דיון נשק הימלטות - נספח דיונים

[ח.ד. וחלק]

כמה מילים בערך יש בפרק?

 

[אוראל סולטן]

כמה מילים בערך יש בפרק?

אמורים להיות כ1,200+...

 

[ח.ד. וחלק]

אמורים להיות כ1,200+...

כאן זה לא היה כזה הרבה.

 

[אוראל סולטן]

כאן זה לא היה כזה הרבה.

בגלל זה לוקח לי יחסית הרבה זמן לערוך...

(סתם כך, בשביל הידע, כל פרק כאן הוא כ300 מילה.).

 

[ח.ד. וחלק]

בגלל זה לוקח לי יחסית הרבה זמן לערוך...

(סתם כך, בשביל הידע, כל פרק כאן הוא כ300 מילה.).

איך אפשר בעריכה להוסיף כ"כ הרבה מילים?
(מ-300 ל-1200 זה לא דבר של מה בכך...)

 

[אוראל סולטן]

איך אפשר בעריכה להוסיף כ"כ הרבה מילים?
(מ-300 ל-1200 זה לא דבר של מה בכך...)

כותבים, כותבים וכותבים.

מוסיפים תיאורים, דיאלוגים ועוד (לדוג' - אתה יכול להשוות את הקטע ששמתי כאן מהפרולוג הערוך עם הפרולוג המקורי ולהבין. ואם אתה רוצה - אני יכול להעלות לכאן עוד פרק לשם השוואה.).

לפעמים אני מחבר מספר פרקים לפרק אחד - ואז זה עוזר לי יותר (שהרי בספר בעז"ה בל"נ יהיו 65 פרקים כולל הפרולוג והאפילוג - ולא 82 כמו פה).

 

[אוראל סולטן]

והנה פרק 10 של הספר (לא ערוך ב100%) לתועלת הקוראים ולהשוואה (מצורף בקובץ. קחו בחשבון שכאן זה בפרק 14.).

 

[ח.ד. וחלק]

והנה פרק 10 של הספר (לא ערוך ב100%) לתועלת הקוראים ולהשוואה (מצורף בקובץ. קחו בחשבון שכאן זה בפרק 14.).

וואו, זה מדהים!
אתה הארכת את הפרקים או העורך?

 

[אוראל סולטן]

וואו, זה מדהים!
אתה הארכת את הפרקים או העורך?

תודה רבה (מסמיק פה מאחורי המקלדת...).

ב"ה אני הארכתי (עדיין אין לי עורך רשמי, בסה"כ אני בדראפט השלישי...).

 

[תהילה בצלאל]

כותבים, כותבים וכותבים.

מוסיפים תיאורים, דיאלוגים ועוד (לדוג' - אתה יכול להשוות את הקטע ששמתי כאן מהפרולוג הערוך עם הפרולוג המקורי ולהבין. ואם אתה רוצה - אני יכול להעלות לכאן עוד פרק לשם השוואה.).

לפעמים אני מחבר מספר פרקים לפרק אחד - ואז זה עוזר לי יותר (שהרי בספר בעז"ה בל"נ יהיו 65 פרקים כולל הפרולוג והאפילוג - ולא 82 כמו פה).

נשמע קלי קלות בפועל עבודה קשה וסיזיפית! הרבה הצלחה!

רק שים לב - קח כהמלצה:
רצוי שתיצור לעצמך קבוצת ביקורת שתעבור על החומרים הערוכים ותדייק אותך ברלוונטיות שלהם. לפעמים מרוב רצון להאריך טקסטים, גולשים למקום של חוסר עניין ושיעמום שיתבטא בסוף במחיקתם אצל העורך הספרותי... ככה שחבל על העבודה.
מה שכן - אקספוזיציה. לא חייב דווקא להאריך פרקים, אפשר להוסיף רקע שיחבר את הקוראים לדמות. אירועי קדם עלילה שנותנים לנו עוד עומק לדמות ולתהליך שהיא תעבור.
אפשר גם להדק עוד את העלילה ע"י ציון הנקודות שבהן נראה שיש חורים או חוסר הבנה (שלך ברורים מאליהם אבל לקורא פחות), קבוצת ביקורת תדע להגיד לך את הנקודות החשובות שאתה לא שמת לב אליהם כי אתה כל כך בתוך העולם שיצרת.
פלאשבקים - אם יש משמעות לזכרונות הדמויות, במקום לכתוב אותם בקצרה כמו: דניאל זכר שאמרו לו כך וכך, הוא חש עד היום את השפעת הגילוי, אפשר פשוט להחזיר את הקורא לרגע, להעצים את התחושות של הדמות ואת ההשלכות וכך בעצם לתת לקורא את החיבור הנצרך, שלא יניח לו לעזוב את הסיפור לרגע.
אם תרצה דוגמאות - אעלה.

 

[אוראל סולטן]

נשמע קלי קלות בפועל עבודה קשה וסיזיפית! הרבה הצלחה!

רק שים לב - קח כהמלצה:
רצוי שתיצור לעצמך קבוצת ביקורת שתעבור על החומרים הערוכים ותדייק אותך ברלוונטיות שלהם. לפעמים מרוב רצון להאריך טקסטים, גולשים למקום של חוסר עניין ושיעמום שיתבטא בסוף במחיקתם אצל העורך הספרותי... ככה שחבל על העבודה.
מה שכן - אקספוזיציה. לא חייב דווקא להאריך פרקים, אפשר להוסיף רקע שיחבר את הקוראים לדמות. אירועי קדם עלילה שנותנים לנו עוד עומק לדמות ולתהליך שהיא תעבור.
אפשר גם להדק עוד את העלילה ע"י ציון הנקודות שבהן נראה שיש חורים או חוסר הבנה (שלך ברורים מאליהם אבל לקורא פחות), קבוצת ביקורת תדע להגיד לך את הנקודות החשובות שאתה לא שמת לב אליהם כי אתה כל כך בתוך העולם שיצרת.
פלאשבקים - אם יש משמעות לזכרונות הדמויות, במקום לכתוב אותם בקצרה כמו: דניאל זכר שאמרו לו כך וכך, הוא חש עד היום את השפעת הגילוי, אפשר פשוט להחזיר את הקורא לרגע, להעצים את התחושות של הדמות ואת ההשלכות וכך בעצם לתת לקורא את החיבור הנצרך, שלא יניח לו לעזוב את הסיפור לרגע.
אם תרצה דוגמאות - אעלה.

תודה רבה על התגובה החמה והמסבירה.

ובשביל מה יש לי את קהילתנו הקדושה אם לא בתור קבוצת ביקורת?

אשמח לדוגמאות.

 

[תהילה בצלאל]

תודה רבה על התגובה החמה והמסבירה.

ובשביל מה יש לי את קהילתנו הקדושה אם לא בתור קבוצת ביקורת?

אשמח לדוגמאות.

מי שקרא כבר את מה שפירסמת - מן הסתם ירפרף. וסתם לידיעה - אין כמו קבוצת ביקורת פרטית שתתקוף אותך כמו שצריך, תגרום לך לשכתב פרק שלם בגלל נקודה אחת לא מובנת ותציף בפניך חורים שתצטרך לשבת עליהם רציני שלושה ימים (גם לזה יש לי דוגמאות, אבל אותם אשמור אצלי).

הדוגמאות שיש לי ארוכות ומתבססות על הספר בהו"ל שלי, כך שאתן תקציר קצרצר (ולא רשמי) ואקווה שלא אעייף.

בעבר נאשם אביו של ידידיה, יורש העצר של אליסיר, בבגידה. מה שגרם לאביו להיכלא ולמשפחתו לאבד את תוארם ולהינטש על ידי בית המלוכה. עשר שנים עוברות, במהלכן חווה ידידיה קשיים עקב העבר והצקות מצד בריונים שונים. כעת המצב כבר יציב יותר. הוא עוזר למשפחתו בפרנסת הבית ועקב היותו בן יחיד גם מרגיש אחראי עליה וגורלה.
חברו דן מציע לו להשתתף בתחרויות אמיה הממלכתיות שיאפשרו לו לקדם את מטרתו - לשחרר את אביו ואולי גם להוכיח את חפותו. ידידיה מסכים רק לאחר שכנוע מצד אמו ורבו ואכן הוא מסכים להתמודד ונבחר.
במהלך התחרויות הוא מגלה שהסיבה בשלה הופלל אביו רודפת אותו גם שם. קבוצת דרטאנים - מדינה לה יש הסכם שלום עם אליסיר, שעומד לפוג בחודש הקרוב, מנסה לגרום לו לנצח בתחרות על מנת לקדם את מטרותיה ההרסניות. קבוצה אחרת מנסה להכשיל אותו כדי שלא יצליח להשלים את מטרתו ולהציל את חיי אביו.
ההתפתחויות הן אלה שיקבעו את גורלו, גורל אביו שברח מהכלא וגורל משפחתו שחייהם תלויים ישירות בחיי המלך וגם את גורלה של אליסיר.

את הדוגמאות אני מצרפת בנפרד, בגלל האורך (אין לי לפני אחרי, אז נאלץ להסתפק במצב הנוכחי)

 

[תהילה בצלאל]

אקספוזיציה -
הסיפור התחיל אחרי ההצעה המדוברת של דן וישר המשיך לתחרויות. הוספתי עוד שני פרקי קדם, שהביאו בעיקר רמזים לגבי העבר הלא-ברור וידוע, עוד נקודות של גוף שלישי (הסיפור, עד פרק 30 בערך, היה רק בגוף ראשון, כך שהרבה דברים הובנו מנקודה אחת של המספר).
קטע התחלתי שהתווסף, שאמנם לא השפיע על העלילה, אבל זרק הרבה על הדמות הראשית:

פרק 1:
רוב רובם של האנשים אוהבים המולה, עניין וצבעוניות תוססת. מעט מהם יעדיפו את השקט, השלווה ומחזוריות הימים התואמים למדי לכל אלה של השבוע הקודם.
היום הזה אינו נראה שונה מכל שאר הימים, לא עבורי. השוק מלא חיים, רוכלים עוברים בין הדוכנים, מנסים לשדל, מצליחים להטריד. הדוכנים עצמם עמוסים סחורה מגוונת, מתפרשים על פני רחובה המרכזי, הכמעט בודד, של טוביאה. אנשים מחפשים בעיניהם אחר צורכיהם, מתכווצים לשמע צעקות בעלי הדוכנים המכריזים על סחורתם בקולי קולות, לעיתים קרובות היישר לאוזניהם.
כל זה אינו חדש. גם העבודה שלי הופכת למעט קבועה יותר בכל דקה ודקה. הדקות עצמן הצטברו לכדי שבועיים תמימים ועוד יומיים, אפי כבר התרגל לריח הלחמים הטריים ושלא ואזני מסננות מעצמן את הרעשים סביבי, מאפשרות לי בכך לתפקד בלי לרצות לברוח הרחק, אל מקום שקט ורגוע יותר. גם מכובד יותר.
בשונה מעבודתי הקודמת, כישורי אינם צריכים לצעוק את עצמם החוצה במאמץ, למשוך את הלקוחות למשש את טיב הסחורה או לבחון את אטימותה וחוזקה מפני פגעי הזמן. באותה מידה, לחמים אינם צריכים איבוק, הברשה או גלילה חוזרת לאחר עיונו של הלקוח.
אבל בדים אינם אוכל. לחמים כן. והם בהחלט קורצים לילדים רעבים, מרעידים את בטנם הקרובה לגוויהם, גורמים להם לשלוח יד שקטה, להטמינם בין כפלי בגדיהם ולברוח עם האוצר, זה שיביא להם מרגוע ליום אחד, יביא להם חיים.
אני אמור להזדעק כעת למראה הילד פרוע השיער והמבט שנדחף בין שני לקוחות, ידו תופסת בחצי כיכר, מושכת אליו. אני לא צועק. רק אוחז ביד הצנומה, הרועדת. מבקש ממנו ללא מילים להניח ולסגת, נועץ בעיניו המימיות מבט כאוב, מתנצל.
הילד בורח. ואף על פי שעשיתי את שהיה מוטל עלי, איני מצליח להימנע מלהרהר בו זמן רב. ידי חוצות את הכיכרות במדויק לבקשת הלקוחות, נוטלות כסף, סופרות. אצבעותי מורות על מגדנות הראויות להתכבד ושפתי מסבירות את האפשרויות הזולות יותר ופחות, נותנות מקום למיקח קל. אך מוחי עדין עסוק בו, באותו ילד, שאולי ילך היום לישון רעב. בגללי.
"גנב!" מישהו צועק. לא סתם מישהו. שאול.
אני מסתובב. מבחין במעסיק שלי תופס באותה יד צנומה. בשונה ממני, הוא לא מתכוון לשחרר. צעקותיו מחרידות את השוק, גורמות לאנשים להפנות מבט, להתרשם ולהתקרב בסקרנות.
איני אוהב מבטים, איני אוהב סקרנים ויותר מכל איני אוהב בריונים. המעסיק שלי אינו בריון. הוא אדם קשה-יום, כמו רוב רובם של תושבי העיר, ובדיוק כמוהם גם הוא טורח לפרנסתו. אבל עדין איני מצליח לעכל את האופן בו הוא משפיל את הילד לעיני כולם, סוטר לו בפרצופו ושואל אותו שוב ושוב לשמו, תוך צירוף מילות גנאי שלדעתו תואמים את הילד ומראהו.
ברגעים מעין אלה אני חוזר אחורה, אל העבר. רוצה לברוח אל הבית, המוגן והשקט, כאילו הייתי ילד קטן, למרות שכבר מזמן איני כזה.
הילד לא עונה. עיניו פעורות באימה מוחשית, שפתיו שאיבדו מצבען רועדות ודמעות זולגות מעיניו, מטפטפות על בגדיו הבלויים, הגדולים ממידתו. אני מהסס. רואה למולי שתי אפשרויות - לברוח או להתערב.
רגלי אומרות לי לברוח, זכרונותי אומרים לי לשתוק, שרירי דורשים ממני להרפות. ליבי, דווקא הוא, אומר לי שזו טעות, שעלי להתערב ולמנוע את המשך המאורע המתרקם למול עיני.
"מספיק", אני אומר בקול צרוד, רועד מעט. נדחף בין שני גווים נמוכים ממני במעט, מביט אל עיניו של הילד שנתלות בי בתחנונים. "הוא רק ילד. לא צריך להגזים עד כדי כך".
"רק ילד!", שאול נושא אלי עיניים, קצף על שפתיו. "רק ילד קטן וגנב גדול!".
"אני אשלם במקומו", אני לוחש. מפשפש בכיסי, מוציא חמישה זטים, מחירה של כיכר לחם שלמה. כמעט שכר יום עבודה. "הנח לו ללכת. בבקשה".
שאול מתבונן בי ארוכות, הזעם בעיניו מתגבר. "ואסתכן שהוא יגנוב ממני שוב? ממש לא! אני לוקח אותו היישר אל תחנת המשמר!".
אני בולע רוק. מתלבט האם להמשיך או להרים ידיים. מבטיהם של האנשים הסובבים אותנו דוקרים את גבי. גם את הילד שמשפיל את פניו, ממשיך לבכות ללא קול.
"הוא הושפל מספיק", אני אומר מהר, לפני שאתחרט ואחליט שכבר עשיתי די והותר. "ומהתחנה הוא ישוחרר לאחר יום, לא תרוויח מכך דבר".
שאול מעוות את פניו בזעם, "אתמול חסרו שלושה כיכרות, שלשום חמישה, בשבוע שעבר עוד יותר. הילדון הזה אינו יודע גבולות!".
אני נע על מקומי בחוסר נוחות. לא חשבתי להיגרר הלאה. כן חשבתי ששאול יקשיב למטבעות הנתונות בכף ידי. "אני בטוח שהוא לא האחד שגנב אותן", אני מצביע על הילד. הוא אינו נראה אחד שאכל עד כדי שביעה בשבועות האחרונים, ההגדרה מזה-רעב מתאימה לו יותר. "ובכל זאת, אשלם גם עליהם".
שאול ממצמץ, גבותיו מתקרבות זו לזו "זו כמעט כל משכורתך עד עתה, כן? אל תדבר שטויות".
"אני - איני נוהג לדבר שטויות" אני מתנשף. אני זקוק למשכורת הזו. יעל זקוקה לה. גם הילד זקוק לעזרתי, ברגע זה.
"אינך נוהג לדבר בכלל", שאול מתחכם עימי, קולו מלא לעג. הוא משחרר לאט את ידו של הילד שממהר לשאת את רגליו ולברוח יחד עם חצי הכיכר ההיא, עליה שם את עינו גם קודם לכן.
האנשים עוקבים במבטם אחר מנוסתו, מחזירים אלי את פניהם כשהוא נעלם סופית, משרבבים את שפתותיהם בבוז מוכר וחוזרים לעיסוקיהם המעניינים יותר.
אני גם רוצה לחזור אל עיסוקי, אבל פניו חמורות הסבר של שאול מבהירות לי אחרת. "אתה מפוטר" הוא יורה "ומשום זלזולך בי ובהחלטותי, איני רואה שום צורך להעביר לך את שארית משכורתך".
אני שותק. גאה מכדי להתחנן, פחדן מכדי למשוך את תשומת ליבם של האנשים שוב, לזעוק על הגניבה המתרחשת כעת, חומסת ממני את המגיע לי.
צעדי איטיים כאשר אני מחלץ את עצמי מהדוכן, קובר את פני בקרקע, יוצא מן השוק ופונה אל הבית. חש מרוסק כל כך, אבוד עמוק בתהום אפילה של זכרונות. כאלה שגרמו לי לצאת לטובתו של אותו ילד רעב, חלוש, עלוב ומושפל. בדיוק כשם שהייתי אני. עד לא מזמן.

 

[תהילה בצלאל]

הידוק עלילה -
דוגמא קטנה שלא חושפת הרבה: המלך ציווה שענייניו של ידידיה יועברו אליו ישירות, אממה - זה לא משהו שכתבתי (הייתה התייחסות פצפונת לזה ממש בפרקים האחרונים) והקוראים לא הבינו לבד כיצד יתכן שאחד מחיילי הארמון הפשוטים מצליח להגיע עד המלך, תוספת קטע כזה, נתנה רמז:


שר הצבא יוצא את הלשכה, מותיר אחריו את הקלף המשמעותי כל כך. ידו של אמוץ רוטטת כשהוא מרים אותו למול פניו, בוחן את פני נכדו המציצים אליו, חמורות סבר כפי שדמיין אותם תמיד. עיניו גולשות אל תחתיתו של הקלף, מתעגלות למקרא המילים, מתרחבות להבנה. מעניין, מכל האפשרויות בחר נכדו דווקא בזו הנחשבת פחות, צעד חכם אך מפתיע בהחלטיותו.

בסיפוק מה מניח המלך את הקלף במגירה העליונה הנמצאת מתחת לשולחנו. בהחלט הגיע הזמן שהתקוות שתלה בנער יתגשמו, כעת נותר לו רק לצוות על כל הנוגעים בכך את אופן ההתנהלות מולו, לאחר מכן יוחזר הקלף אל מקומו הראשון, הראוי לו.

 

[תהילה בצלאל]

פלאשבקים - טוב זה עולם ומלואו, אם הרקע מאד עמוק, אז יש הרבה מה לכתוב. אני פיזרתי פלאשבקים על פני כל הספר, הכל בהקשר לעניין. כמו: מפגשים עם דמויות ששפכו אור על מקרים עכשווים. דוגמא מאד חזקה - היתקלות עם דמות שעד עכשיו נתפסה כאמינה בתזמון מאד בעייתי לגיבור. מטשטשת כמה פרטים, שים לב שפה יש הרבה מקום לדימויים ורגשות (גם השוואת הכתיבה לגיל הדמות והעיתוי).

האמת שזה קטע מאד ארוך, התלבטתי אם להביא אותו בחציו או במלואו, הכרעתי על חלקים ממנו, כדי להבין את הקשר הפלאשבק

זכרונות הם אינם דברים הניתנים לשינוי. אפשר להתכחש להם, אפשר להדחיק, אפשר גם להתעלם מכל מה שהם נושאים עמם, טוב או פחות ואפשר פשוט לחיות איתם, להבין שהם אלו שהפכו אותנו למי שאנחנו וגררו אותנו לרגעים הנוכחים, למציאות עצמה.

יש לי הרבה זכרונות, מעט מהם מתרכזים בילדות נעימה ונוחה ביותר שיכולה לעבור על ילד, רובם הגדול והמאיים נוצרו מאוחר יותר, כשהעולם כבר לא היה בטוח ומוגן, לא עבורי. אך מכל אותם זכרונות כואבים, עלובים ומשפילים, דווקא הימים שבין הילקחו של אבא לגזר דינו היו האיומים ביותר. היום האחרון, בו סולקנו מן הארמון, היווה הדובדבן שבקצפת, או, אם אהיה מעשי ומדויק יותר, המסמר בארון הקבורה.

מאז נלקח אבא למול עיני, בגסות הגובלת באכזריות, נעלמו גם המשרתים. הם התנדפו אט אט, נוכחותם הצטמצמה עוד ועוד עד שכמעט ולא היתה קיימת. גם הארוחות התקטנו והתרכזו במנה אחת קטנה ופשוטה, לרוב היה זה דג, פשטידה או כיכר עמוס זרעונים. זה לא שינה לי כל כך, סלדתי מהכל, הם לא הצליחו לעורר את תיאבוני. הייתי עסוק בהאזנה לשיחותיהם של המשרתים שעוד נותרו בסביבה, במיוחד לאומנותיהן של יעל ולאה, שבשונה מאברהם סיפקו לי הרבה מידע מחשיד ופחות.

אמא תמיד הייתה עסוקה, כך שחוסר נוכחותה לא הפריע לי, לא כמו פניה שהוסטו כל אימת שהתבוננתי בה ועיניה שברחו לצדדים, מתקשות להישיר אלי מבט ולענות לי על השאלות הרבות כל כך, אלו שמוחי לא התאמץ להעניק להן תשובות, בניסיון נואל להכחיש, לסרב להאמין באמת גם כשהיא מונחת מתחת לאפי.

הרבה ימים עברו כך, מלאי שאלות, נטולי תשובות. שעון החול טפטף באיטיות נוראית וכשהגביש האחרון עשה את דרכו מטה, אל ערימת החול האינסופית, חשבתי לתומי שמישהו תכף יהפוך אותו, ואיתו גם ישיב את חיינו לקדמותם.

זה היה עוד ערב סתמי. חיכיתי בחדרי. ציפיתי לאמא שתבוא, תעניק לי חיבוק א-והב, תקרא איתי שמע ותאחל לילה טוב, כמו שעשה אבא לא מזמן, ממש מזמן. היא הגיעה מהר מהצפוי, לבושה בהידור, כזה שלא ראיתי זמן רב. שמלתה מרובת המלמלות רשרשה בהיכנסה אל החדר, הפנינים המשובצות בה החזירו את אורו של האח.

(פה יש קפיצה משמעותית, זה ממש פרק שלם...)
שנאתי את זיכרון הלילה הזה, תיעבתי אותו בכל מאודי. הוא היווה עבורי אבן דרך, ציון למה שהיה ואיננו.

אהבתי את X, ידעתי שניפגש יום אחד, גם אם זה יהיה רחוק מכל ארמון שהוא. האמנתי בכוונותיו הטובות, הכרתי בא-הבתו אותי, בכל עשייתו למעני. ציפיתי ליום הזה, בו אוכל להגיד לו לפחות תודה, על כך שהחזיר תשובה לשאלתי ולא סובב אותי סחור סחור, כמו שעשתה אמא ליעל, טפטפה לה אט אט את האמת המרה. לאה לא הבינה אז דבר, לא את המשמעות, גם לא את העומק.

בטחתי בX, זכרונותי לא הראו לי אפשרות אחרת. לדבר אחד לא הייתי מודע, הוא מתברר לי ברגע זה - זכרונות שייכים לעבר, וכאשר הם נפגשים במציאות הם אינם יכולים לה. כך גם קורה כעת, כשאור היום גולש פנימה, אל תוך התא, מגלה לי את פרצופו של X, שנראה מסויג ומבוהל. ולא, איני מתרגש לראותו. בטחוני בו מתפוגג, גם מעט האמון הבסיסי, בכל אדם, שצברתי בשנים האחרונות נעלם לו, משאיר אותי חשוף ופגיע, משאיר אותי לבד.