הנושאים החמים
הנושאים החמים
בימים האחרונים פתחתי ב"פרויקט" - בכל יום ללמוד פרק תהלים אחד, ולכתוב בעקבותיו סיפור. זה יכול להיות סיפור מ"יומנו של דוד המלך", ויכול להיות סיפור על דמות אחרת לגמרי, בדיונית - מן העבר או מן ההווה - שחווה סיטואציה שמשתלבת עם הרעיון של הפרק.
משתפת כאן את הסיפור הראשון שכתבתי לפרויקט:
קול הצחוק הנישא ברוח משך את לבו, ורגליו ניטעו על מקומן באמצע הדרך, על פרשת הדרכים.
השביל השמאלי, זה שממנו התגלגלו קולות הצחוק, היה סלול ומזמין לצעידה קלילה. הוא השתוקק, בכל לבו השתוקק, להפסיע את רגליו לכיוונו, להצטרף אליהם בישיבתם על הברזילים, לגלגל צחוקו עמם. הרי חבריו מילדות הם, האין זאת? ומדוע לא ייטה אחר לבו ואחר זיכרונותיו?
קול אחר הסתלסל והתבולל פתאום בין זיכרונות הצחוק והמשובה. הקול הרך ליטף אותו שוב, מנחם, מתחנן, מצביע, "אתה לא כמותם..."
הוא לא?
"נשמה גבוהה לך... אל נא תלך בעצתם. אתה יכול יותר..."
הקול התובע הזה לא היה בין תוכניותיו הבוקר. הוא לא רצה. רצה ליהנות. לכייף – כן. קצת להיות משוחרר. ומה רע?
"ראה מה רע צחוקם... לא צחוק של שמחה הוא – צחק של הבל. של זלזול. של רוע."
לבדו הדקור הצמית את רגליו במקומן, וזיכרון אחר השתלט.
הוא קטן, נמוך מכולם, וזרועותיו ארוכות מכפי מידת גופו – והן שהפילו בלי שימת לבו את המחשב הנייד של המורה. והצחוק שלהם... הלעג לאידו של המורה שהשתלב בלעג לגופו המסורבל...
כמה רוע...
הצחוק הנישא כעת כבר לא הצהיל את רוחו. ימינה פנה, בדרך לא סלולה, נתקל באבנים, מעד – ושוב קם.
ליד פלג מים קטן ונסתר עצר. טבל את ידיו, שגודלן התאזן עם השנים, במים הקרירים, ואז נשען על צִלו של העץ אדיר-המידות שכרע על שולי הנחל. הסיבים הקשים דקרו את גבו, אבל לבו היה שלם, וגופו ונשמתו השתלבו בפיתולי העץ, עד שכמעט נדמה כמותו.
וברוח הקלילה הסתחררו לעברו קליפות מוץ אבודות, מתערבבות בקול הצחוק הזר, המרוחק.
משתפת כאן את הסיפור הראשון שכתבתי לפרויקט:
קול הצחוק הנישא ברוח משך את לבו, ורגליו ניטעו על מקומן באמצע הדרך, על פרשת הדרכים.
השביל השמאלי, זה שממנו התגלגלו קולות הצחוק, היה סלול ומזמין לצעידה קלילה. הוא השתוקק, בכל לבו השתוקק, להפסיע את רגליו לכיוונו, להצטרף אליהם בישיבתם על הברזילים, לגלגל צחוקו עמם. הרי חבריו מילדות הם, האין זאת? ומדוע לא ייטה אחר לבו ואחר זיכרונותיו?
קול אחר הסתלסל והתבולל פתאום בין זיכרונות הצחוק והמשובה. הקול הרך ליטף אותו שוב, מנחם, מתחנן, מצביע, "אתה לא כמותם..."
הוא לא?
"נשמה גבוהה לך... אל נא תלך בעצתם. אתה יכול יותר..."
הקול התובע הזה לא היה בין תוכניותיו הבוקר. הוא לא רצה. רצה ליהנות. לכייף – כן. קצת להיות משוחרר. ומה רע?
"ראה מה רע צחוקם... לא צחוק של שמחה הוא – צחק של הבל. של זלזול. של רוע."
לבדו הדקור הצמית את רגליו במקומן, וזיכרון אחר השתלט.
הוא קטן, נמוך מכולם, וזרועותיו ארוכות מכפי מידת גופו – והן שהפילו בלי שימת לבו את המחשב הנייד של המורה. והצחוק שלהם... הלעג לאידו של המורה שהשתלב בלעג לגופו המסורבל...
כמה רוע...
הצחוק הנישא כעת כבר לא הצהיל את רוחו. ימינה פנה, בדרך לא סלולה, נתקל באבנים, מעד – ושוב קם.
ליד פלג מים קטן ונסתר עצר. טבל את ידיו, שגודלן התאזן עם השנים, במים הקרירים, ואז נשען על צִלו של העץ אדיר-המידות שכרע על שולי הנחל. הסיבים הקשים דקרו את גבו, אבל לבו היה שלם, וגופו ונשמתו השתלבו בפיתולי העץ, עד שכמעט נדמה כמותו.
וברוח הקלילה הסתחררו לעברו קליפות מוץ אבודות, מתערבבות בקול הצחוק הזר, המרוחק.
