ובענין הציונות הרבה שבספר והסגידה למדינה ולכוחותיה. אז דבר ראשון, גילוי המאה.
הציונות פסה מן העולם. הלכה, עפה, מתה.
וכל מי שהסתובב אי פעם ברחובות מנהטן, קווינס או לוס אנג'לס, מודע לעובדה הזו. ההילה של מדינת ישראל כבר מזמן איננה. היא נשארה בישראל בזמן שהישראלים בחו"ל.
קצת שאריות נשאר ממנו אצל סיון רהב מאיר שמטיילת ברחבי העולם לספר לכולם שהגיע הזמן לעלות לארץ. ומדליקה משואות. או אצל החבדניקים של איתמר בן גביר. אבל הם, אפילו משואות לא מדליקים.
נכון שכשכיפת ברזל מיירטת טילים, לכולנו קופץ בפנים הציוני הקטן שיושב לנו בלב ומתחיל לקפץ ולרקד, או כשמטוס מטעם מדינת ישראל בא לאסוף אותך ישירות מנפאל, ספיישל, ואתה שר כל העולם כולו בנחיתה.
גם בבחירות מנסים להעיר אותו, את הקטנצ'יק הזה שבלב, לפעמים באמצעות מספר הערבים שהרגו הישראלים, או בחיסול ממוקד מעורר מורל.
אבל לאחריהם, הוא מת. מיתה טוטאלית. והמסמר האחרון בארון הקבורה שלו, זה המס שביבי לא משלם, או ברכבים והאבטחה של גנץ. עד לבחירות הבאות כמובן.
הוא קם בגלגול הבא שלו בחו"ל. אצל הציונים הגדולים שנואמים לנו משם. גם מתי ששתי ישראלים נפגשים בחו"ל. בטח. בחו"ל.
אה, ונשאר גם אצל סופרות חרדיות שקראו פתאום את מדינת ישראל תעשה הכל, ולמדו על טוהר הנשק של הצבא. וואלה.
או במילים אחרות, אם זו סדרה כל כך טובה, למה היה צריך להכניס אליה את כל הפסוקים שתקועים בה כמו שרוול שנטבל בטחינה? למה לא לכתוב ספר אוניברסלי, שיכול להתפרסם לכולם?
כי רק לחרדים אפשר להגיע עם ציונות שבורה והילת סוכני מוסד עתיקה ולהלהיב אותם קצת. כי מה הם יודעים על ציונות.