סמוך לגשר הראשון המוביל אל איינה, בשעה שחומותיה של העיר מתחילות להיעשות ברורות וחדות יותר, מגלה קנז את העקבות הראשונים.
ועל אף שהשמש כבר זוהרת במרכז השמים ואורה המסנוור מקשה להבחין בבירור בסימנים, הוא בוחר לעצור את סוסו, לכרוע על האדמה הכהה, ולהזמין את אמציה להצטרף אליו לאחר רגע אחד דומם וארוך מידי.
לאט עוצר גם שלוואן את סוסו, מביט בשני הגברים כשעיניו מכווצות, וכשהוא מעביר את המושכות לידו הימנית שואל: "מה לא בסדר?"
המונדרים שותקים, מרימים את עיניהם לרגע אחד לכיוונו, ואז מעבירים את עיניהם שוב אל האדמה הכהה.
הם עוקבים אחר שפה אותה שלוואן מעולם לא טרח ללמוד וגם לא רצה להבין. וכיוון שכך הוא משתדל מאד להמתין בסבלנות עד שיואילו לשתף אותו בממצאיהם. אבל רגעים לא מעטים חולפים עליו בשקט דומם מידי בטרם מזדקף אמציה, מוחה את מצחו ביד מאובקת ופולט: "עברו כאן לפנינו".
עיניו של שלוואן מתכווצות מעט, "סביר להניח שאכן עברו כאן לפנינו", הוא מדייק. "מה כל כך מטריד בעובדה הזאת?"
"לא סתם אנשים", מבאר אמציה וקולו שקט, בעוד קנז מזדקף גם הוא מכריעתו ומשלים: "חיילים ככל הנראה, פלוגה שלמה אולי".
"חיילים?" שואל שלוואן, ומעביר את עיניו בין אמציה לקנז.
"אהה", משיב קנז ובקולו יש נימת רגש שלא ברורה דיה לשלוואן, "סימני הפרזול של הפרסות אחידים ומסודרים מידי בשביל להיות שייכים למקבץ עוברי אורח".
לרגע אחד משתרר שקט על השביל. עמוק, צלול וחרישי. ואז נכנסת דבורה קטנה אל המרחב שביניהם, מתרוצצת מול פניו של שלוואן ומחרישה את אוזניו בזמזומה הטורדני.
"טוב", הוא מנופף בידו בעצבנות וכמעט חובט בחרק הקטן, "יש באיינה טקס צבאי השבוע, אולי אפילו היום. הגיוני מאד שחיילים עוברים במסלול הזה כל הזמן".
אמציה שותק, בעוד קנז, ידיו שלובות לו על חזהו, מצמצם את עיניו ואומר: "כן".
"נו?"
אבל קנז לא עונה. ידו האחת מתרוממת אל מצחו ומצלה על עיניו, בעוד ראשו פונה לכוונו של גשר הדרכים הקרוב המוביל לאיינה, ואז הוא מסתובב ומחזיר את מבטו אל שורת העצים הכהה שמאחוריו של שלוואן.
לרגע אחד הוא רק צופה בה, מבט מוזר על פניו, ואז חוצה את שביל האדמה עליו הם עומדים ומתקרב לכוונו של היער.
זה מעמד מוזר, נשגב מבינתו של שלוואן ולחלוטין לא מוצא חן בעיניו. אבל כיוון שהוא יודע טוב מספיק בשביל להעריך את הבנתו של האיש שמולו בסודותיה של האדמה – הוא מוצא עצמו עוקב בשתיקה אחר צעדיו של המונדרי בעל הזקן החום.
"הם לא הגיעו מהדרך בה באנו", אומר לבסוף קנז, וקולו שקט מאד כשהוא זורה את העפר שבידיו ברוח הצהריים הקרירה, "הם הגיעו מכאן, מהיער".
השמש שמעליהם חזקה במיוחד היום או שאולי זוהי דווקא אשמתה של העובדה שלא אכל מאומה במשך ארבע השעות האחרונות, כך או כך נוטה שלוואן להאמין כי המילים אותן שמע כעת מפיו של קנז הינן פרי דמיונו המפותח.
"הגבול עובר אמנם בעומק היער", הוא מציין וקולו הופך פתאום יבש עד מאד, "אבל עד כמה שידוע לי זאת נקודה מאובטחת מאד, אולי אפילו בין השמורות ביותר".
קנז שותק, גם אמציה. ומעיו של שלוואן מתכווצים פתאום כשהוא מטלטל את ראשו ואומר: "גם אם חייליו של אבי הצליחו לפלוש פנימה דרך היער ולהרוג את השומרים – איך יתכן שרק אנחנו יודעים על כך?"
לצידו מושך אמציה בכתפיו, "היער מתחיל עוד בכוזר האחרת, לא לחינם יש שם מוצב מלא בשומרים. אם בחרו חייליו של יוסף לקחת את השבילים הלא מסומנים הם יכלו להספיק להפתיע את החיילים ולגבור עליהם".
מולו מהנהן קנז בראשו בתנועת קצרות, קצובות. "כל מוצב שולח רץ בבוקרו של כל יום אל המוצב הבא כדי לעדכן אותו במצבו – אם התקיפה קרתה לאחר שכבר עבר הרץ – אף אחד לא אמור לדעת מכך עד יום המחרת".
זה סוד אבטחה רציני למדי, ושלוואן מתקשה במקצת להאמין כי מידע שכזה מסתובב מפה לאוזן ללא השגחה. מצד שני, לא יהיה מפתיע אם יגלה כי למשימתם הסודית של המונדרים ישנה קשר כלשהו לגבולות כוזר ולמעבר ביניהם.
"טוב", לאט מעביר שלוואן את המושכות בחזרה אל ידו השנייה, משתדל עד מאד לדחוק ממוחו את זיכרון פניהם של כמה ממפקדי צבא כוזר החדשה. "אנחנו בדרך לראטון בכל מקרה, נדווח גם על הממצאים הללו לאולה".
הוא מזדקף, מכריח את סוסו לנוע קדימה. "הגשר הבא לא כל כך רחוק, לא?"
מאחוריו מנער אמציה את כתפיו כמתכונן לצאת לדרך ומגביה את המושכות: "לא רחוק בכלל", הוא מאשר.
אבל קנז לא נע עדיין. לרגע הוא מסתובב שוב, מביט בגזעי העצים העתיקים ואז מניע את ראשו לאט, מנער את ידיו מהבוץ הדבוק בהן ופונה חזרה לכיוונו של סוסו.
לאט מפנה שלוואן את ראשו בחזרה, משפיל את עיניו מטה אל הרעמה השחורה והמאובקת, ומכווץ אותן מעט כשהוא מבחין בראשה של החיה הנזקף פתאום במהירות.
יש רעש של פרסות מתקרבות פתאום, וקולות פיצוח אותם משמיעים הענפים כשהם נשברים ונופלים על אדמה מכוסה עלים יבשים.
סוס אחד, אולי אפילו שניים, עושים את דרכם במהירות מעומק היער לכיוונם.
בבת אחת מסתובב קנז אל העצים, ידו הבריאה שולפת את סכינו, בעוד אמציה מזנק מסוסו אל שביל החצץ ופגיון קצר ומחוספס אחוז בימינו.
על גב סוסו מתכווצת ידו של שלוואן סביב חרבו, ורגלו השמאלית מועברת קדימה במטרה לקפוץ מגבה של החיה אל האדמה, אבל הוא לא מספיק.
בדיוק מולו, בין שני גזעי עצים עבים ועתיקים, מופיעים שני סוסים שחורים ומבריקים, כשעליהם רוכבים האנשים האחרונים בעולם שהיה מצפה לראות כאן עכשיו, ונעצרים למולו בפתאומיות.
רגליו של שלוואן צונחות באחת על האדמה הקשה, והקפיצה המהירה גורמת לברכיו להזדעזע, ולרטט מוזר לעבור לאורך עמוד השדרה שלו.
לאט, מאד לאט, הוא מרים את חרבו לגובה חזהו, וקולו קר ומוזר עד מאד לאוזניו כשהוא אומר: "נעים לראות אותך כאן, האביר לאבו מטריאס".
מזווית עינו הוא מבחין בקנז ואמציה הנסוגים לכיוונו, סכיניהם מורמות גם הן ומכוונות קדימה אל הבאים, ועל אף שהוא אינו יודע אם אמציה זוכר את מטריאס מהפעם היחידה בה ראה אותו בחטף, הוא מניח כי את האיש הרוכב לצידו הוא מזהה היטב.
"שלוואן", מתנשף מנשה קפחבר, מתעלם מחרבו המוגבהת, "איך הגעת לכאן בדיוק עכשיו?".
"עכשיו?", זאת שאלה מוזרה, שאלה מוזרה למדי. אבל בהתחשב בכך שהאנשים שמולו הם אלו שחצו את הגבול, נראה לשלוואן כי יהיה הוגן יותר לגלגל לפתחם את השאלה בחזרה. "מה אתם עושים כאן?", הוא שואל לבסוף במקום לענות, ומשאיר את חרבו מוגבהת.
עיניו של מטריאס בורחות לכוונו של הנהר כשהוא קופץ מסוסו, בעוד למולו, הוא מבחין היטב בידו של מנשה העולה אל מצחו הזוהר ומוחה ממנו את הרטיבות שעל פניו החיוורות.
סבו מצד אביו נפטר עוד כשהיה יוסף נער, וגם את הוריה של אימו שהתייתמה בגיל צעיר לא הכיר מעולם – אבל עדיין, למרות שהיה רק ילד באותה התקופה, זוכר שלוואן היטב את היום בו הגיע השליח לאימו להודיע לה על מותה בטרם עת של אחותה הצעירה, ואת המבע שעלה על פניו בשעה שבישר לה זאת.
"מי מת?" הוא שואל וקולו יבש וקפוא עד מאד.
"תשאל מי הולך למות", מציע מטריאס ממקומו שעל יד מנשה וקולו עליז מאד.
בסלידה מפנה שלוואן את פניו מכיוונו של שר הצבא ומחזיר את מבטו אל מנשה קפחבר.
אבל מנשה רק מביט בו בשתיקה מוזרה. ומשום מה, נדמה לשלוואן כי הוא דווקא מוצא את תשובתו של מטריאס מלאת היגיון ובהירות.
הוא בולע, מרגיש את גרונו מחוספס למדי כשהוא מנסח את שאלתו מחדש: "מי הולך למות, האביר קפחבר?"
זאת שאלה טיפשית, שאלה טיפשית למדי, שלוואן יודע זאת עוד בטרם סיימו המילים לצאת מפיו. אבל הגברים העומדים מולו לא נראים כחושבים כך בכלל.
לרגע אחד שותק מנשה, מעביר את מבטו ממנו אל פניו של מטריאס. ואז, כאילו השלים עם גורל מר שהוטל עליו, פולט: "אבא שלך".
תמיד הייתה לשלוואן שמיעה חדה במיוחד, אבל גם אם היא לא הייתה מיוחדת למדי מרוב האנשים שסביבו, הוא זוכר היטב כי בעיות אוזניים מציקות היו נחלתו של אחיו הבכור בלבד, מעולם לא שלו.
"אבא שלי?", הוא שואל, שומע את קולו כאילו שהה בתוך בריכת מים גדולה. "מה קרה?"
"כרגע כנראה עוד לא קרה כלום", מציין מטריאס, "אבל בהתחשב בכך שהוא נטל אתו פלוגה שלמה של חיילי הוסטרס וכבר עבר את הגשר לאיינה – אני די בטוח שעד שתשקע החמה היום, כבר יקרה משהו".
"אבא שלי החליט להתקיף את איינה עכשיו?" חם לשלוואן פתאום, חם עד כדי מחנק. "מי הגה את הרעיון האווילי הזה, לאבו?"
"שאלה טובה", מציין שוב מטריאס כאילו שהו באחד מאולמות הדיונים הקרירים בארמון שבאלקן, "שאלה טובה מאד, הנסיך שלוואן".
שלוואן שותק, בוחר שלא לעדכן כרגע את האיש שמולו בידיעה כי לא בטוח שהכינוי הזה תקף כבר יותר עבורו, ואז מטלטל שוב את ראשו ומפנה את פניו לעברו של קנז בתחינה.
אבל המונדרי נראה כמבין טוב יותר את מילותיו של מנשה ממנו. "הם הרגו את החיילים בגבול שביער?", הוא שואל וקולו ענייני, "אזקו את אלו שנותרו בחיים כדי שלא יברחו, ושמו עליהם שומרים?"
מטריאס מצמצם את עיניו, בעוד מצחו של מנשה מתקמט כשהוא שואל: "איך אתה יודע?"
קנז מושך בכתפיו, "ניחוש מוצלח", הוא אומר ובקולו יש תשישות כואבת. "למה לא הצטרפתם לחיילים שעברו כאן כבר קודם?"
שלוואן לא בטוח לאן משתייך מנשה בימים אלו, לא בטוח בכלל. אבל צורת ההתייחסות הלא מסגירה בה בוחר קנז לפנות אל הבאים מן הגבול, יכולה ללמד אותו לא מעט על כך.
"לא ידענו", מתנשף מטריאס בעוד עקביו חופרות באדמה הרכה. "מידור מוחלט וחסר כל היגיון. בחיי שלא היה לי מושג קלוש על הצעד בו בחר אביך".
השביל שקט, שקט מאד. רק ציפורים קטנות, מוכתמות לבן, מפרות את הדממה מידי פעם בציוציהן השלווים.
לאט מעביר שלוואן את עיניו בין הגברים הקפואים שמולו, מביט עמוק אל תוך עיניהם השקטות, ואז מתפוצץ ברק במוחו, מסנוור אותו בהבזק חזק מידי, מכאיב.
לא בלי סיבה רכבו שר צבא כוזר החדשה ואדם שמעמדו המדיני עוד לא ברור, בעקבותיו של אביו וחייליו לאור יום. לא לחינם הם בחרו לעשות זאת על גבם של צמד סוסי מלחמה מהירים, ולא בלי גילוי, מרעיש, ונורא מידי – הם החליטו לשתף פעולה פתאום זה עם זה.
"למה רדפתם אחריהם?", צרידות משונה מפריעה לשלוואן פתאום, מלפפת את גרונו בקורים דביקים ומציקים. "אם אבי בחר להתקיף את אינה דווקא במועד הזה – אני אניח שיש לו סיבה טובה מאד למעשה הזה".
שפתיו של מנשה מתכווצות מעט ועיניו בורחות לכיוונו של מטריאס, אבל מטריאס רק שותק, מושך כתף אחת באיטיות.
"עכשיו זה בכל מקרה לא משנה", לאט, מאד לאט, מושך מנשה את סוסו אל צד הדרך. "חשבנו שנספיק לפגוש אותם באזור הגבול שביער, לכל הפחות עוד לפני הגשר – אבל מסתבר שלא לחינם קיבלו את שמם חיילי ההוסטרס".
השמש מסנוורת את עיניו של שלוואן פתאום, דוקרת את עיניו וגורמת להם להתכווץ, "זאת לא הייתה השאלה", הוא מציין וקולו שקט מאד, "שאלתי למה בחרתם לרדוף אחריהם, למה היה חשוב לכם כל כך לעצור את ההתקפה הזאת?"
שוב חונקת הדממה את השביל המאובק, רק קול נשימותיהם של בני האדם והבהמות שעליו נשמע.
לאט, מאד לאט, מזדקף שלוואן, נושם עמוקות מהאוויר הצלול שעל יד העצים הגבוהים, וקולו שקט עד מאד כשהוא שואל: "איזה סוד חשפתם, האביר קפחבר?"
"לא אנחנו חשפנו", מדייק מטריאס במקומו של מנשה, "אוהד גילה".
"אוהד?", חוזר שלוואן לאט, "אבל הוא פוטר כבר לפני למעלה משנה, לא?"
"אהה", מחזיר מטריאס וקולו רב משמעות. "פוטר כבר לפני למעלה משנה".
שלוואן לא מבין, לא מבין כלום. וכאב מוזר, מציק, פועם פתאום ברקותיו. "מה הוא גילה?", הוא שואל שוב, משתדל מאד להעניק לקולו גוון סבלני ללא הצלחה. "בקצרה אם אפשר".
עכשיו שותק מטריאס ושפתיו נפתחות כמה פעמים בלא לומר כלום, אבל מנשה קפחבר נאנח לרגע ושואל: "אתה זוכר למה סבא שלך, האביר דיאלידאן הקודם, נפטר?"
לרגע אחד קצר בוהה בו שלוואן, ואז ממצמץ בעיניו ומטלטל את ראשו: "בשביל מה זה חשוב עכשיו?", הוא שואל וקולו חד.
"הוא נפטר צעיר, לא?", ממשיך מנשה, מתעלם משאלתו, "צעיר מאד. ואבא שלך ירש את כל הונו כבר כשהיה בן עשרים".
"נכון", מאשר שלוואן ורטט עצבני בקולו, "הוא היה חולה, בדיוק כמו סבא רבא שלי שבילה את ימיו האחרונים במעיינות של דרופאסוד -"
יש שקט על השביל הקטן. שקט מוזר ומחריש אוזניים, ושלוואן מוצא עצמו משתנק פתאום כשההבנה, חדה ודוקרת, חודרת פתאום אל מוחו.
התקפי הכעס החוזרים ונשנים באלקן. נדודי השינה התכופים שאביו ניסה להסתיר. ההזדקנות המהירה שכמו קפצה עליו בשנה וחצי האחרונות, והפראנואידיות המוזרה בה לקה לאחר נישואיו ונראית לו פתאום למפרע כדרך מצוינת להרחיק ממנו את קרוביו.
רוח, עוקצנית וקרירה, מעיפה את גלימתו של שלוואן, שולחת גל צמרמורת דרך עמוד השדרה שלו. על האדמה הכהה, הכבושה, מסתחררים עלי שלכת פריכים סביב רגליהם של הסוסים במחול של כתום אדמדם.
"הוא חולה, נכון?", הוא שואל, וצרידות דביקה, מוזרה, עוטפת את גרונו. "חולה באותה מחלה שהרגה את סבא רבא שלי בסופו של דבר".
מנשה שותק, רק ראשו נע מעלה ומטה באיטיות.
"לכן הוא פיטר את אוהד", חם לשלוואן למרות הרוח, מחניק עד כדי קוצר נשימה. "כדי שלא יגלה את הסוד, הוא הרי מכיר אותו היטב מאז שהיו ילדים".
"כן", לאט מניע שוב מנשה את ראשו, מצרף את המילה השקטה לאישור הלא מילולי. "הם היו קרובים תמיד".
"ומה קרה אחר כך?"
מנשה מושך בכתפיו. "אוהד כמו שידעו כולם, הושפל מאד מהפיטורין. ומכיוון שהוא באמת נמנה על האנשים הקרובים ביותר אל אביך, וגם מכיר היטב את ההיסטוריה המשפחתית של בית דיאלידאן – הוא ניסה לחקור בעצמו את המשרתים שהחליפו אותו, והצליח לגלות את מה שניסה הוד מלכותו להסתיר. עימת אותו עם הגילוי, והפך לאדם היחיד היודע את סודו של המלך".
שלוואן שותק. וכאב הראש המציק שולח איתותים כואבים אל רקותיו.
כשהיה צעיר יותר האמין שלוואן לגרסה הטוענת כי סבא רבא שלו נסע עד דרופאסוד הרחוקה רק כי רצה לבלות בסוף ימיו באזור מלא מעיינות מרפא זכים. רק כשבגר קצת והתברר לו יותר מי היה סביו, הבין כי האביר הקודם לבית דיאלידאן הרחיק לכת מאד, רק כי לא רצה שבני משפחתו והאנשים שהעריצו אותו יחזו בקלונו, עת תשתלט המחלה בה לקה על גופו, תגביל את תנועתו ותנוון את שריריו.
מחלות הן דבר משפחתי פעמים לא מעטות בכלל. ועל אף שנחוצה השכלה רפואית כלשהי כדי לקשר בין סיבות מותם של בני משפחה אחת, יודע שלוואן כי אביו אדם חכם מספיק ומתוכנן עד מאד בכדי לברר על כך מבעוד מועד. ומה יותר הגיוני מאשר להניח כי אם גילה אביו כי גופו שלו מפתח את התסמינים בהם לקו אבותיו לפניו – החל מברר באובססיביות רבה אחר תרופה למחלתו, תוך כדי שהוא עושה הכול כדי שאף אדם מסביבתו הקרובה לא יגלה על כך מאומה?
וכיוון שסביר להניח כי אם גם ראשי משפחתו לפניו לא מצאו לה מרפא – הבין היטב כי לא ירחק היום בו יהפוך גם הוא כמותם. נכה, מוגבל וחסר כוח, הסופר את ימיו לבדו על מיטתו.
כי דבר אחד ברור לשלוואן היטב גם בלא ששמע אותו מעולם במפורש: אביו יעדיף לאבד את חייו במו ידיו ולמות בזמן אותו בחר לעצמו, כשהוא גאה, בלתי מנוצח ומלא כוח – מאשר לצפות בכבודו שלו נרמס ונעלם ממנו כשיאבד את השליטה על גופו שלו.
פתאום ברור לו מדוע בחר אביו להתקיף את כוזר האחת דווקא עכשיו, ומדוע למרות כמות החיילים הנמצאים עכשיו באיינה לקח איתו רק פלוגת הוסטרס אחת.
"הוא לא מתכנן לחזור, נכון?", הוא שואל, מרים את עיניו אל מנשה הדומם, "לקח אותם כדי לנקום באיסתרק סוף סוף, להרוס את כוזר האחת, ואז לסיים את חייו בדרך שרק הוא עצמו יבחר לנכון"
שפתיו של מנשה נפתחות, אבל מטריאס מקדים אותו: "הוא ביקש מאוהד שיביא לו כמוסת רעל אתמול בלילה", הוא אומר בשקט, "ובתמורה לכך שחרר אותו מעבדותו לתמיד".
שוב מחניק השקט את השביל. מופר רק בזמזומיהם של דבורים מפוספסות צהוב וברעש מעופם של הזבובים החגים סביב הסוסים.
"למה בחרת לרדוף אחריו?", מפר קנז פתאום את הדממה, מפנה את מבטו אל מטריאס. "אם צמרת כוזר הישנה תיפול וגם אביך יפנה את מקומו – אני מניח שתשמח מאד למלא את מקומו בעצמך, לא?".
מטריאס צוחק. גיחוך יבש וחלול.
"גם הוא יודע את זה", הוא חוזר בלעג, "גם הוא יודע את זה, בן אדם. והדבר האחרון בעולם שהוא יסכים לעשות הוא להשאיר לי את המלוכה על מגש של כסף".
לרגע אחד ארוך רק מביט קנז בשר צבא כוזר החדשה בלא לומר כלום, ואז מטה את ראשו מעט ימינה ואומר: "אם כך, אפשר כבר להניח כי מסביבה של כוזר מצחצחים אויבנו את חרבותיהם ממש ברגע הזה".
קרן שמש אחת זוהרת מסנוורת פתאום את עיניו של שלוואן, מטשטשת את פניו של קנז ממנו לרגע אחד ארוך.
"כן", אומר מטריאס בשקט לצידו, "כוזר תעלה בלהבות בקרוב מאד. אין לי מושג מה תכנן אבא שלך ועם מי הוא כרת ברית כדי להבטיח שאף אחד משונאיו לא יירש אותו לאחר מותו, אבל דבר אחר ברור לי: הוא לא האדם שיעזוב את כל מפעל חייו רק כדי לנקות את הדרך לשלטון עבור אויביו".
שוב מסתחררת הרוח סביבם, צורבת את עיניו של שלוואן בגרגרי עפר חומים. "היינו בדרך לאולה טרסדיאן", הוא אומר וקולו זר לאוזניו, "אולי נוכל לדהור אליו ולבקש ממנו-"
"הוא נפל בשבי", קוטע אותו מנשה, "אתמול בלילה, הוא והחיילים שלו הגיעו למצודת דיאר למשימה סודית כלשהי".
"נפל בשבי?"
"אהה", מאשר מטריאס וניצוץ עליז מבהיק משום מה בעיניו, "תאר לעצמך להצליח לעשות את זה פעמיים".
קנז שותק. גם מנשה.
"אלוקים", מתנשף אמציה.
"כן", מגחך מטריאס, "זה יהיה רעיון נחמד לפנות אליו עכשיו, אני מסכים".
אמציה שולח אליו מבט חד, וגם קנז מכווץ את עיניו לעומתו, אבל שלוואן לא טורח אפילו לענות.
בתנועה אחת חדה הוא מחזיר את חרבו לנדנה, ובתנועה חדה לא פחות מזנק על סוסו השחור. "איינה קרובה", הוא אומר כשהוא מתיישב על גבו של הסוס, "הגשר אליה ממש מולנו".
"אתה נורמלי?" מברר מטריאס, "מרגיש טוב? הם עברו את הגשר מזמן ובטח הספיקו כבר לכתר את אזור הטקס, כמו שאתה בטח יודע – אבא שלך טוב מאד בלתכנן תוכניות מדויקות".
לאט שואף שלוואן את אוויר הצהרים הצלול שעל השביל, "צריך לעשות משהו", הוא אומר לאט, "אנחנו לא יכולים לשבת כאן ולא לעשות כלום".
"זה נגמר, ילד", מרכך מטריאס את קולו פתאום, "באמת שאני מצטער, אבל נראה לי שארכב עכשיו לאלקן להכין את הצבא – אם אני מבין נכון את מחשבתו של אביך, בימים הקרובים כבר נעמוד על סיפה של מלחמה כוללת".
לאט, מסב שלוואן את סוסו, מפנה את גבו אל חומותיה של איינה. "אתה שר הצבא", הוא מציין בשקט, "אם כוזר תשרוד את זה ויגלו שברחת – יתלו אותך ראשון".
מטריאס שותק, נועץ בו את עיניו לרגע אחד ארוך ואז מפטיר: "אם".
"תן לי רק להיכנס לשם", מבקש שלוואן, "אף אחד מהחיילים לא ימנע ממך לעבור, הם יחשבו שהגעת לשם יחד עם הכוח המאסף".
"בשביל מה?", מפר מנשה פתאום את השקט, "לשם מה להסתכן כך הנסיך שלוואן? אבא שלך עשה את הבחירות שלו כבר לפני הרבה זמן, בדיוק כשם שעשית אתה".
שלוואן בולע וגרונו כואב פתאום מאד כשהוא מביט לכוונו של קנז הדומם. "כדי לנסות לדבר איתו", הוא לוחש, "לנסות עוד פעם אחת. אני לא יודע מה איתכם, אבל אם זה באמת נגמר, אני לא רוצה ללכת מכאן בלי קרב אחד אחרון".
שוב שקט השביל. דומם לרגע אחד ארוך וחם.
"קלישאות הן דבר נחמד", מפר מטריאס את השקט וקצה של חיוך מעקם את שפתיו, "תמיד חשבתי ככה. אבל בסדר, אני אכניס אותך לשם ואז אחזור".
שלוואן שותק, מפנה את פניו לכיוון השביל הארוך המעוטר בכתמי אור וצל רכים.
מולם מתנשאות חומותיה של איינה, מעבר לגדה נעים ברוח הקלה עליהם הירוקים של עצי הדובדבן, ומעל המים הנוצצים, לא רחוק מהם – חוצה גשר עץ עתיק את הנהר.
גם קנז ואמציה עולים על סוסיהם, ממהרים לכיוונו, רק מנשה ניצב עדיין ליד סוס המלחמה השחור שלו, ומבטו נעוץ עדיין בגשר העתיק, הרחוק.
"מנשה?"
"פעם", אומר כאילו לעצמו ראש ממשלת כוזר לשעבר, "הבטתי על גשר דומה לזה שמולנו, על שפת נהר אחד יפה רחוק מכאן, והתלבטתי אם כדאי לי לעבור אותו". הוא שותק, מניע את ראשו ואז מוסיף: "היה לי הרבה מה לאבד אז, אתה יודע. כבוד, משפחה, ידידים", צחוק מוזר נפלט לרגע משפתיו. "חיים יפים היו לי אז. חיים יפים שרציתי מאד לנצל".
לרגע אחד ארוך הוא רק שותק, מביט אל הנהר הנוצץ כשדוק שקוף, ערפילי, מכסה את אישוניו, ואז מרים את עיניו לכוונו של שלוואן: "אז אל תשאל אם אני רוצה לבוא ילד, תשאל אותי אם יש לי עדיין מה להפסיד".