הנושאים החמים
הנושאים החמים
ראשית - התנצלות כנה בפני כל המעריצים, שפתחו את הפוסט רק כדי לקרוא מנת הלל לסופרת (מנה שמגיעה לה בצדק). בלי נדר, כשארגע מזעמי, אשתדל לפרסם גם פוסט מחמיא יותר.
בכל פעם ש @יונה ספיר מוציאה ספר חדש, אני מבטיחה לעצמי שאני לא אקרא אותו, בלי נדר.
לאחר שאני גומרת את הספר ביממה אחת, מגיעה ההבטחה שזו הפעם האחרונה שאני קוראת את ספריה.
ומה קורה כשיוצא הספר הבא? נו, זה כבר ברור מאליו. גם הוא נגרס תוך יממה מהרגע שהוא מגיע לידיי.
אני לא אגיד שהפעם האיום רציני (כי הוא לא), אבל כן אגיד שהיממה האחרונה עברה על ידי בגריסה מהירה של הספר "סוף העולם דרומה".
וכרגיל, העלילה הייתה צפויה על גבול הפשטנית. סוכנות הביטחון הישראלית עושה בלאגן בקצה העולם "כי אין ברירה", סוכן אחד וכמה אזרחים מצילים את המדינה מהרדיקאליים ומהאנטישמיים. זה נהדר, רק שזה כבר הספר העשירי שנע באותה עלילה. (החל מהספר משפט שדה, המשך ב8 הספרים של מרגל להשכרה. על המצולע אפשר להתווכח, אבל זה כבר עניין לפוסט נפרד שכנראה לא יכתב.) איך אומרים? זה מתחיל להיות שבלוני. אולי אפילו בלי "מתחיל להיות". זה פשוט שבלוני.
באופן מדהים, למרות שהעלילה אמורה להיות מובלת על ידי אמוציות - היא מובלת על ידי אינטרסים. שכלתניים, קרים, מחושבים. במידה רבה גם האמוציות אינן רגשות אמיתיים, אלא רצף קלישאות ארוך.
מוטי מקשיב - אז הוא יקבל את כל המידע על מגש כסף. מכולם, כולל הפושעים.
יאיר עדין - אז הוא יבצע את הצעד האמיץ ביותר.
הנרי חסר רגש (ציטוט: הפסיכולוג לימד אותו שיש לאנשים רגשות בכללי. סוף ציטוט.) - ולכן הוא יצליח במסע אך יאבד את חבריו בדרך. מי שמע על ההבדל בין בעיות תקשורת ובין פסיכופטיה? כנראה שלא הנרי, כי האישיות שלו מאוד קלישאתית ולא דומה למציאות של אנשים כמותו.
הדמויות שטוחות, הקונפליקטים כמעט לא קיימים. רק רצף התרחשויות שמכריח אותן לבצע בדיוק את מה שהן, או את מה שהן לא.
עד כאן עלבונות, מכאן - עלבונות מסוג אחר.
הסיבה שקראתי את הספר, היא כי הוא ספר טוב. טוב מאוד, אפילו. בשנה האחרונה קראתי רק 6 ספרי קריאה, כל השאר היו ספרי עיון או פוסטים בפרוג. "סוף העולם דרומה" הוא אחד מהם. כיוון שהוא הטוב מביניהם, הוא הספר הראשון שזכה שאכתוב את דעתי עליו.
דווקא בגלל היותו מקורי, בנוי על מחקר מעמיק, ועוסק בסוגיות שלא נידונות בספרות החרדית יותר מדי - הוא הצליח לעצבן אותי.
1. אין התייחסות לעובדה שבקור האנטרקטי, נוזלים פועלים בצורה קצת אחרת מאשר אצלנו. טיפות הדם קטנות, דיוק יפה. אני נותרתי בסימן שאלה מול פעילותם של שאר הנוזלים, כמו שמן מנוע. אפילו השאלה כיצד ממלאים דלק בלי שיקפא בדרך לא מקבלת מענה (אגב, זה קורה כיוון שדלק לא קופא בקלות).
מצד שני, אולי זו מעלה. בספרים הראשונים, @יונה ספיר מעמיסה פרטי מידע. במידה מסויימת השינוי מבורך. ובכל זאת הוא דורש דיוקים.
2. הספר מיועד לבני נוער. ככאלה, חשוב בהחלט להציב את "כיבוד ההורים" כערך ראשון במעלה. להזכיר שאי הנחת תפילין אינה מרד כלפי הסביבה, אלא מרד כלפי שמיא. חשוב ונפלא.
עם זאת, הנושא של נוער נושר הוא מורכב הרבה יותר מזה. רבים רבים לא יסכימו עם הגישה שמביאה הסופרת (ואני בתוכם).
אותו דבר הטריף את דעתי גם כשקראתי את "טווח אפס" מקיר לקיר, בו הוצגו אג'נדות שמאל כעובדות פשוטות. כאן כמו כאן, יש ערבוב בין אג'נדה ובין עובדה. בעיניי - זה כמעט בלתי נסלח.
מצד שני - גם אני חוטאת בכך, ולעיתים במזיד. האם אפסול בגלל זה את כל הספרות הקיימת?
נושא לדיון.
3. אם כבר שמאל, דעות השמאל הירוק מרצדות לאורך הספר. בלי לפרט הרבה, ה"רעים" בסיפור אינם אלו שאחראים למותם של בני אדם, אלא אלו שרוצים לפגוע ביהודים דווקא. נהדר, עד כאן מוסכם.
אבל את התשובה לבעייתיות בגישת השמאל, לא מביאה העלילה. התיאורים הארוכים על יופי הבריאה והצורך לשמר אותה הם חלק מובנה בעלילה, כמו גם האיזכורים לסכנה המסת הקרחונים. הרעיון שחיי אדם כאן ועכשיו חשובים יותר? נו, הוא טוב להרצאות של עוז ומוטי. אישית דילגתי, למי יש כח לקרוא הרצאה כשמדף קרח נשבר לאיטו?
וכאן נעוצה בעיה נוספת - ההסבר ה"רע" מוסבר בפרוטרוט, התשובה - קצת פחות.
לפעמים זה מרגיש כאילו הסופרת מזגזגת בין האכלה בכפית, ובין חוסר מסר מוחלט.
4. הכתיבה והעלילה מעולות, יש לציין. עיבוד מדוייק לקצב התנודות, הדמויות לא מחליפות סגנון לפתע, ישנה בהירות מה קשור למה ומי מדבר על מי. נהדר. אפילו העובדה שיאיר מכיר את ג'ונס ברורה מהרגע בו מופיע ג'ונס (ואיתו החיוורון על פניו של יאיר).
נו, מה צריך יותר מזה כדי לקרוא ספר קליל, בלי להסתבך באמצע?
לסיום, רק כדי להיות נודניקית - בעמוד 591 כתוב "מאיטה". חבר עורכים נכבד, הי' מיותרת. יש שיאמרו שזו הטעות החמורה ביותר בספר. אני אשאיר את זה כאן, לדיון הקהל.
בכל פעם ש @יונה ספיר מוציאה ספר חדש, אני מבטיחה לעצמי שאני לא אקרא אותו, בלי נדר.
לאחר שאני גומרת את הספר ביממה אחת, מגיעה ההבטחה שזו הפעם האחרונה שאני קוראת את ספריה.
ומה קורה כשיוצא הספר הבא? נו, זה כבר ברור מאליו. גם הוא נגרס תוך יממה מהרגע שהוא מגיע לידיי.
אני לא אגיד שהפעם האיום רציני (כי הוא לא), אבל כן אגיד שהיממה האחרונה עברה על ידי בגריסה מהירה של הספר "סוף העולם דרומה".
וכרגיל, העלילה הייתה צפויה על גבול הפשטנית. סוכנות הביטחון הישראלית עושה בלאגן בקצה העולם "כי אין ברירה", סוכן אחד וכמה אזרחים מצילים את המדינה מהרדיקאליים ומהאנטישמיים. זה נהדר, רק שזה כבר הספר העשירי שנע באותה עלילה. (החל מהספר משפט שדה, המשך ב8 הספרים של מרגל להשכרה. על המצולע אפשר להתווכח, אבל זה כבר עניין לפוסט נפרד שכנראה לא יכתב.) איך אומרים? זה מתחיל להיות שבלוני. אולי אפילו בלי "מתחיל להיות". זה פשוט שבלוני.
באופן מדהים, למרות שהעלילה אמורה להיות מובלת על ידי אמוציות - היא מובלת על ידי אינטרסים. שכלתניים, קרים, מחושבים. במידה רבה גם האמוציות אינן רגשות אמיתיים, אלא רצף קלישאות ארוך.
מוטי מקשיב - אז הוא יקבל את כל המידע על מגש כסף. מכולם, כולל הפושעים.
יאיר עדין - אז הוא יבצע את הצעד האמיץ ביותר.
הנרי חסר רגש (ציטוט: הפסיכולוג לימד אותו שיש לאנשים רגשות בכללי. סוף ציטוט.) - ולכן הוא יצליח במסע אך יאבד את חבריו בדרך. מי שמע על ההבדל בין בעיות תקשורת ובין פסיכופטיה? כנראה שלא הנרי, כי האישיות שלו מאוד קלישאתית ולא דומה למציאות של אנשים כמותו.
הדמויות שטוחות, הקונפליקטים כמעט לא קיימים. רק רצף התרחשויות שמכריח אותן לבצע בדיוק את מה שהן, או את מה שהן לא.
עד כאן עלבונות, מכאן - עלבונות מסוג אחר.
הסיבה שקראתי את הספר, היא כי הוא ספר טוב. טוב מאוד, אפילו. בשנה האחרונה קראתי רק 6 ספרי קריאה, כל השאר היו ספרי עיון או פוסטים בפרוג. "סוף העולם דרומה" הוא אחד מהם. כיוון שהוא הטוב מביניהם, הוא הספר הראשון שזכה שאכתוב את דעתי עליו.
דווקא בגלל היותו מקורי, בנוי על מחקר מעמיק, ועוסק בסוגיות שלא נידונות בספרות החרדית יותר מדי - הוא הצליח לעצבן אותי.
1. אין התייחסות לעובדה שבקור האנטרקטי, נוזלים פועלים בצורה קצת אחרת מאשר אצלנו. טיפות הדם קטנות, דיוק יפה. אני נותרתי בסימן שאלה מול פעילותם של שאר הנוזלים, כמו שמן מנוע. אפילו השאלה כיצד ממלאים דלק בלי שיקפא בדרך לא מקבלת מענה (אגב, זה קורה כיוון שדלק לא קופא בקלות).
מצד שני, אולי זו מעלה. בספרים הראשונים, @יונה ספיר מעמיסה פרטי מידע. במידה מסויימת השינוי מבורך. ובכל זאת הוא דורש דיוקים.
2. הספר מיועד לבני נוער. ככאלה, חשוב בהחלט להציב את "כיבוד ההורים" כערך ראשון במעלה. להזכיר שאי הנחת תפילין אינה מרד כלפי הסביבה, אלא מרד כלפי שמיא. חשוב ונפלא.
עם זאת, הנושא של נוער נושר הוא מורכב הרבה יותר מזה. רבים רבים לא יסכימו עם הגישה שמביאה הסופרת (ואני בתוכם).
אותו דבר הטריף את דעתי גם כשקראתי את "טווח אפס" מקיר לקיר, בו הוצגו אג'נדות שמאל כעובדות פשוטות. כאן כמו כאן, יש ערבוב בין אג'נדה ובין עובדה. בעיניי - זה כמעט בלתי נסלח.
מצד שני - גם אני חוטאת בכך, ולעיתים במזיד. האם אפסול בגלל זה את כל הספרות הקיימת?
נושא לדיון.
3. אם כבר שמאל, דעות השמאל הירוק מרצדות לאורך הספר. בלי לפרט הרבה, ה"רעים" בסיפור אינם אלו שאחראים למותם של בני אדם, אלא אלו שרוצים לפגוע ביהודים דווקא. נהדר, עד כאן מוסכם.
אבל את התשובה לבעייתיות בגישת השמאל, לא מביאה העלילה. התיאורים הארוכים על יופי הבריאה והצורך לשמר אותה הם חלק מובנה בעלילה, כמו גם האיזכורים לסכנה המסת הקרחונים. הרעיון שחיי אדם כאן ועכשיו חשובים יותר? נו, הוא טוב להרצאות של עוז ומוטי. אישית דילגתי, למי יש כח לקרוא הרצאה כשמדף קרח נשבר לאיטו?
וכאן נעוצה בעיה נוספת - ההסבר ה"רע" מוסבר בפרוטרוט, התשובה - קצת פחות.
לפעמים זה מרגיש כאילו הסופרת מזגזגת בין האכלה בכפית, ובין חוסר מסר מוחלט.
4. הכתיבה והעלילה מעולות, יש לציין. עיבוד מדוייק לקצב התנודות, הדמויות לא מחליפות סגנון לפתע, ישנה בהירות מה קשור למה ומי מדבר על מי. נהדר. אפילו העובדה שיאיר מכיר את ג'ונס ברורה מהרגע בו מופיע ג'ונס (ואיתו החיוורון על פניו של יאיר).
נו, מה צריך יותר מזה כדי לקרוא ספר קליל, בלי להסתבך באמצע?
לסיום, רק כדי להיות נודניקית - בעמוד 591 כתוב "מאיטה". חבר עורכים נכבד, הי' מיותרת. יש שיאמרו שזו הטעות החמורה ביותר בספר. אני אשאיר את זה כאן, לדיון הקהל.
נערך לאחרונה ב:
