הנושאים החמים
הנושאים החמים
טוב, מודה שעבר די הרבה זמן, אבל למרות שרציתי מאד להעלות לא הספקתי בשבועות האחרונים. הפעם יש כאן פרק ארוך מאד. חילקתי לשלושה חלקים כדי שיהיה נוח יותר לקרוא.
אשמח לתגובות והערות, בעיקר בגלל שזה הפרק שהיה לי הכי מורכב לכתיבה עד עכשיו
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר החרב - סאלם שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה. איסתרק מאשר את תוכנית הסודית להריגתו של יוסף דיאלידאן. מיכאל ואיסתרק מגיעים ביחד עם אבירי המחוזות והפמליה המלכותית לאיינה בה מתקיים הטקס הצבאי. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה שיעדה עדיין לא ידוע לאולה. אומר מטפלת במאני (רעיתו של אליצור) שנפצעה בתחום האחוזה ומגלה על בגידתו של אליצור.
אשמח לתגובות והערות, בעיקר בגלל שזה הפרק שהיה לי הכי מורכב לכתיבה עד עכשיו
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר החרב - סאלם שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה. איסתרק מאשר את תוכנית הסודית להריגתו של יוסף דיאלידאן. מיכאל ואיסתרק מגיעים ביחד עם אבירי המחוזות והפמליה המלכותית לאיינה בה מתקיים הטקס הצבאי. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה שיעדה עדיין לא ידוע לאולה. אומר מטפלת במאני (רעיתו של אליצור) שנפצעה בתחום האחוזה ומגלה על בגידתו של אליצור.
הגבול המפריד בין שתי הממלכות השתנה מאוד מאז תקיפת המוצב.
ואם פעם היה קו המעבר בין מצודת דיארל והכפרים המקיפים אותה לבין איינה, לא יותר משטח מפורז וריקני אותו ביקרו מידי פעם קבוצות חיילים מנומנמות – עכשיו ניצבה שם גדר אבנים וחול, מהסוג אותה מקימים האנשים בחיפזון ופלוגת חיילים שלמה הוקדשה לאבטח את כל אזור קו התפר המישורי, ממנו בימים של ראות טובה אפשר היה לראות את צריחה האימתניים של מצודת דיארל.
ואם בימים כתיקונם הפכה השמירה באזור לקפדנית והדוקה, בימים בהם מתארחים בעיירה הסמוכה אזרחיה הנכבדים ביותר של המדינה – על אחת כמה וכמה. ומעבר באזור המפורז מתאפשר באמצעות אישורים חתומים בלבד על ידי שר צבא כוזר בעצמו.
שעתיים של נסיעה מהירה והעגלות נעצרות רחוק מעט מביתני השמירה המפוזרים על הקו. ולמרות שהחושך, כבד וסמיך, מופר רק באורם החיוור של הלפידים שבידי השומרים – מעדיף אבירם לדבר עם מפקד המשמר הרחק מהעגלות.
בשתיקה ניצב אולה לצידו של אבירם, מאזין לחילופי הדברים ושומע איך מעדכן אבירם את מפקד המשמר הצעיר במספרי הלוחות האישיים של החיילים ומיידע אותו על חזרתם הצפויה סמוך לעלות השחר. העדכון ארוך מהמצופה שכן המפקד הצעיר מתעקש להשוות את הרשימה שבידיו של אבירם לרשימה ששלח האביר מקאן באמצעות רץ מהיר בצהרי אותו היום, והצללים הגדולים שיוצרים הנרות מאטים עד מאד את המשימה.
אם זה לא היה מתסכל זה יכול היה להיות מצחיק. איך הוא אוסף את הפרטים בשקדנות איטית ומגלה אט אט את התוכנית עליה היה אמור לפקד מלכתחילה. אבל למרות שהשתלשלות האירועים אינה נחמדה במיוחד – הוא חייב להודות כי להאזנה הפסיבית מהצד תועלת גדולה ששכח לשים את ליבו אליה ממזמן.
הנה עכשיו הוא פנוי לשים לב לאבירם, שמשום מה עושה את דרכו אל מחוץ לעגלות הממתינות ומתקרב אל מעגל האור שיוצרים הלפידים מעלי העשן, וממתין רחוק מהם מעט וקרוב לצללים החשוכים שיוצרות העגלות.
אבירם מבחין במבט החטוף שלו ומניע גם הוא את ראשו לכוון הדמות. "מי זה?", הוא שואל וקולו מתוח מאד.
"אליצור", אומר אולה, ומעביר יד קרה על ניצב חרבו. "אולי הוא רוצה לברר למה אנחנו מתעכבים", הוא מציע ברמז שקוף ובהיר מאד.
אבל אבירם לא נראה כנרמז. בזעף הוא מוחה את מצחו ביד אחת, ומביט עדיין אל צלליתו הממתינה של הדריאטור. "טוב", הוא אומר וקולו איטי מאד, "לא ככה תכננתי את זה. אבל אם הוא כבר בחר לצאת אלינו – זה יקל על המצב מאד".
"המצב?", שואל אולה ובקולו על אף מאמציו נמסכת תחושת התסכול המתערבלת בבטנו.
אבירם לא עונה. כשידיו שלובות בחוזקה על חזהו הוא ממתין עד שיסיים מפקד המשמר לעבור על הרשימה הצפופה, וכשזה גולל סוף כל סוף את הקלף שבידו הוא מסמן לאולה בידו ופונה לכוון צלליתו הממתינה של אבירם.
על ניצב חרבו נקמצת ידו של אולה לאגרוף, אבל הוא רק משחרר נשיפה איטית משפתיו ומתקדם בדממה אחר מפקדו של הגדוד השני.
אליצור מבחין בהם כבר מרחוק, ולמרות החושך יכול אולה להבחין היטב במבט הלחוץ שעל פניו.
"יש בעיות?", שואל האיש המשמש כסגנו בשקט כשהם נפגשים תחת עץ מלא עלים ריחניים וגדולים.
"לא", אומר אולה וקולו חד, בעוד אבירם מותח את שפתיו לחיוך יבשושי ומתיז באותו הזמן: "כן".
עיניו של אליצור מדלגות אל פניו הזועפות של אולה וחוזרות בחזרה אל אלו הנוקשות של אבירם. "מה קרה?", הוא שואל לבסוף.
"לא כאן", מצביע אבירם על העגלות המלאות בשאר החיילים וממתינות בדממה. "זה לא לאוזניים שלהם".
אליצור מביט בהם לרגע אחד ארוך ולרגע מוזר אחד נראה לאולה כאילו הוא רוצה להרים את רגליו ולנוס משם, אבל אז הוא מהנהן בראשו ומתחיל לצעוד.
חדר הפיקוד של משמר הגבול ישן ומלא אבק כיאה למבנה צבאי המתוחזק בתנאי שדה, ולמרות שנרות שמן ניצבים על השולחן וגם על שניים מהקירות – חשוך המקום באופן מטיל אימה במקצת.
"מה קרה?", חוזר שוב פעם אליצור על שאלתו ולאור הנרות העמום נדמים פניו לאולה כחיוורים במיוחד. "אנחנו לא ממהרים?"
"ממהרים. בוודאי", מסכים אבירם וסוגר אחריו את הדלת בנקישה עמומה. "אבל לא יכולתי להתאפק מלהראות לך משהו".
המשהו הינו גליל קלף אחד ארוך וצר שנשלף מכיס פנימי שתפור על המדים, ואבירם ניצוץ מוזר בעיניו מושיט אותו בטקסיות לכיוונו של אליצור.
אליצור לא נע. ואף אחת מידיו לא מושטת קדימה כדי לקחת את הקלף. הוא רק שואף נשימה אחת עמוקה וקולנית ועיניו בורחות לכיוונו של אולה.
עכשיו תורו של אולה לדלג בין הפרצופים. והברק המוזר שבעיניו של אבירם, כמו האימה השקטה השוכנת באלו של אליצור, גורמים לו לפסוע פסיעה אחת קדימה ולשלב את ידיו על חזהו: "מה זה המשחק הזה, אבירם?", הוא שואל וקולו קרח יבש ונוצץ.
"הוא יסביר", מניע אבירם את סנטרו לאט לכוונו של אליצור, "ועל אף שעייפות בשעה כזאת הגיונית מאד – אני אנחש שהוא עדיין לא שכח איך מדברים".
בשקט מפנה אולה את מבטו אל סגנו שוב, מחפש בעיניו הסברים למחזה המוזר שלעיניו, אבל אליצור ממשיך לשתוק ורק עיניו ממצמצות במהירות גבוהה מהרגיל.
יש כמה רגעים של שתיקה טעונה בחדר, רק לחשוש הנרות נשמע, ותחושת בחילה עמומה מטפסת לגרונו של אולה. באחת הוא מושך את גליל הקלף מידיו של אבירם, ובתנועה חדה לא פחות מיישר את קיפוליו ומקרב אותו לאורו של הנר.
יש רגעים כאלו בחיים מסתבר, רגעים קטנים ופשוטים בהם כל מיני תמיהות קטנות ובלתי מוסברות שנדחפו עמוק פנימה צפות כמו בועות שמן, מטפסות בשקט על פני המים העכורים, ומקבלות פתאום הסבר כולל בחדות מדהימה.
הוא שואף אוויר דרך שפתיים חשוקות והטקסט היבש שעל הקלף מתערבל מול עיניו לעיסה חסרת משמעות.
"לכל מען דבעי הריני להודיע בזאת על מעצרו של הדריאטור אליצור בן אמציה בחשד לקיום קשר עם האויב. החשוד ייעצר עד לבירור העניין על כל המשתמע מכך. על החתום, בסטיאן מקאן, שר צבא כוזר האמיתית".
לאט הוא מרים את עיניו מחתימתו המסתלסלת של דודו, ידו מתכווצת על הקלף לרגע אחד קצר. "מי ערב למידע?" הוא שואל וקולו צרוד.
"מקור בכיר באלקן", אומר אבירם קצרות ומעיף עוד מבט לעברו של אליצור הקפוא. "המפקד העליון אמר שתדע על מי מדובר".
תדע על מי מדובר. גרונו של אולה כואב, דוקר כאילו עשרות קוצים קטנים צמחו בו פתאום. מנשה קפחבר הפך בכיר מאד בשנה האחרונה. בכיר מספיק בכדי לאמת מידע שכזה. ואם יבחר לסמוך על דודו שתמיד היה זהיר מאד וקפדן במידע המגיע מצידו השני של הגבול – אין דרך לשנות את האמת שמולו.
הוא בולע שוב, מגלגל את הקלף הדק בחזרה, ומרים את מבטו אל שני הגברים השותקים.
עכשיו ברור למדי למה בחר בסטיאן למדר אותו מכל ידיעה בעלת משמעות. סוכן כפול המופעל בלא ידיעתו הנו דבר בעל ערך שלא מוותרים עליו כל כך מהר גם בזמני שלום. ועל אף שהמניע הגיוני למדי – הצורה בה בחר לעשות זאת בסטיאן מכאיבה לו הרבה יותר משהוא מוכן להודות.
"למה" הוא אומר, מפנה את פניו לאליצור וקולו שקט מאד. ואין סימן שאלה חבוי מאחורי שתי ההברות הללו. כמעט כאילו אין כוח כבר למילים חוץ מלצאת החוצה ולעמוד ביניהם כמו חומה רעועה ודוממת.
יש שקט בחדר, מהסוג שאפשר למצוא בבתי קברות בלילות לו היו האנשים מספיק טיפשים ללכת כדי לחפש אותו שם. ועיניו של אליצור מושפלות עכשיו אל העפר התחוח ופניו צהובות מאד ושקטות.
לרגע אחד קצרצר מגניב אליו אליצור מבט, ועיניו חיוורות וחלולות כל כך עד שאולה מרגיש פתאום כאילו זרק אותו אי מי לאגם שמימיו קפואים כקרח.
הוא אפילו לא מנסה להגן על עצמו.
המחשבה עוקצת את מוחו של אולה, כמעט מכאיבה לו פיזית. והעובדה הזאת, החותכת, צורבת את ליבו בפס שחור וחרוך.
כמה רגעים של דממה חנוקה כזאת חולפים הוא לא יודע. כמו טיפות איטיות הזולגות בשעון מים שבור. אבל בסוף פוסעת רגלו פסיעה אחת אחורה וקול זר שאינו דומה כמעט בכלל לקולו אומר: "אני מניח שתכננת להכניס אותו למעצר כאן, אבירם. כדאי שתעשה את זה מהר כי הלילה לא ימתין לנו לנצח".
ואז הוא פוסע שני צעדים נוספים אחורה, נתקל כמעט בכוח בדלת העץ הכהה, פותח אותה ונמלט החוצה כשריאותיו בוערות.
בחוץ ממתינים שלושה חיילים של משמר הגבול, פניהם קפואות וחרבותיהן אחוזות בחוזקה בימינם. והוא עוקף אותם וכמעט מתחכך בכתפו של הראשון הקרוב.
האוויר בחוץ קריר. גם הרוח רכה וחרישית, ומראם של הכוכבים נותר יפה כשהיה לפני שנכנס לחדרון האפלולי הקטן. אבל על אף שהוא מנסה לטלטל את ראשו פעמיים, לשאוף ולנשוף אוויר בקצב איטי ולהזכיר לעצמו שהוא במשימה כרגע – נשאר מראה עיניו הריקות של אליצור צרוב במחשבתו כאילו היה כוויה.
הלוואי היה לו את הזמן לחזור לשם שוב ולטלטל את כתפיו של אליצור. הלוואי היה יכול לצעוק באוזניו עד שיואיל לומר לו למה בחר לעשות זאת. הלוואי היה יכול עכשיו לחזור אל הבסיס לשאול את בסטיאן למה לא סמך מספיק על שליטתו העצמית כדי לגלות לו מראש על בגידתו של סגנו.
אבל הוא לא יכול. ולא רק בגלל הזמן דוחק.
הרוח שורקת סביבו, כמעט הודפת אותו חזרה לכוון הביתן. אבל אולה יודע מספיק בשביל לחזור פנימה וגם אבירם מופיע פתאום לידו ובפניו יותר מרמז ברור של אשמה.
"עזוב", מבקש אולה וקולו מחוספס. "כשנחזור לכוזר יהיה מספיק זמן גם לכתוב את כל זה על קלף לארכיון. מה שנדרש עכשיו הוא לחשוב איך לספר לחיילים למה הסגן שלי מזה חמש שנים ארוכות לא מצטרף למשימה בפעם הראשונה".
ואולי דווקא בגלל שפתאום חודרת משמעותן של המילים האחרונות למוחו הוא בוחר להסתובב ולהפנות את פניו אל הרוח הקרה, הרחק ממבט עיניו החוקר של מפקדו של הגדוד השני.
יש תועלת כלשהי ברוח חזקה ועוצמתית ישירות לפנים, כזאת שעוצרת את הנשימה לרגע אחד ארוך – מסתבר שהיא גם טובה למדי בלייבש את הצריבה שבעיניים.
"אתה בסדר?" מתעקש אבירם להתקדם אחריו ומעיף מבט חטוף אחד לכיוונו.
לרגע בוהה בו אולה, מביט ולא רואה את הפנים שמולו, ואז מתחדדת התמונה שמולו והופכת למציאות והוא מושך בכתפיו. "עכשיו זה לא הזמן", הוא אומר וקולו יבש. "בפצועים מטפלים רק אחרי שנסוגים מהקו הראשון בקרב".
ואם פעם היה קו המעבר בין מצודת דיארל והכפרים המקיפים אותה לבין איינה, לא יותר משטח מפורז וריקני אותו ביקרו מידי פעם קבוצות חיילים מנומנמות – עכשיו ניצבה שם גדר אבנים וחול, מהסוג אותה מקימים האנשים בחיפזון ופלוגת חיילים שלמה הוקדשה לאבטח את כל אזור קו התפר המישורי, ממנו בימים של ראות טובה אפשר היה לראות את צריחה האימתניים של מצודת דיארל.
ואם בימים כתיקונם הפכה השמירה באזור לקפדנית והדוקה, בימים בהם מתארחים בעיירה הסמוכה אזרחיה הנכבדים ביותר של המדינה – על אחת כמה וכמה. ומעבר באזור המפורז מתאפשר באמצעות אישורים חתומים בלבד על ידי שר צבא כוזר בעצמו.
שעתיים של נסיעה מהירה והעגלות נעצרות רחוק מעט מביתני השמירה המפוזרים על הקו. ולמרות שהחושך, כבד וסמיך, מופר רק באורם החיוור של הלפידים שבידי השומרים – מעדיף אבירם לדבר עם מפקד המשמר הרחק מהעגלות.
בשתיקה ניצב אולה לצידו של אבירם, מאזין לחילופי הדברים ושומע איך מעדכן אבירם את מפקד המשמר הצעיר במספרי הלוחות האישיים של החיילים ומיידע אותו על חזרתם הצפויה סמוך לעלות השחר. העדכון ארוך מהמצופה שכן המפקד הצעיר מתעקש להשוות את הרשימה שבידיו של אבירם לרשימה ששלח האביר מקאן באמצעות רץ מהיר בצהרי אותו היום, והצללים הגדולים שיוצרים הנרות מאטים עד מאד את המשימה.
אם זה לא היה מתסכל זה יכול היה להיות מצחיק. איך הוא אוסף את הפרטים בשקדנות איטית ומגלה אט אט את התוכנית עליה היה אמור לפקד מלכתחילה. אבל למרות שהשתלשלות האירועים אינה נחמדה במיוחד – הוא חייב להודות כי להאזנה הפסיבית מהצד תועלת גדולה ששכח לשים את ליבו אליה ממזמן.
הנה עכשיו הוא פנוי לשים לב לאבירם, שמשום מה עושה את דרכו אל מחוץ לעגלות הממתינות ומתקרב אל מעגל האור שיוצרים הלפידים מעלי העשן, וממתין רחוק מהם מעט וקרוב לצללים החשוכים שיוצרות העגלות.
אבירם מבחין במבט החטוף שלו ומניע גם הוא את ראשו לכוון הדמות. "מי זה?", הוא שואל וקולו מתוח מאד.
"אליצור", אומר אולה, ומעביר יד קרה על ניצב חרבו. "אולי הוא רוצה לברר למה אנחנו מתעכבים", הוא מציע ברמז שקוף ובהיר מאד.
אבל אבירם לא נראה כנרמז. בזעף הוא מוחה את מצחו ביד אחת, ומביט עדיין אל צלליתו הממתינה של הדריאטור. "טוב", הוא אומר וקולו איטי מאד, "לא ככה תכננתי את זה. אבל אם הוא כבר בחר לצאת אלינו – זה יקל על המצב מאד".
"המצב?", שואל אולה ובקולו על אף מאמציו נמסכת תחושת התסכול המתערבלת בבטנו.
אבירם לא עונה. כשידיו שלובות בחוזקה על חזהו הוא ממתין עד שיסיים מפקד המשמר לעבור על הרשימה הצפופה, וכשזה גולל סוף כל סוף את הקלף שבידו הוא מסמן לאולה בידו ופונה לכוון צלליתו הממתינה של אבירם.
על ניצב חרבו נקמצת ידו של אולה לאגרוף, אבל הוא רק משחרר נשיפה איטית משפתיו ומתקדם בדממה אחר מפקדו של הגדוד השני.
אליצור מבחין בהם כבר מרחוק, ולמרות החושך יכול אולה להבחין היטב במבט הלחוץ שעל פניו.
"יש בעיות?", שואל האיש המשמש כסגנו בשקט כשהם נפגשים תחת עץ מלא עלים ריחניים וגדולים.
"לא", אומר אולה וקולו חד, בעוד אבירם מותח את שפתיו לחיוך יבשושי ומתיז באותו הזמן: "כן".
עיניו של אליצור מדלגות אל פניו הזועפות של אולה וחוזרות בחזרה אל אלו הנוקשות של אבירם. "מה קרה?", הוא שואל לבסוף.
"לא כאן", מצביע אבירם על העגלות המלאות בשאר החיילים וממתינות בדממה. "זה לא לאוזניים שלהם".
אליצור מביט בהם לרגע אחד ארוך ולרגע מוזר אחד נראה לאולה כאילו הוא רוצה להרים את רגליו ולנוס משם, אבל אז הוא מהנהן בראשו ומתחיל לצעוד.
חדר הפיקוד של משמר הגבול ישן ומלא אבק כיאה למבנה צבאי המתוחזק בתנאי שדה, ולמרות שנרות שמן ניצבים על השולחן וגם על שניים מהקירות – חשוך המקום באופן מטיל אימה במקצת.
"מה קרה?", חוזר שוב פעם אליצור על שאלתו ולאור הנרות העמום נדמים פניו לאולה כחיוורים במיוחד. "אנחנו לא ממהרים?"
"ממהרים. בוודאי", מסכים אבירם וסוגר אחריו את הדלת בנקישה עמומה. "אבל לא יכולתי להתאפק מלהראות לך משהו".
המשהו הינו גליל קלף אחד ארוך וצר שנשלף מכיס פנימי שתפור על המדים, ואבירם ניצוץ מוזר בעיניו מושיט אותו בטקסיות לכיוונו של אליצור.
אליצור לא נע. ואף אחת מידיו לא מושטת קדימה כדי לקחת את הקלף. הוא רק שואף נשימה אחת עמוקה וקולנית ועיניו בורחות לכיוונו של אולה.
עכשיו תורו של אולה לדלג בין הפרצופים. והברק המוזר שבעיניו של אבירם, כמו האימה השקטה השוכנת באלו של אליצור, גורמים לו לפסוע פסיעה אחת קדימה ולשלב את ידיו על חזהו: "מה זה המשחק הזה, אבירם?", הוא שואל וקולו קרח יבש ונוצץ.
"הוא יסביר", מניע אבירם את סנטרו לאט לכוונו של אליצור, "ועל אף שעייפות בשעה כזאת הגיונית מאד – אני אנחש שהוא עדיין לא שכח איך מדברים".
בשקט מפנה אולה את מבטו אל סגנו שוב, מחפש בעיניו הסברים למחזה המוזר שלעיניו, אבל אליצור ממשיך לשתוק ורק עיניו ממצמצות במהירות גבוהה מהרגיל.
יש כמה רגעים של שתיקה טעונה בחדר, רק לחשוש הנרות נשמע, ותחושת בחילה עמומה מטפסת לגרונו של אולה. באחת הוא מושך את גליל הקלף מידיו של אבירם, ובתנועה חדה לא פחות מיישר את קיפוליו ומקרב אותו לאורו של הנר.
יש רגעים כאלו בחיים מסתבר, רגעים קטנים ופשוטים בהם כל מיני תמיהות קטנות ובלתי מוסברות שנדחפו עמוק פנימה צפות כמו בועות שמן, מטפסות בשקט על פני המים העכורים, ומקבלות פתאום הסבר כולל בחדות מדהימה.
הוא שואף אוויר דרך שפתיים חשוקות והטקסט היבש שעל הקלף מתערבל מול עיניו לעיסה חסרת משמעות.
"לכל מען דבעי הריני להודיע בזאת על מעצרו של הדריאטור אליצור בן אמציה בחשד לקיום קשר עם האויב. החשוד ייעצר עד לבירור העניין על כל המשתמע מכך. על החתום, בסטיאן מקאן, שר צבא כוזר האמיתית".
לאט הוא מרים את עיניו מחתימתו המסתלסלת של דודו, ידו מתכווצת על הקלף לרגע אחד קצר. "מי ערב למידע?" הוא שואל וקולו צרוד.
"מקור בכיר באלקן", אומר אבירם קצרות ומעיף עוד מבט לעברו של אליצור הקפוא. "המפקד העליון אמר שתדע על מי מדובר".
תדע על מי מדובר. גרונו של אולה כואב, דוקר כאילו עשרות קוצים קטנים צמחו בו פתאום. מנשה קפחבר הפך בכיר מאד בשנה האחרונה. בכיר מספיק בכדי לאמת מידע שכזה. ואם יבחר לסמוך על דודו שתמיד היה זהיר מאד וקפדן במידע המגיע מצידו השני של הגבול – אין דרך לשנות את האמת שמולו.
הוא בולע שוב, מגלגל את הקלף הדק בחזרה, ומרים את מבטו אל שני הגברים השותקים.
עכשיו ברור למדי למה בחר בסטיאן למדר אותו מכל ידיעה בעלת משמעות. סוכן כפול המופעל בלא ידיעתו הנו דבר בעל ערך שלא מוותרים עליו כל כך מהר גם בזמני שלום. ועל אף שהמניע הגיוני למדי – הצורה בה בחר לעשות זאת בסטיאן מכאיבה לו הרבה יותר משהוא מוכן להודות.
"למה" הוא אומר, מפנה את פניו לאליצור וקולו שקט מאד. ואין סימן שאלה חבוי מאחורי שתי ההברות הללו. כמעט כאילו אין כוח כבר למילים חוץ מלצאת החוצה ולעמוד ביניהם כמו חומה רעועה ודוממת.
יש שקט בחדר, מהסוג שאפשר למצוא בבתי קברות בלילות לו היו האנשים מספיק טיפשים ללכת כדי לחפש אותו שם. ועיניו של אליצור מושפלות עכשיו אל העפר התחוח ופניו צהובות מאד ושקטות.
לרגע אחד קצרצר מגניב אליו אליצור מבט, ועיניו חיוורות וחלולות כל כך עד שאולה מרגיש פתאום כאילו זרק אותו אי מי לאגם שמימיו קפואים כקרח.
הוא אפילו לא מנסה להגן על עצמו.
המחשבה עוקצת את מוחו של אולה, כמעט מכאיבה לו פיזית. והעובדה הזאת, החותכת, צורבת את ליבו בפס שחור וחרוך.
כמה רגעים של דממה חנוקה כזאת חולפים הוא לא יודע. כמו טיפות איטיות הזולגות בשעון מים שבור. אבל בסוף פוסעת רגלו פסיעה אחת אחורה וקול זר שאינו דומה כמעט בכלל לקולו אומר: "אני מניח שתכננת להכניס אותו למעצר כאן, אבירם. כדאי שתעשה את זה מהר כי הלילה לא ימתין לנו לנצח".
ואז הוא פוסע שני צעדים נוספים אחורה, נתקל כמעט בכוח בדלת העץ הכהה, פותח אותה ונמלט החוצה כשריאותיו בוערות.
בחוץ ממתינים שלושה חיילים של משמר הגבול, פניהם קפואות וחרבותיהן אחוזות בחוזקה בימינם. והוא עוקף אותם וכמעט מתחכך בכתפו של הראשון הקרוב.
האוויר בחוץ קריר. גם הרוח רכה וחרישית, ומראם של הכוכבים נותר יפה כשהיה לפני שנכנס לחדרון האפלולי הקטן. אבל על אף שהוא מנסה לטלטל את ראשו פעמיים, לשאוף ולנשוף אוויר בקצב איטי ולהזכיר לעצמו שהוא במשימה כרגע – נשאר מראה עיניו הריקות של אליצור צרוב במחשבתו כאילו היה כוויה.
הלוואי היה לו את הזמן לחזור לשם שוב ולטלטל את כתפיו של אליצור. הלוואי היה יכול לצעוק באוזניו עד שיואיל לומר לו למה בחר לעשות זאת. הלוואי היה יכול עכשיו לחזור אל הבסיס לשאול את בסטיאן למה לא סמך מספיק על שליטתו העצמית כדי לגלות לו מראש על בגידתו של סגנו.
אבל הוא לא יכול. ולא רק בגלל הזמן דוחק.
הרוח שורקת סביבו, כמעט הודפת אותו חזרה לכוון הביתן. אבל אולה יודע מספיק בשביל לחזור פנימה וגם אבירם מופיע פתאום לידו ובפניו יותר מרמז ברור של אשמה.
"עזוב", מבקש אולה וקולו מחוספס. "כשנחזור לכוזר יהיה מספיק זמן גם לכתוב את כל זה על קלף לארכיון. מה שנדרש עכשיו הוא לחשוב איך לספר לחיילים למה הסגן שלי מזה חמש שנים ארוכות לא מצטרף למשימה בפעם הראשונה".
ואולי דווקא בגלל שפתאום חודרת משמעותן של המילים האחרונות למוחו הוא בוחר להסתובב ולהפנות את פניו אל הרוח הקרה, הרחק ממבט עיניו החוקר של מפקדו של הגדוד השני.
יש תועלת כלשהי ברוח חזקה ועוצמתית ישירות לפנים, כזאת שעוצרת את הנשימה לרגע אחד ארוך – מסתבר שהיא גם טובה למדי בלייבש את הצריבה שבעיניים.
"אתה בסדר?" מתעקש אבירם להתקדם אחריו ומעיף מבט חטוף אחד לכיוונו.
לרגע בוהה בו אולה, מביט ולא רואה את הפנים שמולו, ואז מתחדדת התמונה שמולו והופכת למציאות והוא מושך בכתפיו. "עכשיו זה לא הזמן", הוא אומר וקולו יבש. "בפצועים מטפלים רק אחרי שנסוגים מהקו הראשון בקרב".
הסיבה נמצאת לבסוף, בדמות מקרה חירום משפחתי דחוף, והחוק המונע מחיילים בעלי בני משפחה מדרגה ראשונה על סף מוות לצאת לקרב. וחייליו של אולה מקבלים בדממה מבינה את העדרו של אליצור מהעגלה בשל מותה המתקרב והפתאומי של אימו.
אבירם מתדרך אותם לבסוף בעצמו. ובקול שקט למדי על רקע דממת הלילה ונשיפותיהם של הצרצרים מיידע אותם כי עליהם לעשות תוך פחות משעתיים את הדרך המפרידה בין הגבול למצודת דיארל.
החיילים מתארגנים לירידה בשתיקה. מהדקים את חגורות כלי הנשק ובודקים את תקינותו של הציוד. הירח למזלם, חיוור ודקיק, מאיר להם את הדרך ללא כל צורך בשימוש בלפידים ומסתיר אותם מעיניהם של צופים רחוקים אם ישנם בדיוק במידה.
בזהירות הם חוצים את השטח המפורז, המלא בחולדות מוזרות וצמחייה מפוחמת, ומתקדמים עמוק פנימה אל תוך שטחיה של כוזר האחרת.
אין חיילים אחרי השטח המפורז. בהתחשב בכך שמצודת דיארל המתנשאת על צריחיה ומגדלי השמירה שלה מהווה מבצר ביטחון מספק החולש על האזור מלמעלה. וקיומם המשוער של צופים על מגדלי השמירה מחייב אותם לעשות את הדרך הקצרה בזחילה שקטה וחרישית מאד בשדות מלאי הקוצים היבשים על אף החשכה.
הדרך המהירה ביותר להגיע למצודה היא הליכה בקו ישר למדי מנקודת חצית הגבול. אבל המסלול עליו מורה אבירם עוקף את השטח העצום מימין ומכוון לעברו של היער החשוך הצמוד לכפרים וגאיט וציאן.
זה מוזר אבל על אף שחסרה לו עדיין הידיעה על מטרתה של הפעולה ולמה בדיוק מעדיף אבירם מסלול עוקף שכזה, המאריך את הדרך עד מאד – הוא מוצא את עצמו אדיש במיוחד לעובדות הללו, כאילו השאיר בביתן העץ החשוך לא רק את סגנו, אלא גם סקרנות בריאה וטבעית.
קרוב לעצים יכולים החיילים להתיישר מעט, מוסתרים בין צלליהם הכבדים של הענפים עמוסי העלים, אבל החשכה בתוך היער עצמו כבדה כל כך עד שאבירם לאחר התייעצות קצרה עם אולה מורה לחיילים להדליק מספר לפידים.
יש דממה ביער. שקט מוזר מהסוג שיש בטבע רק בחושך. מלא רחשים קטנים, לחישות רכות של בעלי החיים השולטים בשעות האפלה, וקריאות ינשופים רחוקות.
בשתיקה מתפרסים החיילים בין העצים, נותנים מנוחה קצרה לגופם הכואב מהזחילה החשוכה. ואבירם, לפיד קטן אחוז בידו הימנית, מתקדם באיטיות ליד קו העצים הפנימי יותר כשגופו רכון אל האדמה.
"אמור להיות כאן פתח של מנהרה", הוא אומר בשקט, לאחר שהוא מוודא שרק אולה עומד לצידו. "היו כאן סיירים שלנו לפני כשבועיים".
"מנהרה?" כשעיניו מתעגלות קצת מביט אולה בקצין המבוגר יותר וקולו נעשה נמוך כשהוא קובע: "מובילה היישר אל מצודת דיארל".
"כן", אומר הקצין, ונוטל לפיד נוסף מאלו התקועים בחגורתו. "מגיעה עד לחדרים בהם אמור להתארח במהלך הטקס יוסף דיאלידאן בכבודו ובעצמו, ליתר דיוק לחדרי המלחה האישית שלו. ויש לנו את הוכחת הסיירים שהיא אכן מגיעה עד לשם".
שפתיו של אולה מתעקמות קצת ופס קטן וישר נמתח על מצחו. "להרוג את יוסף", הוא אומר לבסוף ובקולו יש גוון לא ברור. "נחמד. אבל בשביל זה אפשר היה לצאת עם מספר חיילים קטן הרבה יותר".
אבירם נאנח. "התוכנית היא להביא אותו חי" הוא אומר בשקט כל כך עד שאולה צריך להתרכז בשפתיו כדי להבין את משמעות ההברות שהוא מפיק. "הוד מלכותו רוצה להביא אותו למשפט פומבי כדי להוכיח לעם את מעורבותו באירועים שבאו על כוזר".
אולה שותק לרגע ארוך וידו מונחת על מצחו בריכוז. "ולהרוג אותו אם ישתבשו הדברים בדרך. יש לך דיארט* כאן, נכון?"
"כן".
"ויש שמירה חיצונית בלבד על החדרים".
הלפיד שבידו של אבירם נדלק בלחישה חרישית. "נכון לשבוע זה, ועל פי המקור שלנו – מערכת החדרים של יוסף מוגנת על ידי עשרה שומרים חיצונים, בתוך החדרים פנימה נמצא בדרך כלל רק עבדו האישי של המלך, לעיתים רחוקות משרת נוסף".
"אז נשאיר כאן עשרה לשמור על הפתח, וניכנס עם עשרה פנימה. אם המנהרה אכן מגיעה עד לחדרים הפנימיים נאלץ להיאבק לכל היותר מול עבד מזדקן".
קצה חיוך מכווץ לרגע את עיניו של אבירם. "אולי זה לא הזמן", הוא מושך את כתפיו. "אבל אני חושב שמגיעה לך התנצלות כלשהי".
"כלשהי", מסכים אולה וגם שפתיו נמתחות, אבל החיוך רק מרפרף על פניו ולא נוגע בעיניו.
עיניו של אבירם סוקרות אותו לרגע אחד ארוך יותר מהרצוי, ואולה ממהר לדחוק ממחשבתו את פניו הריקות של אליצור ולקחת את לפיד אחד מידיו.
"הסיירים היו אמורים להשאיר סימן, שיח תלוש על המיקום שלה". אצבעותיו של אבירם ממששות את העפר הכהה במאמץ, ואולה מגביה את הלפיד שבידו, מרחיב בכך את מעגל האור שיוצר המקל הזוהר. בידו השנייה הוא נוטל את הלפיד שבידיו של אבירם ומבקש מעשרה חיילים נוספים לעמוד סביבם כדי להסתיר את האור שיוצרים אבוקות האש שבידיו.
זה לוקח הרבה יותר מעשר דקות, שני לפידים נוספים שמתכלים במהירות, וזיעה שקופה ונוצצת על מצחו של אבירם. אבל לבסוף נמצא השיח ותחתיו הפתח, קבור תחת ערמת חול שאינה מסגירה דבר.
אבירם מתיישר, מוחה את מצחו ביד מוכתמת עפר דביק ונעמד. "עשרה בחוץ על הפתח עד שנחזור. עשרה נכנסים איתי ועם אולה".
החיילים סביבם מהנהנים.
"החיילים מהפלוגה שלי נשארים", מבהיר אולה בשקט למעגל הגברים השותקים. "וכיוון שאליצור איננו כאן – דן מקבל פיקוד עד שאחזור", זה מוזר אבל אפילו צבע קולו אינו משתנה כשהוא מזכיר את שמו של סגנו, רק צביטת קור קטנה וקפואה עמוק בתוך בטנו מזכירה לו את קיומן של המחשבות אותן מנסה בכל הכוח מוחו לדחוק.
אחר כך מקשיב להם רק הירח. כסוף, בהיר ורחוק מבין עלוות העצים הסמיכה. ואבירם, קולו נמוך, מתדרך את החיילים שסביבו, שעיניהם נוצצות מתוך פניהם הצבועות, ומסביר להם לראשונה את מטרתה של המשימה.
הם שותקים אבל כתפיהם נזקפות. והשרירים הכואבים שבגבם נמתחים פתאום למול גודל האחריות והמשימה. ועל אף שהסהר, חרמשי ודקיק בורח גם הוא להסתתר מאחורי ענן אפור – הם ממשיכים לעמוד שם עדיין ואורות האש הקטנים מאירים את פניהם בצבע מסתורי ואדמדם.
אבירם מרים ראשון את מכסה המנהרה, והחיילים נעמדים בטור עורפי ונבלעים אחריו אט אט פנימה. ולבסוף מכניס אולה גם הוא את גופו אל הבור הפעור, מאציל מבט פרידה אחד אחרון לדן ואז נסגר הפתח על ידי אחד מחייליו שבחוץ והמנהרה שוקעת באפלה גמורה.
*דיארט - סם הרדמה.
אבירם מתדרך אותם לבסוף בעצמו. ובקול שקט למדי על רקע דממת הלילה ונשיפותיהם של הצרצרים מיידע אותם כי עליהם לעשות תוך פחות משעתיים את הדרך המפרידה בין הגבול למצודת דיארל.
החיילים מתארגנים לירידה בשתיקה. מהדקים את חגורות כלי הנשק ובודקים את תקינותו של הציוד. הירח למזלם, חיוור ודקיק, מאיר להם את הדרך ללא כל צורך בשימוש בלפידים ומסתיר אותם מעיניהם של צופים רחוקים אם ישנם בדיוק במידה.
בזהירות הם חוצים את השטח המפורז, המלא בחולדות מוזרות וצמחייה מפוחמת, ומתקדמים עמוק פנימה אל תוך שטחיה של כוזר האחרת.
אין חיילים אחרי השטח המפורז. בהתחשב בכך שמצודת דיארל המתנשאת על צריחיה ומגדלי השמירה שלה מהווה מבצר ביטחון מספק החולש על האזור מלמעלה. וקיומם המשוער של צופים על מגדלי השמירה מחייב אותם לעשות את הדרך הקצרה בזחילה שקטה וחרישית מאד בשדות מלאי הקוצים היבשים על אף החשכה.
הדרך המהירה ביותר להגיע למצודה היא הליכה בקו ישר למדי מנקודת חצית הגבול. אבל המסלול עליו מורה אבירם עוקף את השטח העצום מימין ומכוון לעברו של היער החשוך הצמוד לכפרים וגאיט וציאן.
זה מוזר אבל על אף שחסרה לו עדיין הידיעה על מטרתה של הפעולה ולמה בדיוק מעדיף אבירם מסלול עוקף שכזה, המאריך את הדרך עד מאד – הוא מוצא את עצמו אדיש במיוחד לעובדות הללו, כאילו השאיר בביתן העץ החשוך לא רק את סגנו, אלא גם סקרנות בריאה וטבעית.
קרוב לעצים יכולים החיילים להתיישר מעט, מוסתרים בין צלליהם הכבדים של הענפים עמוסי העלים, אבל החשכה בתוך היער עצמו כבדה כל כך עד שאבירם לאחר התייעצות קצרה עם אולה מורה לחיילים להדליק מספר לפידים.
יש דממה ביער. שקט מוזר מהסוג שיש בטבע רק בחושך. מלא רחשים קטנים, לחישות רכות של בעלי החיים השולטים בשעות האפלה, וקריאות ינשופים רחוקות.
בשתיקה מתפרסים החיילים בין העצים, נותנים מנוחה קצרה לגופם הכואב מהזחילה החשוכה. ואבירם, לפיד קטן אחוז בידו הימנית, מתקדם באיטיות ליד קו העצים הפנימי יותר כשגופו רכון אל האדמה.
"אמור להיות כאן פתח של מנהרה", הוא אומר בשקט, לאחר שהוא מוודא שרק אולה עומד לצידו. "היו כאן סיירים שלנו לפני כשבועיים".
"מנהרה?" כשעיניו מתעגלות קצת מביט אולה בקצין המבוגר יותר וקולו נעשה נמוך כשהוא קובע: "מובילה היישר אל מצודת דיארל".
"כן", אומר הקצין, ונוטל לפיד נוסף מאלו התקועים בחגורתו. "מגיעה עד לחדרים בהם אמור להתארח במהלך הטקס יוסף דיאלידאן בכבודו ובעצמו, ליתר דיוק לחדרי המלחה האישית שלו. ויש לנו את הוכחת הסיירים שהיא אכן מגיעה עד לשם".
שפתיו של אולה מתעקמות קצת ופס קטן וישר נמתח על מצחו. "להרוג את יוסף", הוא אומר לבסוף ובקולו יש גוון לא ברור. "נחמד. אבל בשביל זה אפשר היה לצאת עם מספר חיילים קטן הרבה יותר".
אבירם נאנח. "התוכנית היא להביא אותו חי" הוא אומר בשקט כל כך עד שאולה צריך להתרכז בשפתיו כדי להבין את משמעות ההברות שהוא מפיק. "הוד מלכותו רוצה להביא אותו למשפט פומבי כדי להוכיח לעם את מעורבותו באירועים שבאו על כוזר".
אולה שותק לרגע ארוך וידו מונחת על מצחו בריכוז. "ולהרוג אותו אם ישתבשו הדברים בדרך. יש לך דיארט* כאן, נכון?"
"כן".
"ויש שמירה חיצונית בלבד על החדרים".
הלפיד שבידו של אבירם נדלק בלחישה חרישית. "נכון לשבוע זה, ועל פי המקור שלנו – מערכת החדרים של יוסף מוגנת על ידי עשרה שומרים חיצונים, בתוך החדרים פנימה נמצא בדרך כלל רק עבדו האישי של המלך, לעיתים רחוקות משרת נוסף".
"אז נשאיר כאן עשרה לשמור על הפתח, וניכנס עם עשרה פנימה. אם המנהרה אכן מגיעה עד לחדרים הפנימיים נאלץ להיאבק לכל היותר מול עבד מזדקן".
קצה חיוך מכווץ לרגע את עיניו של אבירם. "אולי זה לא הזמן", הוא מושך את כתפיו. "אבל אני חושב שמגיעה לך התנצלות כלשהי".
"כלשהי", מסכים אולה וגם שפתיו נמתחות, אבל החיוך רק מרפרף על פניו ולא נוגע בעיניו.
עיניו של אבירם סוקרות אותו לרגע אחד ארוך יותר מהרצוי, ואולה ממהר לדחוק ממחשבתו את פניו הריקות של אליצור ולקחת את לפיד אחד מידיו.
"הסיירים היו אמורים להשאיר סימן, שיח תלוש על המיקום שלה". אצבעותיו של אבירם ממששות את העפר הכהה במאמץ, ואולה מגביה את הלפיד שבידו, מרחיב בכך את מעגל האור שיוצר המקל הזוהר. בידו השנייה הוא נוטל את הלפיד שבידיו של אבירם ומבקש מעשרה חיילים נוספים לעמוד סביבם כדי להסתיר את האור שיוצרים אבוקות האש שבידיו.
זה לוקח הרבה יותר מעשר דקות, שני לפידים נוספים שמתכלים במהירות, וזיעה שקופה ונוצצת על מצחו של אבירם. אבל לבסוף נמצא השיח ותחתיו הפתח, קבור תחת ערמת חול שאינה מסגירה דבר.
אבירם מתיישר, מוחה את מצחו ביד מוכתמת עפר דביק ונעמד. "עשרה בחוץ על הפתח עד שנחזור. עשרה נכנסים איתי ועם אולה".
החיילים סביבם מהנהנים.
"החיילים מהפלוגה שלי נשארים", מבהיר אולה בשקט למעגל הגברים השותקים. "וכיוון שאליצור איננו כאן – דן מקבל פיקוד עד שאחזור", זה מוזר אבל אפילו צבע קולו אינו משתנה כשהוא מזכיר את שמו של סגנו, רק צביטת קור קטנה וקפואה עמוק בתוך בטנו מזכירה לו את קיומן של המחשבות אותן מנסה בכל הכוח מוחו לדחוק.
אחר כך מקשיב להם רק הירח. כסוף, בהיר ורחוק מבין עלוות העצים הסמיכה. ואבירם, קולו נמוך, מתדרך את החיילים שסביבו, שעיניהם נוצצות מתוך פניהם הצבועות, ומסביר להם לראשונה את מטרתה של המשימה.
הם שותקים אבל כתפיהם נזקפות. והשרירים הכואבים שבגבם נמתחים פתאום למול גודל האחריות והמשימה. ועל אף שהסהר, חרמשי ודקיק בורח גם הוא להסתתר מאחורי ענן אפור – הם ממשיכים לעמוד שם עדיין ואורות האש הקטנים מאירים את פניהם בצבע מסתורי ואדמדם.
אבירם מרים ראשון את מכסה המנהרה, והחיילים נעמדים בטור עורפי ונבלעים אחריו אט אט פנימה. ולבסוף מכניס אולה גם הוא את גופו אל הבור הפעור, מאציל מבט פרידה אחד אחרון לדן ואז נסגר הפתח על ידי אחד מחייליו שבחוץ והמנהרה שוקעת באפלה גמורה.
*דיארט - סם הרדמה.
בסוף כמו כל דבר טוב או נורא - נגמרת גם ההליכה החשוכה, ואיתה כמעט כל הלפידים שהביאו בחגורותיהם. ולאחר שאבירם נאבק דקות ארוכות עם המנגנון המאובק של האבנים, מטפסים החיילים בראשותו אל חדר חשוך ולא גדול בכלל.
זהו חדר המלתחה האישית של הוד מלכותו. אם לשפוט על פי ריח הסבון העדין וערמה רכה של סדיני משי בה נתקל אבירם. והגילוי הזה גורם למפקדו בפועל של הכוח לשחרר לחלל האוויר נשימה אחת של הקלה, גדולה ומודגשת. ואולה המחזיר את אבן המנגנון למקומה, יכול רק להצטרף אליו בנשיפת הקלה משלו.
במלחמה הפרטים הקטנים הם החשובים. שלא לומר קריטיים בהרבה מן הפעמים. והעובדה כי קבוצת הסיירים ציינה את סיום המנהרה בנקודה הזאת בדיוק – מרגיעה אותם קצת באמינות המקורות עליהם מסתמכת התוכנית הזאת ומאשרת להם צעד נוסף במשימה המורכבת.
יש שקט בחדר הציוד הקטן, עמוק ושליו. וחשוך שם והאוויר מלא ריח פרחים עדין.
וזה כל כך מוזר למען האמת. העובדה שהם נמצאים עמוק בתוך מערכת החדרים המשמשת כעת את מלכה של כוזר החדשה, ורק חדר אחד מפריד בינם לבינו, ורק דקות ספורות מפרידות בין האיש הזה לבין גורלו החדש.
על פי המפה שבידיו של אבירם נמצא חדר השינה הפרטי של המלך בקצהו של המסדרון אליו מוליכה הדלת המוזהבת שמימין. ולאחר שהם מפקידים שני חיילים נוספים כדי לאבטח את דרך המילוט שלהם, וחייל נוסף להשגיח על הדלת לכל מקרה חירום שלא יבוא – פונה שאר הקבוצה אל המסדרון השקט, ומשם בדממה חרישית מהלכות נעליהם הכבדות על שטיח רך הרקום בתכלת וזהב עד לדלתות ההבנה הכבדות שבקצהו של המסדרון הקצר.
בשקט מסתדרים החיילים לצידי הדלתות הכבדות ובדממה מחליקים אותן בעדינות על השיש הבוהק, ואולה ואבירם, חרבותיהן שלופות בידיהן, נצמדים אל הפתח הנפער ומביטים פנימה.
שבריר שנייה אחת. זה כל מה שצריך כדי לרסק תוכניות באבק אפרפר אל האדמה. שבריר אחד קצר ולא יותר מזה.
אולם השינה הגדול אמור להיות חשוך בשעות שכאלו, אבל במקום אפילה דמומה וכבדה – מסתנוורות עיניהן של הקצינים ממנורות כסף בורקות שבקצותיהן נרות לבנים דולקים.
במקום אפלה חונקת – מואר החדר, וחניתות גבוהות ומשוננות מחזירות ניצוצות זוהרים לעיניהן הבוהות. ומולם, על מיטת אפיריון מפוארת, לבוש בבגדי שרד רשמיים - מסב מלכה של כוזר החדשה. יש חיוך זוהר על פניו, וערנות בריאה, ועשרה חיילים גבוהים מקיפים אותו בקשת אחת גדולה.
"ברוכים הבאים", הוא שולח לעברם חיוך מבריק, ופורש את ידיו במחוות ברכה. "חיכינו הרבה זמן אומנם לבואכם, אבל ההמתנה, כך נראה, הייתה משתלמת".
אולה שותק, ומוחו שוקל במהירות את האפשרויות השונות שלפניו. החיילים שהותיר מאחוריו על יד פתח היציאה תודרכו לעזוב עם יעברו יותר מעשרה רגעים והם לא יחזרו, אבל אם לשפוט על פי מסדר הכבוד שהכין להם יוסף - החיילים שהותירו בחדר המלתחה כבולים כבר היטב.
יש קולות מאבק מאחוריו, ורעש התנשפות שקטה, ואז אומר קול חביב ישירות אל תוך אוזנו: "אל תסתובבו אחורה", משהו חד ודוקר נצמד אל עורפו ומישהו אחר מתנשף: "כנסו פנימה או שאהרוג אותם עכשיו".
אין לו הרבה ברירות. גם לא לאבירם שלצידו. ואולה, גופו כבד מאד פתאום, מתחיל לצעוד פנימה, כשהפגיון הזר עדיין צמוד בחוזקה לגרונו. ואז מתרחקת המתכת הקרירה ומישהו מאחוריו סוגר את הדלתות הגדולות בחריקה איטית.
"פעם שנייה בשבי תוך שלוש שנים, האקסידטור שהתקרא בעבר הקצין מקאן", קורא יוסף וחיוך מתפעל מעקם מעט את תווי פניו הנאים. "כישרון נדיר שכזה לא זכיתי הרבה זמן לראות".
אולה שותק. ועקיצותיו של יוסף מרחפות סביב אוזניו בדממה המוזרה שבחדר.
סביבם עומדים חיילי הפיאן אפורי המדים וחניתוהן הקצרות מכוונות לעברם, דוקרות את חזהו של אולה בלחיצות כואבות על אף שאינן נוגעות כלל במדיו.
"נקמה", מהנהן המלך יוסף וקולו עדין. "חרישית כמו הים ועוצמתית לא פחות מגליו הגבוהים. ליבי על חלליו המסכנים של אותו המוצב. אבל דרך אחרת כדי לגרום לכם לפעול לא הייתה קיימת".
הוא שותק, ופניו נעווים בהבעה מיוסרת. ואבירם לצדו של אולה, שולח בו מבט המום תחת ריסים מושפלים.
לאט, מאד לאט, מנסה אולה לבלוע את הרוק המצטבר בפיו אבל גרונו היבש שורף כאילו אש בוערת בתוכו כתוצאה מהפעולה הפשוטה הזאת.
תקיפת אותו המוצב לא ארעה סתם כך ביום בהיר.
היא לא הייתה רצון פשוט להפגנת כוח עוינת של האויב. גחמה רצחנית ופראית של פלוגת חיילים זועמת. האיש האצילי הישוב מולם, חוטים כסופים שזורים בזקנו, תכנן אותה בדייקנות אופיינית, מתחילתה ועד סופה רק כדי שיוכל להשיג תגובת נגד מתאימה מהצד הנגדי שמולו. וסביר להניח שעשה זאת לאחר בירור קפדני והבנה שגם המלך איסתרק וגם שר הצבא שלו – יעדיפו מאד לבחור בפעולה שקטה ולא במלחמה כוללת.
"ועכשיו תשאלו בטח לשם מה", לאט מתרומם יוסף ממקומו וגלימתו, תכלת משיית, מתנופפת אחריו בעדינות. "לשם מה לרקום תוכנית מסובכת שכזאת, להתקיף את אותו המוצב ולדחוף אתכם עד לקצה הצוק ממנו תאלצו לתקוף בחזרה. ולשם מה לטרוח כל כך אם התוצאה הסופית תהיה קבוצת שבויים אחת קטנה?"
הם שותקים. עקביהם חופרים את רצפת השיש הבוהקת ועיניהם מביטות קפואות קדימה.
שפתיו של יוסף, חתוכות ונאות, מתכווצות לעיגול מהורהר וקטן בזמן שהוא ממתין. "זה לא מורכב כל כך", הוא אומר לבסוף רכות ומתקרב פסיעה נוספת אל הקצינים הדוממים. "לא מורכב בכלל אם תנסו להיזכר רגע בטקס הצבאי המרשים המתקיים מחר באיינה היפה ומכניסת האורחים שלכם. ופשוט אפילו יותר אם תוסיפו לכך את העובדה שבגבול המסוגר שלכם צריכה לעבור בשנית עד הבוקר קבוצת חיילים מדויקת ובכירה עד מאד".
זמזום מוזר מרעיד פתאום את אוזניו של אולה, על אף שברור לו שאין בחדר לא דבורים ולא מעופפים מרבי רגליים אחרים. ובחילה פתאומית מציפה את גרונו במחנק עז כל כך, עד שלרגע אחד נורא הוא חושש שיקרוס על המרצפות הבוהקות המסתחררות תחת רגליו.
"החיילים שלי", הוא פולט לבסוף וקולו מחוספס וצרוד מאד על רקע השקט העמוק שבחדר. "מה איתם?"
"אתה מתכוון לקבוצה הנחמדה שהותרתם סמוך לפתחה של המנהרה הנלבבת דרכה הגעתם?", שואל יוסף ואצבעו המורה מלטפת את סנטרו בהבעת הקשבה מהורהרת, "קבוצת חיילים משלי המתינה תחת הסוואה לא רחוק משם כל אותו הזמן. הם רק חיכו שתיכנסו פנימה אל המנהרה כדי להביא אותם לכאן בכבוד רב דרך הפתח הראשי".
למילים כבוד רב יכולה להיות גם משמעות אחרת, איומה למדי, ואולה לא מוצא בתוכו את הכוח לחזור על שאלתו בשנית.
"כרגע הם חיים", עונה יוסף לבסוף לשאלה המרחפת בינות החניתות וסלילי העשן שיוצרות מנורות השמן, "על אף שאין בי את היכולת להתחייב על העובדה הזאת למשך הזמן הקרוב".
שוב מתמלא החדר בשקט העמוק, הצורם, ורק קול נשימותיהם של הנוכחים בו ממלא אותו ברחשים המעידים כי אנשים חיים ממלאים את כתליו ולא פסלים דוממים.
לאט, מסמן יוסף בקצה זרתו לשומרים חתומי הפנים העומדים על ידם, ואלו ממהרים להצמיד את כלי נשקם לגופם במחוות כבוד עתיקה ולפתוח את לוחות העץ הכבדים בחריקה חרישית.
מדים, זה מה שרואות עיניו של אולה ברגע הראשון. מדים קמוטים מעט ומלוכלכים, זהים עד אחרון התפרים למדים שהוא לובש כעת בעצמו, לבושים על אנשים זרים.
"חיילי ההוסטרס הנאמנים", פוסע יוסף צעד אחד קדימה ומחווה בתנועה רחבה אל עבר הנכנסים. "בטוחני שיצא לכם להיתקל בגבורתם במהלך אחד או יותר מן הקרבות שהתרחשו בשנים האחרונות".
אולה ואבירם שותקים. וגם החיילים המזויפים אינם עונים ורק נקישתם של מגפי העור הגבוהות על רצפת השיש נשמע כשהם מתקרבים פנימה וחוצים את סף הדלת.
"לוחיות הזיהוי?" שואל יוסף, ומפנה את עיניו אל איש גבוה העומד בראש הקבוצה, שגובהו ורוחב כתפיו מזכירים לאולה את עצמו בחדות מוזרה.
"אצלנו, הוד מלכותך", מסמן האיש שחור הבלורית על שורות החיילים הסדורות שמאחוריו, והם, באחידות מסנוורת עיניים שולפים מפתח חולצתם שרשרות זיהוי דקות, מוכרות עד מאד, ועליהן לוחיות מתכת זעירות ושחוקות.
"רעיון גאוני, הלא כך?", מסתובב מלכה של כוזר החדשה לעברם וחיוך מלא חן פרוש על פניו הנאות. "אתם נשארים כאן. הם ממשיכים במקומכם הביתה. ובטח שלא יקשה עליהם לעשות זאת כשעל צווארם אמצעי זיהוי מקוריים ומדויקים במיוחד".
הבחילה בגרונו של אולה, זאת שנדחקה קודם על ידו במאמץ, מטפסת שוב במעלה וושטו והוא נאבק לשלוט על נשימותיו השטוחות.
רעיון גאוני. אכן כך. והם החכמים שהלכו כל הדרך, זהירים ואחראים עד לבלי גבול, עד שלא נותר להם מספיק זמן לחשוב על האפקט הבומרנג ההפוך שיש לגורמי הזהירות הללו.
כמה זמן חולפות המחשבות במוחו? הוא לא יודע, גם לא יכול לנחש. אבל כנראה מספיק זמן עבור מלכה של כוזר החדשה כדי לחצות את הפסיעות המפרידות בינו לבין הקצינים ולעמוד קרוב מאד מולם.
"את הלוחית שלך, הקצין אולה", אומר יוסף ורכות משיית בקולו השקט, וידו הפרושה מושטת קדימה וקעורה מעט.
עיניו של אולה שקטות מאד ושקופות בתאורה העמומה שבחדר. אין צורך לשאול מה יקרה אם יסרב לפקודתו של יוסף, כמו שאין צורך לציין שהוא מוקף כרגע חומת חיילים שותקת, וחייהם של פקודיו הממתינים ככל הנראה בחדר אחר במצודה הענקית הזאת, נתונים להחלטתו של האיש המחייך הניצב מולו.
זה מוזר, אבל ידו לא רועדת כשהיא נשלחת אל פתח צווארונו, וגם אצבעותיו אינן רוטטות כשהן מנתקות את החוט הדק ממקומו הקבוע בחמשת השנים האחרונות ומחליקות את לולאות הברזל הנשפכות לידו הממתינה של יוסף. רק ליבו פועם, דופק באוזניו כאילו טיפס ועלה אל ראשו.
אחר כך זזים הדברים במהירות כמו עצים מטושטשים החולפים על יד עגלה נוסעת, וגם לוחית הזיהוי של אבירם נלקחת ממנו. ומהר יותר משצפה אולה – עוזבת קבוצת החיילים את החדר כשעל צווארו של כל אחד מן החיילים תלויה פיסת חיים שאולה אחרת.
לא נותר הרבה מה לשאול. לא נותרה לו גם סיבה לעשות זאת. אבל למרות שהמציאות חדה וצורבת צובטת את מעיו בפעימות קרות וכואבות, מאפשר מוחו לעצמו שאלה אחת אחרונה.
"אליצור", הוא אומר ומשתדל מאד לא להתיז את ההברות הללו בכוח. מספיק ליוסף המצב בו הביא אותם, אין צורך לתת לו גם את העונג שבחיסול שליטתם העצמית. "לא הייתה לו דרך להעביר לך את הפרטים על התוכנית, דודי ידע כבר לפני כחודש תמים שהוא משתף פעולה עם האויב".
"הו". מהמם יוסף וקצה מושחז של חיוך מותח מעט את קצהו הימני של פיו. "ציפיתי שתזכיר את סגנך, הקצין אולה".
בדממה נאבק אולה בדחף לקמוץ את ידיו הצמודות לצידי גופו לאגרופים.
"בסטיאן אדם חכם", מחייך יוסף. ועיניו, בהירות ויפות, נעוצות עדיין בפניו של הקצין עטור הדרגות. "אדם חכם מאד יש לציין. אבל גם הדגים המתוחכמים ביותר נופלים לבסוף לרשתו של דייג סבלני מספיק".
הוא מדבר בחידות, סתומות וחתומות במקצת, אבל לצידו של אולה מתכווצות פניו של אבירם באחת. "השתמשת באליצור כהטעיה", הוא מתנשף, וקול צרוד ומחוספס, וגם פניו חיוורות למדי לאורן של מנורות השמן הגדולות.
"כן", מסכים יוסף ושביב חיוך חולף בעיניו, והוא מהנהן בראשו פעם אחת ומשפשף את אפו ביד עטורה יהלום מנצנץ. "פיתיון, אם נרצה להיצמד למשל הנחמד שהזכרתי".
לצידו, מתכווצות שפתיו של אבירם שוב, אבל הוא אינו אומר כלום. רק מביט קדימה ושריר אחד בלחיו השמאלית רוטט מעט.
יש בוגד אחר. הדבר ברור לאולה כעת כשם שברור לו מעמדו. בוגד שנמצא עמוק-עמוק במעלה ההיררכיה. והוא אינו נוכח כאן איתם וגם לא עצור כעת בביתן העץ החשוך של משמר הגבול. בוגד שידע על התוכנית הסודית הזאת מהרגע הראשון שתוכננה וטרח ליידע את יוסף בכל אחד משלביה, עד לפרטיה הקטנים ביותר.
והתחכום הזה מצידו של יוסף, להותיר את המנהרה כגילוי סודי שלהם ולאפשר לסיירים להגיע עד לחדריו כמעט ללא הפרעה - גאוני מאד בפשטות שלו עד שהוא חש שראשו מסתחרר.
"דבר מה נוסף שתרצה לדעת, אולה?", ידו של יוסף נוגעת בעדינות בשרוולו המאובק של הקצין שמולו, "או שתוכל לאפשר לחיילים שלי ללוות אתכם לתא הממתין לכם בסבלנות?"
אסור לו לשאול את השאלה הזאת, הוא יודע זאת היטב. אין שום סיבה שייתן לאדם הזה שמולו לחזות בחולשתו. אבל פס הכוויה החרוך שנצרב הלילה בליבו, מזכיר לו את קיומו בחדות וכופת את ההיגיון הקר שבמוחו לפינה חשוכה ונסתרת. "אליצור", הוא פולט לבסוף וקולו זר ומוזר גם לאוזניו. "הוא באמת יצר עם אנשיך קשר כדי להעביר להם מידע סודי?"
לאט נעה ידו של יוסף על זרועו של אולה, מעיפה גרגרי אבק תועים מהבד הגס המרכיב את המדים, ואז נשמטות אצבעותיו והוא נע אחורה. "אוכל לשקר לך, אולה", הוא משיב בשקט, ולרגע אחד מוזר מדמה אולה לראות ניצוץ חברי בעיניים היפות שמולו. "אוכל לשקר ולו רק בגלל שאני זוכר אותך לטובה מהשנים בהם חיינו כולנו באתיל. השאלה היחידה שתהיה היא האם אתה מעדיף את השקר על פני המציאות".
---
סמוך לעלות השחר, בשעה שצבעי הכחול הכהים עוד שלטו ברקיע, וכוכבים נוצצים זרחו עדיין על רקע השמים הכהים – הגיעה קבוצת חיילים אחת אל גבול כוזר הישנה.
עייפה הייתה, ומדיהם של אנשיה מלוכלכים ומאובקים, ופניהם מרוחים עדיין בצבעי ההסוואה כהים.
משמרת רעננה התחילה את יומה אז בגבול, וקצין אחד, מבוגר ואחראי, טרח על אף השעה המוקדמת לצאת ולבדוק בעצמו את שמות החיילים התשושים שזה מקרוב באו. ועל אף שצבע השמים הכהה לא אפשר לו להבחין בפניהם של החיילים, התעקש עדיין לזהותם באמצעות הקלף, מלא השמות והמספרים, שהותיר מפקד המשמרת הקודם בידו.
בשקט עמד שם ביניהם, רוח קרירה חבטה אז בגבו הזקוף שהתכופף מעט עם השנים, ובידו היציבה השווה לוחית אחר לוחית ושם אחר שם אל הקלף שבתחתיתו בלטה בשחור חתימתו של שר המלחמה.
ולבסוף לאחר שנסתיימה רשימת השמות, גלל אותה כשחיוך על שפתיו, וליווה את הקבוצה עד לעגלות הרחוקות שהמתינו כל אותו הלילה לאמיצים שבחיילים, להחזירם לבסיסם, עמוק אל תוך שטחיה של כוזר האמיתית.
סמוך לזריחתה של השמש הגיעו החיילים אל צוק ביאר. אנשים לא נכחו שם, בשעה מוקדמת שכזאת, על ראש הצוק. ורק ציפורים קטנות ריחפו בין צבעי הכתום המרוחים בשמים לענני בוקר קלים כנוצה, ומילאו את אוויר הבוקר הרענן בציוצים קטנים ורעננים. ומכיוון שרק ציפורים היו, וכל שיכלו לעשות היה להמשיך לצייץ מלמעלה – המשיכו בשלווה את שירת הבוקר שלהן גם כשבני האדם שתחתיהן דרדרו את העגלות הריקות בקול רעש מחליא אל התהום הפעורה הממתינה.
זהו חדר המלתחה האישית של הוד מלכותו. אם לשפוט על פי ריח הסבון העדין וערמה רכה של סדיני משי בה נתקל אבירם. והגילוי הזה גורם למפקדו בפועל של הכוח לשחרר לחלל האוויר נשימה אחת של הקלה, גדולה ומודגשת. ואולה המחזיר את אבן המנגנון למקומה, יכול רק להצטרף אליו בנשיפת הקלה משלו.
במלחמה הפרטים הקטנים הם החשובים. שלא לומר קריטיים בהרבה מן הפעמים. והעובדה כי קבוצת הסיירים ציינה את סיום המנהרה בנקודה הזאת בדיוק – מרגיעה אותם קצת באמינות המקורות עליהם מסתמכת התוכנית הזאת ומאשרת להם צעד נוסף במשימה המורכבת.
יש שקט בחדר הציוד הקטן, עמוק ושליו. וחשוך שם והאוויר מלא ריח פרחים עדין.
וזה כל כך מוזר למען האמת. העובדה שהם נמצאים עמוק בתוך מערכת החדרים המשמשת כעת את מלכה של כוזר החדשה, ורק חדר אחד מפריד בינם לבינו, ורק דקות ספורות מפרידות בין האיש הזה לבין גורלו החדש.
על פי המפה שבידיו של אבירם נמצא חדר השינה הפרטי של המלך בקצהו של המסדרון אליו מוליכה הדלת המוזהבת שמימין. ולאחר שהם מפקידים שני חיילים נוספים כדי לאבטח את דרך המילוט שלהם, וחייל נוסף להשגיח על הדלת לכל מקרה חירום שלא יבוא – פונה שאר הקבוצה אל המסדרון השקט, ומשם בדממה חרישית מהלכות נעליהם הכבדות על שטיח רך הרקום בתכלת וזהב עד לדלתות ההבנה הכבדות שבקצהו של המסדרון הקצר.
בשקט מסתדרים החיילים לצידי הדלתות הכבדות ובדממה מחליקים אותן בעדינות על השיש הבוהק, ואולה ואבירם, חרבותיהן שלופות בידיהן, נצמדים אל הפתח הנפער ומביטים פנימה.
שבריר שנייה אחת. זה כל מה שצריך כדי לרסק תוכניות באבק אפרפר אל האדמה. שבריר אחד קצר ולא יותר מזה.
אולם השינה הגדול אמור להיות חשוך בשעות שכאלו, אבל במקום אפילה דמומה וכבדה – מסתנוורות עיניהן של הקצינים ממנורות כסף בורקות שבקצותיהן נרות לבנים דולקים.
במקום אפלה חונקת – מואר החדר, וחניתות גבוהות ומשוננות מחזירות ניצוצות זוהרים לעיניהן הבוהות. ומולם, על מיטת אפיריון מפוארת, לבוש בבגדי שרד רשמיים - מסב מלכה של כוזר החדשה. יש חיוך זוהר על פניו, וערנות בריאה, ועשרה חיילים גבוהים מקיפים אותו בקשת אחת גדולה.
"ברוכים הבאים", הוא שולח לעברם חיוך מבריק, ופורש את ידיו במחוות ברכה. "חיכינו הרבה זמן אומנם לבואכם, אבל ההמתנה, כך נראה, הייתה משתלמת".
אולה שותק, ומוחו שוקל במהירות את האפשרויות השונות שלפניו. החיילים שהותיר מאחוריו על יד פתח היציאה תודרכו לעזוב עם יעברו יותר מעשרה רגעים והם לא יחזרו, אבל אם לשפוט על פי מסדר הכבוד שהכין להם יוסף - החיילים שהותירו בחדר המלתחה כבולים כבר היטב.
יש קולות מאבק מאחוריו, ורעש התנשפות שקטה, ואז אומר קול חביב ישירות אל תוך אוזנו: "אל תסתובבו אחורה", משהו חד ודוקר נצמד אל עורפו ומישהו אחר מתנשף: "כנסו פנימה או שאהרוג אותם עכשיו".
אין לו הרבה ברירות. גם לא לאבירם שלצידו. ואולה, גופו כבד מאד פתאום, מתחיל לצעוד פנימה, כשהפגיון הזר עדיין צמוד בחוזקה לגרונו. ואז מתרחקת המתכת הקרירה ומישהו מאחוריו סוגר את הדלתות הגדולות בחריקה איטית.
"פעם שנייה בשבי תוך שלוש שנים, האקסידטור שהתקרא בעבר הקצין מקאן", קורא יוסף וחיוך מתפעל מעקם מעט את תווי פניו הנאים. "כישרון נדיר שכזה לא זכיתי הרבה זמן לראות".
אולה שותק. ועקיצותיו של יוסף מרחפות סביב אוזניו בדממה המוזרה שבחדר.
סביבם עומדים חיילי הפיאן אפורי המדים וחניתוהן הקצרות מכוונות לעברם, דוקרות את חזהו של אולה בלחיצות כואבות על אף שאינן נוגעות כלל במדיו.
"נקמה", מהנהן המלך יוסף וקולו עדין. "חרישית כמו הים ועוצמתית לא פחות מגליו הגבוהים. ליבי על חלליו המסכנים של אותו המוצב. אבל דרך אחרת כדי לגרום לכם לפעול לא הייתה קיימת".
הוא שותק, ופניו נעווים בהבעה מיוסרת. ואבירם לצדו של אולה, שולח בו מבט המום תחת ריסים מושפלים.
לאט, מאד לאט, מנסה אולה לבלוע את הרוק המצטבר בפיו אבל גרונו היבש שורף כאילו אש בוערת בתוכו כתוצאה מהפעולה הפשוטה הזאת.
תקיפת אותו המוצב לא ארעה סתם כך ביום בהיר.
היא לא הייתה רצון פשוט להפגנת כוח עוינת של האויב. גחמה רצחנית ופראית של פלוגת חיילים זועמת. האיש האצילי הישוב מולם, חוטים כסופים שזורים בזקנו, תכנן אותה בדייקנות אופיינית, מתחילתה ועד סופה רק כדי שיוכל להשיג תגובת נגד מתאימה מהצד הנגדי שמולו. וסביר להניח שעשה זאת לאחר בירור קפדני והבנה שגם המלך איסתרק וגם שר הצבא שלו – יעדיפו מאד לבחור בפעולה שקטה ולא במלחמה כוללת.
"ועכשיו תשאלו בטח לשם מה", לאט מתרומם יוסף ממקומו וגלימתו, תכלת משיית, מתנופפת אחריו בעדינות. "לשם מה לרקום תוכנית מסובכת שכזאת, להתקיף את אותו המוצב ולדחוף אתכם עד לקצה הצוק ממנו תאלצו לתקוף בחזרה. ולשם מה לטרוח כל כך אם התוצאה הסופית תהיה קבוצת שבויים אחת קטנה?"
הם שותקים. עקביהם חופרים את רצפת השיש הבוהקת ועיניהם מביטות קפואות קדימה.
שפתיו של יוסף, חתוכות ונאות, מתכווצות לעיגול מהורהר וקטן בזמן שהוא ממתין. "זה לא מורכב כל כך", הוא אומר לבסוף רכות ומתקרב פסיעה נוספת אל הקצינים הדוממים. "לא מורכב בכלל אם תנסו להיזכר רגע בטקס הצבאי המרשים המתקיים מחר באיינה היפה ומכניסת האורחים שלכם. ופשוט אפילו יותר אם תוסיפו לכך את העובדה שבגבול המסוגר שלכם צריכה לעבור בשנית עד הבוקר קבוצת חיילים מדויקת ובכירה עד מאד".
זמזום מוזר מרעיד פתאום את אוזניו של אולה, על אף שברור לו שאין בחדר לא דבורים ולא מעופפים מרבי רגליים אחרים. ובחילה פתאומית מציפה את גרונו במחנק עז כל כך, עד שלרגע אחד נורא הוא חושש שיקרוס על המרצפות הבוהקות המסתחררות תחת רגליו.
"החיילים שלי", הוא פולט לבסוף וקולו מחוספס וצרוד מאד על רקע השקט העמוק שבחדר. "מה איתם?"
"אתה מתכוון לקבוצה הנחמדה שהותרתם סמוך לפתחה של המנהרה הנלבבת דרכה הגעתם?", שואל יוסף ואצבעו המורה מלטפת את סנטרו בהבעת הקשבה מהורהרת, "קבוצת חיילים משלי המתינה תחת הסוואה לא רחוק משם כל אותו הזמן. הם רק חיכו שתיכנסו פנימה אל המנהרה כדי להביא אותם לכאן בכבוד רב דרך הפתח הראשי".
למילים כבוד רב יכולה להיות גם משמעות אחרת, איומה למדי, ואולה לא מוצא בתוכו את הכוח לחזור על שאלתו בשנית.
"כרגע הם חיים", עונה יוסף לבסוף לשאלה המרחפת בינות החניתות וסלילי העשן שיוצרות מנורות השמן, "על אף שאין בי את היכולת להתחייב על העובדה הזאת למשך הזמן הקרוב".
שוב מתמלא החדר בשקט העמוק, הצורם, ורק קול נשימותיהם של הנוכחים בו ממלא אותו ברחשים המעידים כי אנשים חיים ממלאים את כתליו ולא פסלים דוממים.
לאט, מסמן יוסף בקצה זרתו לשומרים חתומי הפנים העומדים על ידם, ואלו ממהרים להצמיד את כלי נשקם לגופם במחוות כבוד עתיקה ולפתוח את לוחות העץ הכבדים בחריקה חרישית.
מדים, זה מה שרואות עיניו של אולה ברגע הראשון. מדים קמוטים מעט ומלוכלכים, זהים עד אחרון התפרים למדים שהוא לובש כעת בעצמו, לבושים על אנשים זרים.
"חיילי ההוסטרס הנאמנים", פוסע יוסף צעד אחד קדימה ומחווה בתנועה רחבה אל עבר הנכנסים. "בטוחני שיצא לכם להיתקל בגבורתם במהלך אחד או יותר מן הקרבות שהתרחשו בשנים האחרונות".
אולה ואבירם שותקים. וגם החיילים המזויפים אינם עונים ורק נקישתם של מגפי העור הגבוהות על רצפת השיש נשמע כשהם מתקרבים פנימה וחוצים את סף הדלת.
"לוחיות הזיהוי?" שואל יוסף, ומפנה את עיניו אל איש גבוה העומד בראש הקבוצה, שגובהו ורוחב כתפיו מזכירים לאולה את עצמו בחדות מוזרה.
"אצלנו, הוד מלכותך", מסמן האיש שחור הבלורית על שורות החיילים הסדורות שמאחוריו, והם, באחידות מסנוורת עיניים שולפים מפתח חולצתם שרשרות זיהוי דקות, מוכרות עד מאד, ועליהן לוחיות מתכת זעירות ושחוקות.
"רעיון גאוני, הלא כך?", מסתובב מלכה של כוזר החדשה לעברם וחיוך מלא חן פרוש על פניו הנאות. "אתם נשארים כאן. הם ממשיכים במקומכם הביתה. ובטח שלא יקשה עליהם לעשות זאת כשעל צווארם אמצעי זיהוי מקוריים ומדויקים במיוחד".
הבחילה בגרונו של אולה, זאת שנדחקה קודם על ידו במאמץ, מטפסת שוב במעלה וושטו והוא נאבק לשלוט על נשימותיו השטוחות.
רעיון גאוני. אכן כך. והם החכמים שהלכו כל הדרך, זהירים ואחראים עד לבלי גבול, עד שלא נותר להם מספיק זמן לחשוב על האפקט הבומרנג ההפוך שיש לגורמי הזהירות הללו.
כמה זמן חולפות המחשבות במוחו? הוא לא יודע, גם לא יכול לנחש. אבל כנראה מספיק זמן עבור מלכה של כוזר החדשה כדי לחצות את הפסיעות המפרידות בינו לבין הקצינים ולעמוד קרוב מאד מולם.
"את הלוחית שלך, הקצין אולה", אומר יוסף ורכות משיית בקולו השקט, וידו הפרושה מושטת קדימה וקעורה מעט.
עיניו של אולה שקטות מאד ושקופות בתאורה העמומה שבחדר. אין צורך לשאול מה יקרה אם יסרב לפקודתו של יוסף, כמו שאין צורך לציין שהוא מוקף כרגע חומת חיילים שותקת, וחייהם של פקודיו הממתינים ככל הנראה בחדר אחר במצודה הענקית הזאת, נתונים להחלטתו של האיש המחייך הניצב מולו.
זה מוזר, אבל ידו לא רועדת כשהיא נשלחת אל פתח צווארונו, וגם אצבעותיו אינן רוטטות כשהן מנתקות את החוט הדק ממקומו הקבוע בחמשת השנים האחרונות ומחליקות את לולאות הברזל הנשפכות לידו הממתינה של יוסף. רק ליבו פועם, דופק באוזניו כאילו טיפס ועלה אל ראשו.
אחר כך זזים הדברים במהירות כמו עצים מטושטשים החולפים על יד עגלה נוסעת, וגם לוחית הזיהוי של אבירם נלקחת ממנו. ומהר יותר משצפה אולה – עוזבת קבוצת החיילים את החדר כשעל צווארו של כל אחד מן החיילים תלויה פיסת חיים שאולה אחרת.
לא נותר הרבה מה לשאול. לא נותרה לו גם סיבה לעשות זאת. אבל למרות שהמציאות חדה וצורבת צובטת את מעיו בפעימות קרות וכואבות, מאפשר מוחו לעצמו שאלה אחת אחרונה.
"אליצור", הוא אומר ומשתדל מאד לא להתיז את ההברות הללו בכוח. מספיק ליוסף המצב בו הביא אותם, אין צורך לתת לו גם את העונג שבחיסול שליטתם העצמית. "לא הייתה לו דרך להעביר לך את הפרטים על התוכנית, דודי ידע כבר לפני כחודש תמים שהוא משתף פעולה עם האויב".
"הו". מהמם יוסף וקצה מושחז של חיוך מותח מעט את קצהו הימני של פיו. "ציפיתי שתזכיר את סגנך, הקצין אולה".
בדממה נאבק אולה בדחף לקמוץ את ידיו הצמודות לצידי גופו לאגרופים.
"בסטיאן אדם חכם", מחייך יוסף. ועיניו, בהירות ויפות, נעוצות עדיין בפניו של הקצין עטור הדרגות. "אדם חכם מאד יש לציין. אבל גם הדגים המתוחכמים ביותר נופלים לבסוף לרשתו של דייג סבלני מספיק".
הוא מדבר בחידות, סתומות וחתומות במקצת, אבל לצידו של אולה מתכווצות פניו של אבירם באחת. "השתמשת באליצור כהטעיה", הוא מתנשף, וקול צרוד ומחוספס, וגם פניו חיוורות למדי לאורן של מנורות השמן הגדולות.
"כן", מסכים יוסף ושביב חיוך חולף בעיניו, והוא מהנהן בראשו פעם אחת ומשפשף את אפו ביד עטורה יהלום מנצנץ. "פיתיון, אם נרצה להיצמד למשל הנחמד שהזכרתי".
לצידו, מתכווצות שפתיו של אבירם שוב, אבל הוא אינו אומר כלום. רק מביט קדימה ושריר אחד בלחיו השמאלית רוטט מעט.
יש בוגד אחר. הדבר ברור לאולה כעת כשם שברור לו מעמדו. בוגד שנמצא עמוק-עמוק במעלה ההיררכיה. והוא אינו נוכח כאן איתם וגם לא עצור כעת בביתן העץ החשוך של משמר הגבול. בוגד שידע על התוכנית הסודית הזאת מהרגע הראשון שתוכננה וטרח ליידע את יוסף בכל אחד משלביה, עד לפרטיה הקטנים ביותר.
והתחכום הזה מצידו של יוסף, להותיר את המנהרה כגילוי סודי שלהם ולאפשר לסיירים להגיע עד לחדריו כמעט ללא הפרעה - גאוני מאד בפשטות שלו עד שהוא חש שראשו מסתחרר.
"דבר מה נוסף שתרצה לדעת, אולה?", ידו של יוסף נוגעת בעדינות בשרוולו המאובק של הקצין שמולו, "או שתוכל לאפשר לחיילים שלי ללוות אתכם לתא הממתין לכם בסבלנות?"
אסור לו לשאול את השאלה הזאת, הוא יודע זאת היטב. אין שום סיבה שייתן לאדם הזה שמולו לחזות בחולשתו. אבל פס הכוויה החרוך שנצרב הלילה בליבו, מזכיר לו את קיומו בחדות וכופת את ההיגיון הקר שבמוחו לפינה חשוכה ונסתרת. "אליצור", הוא פולט לבסוף וקולו זר ומוזר גם לאוזניו. "הוא באמת יצר עם אנשיך קשר כדי להעביר להם מידע סודי?"
לאט נעה ידו של יוסף על זרועו של אולה, מעיפה גרגרי אבק תועים מהבד הגס המרכיב את המדים, ואז נשמטות אצבעותיו והוא נע אחורה. "אוכל לשקר לך, אולה", הוא משיב בשקט, ולרגע אחד מוזר מדמה אולה לראות ניצוץ חברי בעיניים היפות שמולו. "אוכל לשקר ולו רק בגלל שאני זוכר אותך לטובה מהשנים בהם חיינו כולנו באתיל. השאלה היחידה שתהיה היא האם אתה מעדיף את השקר על פני המציאות".
---
סמוך לעלות השחר, בשעה שצבעי הכחול הכהים עוד שלטו ברקיע, וכוכבים נוצצים זרחו עדיין על רקע השמים הכהים – הגיעה קבוצת חיילים אחת אל גבול כוזר הישנה.
עייפה הייתה, ומדיהם של אנשיה מלוכלכים ומאובקים, ופניהם מרוחים עדיין בצבעי ההסוואה כהים.
משמרת רעננה התחילה את יומה אז בגבול, וקצין אחד, מבוגר ואחראי, טרח על אף השעה המוקדמת לצאת ולבדוק בעצמו את שמות החיילים התשושים שזה מקרוב באו. ועל אף שצבע השמים הכהה לא אפשר לו להבחין בפניהם של החיילים, התעקש עדיין לזהותם באמצעות הקלף, מלא השמות והמספרים, שהותיר מפקד המשמרת הקודם בידו.
בשקט עמד שם ביניהם, רוח קרירה חבטה אז בגבו הזקוף שהתכופף מעט עם השנים, ובידו היציבה השווה לוחית אחר לוחית ושם אחר שם אל הקלף שבתחתיתו בלטה בשחור חתימתו של שר המלחמה.
ולבסוף לאחר שנסתיימה רשימת השמות, גלל אותה כשחיוך על שפתיו, וליווה את הקבוצה עד לעגלות הרחוקות שהמתינו כל אותו הלילה לאמיצים שבחיילים, להחזירם לבסיסם, עמוק אל תוך שטחיה של כוזר האמיתית.
סמוך לזריחתה של השמש הגיעו החיילים אל צוק ביאר. אנשים לא נכחו שם, בשעה מוקדמת שכזאת, על ראש הצוק. ורק ציפורים קטנות ריחפו בין צבעי הכתום המרוחים בשמים לענני בוקר קלים כנוצה, ומילאו את אוויר הבוקר הרענן בציוצים קטנים ורעננים. ומכיוון שרק ציפורים היו, וכל שיכלו לעשות היה להמשיך לצייץ מלמעלה – המשיכו בשלווה את שירת הבוקר שלהן גם כשבני האדם שתחתיהן דרדרו את העגלות הריקות בקול רעש מחליא אל התהום הפעורה הממתינה.
נערך לאחרונה ב:
