקטנות המנקדות את הדרך הכבושה.
תמיד נודעו המונדרים כלוחמים אמיצים, עשויים ללא חת. קבוצה נחושה ששימרה בעצמאות מעוררת השתאות את האוטונומיה היחסית אותה קיבלו שנים לפני ממלכי כוזר הקדומים, ובד בבד גידלה את ילדיה לשותפות וקרבה עם אחיהם הכוזריים. ועל אף שהרעיון נשמע מוזר הוא יודע היטב שהמחשבה אינה חסרת היגיון וביסוס.
מספר המתגייסים מן השבטים המונדרים עלה משמעותית בשנים האחרונות, כאשר בד בבד עלה גם מספרם של החללים המונדרים. וכיוון שאווירת המלחמה לא נשארה רק במסדרונות הגבוהים של אתיל ואלקן – חלחלה ההשפעה גם אל הכפרים הקטנים והערים הרחוקות, אל הנערים העליזים ואל יושבי הפונדקאות, ורמסה את קו הגבול העדין אותו הקימו המונדרים דורות קודמים קודם לכן בעמל.
ואם כך, הגיוני ומובן למדי שחלקם יחפשו לעצמם חבל אדמה חדש, בו לא יצטרכו לראות את בניהם מאבדים את עדינותם בשדה הקרב, ונופלים על מזבח מלחמה של שלטון בו מעולם לא לקחו חלק.
"בשביל זה עשיתם את הדרך הנה?" הוא שואל פתאום, מעביר את מבטו בין קנז ואמציה השקטים.
לאט מנענע אמציה בראשו, בעוד קנז, קולו איטי מאד אומר: "לא. נשלחנו לאזור במטרה אחרת על ידי המלך".
חוקי הנימוס דורשים ביאור כלשהו למשפט הזה, לכל הפחות הסבר קטן ומכבד. אבל קנז משתתק בעוד אמציה מסב את פניו אל היער שלצידם. ועל אף ששלוואן אינו מצפה מהאנשים שמולו לכבד כללים כגון אלו, מכעיסה אותו הדממה פתאום.
"למה אתם כן בוחרים להישאר כאן?" הוא שואל, עוצר את סוסו בתנועה אחת חדה. "אם טיעוניהם של בני השבטים האחרים לא זרים באוזניכם כלל ואפילו נשמעים הגיוניים?"
לאט מרפרפות אצבעותיו הארוכות של קנז על עיניו, "לא טענו אף פעם שנלך רק להיכן שיחגגו המנצחים", הוא אומר בשקט, "כשם שלא הבטחנו להילחם רק איפה שנדע שלא נפול. אנחנו נשארים כאן כי אנחנו מאמינים במלחמה הזאת בכל ליבנו, לא כי אנחנו חושבים שיש לכוזר האחת סיכוי".
שלוואן בולע, וגרונו צורב מאד כשהוא עושה זאת, "כלומר?" הוא שואל וקולו שקט מאד על רקע הדממה השוררת על השביל.
"כלומר?" חוזר אחריו קנז, "שההיסטוריה אינה סלחנית כל כך למלחמות, וששכיר החרב העגמומי שאירח לנו לחברה במרתף ההוא – צדק כנראה במה שאמר", הוא מושך בכתפיו ומוסיף: "כוזר תיפול יום אחד, זה כל מה שאני יודע. אבל העובדה הזאת, עצובה ככל שתהיה, לא תגרום לי להפנות את גבי אל המלחמה הזאת ולברוח משדה הקרב".
שלוואן שותק, רק אצבעותיו מתפתלות זו על זו בעווית.
הוא אינו יודע לומר מה בשיחה הזו מסב לו כאב עז כל כך, האם אלו טיעוניהם ההגיוניים של המונדרים, או שאולי אלו דווקא מילותיו של קנז על העתיד הצפוי להם בשנים הבאות, ואולי בכלל עסוק מוחו עדיין בדבריו המלגלגים של שכיר החרב המת על סופה העגום של המלחמה.
אבל למרות שהוא מתאמץ עד מאד להשקיע את ראשו במראהו הבוהק של הרקיע ובנוף הנהדר שסביבו, נאבק קול קטן מירכתי ליבו לומר שאולי הוא דווקא כן יודע את מקורן, ורק בוחר להתעלם מאותה מחשבה שקטה ועקשנית, הטוענת כי שעון החול של כוזר נהפך כבר לפני למעלה משבע שנים בפעם האחרונה.
---
סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון
