הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמו שהבטחתי - שני פרקים הפעם. אם משהו לא ברור בקצב של העלילה ממליצה לחזור לפרקים הקודמים.
מצרפת כאן כרגיל את התקציר כדי שיהיה נוח יותר.
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר החרב - סאלם שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה, איסתרק מאשר את תוכנית הסודית להריגתו של יוסף דיאלידאן. מיכאל ואיסתרק מגיעים ביחד עם אבירי המחוזות והפמליה המלכותית לאיינה בה מתקיים הטקס הצבאי. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה שיעדה עדיין לא ידוע לאולה.
----
טירת טרסדיאן, ראטון.
----
אף פעם לא חשבה אונמר על נשות החיילים. אולי לא יהיה זה מדויק לומר אף פעם, שכן המלחמה הממושכת בשנים האחרונות הביאה למצב בו כמעט כל אדם בכוזר הכיר ידיד או קרוב משפחה שנלחם בקרב אחד לפחות. אבל בהחלט לא יצא לה מעולם לחשוב עליהן במלוא מובנה של המילה לחשוב.
וזה למען האמת, כמעט כל מה שהיא עושה בימים האחרונים. חושבת, מהרהרת, מעלה השערות ורעיונות. רוקמת תאוריות ובונה אינספור תרחישים, וכמעט בכולם חוזר אולה כמעט עד הטירה בהלוויה אחת גדולה ומפוארת מאד.
בלילות, כשהרוח נקשה בחלונות הטירה והרעידה את ענפיהם של העצים בחצר ניסתה לשכנע את עצמה שלא קר בכלל בחוץ עכשיו. שהרוח לבטח אינה מקפיאה כל כך בעונה הזאת של השנה, ושהבוץ, הסמיך והכבד שמילא את גינת הצמחים הקטנה שלה בשלושת הימים האחרונים – אינו גרוע כל כך כמו שהיא מדמיינת לעצמה.
למפרע היא מבינה כיום את גיסתה. מצליחה להזדהות פתאום עם תחושתה של אישה צעירה הנושאת מידי פעם את הידיעה כי קיים סיכוי לא קטן בכלל כי תתעורר בוקר אחד לרקיע תכול ונפלא ותגלה כי הפכה בלילה לאלמנה.
לאט היא פוסעת בשביליה של הגינה, נזהרת מהבוץ שלא הספיק עדיין להתייבש לגמרי, ובוחנת בעיניים עייפות עלעלים הקטנים שהספיקו כבר לצמוח.
הבוקר הזה עוד רענן, מלא בקרני שמש רכות, דשא רטוב שריחו מעורב בריח אדמה, ושקט. שקט עמוק ורענן. והוא כל כך שליו השקט הזה, עד שאפילו קולותיהן של הציפורים לא מצליחים להפר את קסמו.
היא מרימה את שובל שמלתה קצת, נזהרת מהבוץ הרטוב ומתיישבת על ספסל העץ המשקיף בזווית הטובה ביותר על גינת הצמחים שלה, מניחה לרוח הבוקר לרענן את פניה העייפות.
ועל אף הגשם הכבד שירד כל השבוע, והדאגה החונקת אותה בערפל סמיך מאז עזב אולה את הבית – היא מרשה לעצמה ליהנות מהאושר שהביאו עליה השבועיים האחרונים.
מישהו רץ בקצה השביל, מנופף בידיו. מישהי יותר נכון, אם היא מצליחה לזהות – פיבי, נערת המטבח.
"הוד מעלתה", בת השירות מתנשפת, אוחזת במותנה. "מאני, אני חושבת שהיא הולכת למות או משהו", היא צעירה וקטנה, ועיניה הכהות פעורות באימה. ואונמר מתרוממת ממקומה במהירות.
"לאט פיבי", היא אומרת וקולה רגוע. "תנשמי לאט ועמוק. ואז תספרי לי איפה בדיוק נמצאת מאני, ומה קרה לה".
הילדה, כך נראה, מתקשה לעמוד במשימה. "היא בבקתה של דיאר הזקן, זאת הישנה שאף אחד לא נכנס לשם", היא בולעת אוויר ומתנשפת, "היא באה לגן מקודם כדי לטייל וזרח ברח לשם", היא בוכה עכשיו, בקול ממש.
עיניה של אונמר מתכווצות וידה האחת משפשפת את מצחה.
משפחתו של אליצור, סגנו של אולה, עברה לפני כמה חודשים לגור בכפר, ומכיוון שחצר האחוזה הכילה פינות חמד נאות למדי ובין כתליה אפשר היה למצוא תמיד אוזן קשבת, אהבה מאני לעלות לכאן בשעות בוקר נעימות כמו אלו ולטייל בגן השקט עם ילדה הקטן, מה יכול לקרות בטיול שקט ונעים שכזה שיצדיק בכי רועש כמו זה הבוקע מפיה של נערת השירות המרעידה העומדת לפניה?
הילדה נמוכה קצת ועל פי דיבורה היא נראית אחוזת היסטריה של ממש. לאט מחליקה אונמר על שמלתה ואז היא מתכופפת קצת, מניחה את שתי ידיה על כתפיה של הנערה ושואלת בקול הרגוע ביותר שהיא מצליחה להפיק: "מה קרה למאני, פיבי?"
"היא נכנסה לבקתה עם זרח, אני חושבת שהיא חיפשה שם ציוד לגינה שלהם, והיה שם כבר מישהו לפניה, ראיתי אותו יוצא משם אחר כך – הוא---" קולה של פיבי רועד, "פצע אותה עם הסכין שלו".
לשנייה אחת בוהה בה אונמר, מנסה לעכל את מילותיה הקטועות בבכי היסטרי. הבקתה הישנה של דיאר, הייתה כינויה של בקתת הגנן הקודם של הטירה, שעזב את תפקידו לפני כשלושה חודשים. ומכיוון שמחליפו החדש של הגנן הזקן העדיף להתגורר עם משפחתו בכפר – עמדה הבקתה ריקה בחודשים האחרונים כשרק האבק טורח לבקר שם ולעטר את כליו הנטושים של הגנן.
ואם פיבי, שהיא נערה הגיונית למדי אינה מדמיינת – מסתובב כרגע בתוך שטחי הטירה אלמוני שניסה כרגע לפצוע, ואולי אף לרצוח אישה הנמצאת לבדה עם ילד קטן.
"ראית לאיפה הוא ברח, פיבי"? היא שואלת, מביטה עמוק לתוך עיניה של הנערה, ומנסה בכל כוחה לגרום לקולה להישמע שלו למדי.
"לכיוון השדות", רועדות שפתיה של נערת השירות, "הוא לא שם לב שהסתכלתי".
מה היא אמורה לעשות עכשיו? אם האלמוני ההוא מסתובב חופשי אולי מסוכן יהיה לשלוח את פיבי לטירה להזעיק עזרה. מהצד השני, אם צודקת פיבי בתיאור שלה, מאני אולי מדממת כרגע את חייה אל הרצפה.
בכוח לוחצות ידיה של אונמר על פניה, מנסות לשחזר איזו שלווה אבודה שהייתה שם עד לא מזמן. מה היה עושה אולה במקומה לו היה שם? ואיך בכלל מחליטים החלטות כאלו בכמה שניות?
היא מתיישרת, נושמת נשימה עמוקה אחת ארוכה.
בנות הלוויה אינן כאן, זאת עובדה אחת. היא העדיפה לטייל בשקט הנעים הזה לבדה. ומכיוון שגם המשרתות המלוות נפנו להן לשעה קלה של חופש אין פה אפילו נפש חיה אחת שתוכל לרוץ לכפר ולהזעיק את הרופא. ולמען האמת, גם אם הייתה נפש כזאת על פי תיאורה של פיבי לא נראה שהזמן יספיק. העובדה השנייה היא כי התוקף, כך נראה, ברח בינתיים אל השדות הריקים.
במהירות רוכנת אונמר שוב, מגבשת את המחשבות הסוערות שבמוחה לכדי החלטה אחת ברורה. "רוצי לטירה וחפשי את הגבירה רנה, פיבי, ספרי לה את מה שאמרת לי ובקשי ממנה לבוא לבקתה של דיאר הזקן ולהביא איתה סמרטוטים יבשים, הרבה סמרטוטים, טוב?"
הילדה בוהה בה, ריסיה הרטובים מרפרפים על עיניה וסנטרה הקטן נע מעלה ומטה, אבל היא לא זזה.
"רוצי", דוחקת בה אונמר. "רוצי מהר פיבי" והילדה כאילו הצמיחה כנפיים, מתנתקת סוף סוף ממקומה ומתחילה לרוץ.
הבקתה לא רחוקה כל כך, אפשר לראות אותה מקצה השביל, חלונותיה המאובקים זוהרים באורה של השמש, מחזירים ניצוצות קלושים לעיניה.
היא רצה עכשיו בעצמה, משתדלת לא למעוד על שובל שמלתה הארוך. ועל אף שאסתל לו הייתה נוכחת עכשיו בריצתה של חניכתה, הייתה סופקת כפיים למול מפגן חסר נימוס שכזה, נוטה אונמר להאמין כי גם היא הייתה מאשרת חריגה כזאת עכשיו.
הבקתה, הצבועה בצבעים עליזים ומרגיעים, נראית נטושה כמעט כמו בכל הימים האחרונים בהם חלפה אונמר על פניה.
"מאני", היא קוראת, נכנסת לחללה האפלולי של המבואה. "את פה מאני?"
זאת שאלה חסרת היגיון, שכן ברור לאונמר לחלוטין כי מאני נוכחת בבקתה. אבל החושך האפלולי שבבקתה גורם לה לרצות לשמוע קול כלשהו, אפילו יהא זה קולה שלה.
ראשון היא רואה את זרח. הפעוט שחור השיער והעין עומד מולה, עיניו הגדולות מביטות בה בסקרנות ואגודלו נעוץ בפיו בשלווה חסרת דאגות.
"איפה אימא?", שואלת אונמר ונשימתה קצרה, "איפה אימא, חמודי?"
זרח בן השנתיים לא יודע עדיין לדבר, אבל אצבעות ידו כך נראה, שימושיות מאד כדי להראות לה את הכוון לחדר הפנימי.
בפנים היא מוצאת את מאני. פניה חיוורות, והיא רועדת, ספק יושבת, ספק שוכבת על הרצפה.
דם, כהה ומבריק, צובע את אמת ידה באדום מטפטף ומרטיב את שמלתה, יוצר שלולית גדולה ורטובה על הרצפה.
"מאני", בשלוש פסיעות מהירות עושה אונמר את הדרך המפרידה בין הפתח לאישה החיוורת שבפנים. הדם עדיין זורם, חד ומהיר, והאינסטינקט יותר מההיגיון הוא זה שגורם לאונמר להסיר כפפת משי אחת מידיה, להניח על הפצע המדמם הפעור בזרועה של מאני וללחוץ בחוזקה.
"הרבה זמן", לוחשת האישה הנעימה שאהבה לפטפט איתה בשעות הצהרים של שבתות קיץ ארוכות. "הרבה זמן לקח לה, לפיבי".
"אני פה", מותחת אונמר את שפתיה בחיוך שמנסה להיות מרגיע. "אני פה, מאני, ועוד מעט תגיע לכאן עזרה".
"הוד נסיכותך", עיניה של מאני מרפרפות לכיוון פניה של אונמר, אבל אז מתעוותות שפתיה קצת והיא לוחשת: "איפה זרח?"
"במבואה", אומרת אונמר, מלטפת את הפנים החיוורות שמולה. "זרח מתוק, בוא לכאן".
יש שקט מבחוץ, עמוק וללא רחשים. אולי יצא הילד אל הגינה שבחוץ? אולי ברח אל השביל המקיף את חומת הטירה? בחוסר אונים מגבירה אונמר את הלחץ של ידה על זרועה של מאני, ומכווצת את פניה בהתנצלות למול עווית הכאב החולפת על פניה.
כמה זמן לוקח לנערה צעירה וקלת רגליים בדרך כלל לרוץ אל הטירה, להיכנס דרך שער המשרתים, ולטפס במדרגות אל הטרקלין בו יושבת הגבירה? וכמה זמן לוקח לרנה ליידע את השומרים בחדירה, להתארגן עם הציוד שביקשה ולהגיע?
היא לא יודעת כמה זמן חלף מאז נפצעה מאני עד לזמן בו מצאה אותה פיבי, אבל על פי פניה החיוורות וכמות הדם היא יכולה לשער שהוא לא היה מועט. היא מגבירה את הלחץ על ידה של רעייתו של אליצור ומלטפת קלות את פניה של האישה, הן חיוורות ומזיעות, וליבה מדלג על פעימה כשהיא מבינה שמצבה הפך גרוע יותר בדקות האחרונות.
רגע, שניים, עיניה של אונמר חולפות על הרצפה המוכתמת בדם, על שמלתה של מאני, ועל עיניה שהחלו נעצמות.
"לא עכשיו", היא אומרת בקול שמנסה להיות עליז, "יהיה לך המון זמן לישון אחר כך מאני", ידה השנייה מנענעת קלות את ידה השנייה של האישה במטרה להשאירה בהכרה. "רוצה שאספר לך—"
אבל התחושה הרטובה בכף ידה מונעת ממנה להמשיך לדבר, מאחורי זרועה של מאני היא מגלה מקור זרם נוסף ופתאום מקבל החיוורון שעל פניה של מאני משמעות חדשה.
יש לה רק שתי ידיים, ומוח אחד. ובזווית הזאת קשה עד מאד ללחוץ על שני הפצעים במקביל כדי למנוע את המשך יציאת הדם, אבל אונמר מעולם לא הייתה מהטיפוסים הנכנעים.
"זרח", היא מנסה שוב, מפנה את פניה אל פתח החדר, תוך כדי שכפות ידיה מוסיפות ללחוץ על הבד העדין שהפך בינתיים אדום.
ובן השנתיים, כאילו המתין שם כל הזמן הזה בשלווה חסרת דאגות, מופיע פתאום בפתח כשמבט תמה בעיניו התינוקיות.
"חולצה", אומרת אונמר בשקט ומגלה במפתיע שקולה רועד במקצת. "אונמר רוצה את החולצה של זרח, אפשר?"
זרח פעוט ממושמע למדי, ואם בדרך כלל התכונה הזאת הופכת אותו לילדון מתוק מאד, עכשיו היא מצילה אותה ממש.
הפעוט מתקרב כמעט עד אליה, והיא נזכרת בפעם בה התלוננה באוזני דודתה על העדרה של יד שלישית כדי לחסום ריח רע מאפה, מחליפה את היד הלוחצת על הכפפה המוכתמת בברכה האחת ומושיטה את השנייה כדי לקלף את סריג הבד מגופו של הפעוט.
פעם לפני בערך שנתיים, כשלימדה אותה רנה על האצות הסגולות המתאימות מאד לאובדן דם, הסבירה לה גם את השיטה העממית לעצירה מהירה של שטפי דם כגון אלו, ולמרות שהלימוד היה תאורטי לחלוטין נכונה אונמר לשחזר את התנועות השכוחות.
בידיים לא יציבות היא יוצרת לולאה משרווליה של החולצה, מסובבת אותה על זרועה של מאני, קצת רחוק מדם השותת, משחילה את קצה הבד הנותר ומושכת.
התנועה חזקה כל כך עד שמאני פוקחת את עיניה ומתנשפת בכאב.
"סליחה", מתנשפת אונמר, מהדקת עוד קצת את הקשר החזק ומסובבת סביבו את שאריות הבד.
כמה רגעים חולפים. זרם הדם חדל עכשיו, והיא משחררת את רגלה מהפצע השותת שביד השנייה ומחזירה את ידיה הלוחצות.
"יהיה בסדר", היא לוחשת, מגלה פתאום שמשהו שקוף מטשטש את ראייתה ומפריע לה לראות.
היא ממצמצת, מנסה למחות את הקרום המציק מעיניה ומפנה את מבטה אל הפעוט השקט שלצידה, "יהיה בסדר עכשיו, נכון זרח?"
מצרפת כאן כרגיל את התקציר כדי שיהיה נוח יותר.
תקציר: אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה. אלרנן דיליאבר מציע לבסטיאן מקאן אפשרות צבאית מעניינת. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר החרב - סאלם שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה, איסתרק מאשר את תוכנית הסודית להריגתו של יוסף דיאלידאן. מיכאל ואיסתרק מגיעים ביחד עם אבירי המחוזות והפמליה המלכותית לאיינה בה מתקיים הטקס הצבאי. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה שיעדה עדיין לא ידוע לאולה.
----
טירת טרסדיאן, ראטון.
----
אף פעם לא חשבה אונמר על נשות החיילים. אולי לא יהיה זה מדויק לומר אף פעם, שכן המלחמה הממושכת בשנים האחרונות הביאה למצב בו כמעט כל אדם בכוזר הכיר ידיד או קרוב משפחה שנלחם בקרב אחד לפחות. אבל בהחלט לא יצא לה מעולם לחשוב עליהן במלוא מובנה של המילה לחשוב.
וזה למען האמת, כמעט כל מה שהיא עושה בימים האחרונים. חושבת, מהרהרת, מעלה השערות ורעיונות. רוקמת תאוריות ובונה אינספור תרחישים, וכמעט בכולם חוזר אולה כמעט עד הטירה בהלוויה אחת גדולה ומפוארת מאד.
בלילות, כשהרוח נקשה בחלונות הטירה והרעידה את ענפיהם של העצים בחצר ניסתה לשכנע את עצמה שלא קר בכלל בחוץ עכשיו. שהרוח לבטח אינה מקפיאה כל כך בעונה הזאת של השנה, ושהבוץ, הסמיך והכבד שמילא את גינת הצמחים הקטנה שלה בשלושת הימים האחרונים – אינו גרוע כל כך כמו שהיא מדמיינת לעצמה.
למפרע היא מבינה כיום את גיסתה. מצליחה להזדהות פתאום עם תחושתה של אישה צעירה הנושאת מידי פעם את הידיעה כי קיים סיכוי לא קטן בכלל כי תתעורר בוקר אחד לרקיע תכול ונפלא ותגלה כי הפכה בלילה לאלמנה.
לאט היא פוסעת בשביליה של הגינה, נזהרת מהבוץ שלא הספיק עדיין להתייבש לגמרי, ובוחנת בעיניים עייפות עלעלים הקטנים שהספיקו כבר לצמוח.
הבוקר הזה עוד רענן, מלא בקרני שמש רכות, דשא רטוב שריחו מעורב בריח אדמה, ושקט. שקט עמוק ורענן. והוא כל כך שליו השקט הזה, עד שאפילו קולותיהן של הציפורים לא מצליחים להפר את קסמו.
היא מרימה את שובל שמלתה קצת, נזהרת מהבוץ הרטוב ומתיישבת על ספסל העץ המשקיף בזווית הטובה ביותר על גינת הצמחים שלה, מניחה לרוח הבוקר לרענן את פניה העייפות.
ועל אף הגשם הכבד שירד כל השבוע, והדאגה החונקת אותה בערפל סמיך מאז עזב אולה את הבית – היא מרשה לעצמה ליהנות מהאושר שהביאו עליה השבועיים האחרונים.
מישהו רץ בקצה השביל, מנופף בידיו. מישהי יותר נכון, אם היא מצליחה לזהות – פיבי, נערת המטבח.
"הוד מעלתה", בת השירות מתנשפת, אוחזת במותנה. "מאני, אני חושבת שהיא הולכת למות או משהו", היא צעירה וקטנה, ועיניה הכהות פעורות באימה. ואונמר מתרוממת ממקומה במהירות.
"לאט פיבי", היא אומרת וקולה רגוע. "תנשמי לאט ועמוק. ואז תספרי לי איפה בדיוק נמצאת מאני, ומה קרה לה".
הילדה, כך נראה, מתקשה לעמוד במשימה. "היא בבקתה של דיאר הזקן, זאת הישנה שאף אחד לא נכנס לשם", היא בולעת אוויר ומתנשפת, "היא באה לגן מקודם כדי לטייל וזרח ברח לשם", היא בוכה עכשיו, בקול ממש.
עיניה של אונמר מתכווצות וידה האחת משפשפת את מצחה.
משפחתו של אליצור, סגנו של אולה, עברה לפני כמה חודשים לגור בכפר, ומכיוון שחצר האחוזה הכילה פינות חמד נאות למדי ובין כתליה אפשר היה למצוא תמיד אוזן קשבת, אהבה מאני לעלות לכאן בשעות בוקר נעימות כמו אלו ולטייל בגן השקט עם ילדה הקטן, מה יכול לקרות בטיול שקט ונעים שכזה שיצדיק בכי רועש כמו זה הבוקע מפיה של נערת השירות המרעידה העומדת לפניה?
הילדה נמוכה קצת ועל פי דיבורה היא נראית אחוזת היסטריה של ממש. לאט מחליקה אונמר על שמלתה ואז היא מתכופפת קצת, מניחה את שתי ידיה על כתפיה של הנערה ושואלת בקול הרגוע ביותר שהיא מצליחה להפיק: "מה קרה למאני, פיבי?"
"היא נכנסה לבקתה עם זרח, אני חושבת שהיא חיפשה שם ציוד לגינה שלהם, והיה שם כבר מישהו לפניה, ראיתי אותו יוצא משם אחר כך – הוא---" קולה של פיבי רועד, "פצע אותה עם הסכין שלו".
לשנייה אחת בוהה בה אונמר, מנסה לעכל את מילותיה הקטועות בבכי היסטרי. הבקתה הישנה של דיאר, הייתה כינויה של בקתת הגנן הקודם של הטירה, שעזב את תפקידו לפני כשלושה חודשים. ומכיוון שמחליפו החדש של הגנן הזקן העדיף להתגורר עם משפחתו בכפר – עמדה הבקתה ריקה בחודשים האחרונים כשרק האבק טורח לבקר שם ולעטר את כליו הנטושים של הגנן.
ואם פיבי, שהיא נערה הגיונית למדי אינה מדמיינת – מסתובב כרגע בתוך שטחי הטירה אלמוני שניסה כרגע לפצוע, ואולי אף לרצוח אישה הנמצאת לבדה עם ילד קטן.
"ראית לאיפה הוא ברח, פיבי"? היא שואלת, מביטה עמוק לתוך עיניה של הנערה, ומנסה בכל כוחה לגרום לקולה להישמע שלו למדי.
"לכיוון השדות", רועדות שפתיה של נערת השירות, "הוא לא שם לב שהסתכלתי".
מה היא אמורה לעשות עכשיו? אם האלמוני ההוא מסתובב חופשי אולי מסוכן יהיה לשלוח את פיבי לטירה להזעיק עזרה. מהצד השני, אם צודקת פיבי בתיאור שלה, מאני אולי מדממת כרגע את חייה אל הרצפה.
בכוח לוחצות ידיה של אונמר על פניה, מנסות לשחזר איזו שלווה אבודה שהייתה שם עד לא מזמן. מה היה עושה אולה במקומה לו היה שם? ואיך בכלל מחליטים החלטות כאלו בכמה שניות?
היא מתיישרת, נושמת נשימה עמוקה אחת ארוכה.
בנות הלוויה אינן כאן, זאת עובדה אחת. היא העדיפה לטייל בשקט הנעים הזה לבדה. ומכיוון שגם המשרתות המלוות נפנו להן לשעה קלה של חופש אין פה אפילו נפש חיה אחת שתוכל לרוץ לכפר ולהזעיק את הרופא. ולמען האמת, גם אם הייתה נפש כזאת על פי תיאורה של פיבי לא נראה שהזמן יספיק. העובדה השנייה היא כי התוקף, כך נראה, ברח בינתיים אל השדות הריקים.
במהירות רוכנת אונמר שוב, מגבשת את המחשבות הסוערות שבמוחה לכדי החלטה אחת ברורה. "רוצי לטירה וחפשי את הגבירה רנה, פיבי, ספרי לה את מה שאמרת לי ובקשי ממנה לבוא לבקתה של דיאר הזקן ולהביא איתה סמרטוטים יבשים, הרבה סמרטוטים, טוב?"
הילדה בוהה בה, ריסיה הרטובים מרפרפים על עיניה וסנטרה הקטן נע מעלה ומטה, אבל היא לא זזה.
"רוצי", דוחקת בה אונמר. "רוצי מהר פיבי" והילדה כאילו הצמיחה כנפיים, מתנתקת סוף סוף ממקומה ומתחילה לרוץ.
הבקתה לא רחוקה כל כך, אפשר לראות אותה מקצה השביל, חלונותיה המאובקים זוהרים באורה של השמש, מחזירים ניצוצות קלושים לעיניה.
היא רצה עכשיו בעצמה, משתדלת לא למעוד על שובל שמלתה הארוך. ועל אף שאסתל לו הייתה נוכחת עכשיו בריצתה של חניכתה, הייתה סופקת כפיים למול מפגן חסר נימוס שכזה, נוטה אונמר להאמין כי גם היא הייתה מאשרת חריגה כזאת עכשיו.
הבקתה, הצבועה בצבעים עליזים ומרגיעים, נראית נטושה כמעט כמו בכל הימים האחרונים בהם חלפה אונמר על פניה.
"מאני", היא קוראת, נכנסת לחללה האפלולי של המבואה. "את פה מאני?"
זאת שאלה חסרת היגיון, שכן ברור לאונמר לחלוטין כי מאני נוכחת בבקתה. אבל החושך האפלולי שבבקתה גורם לה לרצות לשמוע קול כלשהו, אפילו יהא זה קולה שלה.
ראשון היא רואה את זרח. הפעוט שחור השיער והעין עומד מולה, עיניו הגדולות מביטות בה בסקרנות ואגודלו נעוץ בפיו בשלווה חסרת דאגות.
"איפה אימא?", שואלת אונמר ונשימתה קצרה, "איפה אימא, חמודי?"
זרח בן השנתיים לא יודע עדיין לדבר, אבל אצבעות ידו כך נראה, שימושיות מאד כדי להראות לה את הכוון לחדר הפנימי.
בפנים היא מוצאת את מאני. פניה חיוורות, והיא רועדת, ספק יושבת, ספק שוכבת על הרצפה.
דם, כהה ומבריק, צובע את אמת ידה באדום מטפטף ומרטיב את שמלתה, יוצר שלולית גדולה ורטובה על הרצפה.
"מאני", בשלוש פסיעות מהירות עושה אונמר את הדרך המפרידה בין הפתח לאישה החיוורת שבפנים. הדם עדיין זורם, חד ומהיר, והאינסטינקט יותר מההיגיון הוא זה שגורם לאונמר להסיר כפפת משי אחת מידיה, להניח על הפצע המדמם הפעור בזרועה של מאני וללחוץ בחוזקה.
"הרבה זמן", לוחשת האישה הנעימה שאהבה לפטפט איתה בשעות הצהרים של שבתות קיץ ארוכות. "הרבה זמן לקח לה, לפיבי".
"אני פה", מותחת אונמר את שפתיה בחיוך שמנסה להיות מרגיע. "אני פה, מאני, ועוד מעט תגיע לכאן עזרה".
"הוד נסיכותך", עיניה של מאני מרפרפות לכיוון פניה של אונמר, אבל אז מתעוותות שפתיה קצת והיא לוחשת: "איפה זרח?"
"במבואה", אומרת אונמר, מלטפת את הפנים החיוורות שמולה. "זרח מתוק, בוא לכאן".
יש שקט מבחוץ, עמוק וללא רחשים. אולי יצא הילד אל הגינה שבחוץ? אולי ברח אל השביל המקיף את חומת הטירה? בחוסר אונים מגבירה אונמר את הלחץ של ידה על זרועה של מאני, ומכווצת את פניה בהתנצלות למול עווית הכאב החולפת על פניה.
כמה זמן לוקח לנערה צעירה וקלת רגליים בדרך כלל לרוץ אל הטירה, להיכנס דרך שער המשרתים, ולטפס במדרגות אל הטרקלין בו יושבת הגבירה? וכמה זמן לוקח לרנה ליידע את השומרים בחדירה, להתארגן עם הציוד שביקשה ולהגיע?
היא לא יודעת כמה זמן חלף מאז נפצעה מאני עד לזמן בו מצאה אותה פיבי, אבל על פי פניה החיוורות וכמות הדם היא יכולה לשער שהוא לא היה מועט. היא מגבירה את הלחץ על ידה של רעייתו של אליצור ומלטפת קלות את פניה של האישה, הן חיוורות ומזיעות, וליבה מדלג על פעימה כשהיא מבינה שמצבה הפך גרוע יותר בדקות האחרונות.
רגע, שניים, עיניה של אונמר חולפות על הרצפה המוכתמת בדם, על שמלתה של מאני, ועל עיניה שהחלו נעצמות.
"לא עכשיו", היא אומרת בקול שמנסה להיות עליז, "יהיה לך המון זמן לישון אחר כך מאני", ידה השנייה מנענעת קלות את ידה השנייה של האישה במטרה להשאירה בהכרה. "רוצה שאספר לך—"
אבל התחושה הרטובה בכף ידה מונעת ממנה להמשיך לדבר, מאחורי זרועה של מאני היא מגלה מקור זרם נוסף ופתאום מקבל החיוורון שעל פניה של מאני משמעות חדשה.
יש לה רק שתי ידיים, ומוח אחד. ובזווית הזאת קשה עד מאד ללחוץ על שני הפצעים במקביל כדי למנוע את המשך יציאת הדם, אבל אונמר מעולם לא הייתה מהטיפוסים הנכנעים.
"זרח", היא מנסה שוב, מפנה את פניה אל פתח החדר, תוך כדי שכפות ידיה מוסיפות ללחוץ על הבד העדין שהפך בינתיים אדום.
ובן השנתיים, כאילו המתין שם כל הזמן הזה בשלווה חסרת דאגות, מופיע פתאום בפתח כשמבט תמה בעיניו התינוקיות.
"חולצה", אומרת אונמר בשקט ומגלה במפתיע שקולה רועד במקצת. "אונמר רוצה את החולצה של זרח, אפשר?"
זרח פעוט ממושמע למדי, ואם בדרך כלל התכונה הזאת הופכת אותו לילדון מתוק מאד, עכשיו היא מצילה אותה ממש.
הפעוט מתקרב כמעט עד אליה, והיא נזכרת בפעם בה התלוננה באוזני דודתה על העדרה של יד שלישית כדי לחסום ריח רע מאפה, מחליפה את היד הלוחצת על הכפפה המוכתמת בברכה האחת ומושיטה את השנייה כדי לקלף את סריג הבד מגופו של הפעוט.
פעם לפני בערך שנתיים, כשלימדה אותה רנה על האצות הסגולות המתאימות מאד לאובדן דם, הסבירה לה גם את השיטה העממית לעצירה מהירה של שטפי דם כגון אלו, ולמרות שהלימוד היה תאורטי לחלוטין נכונה אונמר לשחזר את התנועות השכוחות.
בידיים לא יציבות היא יוצרת לולאה משרווליה של החולצה, מסובבת אותה על זרועה של מאני, קצת רחוק מדם השותת, משחילה את קצה הבד הנותר ומושכת.
התנועה חזקה כל כך עד שמאני פוקחת את עיניה ומתנשפת בכאב.
"סליחה", מתנשפת אונמר, מהדקת עוד קצת את הקשר החזק ומסובבת סביבו את שאריות הבד.
כמה רגעים חולפים. זרם הדם חדל עכשיו, והיא משחררת את רגלה מהפצע השותת שביד השנייה ומחזירה את ידיה הלוחצות.
"יהיה בסדר", היא לוחשת, מגלה פתאום שמשהו שקוף מטשטש את ראייתה ומפריע לה לראות.
היא ממצמצת, מנסה למחות את הקרום המציק מעיניה ומפנה את מבטה אל הפעוט השקט שלצידה, "יהיה בסדר עכשיו, נכון זרח?"
נערך לאחרונה ב:
