תודה רבה לכולם על ההארות וההערות. תמיד כיף לקרוא ונותן כוח להמשיך : )
מצד אחד מקדם את הסיפור, ומצד שני משאיר את התגובות של המשפחה באותו סגנון, קצת חוזר על עצמו. הייתי מצפה ליותר דרמה.
לצערי, התגובה של ההורים שלה לא הולכת להשתנות בשלב הזה. כרגע הם עדיין בתוך המסגרת שלהם ולא מצליחים לראות מעבר. זה לגמרי מכוון הקטע הזה.
מבחינת התגובה של ההורים, או מבחינת אפרת? לא ממש הבנתי. אשמח להסבר.
אם ביקשת לזקק את התהליך שהיא עוברת בו היא תוהה על בניין אישיותה, אני מרגישה שזה לא מספיק מתכתב עם המילים.
המילים גדולות מידי, והבחינה שלה היא בדיוק כמו בפרקים הקודמים, לא רואה שום גרף שיפור תלול.
האמת שלא ממש הבנתי את הכוונה. את מתכוונת שאין שינוי מבחינת אפרת? ז"א מבחינת התגובה שלה לאירועים?
לפי איך שהפרק הסתיים זה לא נראה ככה...
מעניין אותי איזה משפט או פסקה גרם להבין שזה לא הולך לכיוון הזה.
כמה הבהרות לגבי הסיפור.
יש כמה דברים שאמורים להתרחש בסיפור הזה, כל פרק אמור להוביל את הסיפור לקראת הדברים הללו. כשכתבתי את הסיפור, היה לי מאוד חשוב ההדרגתיות. בגלל שגם בחיים עצמם, דברים קורים בהדרגה.
אין לי את הפריווילגיה למרוח את הסיפור (כי כפי שכבר כתבתי מעדיפה שהוא לא יעבור את ה-30-20 פרקים) ולכן העדפתי להוביל את אפרת בצעדים הדרגתיים לקראת אותם אירועים. הצעדים לא יכולים להיות גדולים מדי. חייב להיות כאן היגיון.
אם אני מנסה להשוות בין הסיטואציה הקודמת, שבה אפרת הביאה הביתה שקית עם בגדים צבעוניים יותר, לבין הסיטואציה הזו שאפרת שומעת שירים בלועזית, אני חושבת שיש כאן התקדמות מנקודה א' לנקודה ב'.
הבגדים לא נגדו את ההלכה, פשוט היו צבעוניים יותר. משפחות איכותיות רבות היו מאשרות להכניס אותם הביתה. שירים בלועזית, לעומת זאת, מאמינה שהרבה משפחות חרדיות סטנדרטיות לא היו מכניסות אותם הביתה. כל שכן, במשפחה קיצונית כמו של אפרת.
לסיכום: אם אני משווה בין הסיטואציות אני רואה כאן איזושהי החמרה. (החמרה מתונה נקרא לזה. נסו לדמיין שבמקום הנגן, אמונה קונה לה גלקסי ואפרת גולשת בו. אישית, המעבר נשמע לי חד מדי. חסר לי כאן משהו באמצע)
גם מבחינת התגובה של אפרת, שימו לב לשינוי:
בסיטואציה הראשונה עם הבגדים:
"אפרת, מה זה הבגדים האלו?", היא הצביעה על השקית שהייתה בידיים של איילה.
איילה חייכה אלי חיוך קונדסי. אחות קטנה ומעצבנת.
ליבי נמעך בין צלעותיי, גזל לי אוויר. "זה.. אהמ.. כלומר... חברה הביאה לי".
אמא התיקה באיטיות את מבטה מהשקית אלי.
"התכוונתי שאני צריכה להעביר את זה לחברה", חילצתי את עצמי ברגע האחרון.
בסיטואציה השניה עם הנגן:
למה את מזועזעת?", משהו התפוצץ בתוכי. הר שחיכה לגעוש. "זה רק נגן. כל החברות שלי מחזיקות אחד כזה בכיס או בתיק. נמאס לי כבר, אני חנוקה. אפילו שירים אני לא יכולה לשמוע!".
"אפרת!!".
"כן, אמא!! די כבר אני לא יכולה!", לא התכוונתי לצעוק. לקול שלי היו תוכניות אחרות.
"אם את לא מבינה מה הבעיה במכשיר הזה – את פורצת גבולות!! מעולם לא חשבתי שאצטרך להתווכח עם הבת שלי על דבר כזה".
"גם אני לא חשבתי שאצטרך להתווכח עם אמא שלי על דבר בסיסי כזה", נזעמת הסתובבתי אל החדר. הבטחתי לעצמי לא להישבר בדרך. לא לדמוע. כמעט הצלחתי.
אגב, אני יודעת שלא כולם מתחברים למושג "נשירה סמויה" וכו', ואולי באמת זה לא השם המתאים לתהליך שאפרת עוברת. אבל לא יודעת אם שמתם לב לכל המסקנות הפנימיות שמתגבשות בתוכה בסוף כל סיטואציה כזו. אם אני אקח את הסיטואציה האחרונה, במילים הללו לדוגמא
ואם יום אחד באמת אהיה זאב, ארצה לטרוף את הכל. אלוקים, רוצה שתזכור. עמוק בתוכי, תמיד האמנתי שאני רק ציפור.
ניתן להבין שהיא לוקחת את האופציה שאי פעם היא תהיה משהו אחר. כל המסקנות שלה, המחשבות הפנימיות, השיחות עם אלוקים – הכל בסופו של דבר משפיע על ההווה והעתיד שלה.
כל מה שכתבתי לעיל זה מהמבט שלי, ככותבת. אבל בהחלט יכול להיות שלקוראים לא עבר אפילו חצי מהכוונות הללו.
מקווה שלפחות חלק עבר. אם לא, תמיד פתוחה לשמוע. תמיד טוב לקרוא את הדעות שלכם : )