סיפורי אלף יום ויום #9 / שמע ישראל

Angular

משתמש סופר מקצוען
בקשה לפותחים את הפוסט - מדובר בכ-1000 מילים, 3-5 דקות קריאה. אם אתם לא מתכוונים לקרוא עד הסוף, אנא אל תקראו בכלל. תודה מראש.


שמע ישראל

א.

ואתה תלך לשרוף חמץ, יחיאל. תלך, למה לא תלך. אין אף אחד ביער זה המקום הכי מבודד בעולם, אתה תעשה מדורה שם בין השיחים ואני אציץ עליך מהחלון ותשרוף את כל החמץ הזה שמי צריך אותו בכלל ולמה קנינו כל כך הרבה, מי צריך לאכול בכלל תגיד לי. וביחד עם החמץ אל תשכח לקחת את כל העיתונים האלה ולשרוף אותם אחד אחד ככה, בעדינות, איך שהאש נתפסת והאותיות מתאכלות ואני אסתכל בחלון ואראה את העשן הזה עולה עם הפירורים של הנייר. ובסוף אתה תרים את העיניים אלי לחלון ותצעק זה נגמר, ואני אענה לך שבעצם, זה כבר נגמר מזמן, זה רק אנחנו שהתעקשנו לא לשים לב.

לא, אל תסתכל עלי ככה, יחיאל, זה לא שאני בוכה או משהו או במשבר או אני לא יודעת מה, זה רק שאני קצת מעוצבנת וכשאני מעוצבנת יש לי דמעות, אתה יודע. זה מלקרוא את הכותרות-ענק של העיתונים האלה עם האדום והסופרלטיבים התנ"כיים ולחשוב כל הזמן איזה חתיכת שקר זה, איזה שקר. וזה לא שפעם הייתי תמימה והאמנתי, אתה יודע שלא. תמיד הייתי סקפטית, אולי לא כמוך, אבל הייתי. כולנו היינו. ובכל זאת המשכנו להחזיק ביחד את החתיכות והאמנו שאם אנחנו מחזיקים מספיק חזק אז יש לזה קיום. ועכשיו זה לא משנה כבר, מה משנה תגיד לי, זה אנחנו שאוכלים את הטעות שלנו.

כן, זה שלנו. תפסיק עם המבט הזה, זה שלנו. היינו עצלנים ופחדנים ואמרנו זה עובד אז לא ניגע. שתקנו כשהיינו צריכים לצרוח. חשבנו שיש מערכת ויש אותנו וזה בסדר, ושכחנו שאחריות וציבור ופרט וכל המילים האלו זאת שפה ישנה, שכולנו השתנינו והכל התהפך ושום דבר לא דומה ורק המילים לא זזו לשום מקום; שהמושגים קיימים אבל המשמעות התעדכנה מזמן. וככה התפספסו לנו כל כך הרבה משתנים שהצטרפו למשוואה, והתעלמנו מהם כאילו עדיין אפשר להשתמש בה ככה פשוטה, כמו לפני מאה שנה. כאילו הכל בסדר כשהכל היה כזה, כל כך לא.
אז אולי בליל הסדר הזה נשב ככה, לבד בשקט, ונשאל סוף סוף את כל השאלות הנכונות.

אוף, לא הייתי צריכה לומר את זה. אני שונאת את עצמי שאני ככה, יחיאל, סליחה. אבל זה שם, אתה מבין, יושב ויושב ולא הולך לשום מקום.
אתה, אתה פוחד מליל הסדר? אתה... פוחד מהשקט?

העיניים שלך זזות, אני מכירה אותך, אתה שוכח שאנחנו כבר לא זוג כזה צעיר. תגיד את האמת, יחיאל. אתה פוחד מהשקט, גם אני פוחדת. אז בוא נעשה רגעים מתוכננים של שקט, ככה כל כמה דקות. ואז בטוח יעלה לנו כל כך הרבה דברים לומר בדקות של השקט האלה, שאחרי זה לא נוכל להפסיק לדבר.
או, הנה אתה צוחק עכשיו, זה מה שרציתי. חיכיתי שתצחק ואז יש לך קמטים כאלו ליד העיניים והפה אפילו שאתה צעיר וזה בסדר, זה רק אומר שאתה צוחק הרבה.


ב.
אז זה טוב שהיא הגיעה, הקורונה, את מבינה? זאת אומרת זה גרוע כל כך ששורף לי הלב מלקרוא את כל הידיעות האלה, גם מעצב וגם מבושה, איזה בושה. מבטיח לך, לאה, אני כאילו נמס אל תוך עצמי מרוב בושה. ואת קוראת את ההודעות הייעודיות של הממשלה ומשרד הבריאות וכולם ואומרת הם מתייחסים אל הציבור שלנו כמו מטומטם, ואני אומר בצדק, כי ככה הוא מתנהג, אוף איזה חילול השם שזה. אבל זה טוב כי בסוף אולי זה יביא מן אתחול מחדש כזה, כי בעצם הקורונה חשפה כל כך הרבה רע וכל כך הרבה טוב ביחד, שאולי סוף סוף נוכל לעזוב את השחור לבן הזה שהחזקנו בו כאילו הוא התורה בעצמה ונתחיל לחיות בתוך האמת המבולגנת הזאת.

זה מצחיק שבדיוק עכשיו אני זה שמדבר ככה, אני יודע, אבל זה מה שהקורונה גילתה לי פתאום, את מבינה. כי בסוף לא טוב לפרק הכל וגם לא לשקר כאילו הכל חזק ויציב ועומד. בסוף אנחנו צריכים להיות גם ביחד וגם לחוד וגם להיות אמתיים יותר אבל גם קצת לכסות כי ככה זה. ובעיות פנימיות היו לעמישראל בכל הדורות אבל מי אמר שיותר טובים כל החרדי-מחמד האלה שמנסים לפרק אותנו לחתיכות במהדורות לילה, שבסך הכל לוקחים דברים יפים וזורקים אותם לזבל ולמה, ומי אמר שזה עדיף.

כי כמה שתמיד העברתי ביקורת והייתי ציני והכל, אני אוהב את הציבור הזה, והוא שלי, כן. כי בסוף, אחרי כל הטענות והשוני, יש לנו מטרה אחת ודעת תורה ורבנים ואותו סולם ערכים וזה מה שחשוב באמת. כי גם אם אולי כמערכת היה כאן סוג של פשע, כבודדים זאת הייתה מן שגיאה כזאת, אנושית. זה לא בסדר וחוסר אחריות נוראי, אבל חוסר אחריות אנושי.
כי מה אנשים חיפשו כשהפרו הוראות והדביקו, לא בילוי על חוף ים ולא הופעה ולא קולנוע. בסך הכל רצו את המגע הרגיל הזה, של בני אדם. של לחיצת יד וטפיחה על שכם, של לשמוח עם השני בשמחות קטנות שלו ולחבק ולתת יד. והמניין ביחד והעליות לתורה ואפילו השיחה החברית של אחרי התפילה, ולבקר את הסבתא ולאכול ביחד בשבת. כי מה אנשים כבר ביקשו, קרבה פשוטה של בני אנוש.

ואולי בזכות הסיפור הזה נעזוב את הציניות ונזכה לקצת כנות, אולי סוף סוף זה יקרה, גם כציבור אבל גם בתוך עצמנו. והנה את שאלת אותי אם אני מפחד מהשקט – לא, מה את ככה, זה בסדר גמור, להפך – כי אני התלבטתי מה לומר ואת הלכת ישר וזה טוב, לאה. כי ברור שאני מפחד, מי לא. ולמה בעצם לא לומר את זה וזהו, זה כל כך יותר קל.
באמת, הלוואי שזה ימשיך ככה. הלוואי שהילדים שלנו – והם יבואו, בעזרת השם, הם יבואו – כבר ייוולדו לעולם כזה, כנה יותר, ציני פחות. ואז הכל שווה, אני אומר לך. הכל שווה.


ג.
לאה?
אה?
נכון אמרת שהיינו צריכים לצעוק? אז צדקת.
אז בואי איתי למרפסת, עם היער וההרים של מבשרת ממול והכל טובע בתוך השקיעה הזאת, זה כל כך יפה אני אומר לך. ויש קולות של משפחות שמתחרפנות עם הילדים בארבעה קירות ולפעמים אני שמח כזה, שהם יכולים להסתכל עלי ולדעת שיש יותר גרוע. כן זה ממש טיפשי אני יודע, אבל זה מרגיש שאני עוזר להם, את מבינה.

ועוד מעט יגיע הזמן לערבית וכולם יעמדו שם כאילו הם רק מחכים למשיח, גולדברג עם המבטא האמריקאי שלו וכל הילדים והרטמן שיהיה לבד בליל הסדר – חשבתי להציע שנעשה במרפסת בשבילו – וועקנין הקומה מעל וכולם שם.
ואני אצרח, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
וכולם יצעקו איתי.

ובכל פעם שאני עומד שם ויש שקט ברחוב כמו בשבת וציפורים והעצים וכולנו, כאילו, חזרנו לימי בראשית, יש לי מן תחושה כזאת, של סוף העולם.
אבל את יודעת, יש בזה גם תחושה של התחלה.



אז מה כבר יש לומר, כאילו.
נעמי צוובנר כתבה פעם שהפח הכי גדול שכותב יכול ליפול אליו הוא לכתוב דברים שנוגעים בו, ממש, בעצב הכי מתוח בלב. הוא חושף את עצמו, וגם סוטה ממה שהתכוון לכתוב, למה שישב לו על הלב.
לכן, היא אמרה, מומלץ לומר לעצמך מראש: אני עומד לכתוב על זה. לתכנן מה ואיך וכמה, ככה זה יעבוד טוב.

כשבאתי לכתוב את הסיפור הזה, היה לי במעומעם שזה יהיה מונולוג של אישה לבעלה, ושאין להם ילדים. אבל עוד לא החלטתי באיזה גוף ואיפה בדיוק ואיך זה ימלא סיפור. ופשוט התחלתי לכתוב, ונכתבו לי אלף מילים מאליהן.
ערכתי אותו, הפכתי לדו שיח. הם החליפו תפקידים, כמו שקורה להרבה מאיתנו בזמנים קשים יותר. אף דעה בו אינה דעתי, ובכל אחת מהן יש את דעתי, מעורבבת עם דעות של סובבים, דעות שאני לא מסכימה איתן ושיחות ששמעתי בתקופה האחרונה.

אני מקווה שמובן שלקחתי את הסיפור למקום מחזק ולא למחליש. מקווה שכולנו ניקח את כל הסיפור הזה, שמתרחש סביבנו, לשם.

התלבטתי אם לכתוב בכלל סיפור כזה, או אולי, אם אני לא מסוגלת אחרת, פשוט ללכת יותר על כיוון של גידול חסה בשטחים.
כתבתי בכל זאת, אולי כי יש בזה כנות וכמו יחיאל, אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לכנות הזאת.
אשמח אם תוכלו להתייחס לכתיבה ופחות לתוכן הדעות, יהיה חבל לי אם האשכול יימחק. אולי זה קצת לא הוגן, אבל לבקש תמיד אפשר.

תודה שקראתם,
שיהיה לכולכם פסח כשר, שמח, בריא וגדוש אמונה,
יחד עם כל בית ישראל.

אשמח מאד לביקורת ספרותית, עדיף קשוחה.

 
נערך לאחרונה ב:

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
משובח מאוד.

מעניין לבדוק את הסיבה לכך שסיפורים רבים כזה ודומיו מגישים פרטי מידע ברמז בלבד (כמו הילדים החסרים כאן). האם הגשה זו אכן איכותית יותר מבחינה סיפורית או שהיא נועדה לוודא שהסיפור ייקרא בעיון כדי שלא יאבד אף פרט חשוב?

לדעתכם אודה.
 

@Simcha

משתמש מקצוען
האם הגשה זו אכן איכותית יותר מבחינה סיפורית או שהיא נועדה לוודא שהסיפור ייקרא בעיון כדי שלא יאבד אף פרט חשוב?
לדעתי העניה זהו תיאור של החיים עצמם. כאשר אדם חי מסביב לעובדת חיים אשר משליכה על חייו הרי שמצד אחד הוא לא מגדיר את עצמו באמצעות אותו הדבר (הם לא "זוג ללא ילדים!") אלא הם אנשים עם חיים מלאים ועמוסים (יחיאל ולאה שיש להם עבודה וסדר יום מלא ומאתגר) אך מצד שני רבים מאוד מהפעולות שלהם, מדרך החשיבה שלהם ומהאתגרים שלהם מושלכים מאותה עובדה (שאין להם ילדים). כך שמהלך חייהם מושפע מאותה עובדה המהלכת לה בצל חייהם אך אינה הסיפור של חייהם.
 

Angular

משתמש סופר מקצוען
משובח מאוד.

מעניין לבדוק את הסיבה לכך שסיפורים רבים כזה ודומיו מגישים פרטי מידע ברמז בלבד (כמו הילדים החסרים כאן). האם הגשה זו אכן איכותית יותר מבחינה סיפורית או שהיא נועדה לוודא שהסיפור ייקרא בעיון כדי שלא יאבד אף פרט חשוב?

לדעתכם אודה.
תודה!

בנוגע לפרטי מידע ברמז - ובכן, לעניות דעתי זה עניין של סגנון נטו. בכתיבת-זמן-הווה כזאת, אין קריינות רקע ולכן יש מקום לאפס אקספוזיציה.
זה יוצר בעיה, כי אין שום סיבה ששני אנשים יזכירו בדיאלוג פרטים שידועים לשניהם. כמו שזוג לא יאמר: "כידוע, יש לנו שבעה ילדים, מתוכם שלושה בנים וארבע בנות" כך גם אין שום סיבה שהוא יזכיר כל עובדה בסיסית אחרת.
השאלה היא תמיד, איך המידע יועבר לקורא. התשובה לדעתי היא אחת משתיים: במקרה שאין בו צורך חשוב - הוא לא יועבר בכלל. במקרה שהוא חשוב למהלך הסיפור - המהלך יביא את המידע ממילא, וכך נוצרת תחושה של רמז.

לא חושבת שזה איכותי יותר מבחינה סיפורית, אבל מוכרח בהתאם לסגנון הכתיבה.
בנוגע לקריאת הסיפור בעיון - הגיוני יותר שלפני שזה יגרום לסיפור להיקרא בעיון, זה יגרום לו לא להיקרא בכלל :) אני מודעת לזה כשאני כותבת, אבל מעדיפה פחות לייקים עם כתיבה יותר נכונה, לטעמי. מקווה שזה לא מפריע לרצף הקריאה שלכם.

אשמח לשמוע עוד דעות בעניין.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
זה יוצר בעיה, כי אין שום סיבה ששני אנשים יזכירו בדיאלוג פרטים שידועים לשניהם. כמו שזוג לא יאמר: "כידוע, יש לנו שבעה ילדים, מתוכם שלושה בנים וארבע בנות" כך גם אין שום סיבה שהוא יזכיר כל עובדה בסיסית אחרת.

ברור.

ועדיין, כל כותב טוב יכול להציג את הפרטים שהוא מעוניין להציג בבירור, בלי להגיע לגמלוניות הנ"ל.
כך שבפועל, הבחירה בידו להחליט לגבי כל פרט האם הוא יוצג בצורה גלויה או בצורה נסתרת.
למשל, מי המדבר. האם זו אישה או שזה גבר. מי היא הדמות השנייה ומה הקשר ביניהם. פרטים אלו מוצגים כאן די מהר (ומבלי שיצטרכו "להזכיר בדיאלוג פרטים הידועים לשניהם"). גם פרט זה היה יכול להיות מוסתר מבחירה.
ועדיין יש תחושה שהפרט הלכאורה חשוב לגבי הילדים נמצא דווקא ברמז ובנסתר.
גם אם לא נדבר על סיפור זה דווקא. אפשר למצוא את זה פעמים רבות בסיפור השבועי ב'בתוך המשפחה', למשל.

ועל זה שאלתי.
 

שרה.

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
וואו, מעולה.
מזמן לא קראתי משהו טוב כל כך.
המונולוג שבו, והדיאלוג. המחשבות. רגשות-האשמה. הכל כל כך אמיתי, מורכב כמעט כמו החיים עצמם. זו אמנות אמיתית להצליח להכניס את כל רסיסי המחשבה האלו לדמות דמיונית. להצליח לתאר משהו שקרוב כל כך לדברים שקורים אצלנו במוח...
אהבתי במיוחד את השוני בשפה ובניסוח ביניהם. כשיחיאל התחיל לדבר - השפה היתה אחרת! יש כאן אפיון ממש טוב.
רצית ביקורת קשוחה - אך לא מוצאת כרגע, אולי אם אחשוב יותר לעומק.
 

stars

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
יפה מאוד!

מעניין לבדוק את הסיבה לכך שסיפורים רבים כזה ודומיו מגישים פרטי מידע ברמז בלבד (כמו הילדים החסרים כאן). האם הגשה זו אכן איכותית יותר מבחינה סיפורית או שהיא נועדה לוודא שהסיפור ייקרא בעיון כדי שלא יאבד אף פרט חשוב?
כשהשלמה להסבר של @Angular - עמו אני מסכים לחלוטין, דומני שישנה סיבה נוספת. במגזר החרדי נהוג להזכיר פרטים אישיים ברמז, אם בצדק ואם לא. כגון: "ממתינים לקול צהלה", "מחכים לבשורות טובות", "במצב מיוחד", וכן הלאה.

וסתם הערת אגב: לדעתי, רוב הדיבורים מהזן הזה מגוחכים... (כמובן שיש מקומות שכן ראוי לדבר ברמז, ואין כאן המקום להאריך).
(אפשר לכתוב קטע הומוריסטי של שיחה שלמה בקודים כאלו. סתם זורק משהו מקצה העט: "שולעם ר' מוישה, מה נשמע? יש חדש?". "ב"ה. עכשיו חזרנו הביתה, אבל לצערי אין בשורות עדיין". "משתתף בצערך, לא קל להמתין לקול צהלה בבית. ב"ה אנחנו כבר במצב". "אוה, אני כ"כ שמח לשמוע, על מתי מדובר?" "מתישהו אחרי החגים. כמובן 'תמים תהיה' וכו' ולכן לא יודעים בדיוק מה, אבל מצד שני ההפתעה נעימה. רק בבקשה אל תפיץ את הידיעה כי זה תלוי בשיטות, ו'אין הברכה שורה', וסתם כי זה לא לענין, אבל לקרובים סיכמנו על השלוש חודשים" וכו' וכו').
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:

Angular

משתמש סופר מקצוען

Angular

משתמש סופר מקצוען
ועדיין, כל כותב טוב יכול להציג את הפרטים שהוא מעוניין להציג בבירור, בלי להגיע לגמלוניות הנ"ל.
כך שבפועל, הבחירה בידו להחליט לגבי כל פרט האם הוא יוצג בצורה גלויה או בצורה נסתרת.
למשל, מי המדבר. האם זו אישה או שזה גבר. מי היא הדמות השנייה ומה הקשר ביניהם. פרטים אלו מוצגים כאן די מהר (ומבלי שיצטרכו "להזכיר בדיאלוג פרטים הידועים לשניהם"). גם פרט זה היה יכול להיות מוסתר מבחירה.
ועדיין יש תחושה שהפרט הלכאורה חשוב לגבי הילדים נמצא דווקא ברמז ובנסתר.
גם אם לא נדבר על סיפור זה דווקא. אפשר למצוא את זה פעמים רבות בסיפור השבועי ב'בתוך המשפחה', למשל.

זה מסקרן מאד. לצערי אני לא נפגשת הרבה ב'בתוך המשפחה', כך שאין לי יכולת להתייחס לסיפור שם.

לגילוי הנאות אומר שכשכתבתי לא התכוונתי להכניס פרטים ברמז. לא מבחינת כתיבה, בכל אופן.
מבחינת הדו-שיח דווקא יש כאן עניין של רמז, כי בסופו של דבר כשרוצים לדבר על עניין כואב וידוע, בדרך כלל מדברים עליו ברמז ולא במפורש. כאלו אנחנו.

בנוגע לרמז הסיפורי - אפשר לקחת את הקשר ביניהם כדוגמה. הוא לא כתוב בשום מקום. למעשה, אפשר היה לומר שאלו אח ואחות ואין לכך שום סתירה בטקסט, למעט דיבור על ילדים.
הסיבה היחידה שברור לכולנו שמדובר בזוג, היא משום שיש כאן תבנית מוכרת. אפשר בקלות להגיע אליה כשמתארים מקרה סטנדרטי; דיאלוג בין אב לילדה, או בין בת לאב מבוגר, לדוגמה, היה קל מאד לתיאור בלי שום צורך בהצגה גלויה או נסתרת. (תבניות כאלו משמשות הרבה עבור קטעים עם פאנץ' ליין).

לכן, אם היו להם ילדים והיה, נאמר, מוזכר רעש בבית, לא חושבת שהיו מגדירים אותו כרמז. הוא היה נכנס לתוך התבנית כמובן מאליו.
כשדברים חורגים מהתבנית המוכרת (שקט בבית), הם דורשים קצת מעבר להתייחסות מובנת-מאליה, כי אינם מתיישבים עם תבנית מוכרת מראש ומצריכים הבהרות.
אז אולי כך נוצרה תחושה של רמז; מיתר איזכורים, לא מחסרונם. (אגב, אני באמת חושבת שיש בסיפור כאן כמה מיותרים).

ואני סקרנית לשמוע איך אפשר להכניס את הפרט הזה בגלוי, בלי לתת תחושה של רמז, ועדיין להשאר עם תחושה של דו שיח טבעי.

במגזר החרדי נהוג להזכיר פרטים אישיים ברמז, אם בצדק ואם לא. כגון: "ממתינים לקול צהלה", "מחכים לבשורות טובות", "במצב מיוחד", וכן הלאה.
האמת שלא התכוונתי לזה, גם לא מכירה זוגות שמדברים כך ביניהם. אבל צחקתי :)
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קנ

א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ:ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ:ג הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר:ד הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה:ו כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:
נקרא  1  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה