הנושאים החמים
הנושאים החמים
"אתרוגים! אתרוגים מהודרים! אתרוגים מהדרין מן המהדרין!"
"לולבי הערבה! ישרים כמו סרגל!"
"הדסים! הדסים משולשים אל"ף־אל"ף!"
לרגע התחשק לה להניח ידיים על אוזניה, להתנתק מהרעש המקיף אותה, החונק אותה בזרות לעגנית.
ברגע השני חשבה לבחור בעיניה כאלה שיזכו בכיסוי ידיה. הרימונים המלאכותיים המנצנצים, שלל האורות הצבעוניים המרצדים, פלקטים המציגים אושפיזין בוהקים מדי, סוכות בשלל גוונים וצבעים –
בשבילן היא באה לכאן. ולכן לא כיסתה את עיניה ולא אטמה את אוזניה. נחושת מטרה צעדה קדימה, אל דוכן קטן, מזמין במיוחד בשביל אישה קטנה כמוה. רק לא לוותר, חזרה ושיננה לעצמה את המנטרה שהחזיקה אותה בכל הנסיעה המזיעה לכאן (ומי אמר שבתשרי כבר מתחיל הסתיו), רק לא לוותר. זה למענם, למענם היא עושה את כל זה. למענם היא סופגת את הנסיעה המטרטרת, את הבושה שבפנייה לדוכן, את התמיהות העתידיות מן השכנים.
"סליחה, יש לכם סוכה?" השאלה רצה מתוך פיה עוד לפני שהצליחה לסדר אותה כיאות.
"ברור שיש לנו סוכה," הצטחק הנער שמאחורי הדוכן, ואִתו הצטחקו פצעי הבגרות המכסים את פניו. "יש לנו הרבה סוכות! סוכות ירושלים, סוכות נחלים, יש גם דפנות עץ – אבל הן לא נמצאות פה עכשיו, צריך להזמין מראש. יש עם לבוד, בלי לבוד, מה שתרצי!"
"אני רוצה – את הסוכה שהכי קל להרכיב. בלי שתתפרק."
***
בדרך חזור, דחוקה במושב פנוי בנס לצד הנרתיק הלבן שסמל סוכת נחלים עליו, חשבה על משמעות המשפט שאמרה לנער המחוצ'קן. מה הוא יודע מהחיים, בכלל. מה הוא מבין בהרכבה של בתי עראי – ובפירוקם. ומי אמר שהיא, שפירקה דירת עראי שכזו, תצליח לבנות סוכה. לבדה.
זה בשבילם, זמזם המנוע של האוטובוס למענה. זה הכול למענם.
***
"ילדים, יש לי הפתעה!" היא הכריזה בכל הפאתוס שהצליחה לגייס כאשר סיימה לאסוף את שלושתם מן המסגרות.
השמש צחקה אליהם מבין ענפי העצים שעוד לא פינו את מקומם לסוכות המתהוות בצדי המדרכות, קולות הפטישים הוסיפו לתזמורת שיצר צחוקה, והיא הוסיפה את קולה לזמרה בהכרזתה.
"אתם יודעים מה קניתי היום?"
"מה קנית?" שש עיניים בוהקות, בנות שש, חמש ושלוש, נפקחו לעברה. היא הביטה בהנאה על כמיהתם. כמה חשוב לה לספק להם ילדות רגילה, חפה מהפסדים, לא נפגעת מבדידות.
"קניתי סוכה!"
"סוכה? סוכה כזאתי של ילדים כמו שיש לאפרים מהגן שלי?" בגיל חמש אוהבים כל מה שיש לחברים, ורועי שלה לא יוצא מהכלל.
"זאת בכלל לא סוכה שווה," ירק דוד, מסתכל על אחיו הקטן בחוזקה, לא מרצד את עיניו בשום אופן לעברה.
הלחיצו אותה אז, בזמנו, שהילד הבכור הרבה פעמים תופס את מקום האב החסר. היא לא הסכימה לקבל את הטענה, אמרה שאצלה יש שני בנים צמודים, אין סיבה שאחד מהם יאפיל על השני, יחפש את מקומו לצדה.
היא טעתה.
דוד הוא זה שרטן אתמול, "למה לכולם יש סוכה ורק לנו אין," אפילו לא הציב סימן שאלה בסוף המשפט. נחמה, בתמימות של בת שלוש, עשתה זאת במקומו, "אולי נלך לסבא וסבתא צדקיהו? אבא אמר סֶיֵס להם סוכה יפה־יפה!" קולה היה כה מתוק וכה צובט וכה מניע לפעולה. אותה פעולה שעשתה הבוקר.
פקחה את עיניה חזק, צבטה בלחי המתוקה של נחמה, שטרם דיברה, הישירה אותן אל בכורהּ:
"לא, דווידי. קניתי סוכה אמתית. סוכה שנוכל לבנות לגמרי בעצמנו, וגם לאכול בה בחג!"
"וגם לישון בה?" שאל בן השש בפקפוק.
רגע של היסוס. "וגם לישון בה," הניעה ראשה מטה. "כולנו ביחד!"
***
כולם ביחד בנו את הסוכה.
פתחו את הנרתיק בחרדת קודש, התיכו בזהירות את עמודי המתכת על הקרקע, פרשו ביראה את יריעות הבד, ראו באנחה את ההוראות. טוב, בהוראות רק היא הסתכלה. הילדים שלה, מבחינתם, לא נזקקו לה.
"הנה, את העמוד הגדול הזה שמים בפינה הזאת!"
"והנה עוד עמוד ענק כזה!"
"ומה עושים עם החוטים האלה?"
"אני רוצה לתלות את הקיסוטים סֶלי מהגן!"
קולות הדיבורים שלהם, שהתערבו בקולות בניית הסוכה של השכנים רחמני, בלבלו את ראשה, הכאיבו לו. רצתה שישתקו, אולי שיזוזו הצדה, שיתנו לה להבין מה הולך פה בהוראות. מעולם לא הייתה בעלת ידיים טובות במיוחד, ואיך בכלל חשבה עכשיו שתצליח.
זה בשבילם, דפקו הפטישים. זה הכול למענם.
"בואו," הזמינה אותם בתנועת יד מחבקת, הצביעה על דף ההוראות העלום.
טוב ששני בנים יש לה. טוב שיש לה ילדונת מתוקה שמעודדת בקולות נהדרים. טוב ששנתיים של בדידות הולידו בה יכולות שלא היו קיימות בה קודם.
הסוכה שלהם הייתה בנויה הרבה אחרי שרחמני השתתקו ושבו לביתם. אבל היא הייתה שלהם, והיא הייתה גאוותם, והם רקדו מסביבה (כן, גם היא, אחרי שווידאה שאף שכן או שכנה לא מציצים מהחלונות), והתמלאו בשמחה פשוטה.
אחר כך רצה עם נחמה להביא את הקישוטים מהגנים. ואחר כך שלחה את הבכור שלה למכולת הקרובה, שאין כביש בדרך אליה, כדי לקנות סיכות ביטחון. ואחר כך, בביטחון ששב אליה אט אט, תלתה את הקישוטים לפי הוראותיהם של ילדיה.
ואז כבר הנצו הכוכבים בעד לסכך הקיינעס. והיא ידעה שהיא צריכה להוביל את עולליה הביתה, לנסך מים על גופם, להשכיבם לשנת לילה אחרונה לפני החג.
אבל הם לא רצו לעזוב. וגם היא לא.
כיסאות טרם היו בסוכה, אז הם התיישבו על הקרקע זרועת הקוצים (אף אחד מהשכנים לא רצה להקים את סוכתו באזור הזה של החצר), והחלו לשיר ביחד, כמו מתכוננים, שירי חג ושירי שמחה.
והיה להם חם. והיה להם טוב. והיא רצתה שהרגעים הללו יימשכו לעולם. רגעים של נחת, רגעים שרק קול השירה נשמע בהם.
ביחד עם קולות חריקה עמומים, מפחידים.
אינסטינקטיבית הרימה את ראשה, חשבה לעצמה, למה נראה לי שבאמת נישן פה, בקירות הרעועים האלה שמי יודע מי יכול לחדור באדם – עד שהקירות הוכיחו את התווית שהדביקה להם.
וקרסו פנימה, בקולות רעש אימים.
ידיה נפרשו להגן על ראשיהם של ילדיה. פיה התהדק בחוזקה כנגד הצעקות שבקעו מפיותיהם הקטנים. עצמה את עיניה, ואז פקחה אותן שנית, הביטה בהריסות הסוכה שלהם, שרק בנס נפרשו מעליהם ולא פגעו בהם עצמם.
היא כבר ידעה רגעים של נפילה. רגעים כאלה שהתהום נראתה כאין סופית, כאילו מעולם לא תנחת – נחיתה רכה או אפילו קשה.
אבל למה נדמה לה פתאום שהרגע הזה הוא הרגע הנפול מכולם. למה נראה לה שלעולם לא תצליח לקום מעל הקוצים הדוקרים בבשרה, הלועגים לה, למה חשבת שתצליחי. מה נראה לך, אישה שכמותך, כושלת שכמותך.
ובתוך החושך שבחוץ והחושך שבלבה השתתקו כל הקולות, ואפילו הכוכבים לא נראו בעד ההריסות.
עד שקול צחקוק קטנטן השתיק את הדממה.
"אמא..." דוד שלה, בכורה. "זה ממש כמו בברכת המזון שאומרים בסוכות – הרב של הגן סיפר לנו על זה כבר, כדי שנדע לומר את זה בעצמנו." קול צחקוקו גבר. לא מבוכה היו בו וגם לא דמעות נסתרות. הוא היה מאושר, ממש מאושר.
"מה אומרים בברכת המזון בסוכות?" המילים התגרדו מגרונה, כמו לא ידעה לבטאן בעצמה.
"הרחמן – הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת!" תרועת ניצחון הייתה בקולו, תנועת חיפזון הייתה בזרועותיו. "הסוכה שלנו נפלה! עכשיו – נקים אותה מחדש!"
***
הם עבדו בדממה ובחשכה, כבר לא זקוקים לדף ההוראות. הם עבדו בזריזות, כצוות מיומן, ולא ככזה שגילו הכולל לא עולה על ארבעים וחמש שנים. הם לא שרו כמו מקודם, אבל השיר התנגן בלבה, מקבל משמעויות נוספות, פנים חדשות, תקוות שלא העזו ללבלב.
"הרחמן הוא יקים, הוא יקים לנו, את סוכת דוד הנופלת..."
ובתוך האפלה בהק זוג עיניים כשני פנסים המאירים את לובנם של העמודים. ודוד שלה חייך, וכל שמחת העולם ותקוותו היו בחיוכו.
"לולבי הערבה! ישרים כמו סרגל!"
"הדסים! הדסים משולשים אל"ף־אל"ף!"
לרגע התחשק לה להניח ידיים על אוזניה, להתנתק מהרעש המקיף אותה, החונק אותה בזרות לעגנית.
ברגע השני חשבה לבחור בעיניה כאלה שיזכו בכיסוי ידיה. הרימונים המלאכותיים המנצנצים, שלל האורות הצבעוניים המרצדים, פלקטים המציגים אושפיזין בוהקים מדי, סוכות בשלל גוונים וצבעים –
בשבילן היא באה לכאן. ולכן לא כיסתה את עיניה ולא אטמה את אוזניה. נחושת מטרה צעדה קדימה, אל דוכן קטן, מזמין במיוחד בשביל אישה קטנה כמוה. רק לא לוותר, חזרה ושיננה לעצמה את המנטרה שהחזיקה אותה בכל הנסיעה המזיעה לכאן (ומי אמר שבתשרי כבר מתחיל הסתיו), רק לא לוותר. זה למענם, למענם היא עושה את כל זה. למענם היא סופגת את הנסיעה המטרטרת, את הבושה שבפנייה לדוכן, את התמיהות העתידיות מן השכנים.
"סליחה, יש לכם סוכה?" השאלה רצה מתוך פיה עוד לפני שהצליחה לסדר אותה כיאות.
"ברור שיש לנו סוכה," הצטחק הנער שמאחורי הדוכן, ואִתו הצטחקו פצעי הבגרות המכסים את פניו. "יש לנו הרבה סוכות! סוכות ירושלים, סוכות נחלים, יש גם דפנות עץ – אבל הן לא נמצאות פה עכשיו, צריך להזמין מראש. יש עם לבוד, בלי לבוד, מה שתרצי!"
"אני רוצה – את הסוכה שהכי קל להרכיב. בלי שתתפרק."
***
בדרך חזור, דחוקה במושב פנוי בנס לצד הנרתיק הלבן שסמל סוכת נחלים עליו, חשבה על משמעות המשפט שאמרה לנער המחוצ'קן. מה הוא יודע מהחיים, בכלל. מה הוא מבין בהרכבה של בתי עראי – ובפירוקם. ומי אמר שהיא, שפירקה דירת עראי שכזו, תצליח לבנות סוכה. לבדה.
זה בשבילם, זמזם המנוע של האוטובוס למענה. זה הכול למענם.
***
"ילדים, יש לי הפתעה!" היא הכריזה בכל הפאתוס שהצליחה לגייס כאשר סיימה לאסוף את שלושתם מן המסגרות.
השמש צחקה אליהם מבין ענפי העצים שעוד לא פינו את מקומם לסוכות המתהוות בצדי המדרכות, קולות הפטישים הוסיפו לתזמורת שיצר צחוקה, והיא הוסיפה את קולה לזמרה בהכרזתה.
"אתם יודעים מה קניתי היום?"
"מה קנית?" שש עיניים בוהקות, בנות שש, חמש ושלוש, נפקחו לעברה. היא הביטה בהנאה על כמיהתם. כמה חשוב לה לספק להם ילדות רגילה, חפה מהפסדים, לא נפגעת מבדידות.
"קניתי סוכה!"
"סוכה? סוכה כזאתי של ילדים כמו שיש לאפרים מהגן שלי?" בגיל חמש אוהבים כל מה שיש לחברים, ורועי שלה לא יוצא מהכלל.
"זאת בכלל לא סוכה שווה," ירק דוד, מסתכל על אחיו הקטן בחוזקה, לא מרצד את עיניו בשום אופן לעברה.
הלחיצו אותה אז, בזמנו, שהילד הבכור הרבה פעמים תופס את מקום האב החסר. היא לא הסכימה לקבל את הטענה, אמרה שאצלה יש שני בנים צמודים, אין סיבה שאחד מהם יאפיל על השני, יחפש את מקומו לצדה.
היא טעתה.
דוד הוא זה שרטן אתמול, "למה לכולם יש סוכה ורק לנו אין," אפילו לא הציב סימן שאלה בסוף המשפט. נחמה, בתמימות של בת שלוש, עשתה זאת במקומו, "אולי נלך לסבא וסבתא צדקיהו? אבא אמר סֶיֵס להם סוכה יפה־יפה!" קולה היה כה מתוק וכה צובט וכה מניע לפעולה. אותה פעולה שעשתה הבוקר.
פקחה את עיניה חזק, צבטה בלחי המתוקה של נחמה, שטרם דיברה, הישירה אותן אל בכורהּ:
"לא, דווידי. קניתי סוכה אמתית. סוכה שנוכל לבנות לגמרי בעצמנו, וגם לאכול בה בחג!"
"וגם לישון בה?" שאל בן השש בפקפוק.
רגע של היסוס. "וגם לישון בה," הניעה ראשה מטה. "כולנו ביחד!"
***
כולם ביחד בנו את הסוכה.
פתחו את הנרתיק בחרדת קודש, התיכו בזהירות את עמודי המתכת על הקרקע, פרשו ביראה את יריעות הבד, ראו באנחה את ההוראות. טוב, בהוראות רק היא הסתכלה. הילדים שלה, מבחינתם, לא נזקקו לה.
"הנה, את העמוד הגדול הזה שמים בפינה הזאת!"
"והנה עוד עמוד ענק כזה!"
"ומה עושים עם החוטים האלה?"
"אני רוצה לתלות את הקיסוטים סֶלי מהגן!"
קולות הדיבורים שלהם, שהתערבו בקולות בניית הסוכה של השכנים רחמני, בלבלו את ראשה, הכאיבו לו. רצתה שישתקו, אולי שיזוזו הצדה, שיתנו לה להבין מה הולך פה בהוראות. מעולם לא הייתה בעלת ידיים טובות במיוחד, ואיך בכלל חשבה עכשיו שתצליח.
זה בשבילם, דפקו הפטישים. זה הכול למענם.
"בואו," הזמינה אותם בתנועת יד מחבקת, הצביעה על דף ההוראות העלום.
טוב ששני בנים יש לה. טוב שיש לה ילדונת מתוקה שמעודדת בקולות נהדרים. טוב ששנתיים של בדידות הולידו בה יכולות שלא היו קיימות בה קודם.
הסוכה שלהם הייתה בנויה הרבה אחרי שרחמני השתתקו ושבו לביתם. אבל היא הייתה שלהם, והיא הייתה גאוותם, והם רקדו מסביבה (כן, גם היא, אחרי שווידאה שאף שכן או שכנה לא מציצים מהחלונות), והתמלאו בשמחה פשוטה.
אחר כך רצה עם נחמה להביא את הקישוטים מהגנים. ואחר כך שלחה את הבכור שלה למכולת הקרובה, שאין כביש בדרך אליה, כדי לקנות סיכות ביטחון. ואחר כך, בביטחון ששב אליה אט אט, תלתה את הקישוטים לפי הוראותיהם של ילדיה.
ואז כבר הנצו הכוכבים בעד לסכך הקיינעס. והיא ידעה שהיא צריכה להוביל את עולליה הביתה, לנסך מים על גופם, להשכיבם לשנת לילה אחרונה לפני החג.
אבל הם לא רצו לעזוב. וגם היא לא.
כיסאות טרם היו בסוכה, אז הם התיישבו על הקרקע זרועת הקוצים (אף אחד מהשכנים לא רצה להקים את סוכתו באזור הזה של החצר), והחלו לשיר ביחד, כמו מתכוננים, שירי חג ושירי שמחה.
והיה להם חם. והיה להם טוב. והיא רצתה שהרגעים הללו יימשכו לעולם. רגעים של נחת, רגעים שרק קול השירה נשמע בהם.
ביחד עם קולות חריקה עמומים, מפחידים.
אינסטינקטיבית הרימה את ראשה, חשבה לעצמה, למה נראה לי שבאמת נישן פה, בקירות הרעועים האלה שמי יודע מי יכול לחדור באדם – עד שהקירות הוכיחו את התווית שהדביקה להם.
וקרסו פנימה, בקולות רעש אימים.
ידיה נפרשו להגן על ראשיהם של ילדיה. פיה התהדק בחוזקה כנגד הצעקות שבקעו מפיותיהם הקטנים. עצמה את עיניה, ואז פקחה אותן שנית, הביטה בהריסות הסוכה שלהם, שרק בנס נפרשו מעליהם ולא פגעו בהם עצמם.
היא כבר ידעה רגעים של נפילה. רגעים כאלה שהתהום נראתה כאין סופית, כאילו מעולם לא תנחת – נחיתה רכה או אפילו קשה.
אבל למה נדמה לה פתאום שהרגע הזה הוא הרגע הנפול מכולם. למה נראה לה שלעולם לא תצליח לקום מעל הקוצים הדוקרים בבשרה, הלועגים לה, למה חשבת שתצליחי. מה נראה לך, אישה שכמותך, כושלת שכמותך.
ובתוך החושך שבחוץ והחושך שבלבה השתתקו כל הקולות, ואפילו הכוכבים לא נראו בעד ההריסות.
עד שקול צחקוק קטנטן השתיק את הדממה.
"אמא..." דוד שלה, בכורה. "זה ממש כמו בברכת המזון שאומרים בסוכות – הרב של הגן סיפר לנו על זה כבר, כדי שנדע לומר את זה בעצמנו." קול צחקוקו גבר. לא מבוכה היו בו וגם לא דמעות נסתרות. הוא היה מאושר, ממש מאושר.
"מה אומרים בברכת המזון בסוכות?" המילים התגרדו מגרונה, כמו לא ידעה לבטאן בעצמה.
"הרחמן – הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת!" תרועת ניצחון הייתה בקולו, תנועת חיפזון הייתה בזרועותיו. "הסוכה שלנו נפלה! עכשיו – נקים אותה מחדש!"
***
הם עבדו בדממה ובחשכה, כבר לא זקוקים לדף ההוראות. הם עבדו בזריזות, כצוות מיומן, ולא ככזה שגילו הכולל לא עולה על ארבעים וחמש שנים. הם לא שרו כמו מקודם, אבל השיר התנגן בלבה, מקבל משמעויות נוספות, פנים חדשות, תקוות שלא העזו ללבלב.
"הרחמן הוא יקים, הוא יקים לנו, את סוכת דוד הנופלת..."
ובתוך האפלה בהק זוג עיניים כשני פנסים המאירים את לובנם של העמודים. ודוד שלה חייך, וכל שמחת העולם ותקוותו היו בחיוכו.
