הנושאים החמים
הנושאים החמים
נפשי חולת אהבתיך
יעקב יושב בראש השולחן, אחוז שרעפים. שימי יושב על ברכיו ומספר לו פרשת שבוע כמנהגו בקודש, והוא מהנהן ומידי פעם מוציא "יופי" מהפה ואחד "צדיק" חיוור. חוה שואלת אותו אם הוא רוצה געפילטע פיש או סלמון והוא מהמהם אי אילו הברות לא ברורות.
"יעקב, הכל בסדר?" חוה שואלת, מוטדת.
"אה, מה שאלת? אהה כן, כן, הכל בסדר", הוא מחייך חיוך מאולץ וחוזר להרהר.
היא מגישה לו את הסלמון, כך היה נדמה לה שאמר. יעקב מפורר אותו במזלג, מניע את החוטים הכתומים מצד לצד, גורר איתו על הדרך רצועות פלפל מלופפות בטחינה. אחר, מכניס לפה את המזלג, לא שם לב שנוזלת לו טחינה על הזקן, צובעת אותו בלבן.
איכשהו הסעודה נגמרת וכולם עולים על יצועם, לקיים את הנאמר שינה בשבת תענוג.
חוה נרדמת לעשר דקות ומתעוררת לשמע קול מלמול. היא פותחת עין אחת ורואה את יעקב מדבר לעצמו! מתנועע מצד לצד כאילו דיבוק שוכן בגופו…
'מה קרה לו? אימאל'ה! רק שלא לקה בנפשו פתאום באמצע החיים!
"יעקב!!!!" היא צורחת, "תדבר איתי נורמלי! מה קרה לך??!! אתה מפחיד אותי!"
יעקב ננער, הצעקה מעלה אותו ליקום בו גופו הפיזי נמצא.
"מה מפחיד אותך? שוב פעם מקקים? הרי הדברנו לפני שבוע!"
אז בנוסף לכל הוא גם מבולבל! ידיה מתחילות לרעוד. עכשיו היא מאמינה לכל הסיפורים שמספרים על מחלת נפש שמתפרצת בפתאומיות, ללא אבחנה מוקדמת.
חוה מייבבת והבכי הולך וגובר.
ויעקב?
לא מבין מה קרה לה פתאום!
"חוה, מה קרה? הכל בסדר?"
"זה.. זה מה ש… שאני שואלת או.. אותך!!!!!" היא מצליחה להשחיל מבין השתנקויות הבכי.
"אותי???"
"כן! אתה מדבר לעצמך, מהורהר, זז כמו איזה מפגר, אי אפשר לדבר איתך!"
צחוק פרוע מתפרץ מגרונו:
חה חחחחה. חחחחחההההה
חחחחהה חחחהה
הוא לא מצליח להשתלט עליו, וחוה בוכה בהסטריה. "הצילו!!!!אבא!!! אמא!!! עם מי חיתנתם אותי!!!!"
יעקב מבין שהוא חייב להסביר אבל ככל שהוא נלחם בצחוק הוא יוצא גדול וחייתי יותר.
הילדים שומעים צרחות מג'ונגלות מחדר השינה ורועדים מפחד. הם בוכים מאחורי הדלת, רוצים את אמא ואבא. הדלת לא נפתחת. הם דופקים בחוזקה, בועטים בה, שוברים את הסיד של המשקוף. "אמאאאאאא, אבאאאאאא!!!", הם מייללים ומוסיפים טונים למהומה.
רותי אוזרת אומץ ויורדת לשכנים להזעיק עזרה.
אבא של רבינוביץ מגיע, נכנס בהיסוס מהיר (אוי מה שאפשר להספיק בשבריר שניה), דופק על הדלת ומשלא נענה, פורץ אותה בכח.
טראח.
הדלת נשברת.
הקולות נדמים באחת.
ורק יעקב מתגמגם ואומר:
"ההההכל בסדר, זה רק ש.. עלה לי רעיון לאיזה שיר עם חרוזים ממש… ממש משובחים.. אני משנן אותו כדי לא לשכוח…"
יעקב יושב בראש השולחן, אחוז שרעפים. שימי יושב על ברכיו ומספר לו פרשת שבוע כמנהגו בקודש, והוא מהנהן ומידי פעם מוציא "יופי" מהפה ואחד "צדיק" חיוור. חוה שואלת אותו אם הוא רוצה געפילטע פיש או סלמון והוא מהמהם אי אילו הברות לא ברורות.
"יעקב, הכל בסדר?" חוה שואלת, מוטדת.
"אה, מה שאלת? אהה כן, כן, הכל בסדר", הוא מחייך חיוך מאולץ וחוזר להרהר.
היא מגישה לו את הסלמון, כך היה נדמה לה שאמר. יעקב מפורר אותו במזלג, מניע את החוטים הכתומים מצד לצד, גורר איתו על הדרך רצועות פלפל מלופפות בטחינה. אחר, מכניס לפה את המזלג, לא שם לב שנוזלת לו טחינה על הזקן, צובעת אותו בלבן.
איכשהו הסעודה נגמרת וכולם עולים על יצועם, לקיים את הנאמר שינה בשבת תענוג.
חוה נרדמת לעשר דקות ומתעוררת לשמע קול מלמול. היא פותחת עין אחת ורואה את יעקב מדבר לעצמו! מתנועע מצד לצד כאילו דיבוק שוכן בגופו…
'מה קרה לו? אימאל'ה! רק שלא לקה בנפשו פתאום באמצע החיים!
"יעקב!!!!" היא צורחת, "תדבר איתי נורמלי! מה קרה לך??!! אתה מפחיד אותי!"
יעקב ננער, הצעקה מעלה אותו ליקום בו גופו הפיזי נמצא.
"מה מפחיד אותך? שוב פעם מקקים? הרי הדברנו לפני שבוע!"
אז בנוסף לכל הוא גם מבולבל! ידיה מתחילות לרעוד. עכשיו היא מאמינה לכל הסיפורים שמספרים על מחלת נפש שמתפרצת בפתאומיות, ללא אבחנה מוקדמת.
חוה מייבבת והבכי הולך וגובר.
ויעקב?
לא מבין מה קרה לה פתאום!
"חוה, מה קרה? הכל בסדר?"
"זה.. זה מה ש… שאני שואלת או.. אותך!!!!!" היא מצליחה להשחיל מבין השתנקויות הבכי.
"אותי???"
"כן! אתה מדבר לעצמך, מהורהר, זז כמו איזה מפגר, אי אפשר לדבר איתך!"
צחוק פרוע מתפרץ מגרונו:
חה חחחחה. חחחחחההההה
חחחחהה חחחהה
הוא לא מצליח להשתלט עליו, וחוה בוכה בהסטריה. "הצילו!!!!אבא!!! אמא!!! עם מי חיתנתם אותי!!!!"
יעקב מבין שהוא חייב להסביר אבל ככל שהוא נלחם בצחוק הוא יוצא גדול וחייתי יותר.
הילדים שומעים צרחות מג'ונגלות מחדר השינה ורועדים מפחד. הם בוכים מאחורי הדלת, רוצים את אמא ואבא. הדלת לא נפתחת. הם דופקים בחוזקה, בועטים בה, שוברים את הסיד של המשקוף. "אמאאאאאא, אבאאאאאא!!!", הם מייללים ומוסיפים טונים למהומה.
רותי אוזרת אומץ ויורדת לשכנים להזעיק עזרה.
אבא של רבינוביץ מגיע, נכנס בהיסוס מהיר (אוי מה שאפשר להספיק בשבריר שניה), דופק על הדלת ומשלא נענה, פורץ אותה בכח.
טראח.
הדלת נשברת.
הקולות נדמים באחת.
ורק יעקב מתגמגם ואומר:
"ההההכל בסדר, זה רק ש.. עלה לי רעיון לאיזה שיר עם חרוזים ממש… ממש משובחים.. אני משנן אותו כדי לא לשכוח…"
נערך לאחרונה ב:
