הנושאים החמים
הנושאים החמים
היגיון של אחר-צהריים גשום אחד
יש כלל, אמר פעם דני לסטודנטים באיזה כנס של חלוקת תארים. והכלל הוא, שלאן שלא תגיע בחיים – אם תמצא שם איזה עיתונאי, אז או שאתה ממש טוב, או שאתה גרוע.
עכשיו הוא יושב בבית הקפה, ברחוב צדדי של דרום עמק הסיליקון, ומולו יושב עיתונאי. עם המאק ואצבעות דבוקות למקלדת וכל התפאורה. חמוד כזה, שנאוצר מכשכש. מרחרח את האזור.
"אז זה בית הקפה שאתה יושב בו עם משקיעים?"
לדני ווילסון יש עיניים בהירות ורעמת שיער שמתחיל להלבין, שני כפתורים פתוחים בחולצה, שרוולים מקופלים, ללא חליפה ("רק ללוויות, ועניבה גם לשם לא"), ובאופן כללי רושם של ניצול הפריווילגיות מהמקום שהשיג בחיים.
על השולחן לפניו יש לכלוך שנדבק, הוא מגרד אותו. השנאוצר עוקב אחר אצבעותיו.
"בזמנים נורמליים, אז כן. זה המקום". עונה דני.
"ולמה דווקא כאן?"
דני מגרד בסנטרו וכובש דחף להציץ שמאלה, לחלון. "אני אוהב את הבית קפה הזה", הוא אומר. "וחוץ מזה, ככה אני לא צריך לכתוב מקום ביומן הפגישות. רק שעה".
אור נעים של אחר-צהריים נשפך מהחלונות על שולחנות העץ. בית הקפה שקט וריק, רק שניהם ומלצר משועמם עם מסיכה, מדפדף בפלאפון, עקביו נוקשים על הפרקט.
דני מגניב מבט לעננים ששטים באפרוריות הנינוחה של השמיים.
"איך אתה מעריך את המשבר הנוכחי, ווילסון?"
"מעריך?"
הוא לא מעריך משברים, איך בכלל אפשר להעריך דברים שלא ניתנים לשערוך. הוא בשורט*, אם מישהו מתעניין. על מי? על הכל. שורט בין-יקומי. כזה שאומר, אני לא מאמין בשום חתיכה דפוקה של השוק הזה בתקופה הקרובה. באופן כללי הוא מקפיא עכשיו השקעות עד שעניינים יתבהרו קצת. הטיפ היחיד שלו לחברות זה לחתוך בשלושים אחוז.
"שלושים אחוז?"
"מינימום. ארבעים, אם אפשר".
העיתונאי מלכסן מבט. "אתה יודע, אתה פרנואיד יחסית למשקיע מהמקום הזה".
לא, הוא לא יודע.
הוא גם לא יודע מתי זה ייגמר ומה בדיוק יקרה, וגם לא אם המשבר הזה ידמה ל-2008 או לבועת האינטרנט ב-2000. באופן כללי ידע זה דבר חמקמק. הוא כן יודע שיותר משקיעים מפסידים כסף מאשר מרוויחים, וגם שאין הרבה שנפלו בגלל סקפטיות-יתר. הוא יודע מי היו המנצחים ומי המפסידים במשבר הקודם אבל לא ממש יודע למה, אם כי יכול לנחש.
אנשים צוברים ידע בראש ואז מעריכים אותו מהבטן. ובאמת מה שצריך לדעת הוא לסנן את הוודאי מחוסר הוודאות, ולהעריך את המשקל הנכון של כל אחד.
"תופתע לשמוע לכמה מעט אנשים יש את היכולת הזאת".
העיתונאי מגרד את אפו בקצה עט חסר-שימוש.
"ווילסון, אתה קולט שאם אתה וכל החברֶה שלך הייתם קצת יותר אופטימיים היה לנו סיכוי לצאת מהסיפור הזה בלי מיתון. משבר זה בסך הכל כדור שלג".
"אם כולנו היינו רובוטים עם כפתור הפעלה של 'שלוש ארבע ו-', הרבה דברים היו נחמדים יותר. או פחות".
אם הייתה לנו היכולת הזאת, אולי כל הסיפור היה נגמר תוך חודש, כי כולם היו נכנסים לבתים ולא יוצאים וזהו. כי מי היה מחפש כתף להישען עליה או שיחה בבית קפה. כי מי היה מתגעגע.
עד לא מזמן פחדנו שאנחנו הופכים למחשבים; הנה באה הקורונה ואנחנו עושים את כל הטעויות האלה, אנושיות כל כך. פעם חשבו שהאדם רציונלי, יודע? אחרי זה הוחלט שהוא לא. איזה מן יצור דפוק זה, שבוחן את עצמו במראה עם פרצוף רציני ואומר, רציונלי או לא רציונלי, זאת השאלה. שכל כולו חשיבות עצמית מלאת אופטימיות מתסכלת, שבעצם הכל פתיר וזה רק אנחנו שמפספסים הזדמנויות. שאפשר למנוע את הכאוס של היקום, אבל באמת אנחנו לא יכולים אפילו למנוע את הכאוס של עצמנו.
"אני סוחר", דני אומר. "ולסחור טוב זה למכור כשהשוק מתמחר ביתר, ולקנות כשהוא מתמחר בחסר".
"אבל בתקופה הזאת. במה אתה סוחר?"
"בחוסר וודאות". הוא עונה. "איכשהו, השווקים תמיד מתמחרים אותו בחסר".
לך תבין, אנשים שואלים אותי מה אני מעריך ומתי זה ייגמר, ואני אומר שאין לי מושג, כי איך יהיה. והם אומרים, אוקיי, יש מצב שגם ביוני עוד נהיה קצת בתוך זה, אבל עד ספטמבר הכל בטוח יסתדר. ואני אומר, מאיפה לכם. והם פותחים עלי עיניים, כאילו, לא הגיוני שזה יימשך אחרי ספטמבר.
"ואני שואל, לכל הרוחות, מה זה אומר בדיוק, 'לא הגיוני'. איזה מן היגיון יש לכם, באיזה אוניברסיטה למדתם אותו. אם היינו טיפונת הגיוניים אולי היינו מסתגרים עכשיו בבתים ומגדלים עגבניות בחצר. אנשים ממציאים סיבתיות לחוסר וודאות והופכים אותה לנבואה הגיונית. קח טיפ ממני, ברגע שזיהית סיסטם של טיפשות אנושית קל להעמיד את מצב ההימור לטובתך".
העיתונאי ממצמץ. "עגבניות בחצר?"
דני נאנח.
הוא קם, מבקש סליחה לרגע ופונה לשירותים. בחדרון יש דלת חירום. פותח ויוצא לאוויר הקריר של בין הערביים הקליפורני.
אנשים צועדים, מחופרים במעיל גשם. הרחובות שקטים, דני חש בהם איכות של כפר נטוש לאחר שנכבש; חריקת חלון מתנדנד וספה מעט חמימה, גחלים בקמין עוד רוחשים.
עדיין ישנה האופטימיות הרגילה באוויר, מלווה בסימן שאלה. כמו משקיע-ערך מתבגר, עדיין מחזיק בציפורניים תמונה מתאדה לאיטה של בן-העשרים שהיה, חריף ולוחמן ותמים, מושיט ידיים לאחוז בהן את העולם כולו.
דני חצה את הכביש, צועד על יד בניין זכוכית. גשם החל לטפטף.
ירח זרח מעליו; הרים את עיניו ונשם עמוק את ריח האדמה, ממצמץ לטיפות. לרגע לא זז, כאילו שוקל להינטע תחת אותה יציבות בודדה. דברים עוד עמדו במקומם, אך באוויר כבר עמד געגוע.
תקע ידיו בכיסים ופנה לביתו.
"עושה מה?"
הוא הצביע על המסך. "הקרן שלו רכשה הרגע מניות, הן צונחות תוך כדי. מה הסיפור של האיש. בצהריים, שניה לפני שנעלם, הוא עוד הצהיר על פוזיציית שורט".
העורך הציץ מעל כתפו. "אנשים הם לא רציונליים, מה שבטוח".
העיתונאי רענן את הדף. על המסך עוד עמד ניסיונו הנואש של דני, קריאה אחרונה לדברים שהיו ואינם.
העורך קם ומתח את ידיו בעייפות. "אל תנסה אף פעם", הוא נופף בניירת מול אפו של העיתונאי, "להבין אנשים עשירים".
שניהם הנהנו לעצמם והלכו להכין קפה.
*מכירה בשורט: מכירה בחסר. הימור נגד נכס פיננסי בשוק שמשמעותו אמונה בסיכוי שהנכס ייפול.
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת.
(ואם ביקורת זאת מילה גדולה מידי, אז גם מילה אחת-שתיים כמו: ארוך מידי, קיטשי, לא מובן, מסורבל, כתיבה לא נוחה, קו עלילה בעייתי וכו' - יעזרו מאד. ותודה רבה מראש).
יש כלל, אמר פעם דני לסטודנטים באיזה כנס של חלוקת תארים. והכלל הוא, שלאן שלא תגיע בחיים – אם תמצא שם איזה עיתונאי, אז או שאתה ממש טוב, או שאתה גרוע.
עכשיו הוא יושב בבית הקפה, ברחוב צדדי של דרום עמק הסיליקון, ומולו יושב עיתונאי. עם המאק ואצבעות דבוקות למקלדת וכל התפאורה. חמוד כזה, שנאוצר מכשכש. מרחרח את האזור.
"אז זה בית הקפה שאתה יושב בו עם משקיעים?"
לדני ווילסון יש עיניים בהירות ורעמת שיער שמתחיל להלבין, שני כפתורים פתוחים בחולצה, שרוולים מקופלים, ללא חליפה ("רק ללוויות, ועניבה גם לשם לא"), ובאופן כללי רושם של ניצול הפריווילגיות מהמקום שהשיג בחיים.
על השולחן לפניו יש לכלוך שנדבק, הוא מגרד אותו. השנאוצר עוקב אחר אצבעותיו.
"בזמנים נורמליים, אז כן. זה המקום". עונה דני.
"ולמה דווקא כאן?"
דני מגרד בסנטרו וכובש דחף להציץ שמאלה, לחלון. "אני אוהב את הבית קפה הזה", הוא אומר. "וחוץ מזה, ככה אני לא צריך לכתוב מקום ביומן הפגישות. רק שעה".
אור נעים של אחר-צהריים נשפך מהחלונות על שולחנות העץ. בית הקפה שקט וריק, רק שניהם ומלצר משועמם עם מסיכה, מדפדף בפלאפון, עקביו נוקשים על הפרקט.
דני מגניב מבט לעננים ששטים באפרוריות הנינוחה של השמיים.
"איך אתה מעריך את המשבר הנוכחי, ווילסון?"
"מעריך?"
הוא לא מעריך משברים, איך בכלל אפשר להעריך דברים שלא ניתנים לשערוך. הוא בשורט*, אם מישהו מתעניין. על מי? על הכל. שורט בין-יקומי. כזה שאומר, אני לא מאמין בשום חתיכה דפוקה של השוק הזה בתקופה הקרובה. באופן כללי הוא מקפיא עכשיו השקעות עד שעניינים יתבהרו קצת. הטיפ היחיד שלו לחברות זה לחתוך בשלושים אחוז.
"שלושים אחוז?"
"מינימום. ארבעים, אם אפשר".
העיתונאי מלכסן מבט. "אתה יודע, אתה פרנואיד יחסית למשקיע מהמקום הזה".
לא, הוא לא יודע.
הוא גם לא יודע מתי זה ייגמר ומה בדיוק יקרה, וגם לא אם המשבר הזה ידמה ל-2008 או לבועת האינטרנט ב-2000. באופן כללי ידע זה דבר חמקמק. הוא כן יודע שיותר משקיעים מפסידים כסף מאשר מרוויחים, וגם שאין הרבה שנפלו בגלל סקפטיות-יתר. הוא יודע מי היו המנצחים ומי המפסידים במשבר הקודם אבל לא ממש יודע למה, אם כי יכול לנחש.
אנשים צוברים ידע בראש ואז מעריכים אותו מהבטן. ובאמת מה שצריך לדעת הוא לסנן את הוודאי מחוסר הוודאות, ולהעריך את המשקל הנכון של כל אחד.
"תופתע לשמוע לכמה מעט אנשים יש את היכולת הזאת".
העיתונאי מגרד את אפו בקצה עט חסר-שימוש.
"ווילסון, אתה קולט שאם אתה וכל החברֶה שלך הייתם קצת יותר אופטימיים היה לנו סיכוי לצאת מהסיפור הזה בלי מיתון. משבר זה בסך הכל כדור שלג".
"אם כולנו היינו רובוטים עם כפתור הפעלה של 'שלוש ארבע ו-', הרבה דברים היו נחמדים יותר. או פחות".
אם הייתה לנו היכולת הזאת, אולי כל הסיפור היה נגמר תוך חודש, כי כולם היו נכנסים לבתים ולא יוצאים וזהו. כי מי היה מחפש כתף להישען עליה או שיחה בבית קפה. כי מי היה מתגעגע.
עד לא מזמן פחדנו שאנחנו הופכים למחשבים; הנה באה הקורונה ואנחנו עושים את כל הטעויות האלה, אנושיות כל כך. פעם חשבו שהאדם רציונלי, יודע? אחרי זה הוחלט שהוא לא. איזה מן יצור דפוק זה, שבוחן את עצמו במראה עם פרצוף רציני ואומר, רציונלי או לא רציונלי, זאת השאלה. שכל כולו חשיבות עצמית מלאת אופטימיות מתסכלת, שבעצם הכל פתיר וזה רק אנחנו שמפספסים הזדמנויות. שאפשר למנוע את הכאוס של היקום, אבל באמת אנחנו לא יכולים אפילו למנוע את הכאוס של עצמנו.
"אני סוחר", דני אומר. "ולסחור טוב זה למכור כשהשוק מתמחר ביתר, ולקנות כשהוא מתמחר בחסר".
"אבל בתקופה הזאת. במה אתה סוחר?"
"בחוסר וודאות". הוא עונה. "איכשהו, השווקים תמיד מתמחרים אותו בחסר".
לך תבין, אנשים שואלים אותי מה אני מעריך ומתי זה ייגמר, ואני אומר שאין לי מושג, כי איך יהיה. והם אומרים, אוקיי, יש מצב שגם ביוני עוד נהיה קצת בתוך זה, אבל עד ספטמבר הכל בטוח יסתדר. ואני אומר, מאיפה לכם. והם פותחים עלי עיניים, כאילו, לא הגיוני שזה יימשך אחרי ספטמבר.
"ואני שואל, לכל הרוחות, מה זה אומר בדיוק, 'לא הגיוני'. איזה מן היגיון יש לכם, באיזה אוניברסיטה למדתם אותו. אם היינו טיפונת הגיוניים אולי היינו מסתגרים עכשיו בבתים ומגדלים עגבניות בחצר. אנשים ממציאים סיבתיות לחוסר וודאות והופכים אותה לנבואה הגיונית. קח טיפ ממני, ברגע שזיהית סיסטם של טיפשות אנושית קל להעמיד את מצב ההימור לטובתך".
העיתונאי ממצמץ. "עגבניות בחצר?"
דני נאנח.
הוא קם, מבקש סליחה לרגע ופונה לשירותים. בחדרון יש דלת חירום. פותח ויוצא לאוויר הקריר של בין הערביים הקליפורני.
אנשים צועדים, מחופרים במעיל גשם. הרחובות שקטים, דני חש בהם איכות של כפר נטוש לאחר שנכבש; חריקת חלון מתנדנד וספה מעט חמימה, גחלים בקמין עוד רוחשים.
עדיין ישנה האופטימיות הרגילה באוויר, מלווה בסימן שאלה. כמו משקיע-ערך מתבגר, עדיין מחזיק בציפורניים תמונה מתאדה לאיטה של בן-העשרים שהיה, חריף ולוחמן ותמים, מושיט ידיים לאחוז בהן את העולם כולו.
דני חצה את הכביש, צועד על יד בניין זכוכית. גשם החל לטפטף.
ירח זרח מעליו; הרים את עיניו ונשם עמוק את ריח האדמה, ממצמץ לטיפות. לרגע לא זז, כאילו שוקל להינטע תחת אותה יציבות בודדה. דברים עוד עמדו במקומם, אך באוויר כבר עמד געגוע.
תקע ידיו בכיסים ופנה לביתו.
***
העיתונאי הביט במסך, מוטרד. "למה הוא עושה את זה?""עושה מה?"
הוא הצביע על המסך. "הקרן שלו רכשה הרגע מניות, הן צונחות תוך כדי. מה הסיפור של האיש. בצהריים, שניה לפני שנעלם, הוא עוד הצהיר על פוזיציית שורט".
העורך הציץ מעל כתפו. "אנשים הם לא רציונליים, מה שבטוח".
העיתונאי רענן את הדף. על המסך עוד עמד ניסיונו הנואש של דני, קריאה אחרונה לדברים שהיו ואינם.
העורך קם ומתח את ידיו בעייפות. "אל תנסה אף פעם", הוא נופף בניירת מול אפו של העיתונאי, "להבין אנשים עשירים".
שניהם הנהנו לעצמם והלכו להכין קפה.
*מכירה בשורט: מכירה בחסר. הימור נגד נכס פיננסי בשוק שמשמעותו אמונה בסיכוי שהנכס ייפול.
אז הדמות של דני היא שילוב של שתי דמויות משקיעים שהיו לי בראש.
הראשון הוא משקיע אמריקאי שתואר בספר על משבר משכנתאות הסאבפריים ב-2008. כשהגיע לפגישה או אירוע שלא מצאו חן בעיניו הוא פשוט היה יוצא לרגע, ולא חוזר.
השני והעיקרי הוא אורן זאב, משקיע ישראלי מעמק הסיליקון. שמעתי וובינר שהעביר (דרך קמא-טק, למי שמעוניין) והתרשמתי, בעיקר, מהזהירות שלו. איכשהו, כשאומרים לך משקיע מעמק הסיליקון, זהירות היא לא הדבר הראשון שתחשוב עליו. כמובן שאין בנכתב להביע את דעותיו על המצב או בכלל, שאלתי ממנו רק את רוח הדברים.
אה, וגם את בית הקפה. כן, גם הוא נוהג לערוך את כל הפגישות העסקיות שלו באותו בית קפה קבוע (בזמנים רגילים, כמובן. עכשיו זה בעיקר פגישות זום). לטענתו, הסיבה לכך היא הנוחות בכך שהוא לא צריך לרשום מיקום פגישה ביומן הפגישות שלו.
טכניקת הכתיבה, אם אפשר לקרוא לזה טכניקה, היא של כתיבה תיאורית בשיבוץ דיבור ישיר. בדרך כלל היא נוחה כשלא רוצים למלא סיפור בחמישים אחוז ציטוט, וגם כשרוצים לתאר דברים בלשון כתיבה בשילוב תחושה של דיבור ישיר (שבדרך כלל מונע מלכתוב בצורה חדה או תמציתית).
מצאתי את הסגנון בעיקר בסיפורים שדורשים ציטוטים של הסברים - כדוגמת סיפורי מטופלים, שם הרופא צריך להסביר לחולה על המחלה, או ספרות עיתונאית - אבל נדמה לי שגם נעמי צוובנר משתמשת בה לפעמים, ואולי סופרים נוספים.
מקווה שתאהבו.
הראשון הוא משקיע אמריקאי שתואר בספר על משבר משכנתאות הסאבפריים ב-2008. כשהגיע לפגישה או אירוע שלא מצאו חן בעיניו הוא פשוט היה יוצא לרגע, ולא חוזר.
השני והעיקרי הוא אורן זאב, משקיע ישראלי מעמק הסיליקון. שמעתי וובינר שהעביר (דרך קמא-טק, למי שמעוניין) והתרשמתי, בעיקר, מהזהירות שלו. איכשהו, כשאומרים לך משקיע מעמק הסיליקון, זהירות היא לא הדבר הראשון שתחשוב עליו. כמובן שאין בנכתב להביע את דעותיו על המצב או בכלל, שאלתי ממנו רק את רוח הדברים.
אה, וגם את בית הקפה. כן, גם הוא נוהג לערוך את כל הפגישות העסקיות שלו באותו בית קפה קבוע (בזמנים רגילים, כמובן. עכשיו זה בעיקר פגישות זום). לטענתו, הסיבה לכך היא הנוחות בכך שהוא לא צריך לרשום מיקום פגישה ביומן הפגישות שלו.
טכניקת הכתיבה, אם אפשר לקרוא לזה טכניקה, היא של כתיבה תיאורית בשיבוץ דיבור ישיר. בדרך כלל היא נוחה כשלא רוצים למלא סיפור בחמישים אחוז ציטוט, וגם כשרוצים לתאר דברים בלשון כתיבה בשילוב תחושה של דיבור ישיר (שבדרך כלל מונע מלכתוב בצורה חדה או תמציתית).
מצאתי את הסגנון בעיקר בסיפורים שדורשים ציטוטים של הסברים - כדוגמת סיפורי מטופלים, שם הרופא צריך להסביר לחולה על המחלה, או ספרות עיתונאית - אבל נדמה לי שגם נעמי צוובנר משתמשת בה לפעמים, ואולי סופרים נוספים.
מקווה שתאהבו.
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת.
(ואם ביקורת זאת מילה גדולה מידי, אז גם מילה אחת-שתיים כמו: ארוך מידי, קיטשי, לא מובן, מסורבל, כתיבה לא נוחה, קו עלילה בעייתי וכו' - יעזרו מאד. ותודה רבה מראש).
