הנושאים החמים
הנושאים החמים
מאז ומתמיד עקבתי אחרי הפורום הזה בענין, יש כאן אנשים מוכשרים עד קנאה. לאחרונה החלטתי לחזור לתחביב הכתיבה שלי, ולנסות אולי להתמקצע בתחום. ולכן - אני מצפה לכמה שיותר ביקורת 
מצרפת כאן סיפור קצר שכתבתי לתחרות סיפורים בנושא "דגים", אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
פלופ! יד בוטחת מכניסה אותו לתוך המים, והוא צולל למעמקים, מנסה להכיר את סביבתו החדשה. כמה חתירות, וכבר מתקבצים סביבו שאר הדגים, מנסים לתהות על קנקנו של החבר החדש.
'הם כולם יפים כל כך' הוא קולט, 'יהיה לי קשה להשתלב פה'. בדכדוך קל הוא ממשיך לשחות, מנסה להגיע לסביבה מוכרת יותר. הדגים ממשיכים לחוג סביבו, מפריחים לעברו בועות של בוז. "איזה דג מכוער" מתיז דג אחד, גדול וזהוב, "תראו אותו, לא נאה לו לערוך איתנו היכרות, רק הגיע וכבר בורח לו אל הכוכים" פולט רעהו הצהבהב.
הוא ממשיך לצלול, מנסה להתעלם מהלעג ששוצף סביב, וממהר להכנס לתוך החור שבאבן, מייחל לקצת שקט.
חושך. דממה. כולם נחים מעמל היום. הוא מציץ בזהירות, מוודא שהסביבה בטוחה ומזנק החוצה. הרעב צובט והוא מתנפל על האצות שמצויות שם בשפע, אוכל אותן לתיאבון. עוד כמה תנועות לשחרור הסנפירים שכמעט התאבנו, והוא שב למקומו, שבע ומרוצה. אולי בכל זאת יצליח להתאקלם פה.
לקראת הצהרים הוא מנסה שוב. הפעם האקווריום רוחש פעילות, והוא שוחה חרש חרש. שומר על מרחק בטוח מדגי הזהב המתרוצצים לכל עבר. נצמד אל הזגוגית ומתחיל לגרד את הירוקת, שמח שאין מי שמפריע. אבל עמוק בפנים, נצבט משהו, מחכה ליחס.
והיחס מגיע. "איכס" מבעבע משהו לידו, "תראו אותו, מתלקק מהזבל פה, פוי!". זה שוב הדג הגדול ההוא, שאפילו את שמו אינו יודע.
בום. מישהו שוחה היישר אל תוך בטנו. "לך מפה, שחור אחד. תחזור למערה שלך ואל תזהם לנו את המים", החבטה כואבת אבל המשפט המושחז ננעץ כמו סכין בליבו, והוא מקפל סנפירים ונמלט אל הכוך. בלילה ישביע את רעבונו.
בערב עולה באפו ריח מוכר. הוא מציץ למעלה, מופתע, ושמח לראות את הטבליות הטעימות משיטות הישר אליו. זה ממש במקום, הוא רעב כל כך, וחלש. טורף כמה מהן בבולמוס, ואוזר כח לעלות שוב, לאכול קצת אצות לקינוח. כשהוא שב אל החור, שבע ומלא עד אפס מקום הוא כבר פחות מרוצה. נראה שרק בלילות יוכל לחלץ את סנפיריו, במשך היום הוא כבר לא מעז לצאת.
אור. השעות חולפות לאיטן, קולות הצחוק ונענועי המים חודרים אל תוך המערה, מעוררים את חושיו. אבל לא. הוא לא יוצא. הוא שחור מכוער, והם כל כך יפים. הוא סתם דג פשוט, מנקה, והם אציליים כל כך. מקומו כאן, בערב יצא שוב.
חושך. סוף סוף. הוא פורץ החוצה בשחרור, כולו הומה רעב. הריח עולה שוב באפו, והוא תר אחר הטבליות המיוחלות, מעדיף לשבוע מהן, ולשמור את האצות לנשנוש שאחרי הארוחה. הטבליות נוחתות, מתקרבות אליו, הוא פוער את פיו ו--- בולע מים. רק מים.
"חחח" דג הזהב הגדול ניצב מולו, מתגלגל מצחוק לועג, לצידו אחד הדגים הקטנים ובפיו - טחונה היטב, הטבליה היקרה. ארוחת הערב המובטחת. "חשבת שנניח לך לגזול לנו את האוכל? אתה בסך הכל מנקה שחור, אין לך שום זכות לקבל ארוחות פאר כאלו" מתיז הדג הגדול, יורה קצף סביב. "לך, תעשה את העבודה שלך, אתה לא רואה שמסריח פה?" והוא הודף אותו אל הקיר.
הדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו זה לאכול את האצות כך, לעיניהם. אבל אין לו הרבה ברירות, והרעב הצובט שמזכיר לו שוב את קיומו - מכריח אותו להיצמד אל הקיר, ולהתחיל לאכול.
הם ניצבים שם סביבו, מהתלים בו, דוחפים, משפריצים ונהנים. כל כך נהנים מהסבל שלו. הוא לא יכול לשאת זאת יותר.
בימים הבאים הוא נשאר בפנים. כוחותיו לא עומדים לו להתעמת איתם שוב. הוא מקווה שבדרך נס, תצליח טבלית אחת להגיע לכוך שלו, וניזון בינתיים רק ממים. מים שצבעם כבר הפך עכור מעט.
בלילה השלישי הוא כבר לא יכול יותר. כל גופו שמוט, והוא זוחל אט אט החוצה, מגלה את הטבליה עושה את הדרך אליו. הוא ממתין למטה, לא מעז להתגלות. אך הרוק שעולה בגרונו, מניע אותו לעלות קצת בכל זאת, להתקרב ולוודא שהאוכל יגיע לפה שלו. וברגע האחרון, כשהוא כבר פוער את פיו - מגיע שוב הדג הגדול. ובולע אותו.
למחרת האקווריום נקי מזרים. דגי הזהב חוגגים את נצחונם, גאים ביכולתם להכניע את המנקה השחור.
אבל אט אט הולכים המים ומזדהמים. הולכים ונעכרים.
ואחרי כמה ימים, האקווריום מלא בדגים דוממים.
מצרפת כאן סיפור קצר שכתבתי לתחרות סיפורים בנושא "דגים", אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
פלופ! יד בוטחת מכניסה אותו לתוך המים, והוא צולל למעמקים, מנסה להכיר את סביבתו החדשה. כמה חתירות, וכבר מתקבצים סביבו שאר הדגים, מנסים לתהות על קנקנו של החבר החדש.
'הם כולם יפים כל כך' הוא קולט, 'יהיה לי קשה להשתלב פה'. בדכדוך קל הוא ממשיך לשחות, מנסה להגיע לסביבה מוכרת יותר. הדגים ממשיכים לחוג סביבו, מפריחים לעברו בועות של בוז. "איזה דג מכוער" מתיז דג אחד, גדול וזהוב, "תראו אותו, לא נאה לו לערוך איתנו היכרות, רק הגיע וכבר בורח לו אל הכוכים" פולט רעהו הצהבהב.
הוא ממשיך לצלול, מנסה להתעלם מהלעג ששוצף סביב, וממהר להכנס לתוך החור שבאבן, מייחל לקצת שקט.
חושך. דממה. כולם נחים מעמל היום. הוא מציץ בזהירות, מוודא שהסביבה בטוחה ומזנק החוצה. הרעב צובט והוא מתנפל על האצות שמצויות שם בשפע, אוכל אותן לתיאבון. עוד כמה תנועות לשחרור הסנפירים שכמעט התאבנו, והוא שב למקומו, שבע ומרוצה. אולי בכל זאת יצליח להתאקלם פה.
לקראת הצהרים הוא מנסה שוב. הפעם האקווריום רוחש פעילות, והוא שוחה חרש חרש. שומר על מרחק בטוח מדגי הזהב המתרוצצים לכל עבר. נצמד אל הזגוגית ומתחיל לגרד את הירוקת, שמח שאין מי שמפריע. אבל עמוק בפנים, נצבט משהו, מחכה ליחס.
והיחס מגיע. "איכס" מבעבע משהו לידו, "תראו אותו, מתלקק מהזבל פה, פוי!". זה שוב הדג הגדול ההוא, שאפילו את שמו אינו יודע.
בום. מישהו שוחה היישר אל תוך בטנו. "לך מפה, שחור אחד. תחזור למערה שלך ואל תזהם לנו את המים", החבטה כואבת אבל המשפט המושחז ננעץ כמו סכין בליבו, והוא מקפל סנפירים ונמלט אל הכוך. בלילה ישביע את רעבונו.
בערב עולה באפו ריח מוכר. הוא מציץ למעלה, מופתע, ושמח לראות את הטבליות הטעימות משיטות הישר אליו. זה ממש במקום, הוא רעב כל כך, וחלש. טורף כמה מהן בבולמוס, ואוזר כח לעלות שוב, לאכול קצת אצות לקינוח. כשהוא שב אל החור, שבע ומלא עד אפס מקום הוא כבר פחות מרוצה. נראה שרק בלילות יוכל לחלץ את סנפיריו, במשך היום הוא כבר לא מעז לצאת.
אור. השעות חולפות לאיטן, קולות הצחוק ונענועי המים חודרים אל תוך המערה, מעוררים את חושיו. אבל לא. הוא לא יוצא. הוא שחור מכוער, והם כל כך יפים. הוא סתם דג פשוט, מנקה, והם אציליים כל כך. מקומו כאן, בערב יצא שוב.
חושך. סוף סוף. הוא פורץ החוצה בשחרור, כולו הומה רעב. הריח עולה שוב באפו, והוא תר אחר הטבליות המיוחלות, מעדיף לשבוע מהן, ולשמור את האצות לנשנוש שאחרי הארוחה. הטבליות נוחתות, מתקרבות אליו, הוא פוער את פיו ו--- בולע מים. רק מים.
"חחח" דג הזהב הגדול ניצב מולו, מתגלגל מצחוק לועג, לצידו אחד הדגים הקטנים ובפיו - טחונה היטב, הטבליה היקרה. ארוחת הערב המובטחת. "חשבת שנניח לך לגזול לנו את האוכל? אתה בסך הכל מנקה שחור, אין לך שום זכות לקבל ארוחות פאר כאלו" מתיז הדג הגדול, יורה קצף סביב. "לך, תעשה את העבודה שלך, אתה לא רואה שמסריח פה?" והוא הודף אותו אל הקיר.
הדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו זה לאכול את האצות כך, לעיניהם. אבל אין לו הרבה ברירות, והרעב הצובט שמזכיר לו שוב את קיומו - מכריח אותו להיצמד אל הקיר, ולהתחיל לאכול.
הם ניצבים שם סביבו, מהתלים בו, דוחפים, משפריצים ונהנים. כל כך נהנים מהסבל שלו. הוא לא יכול לשאת זאת יותר.
בימים הבאים הוא נשאר בפנים. כוחותיו לא עומדים לו להתעמת איתם שוב. הוא מקווה שבדרך נס, תצליח טבלית אחת להגיע לכוך שלו, וניזון בינתיים רק ממים. מים שצבעם כבר הפך עכור מעט.
בלילה השלישי הוא כבר לא יכול יותר. כל גופו שמוט, והוא זוחל אט אט החוצה, מגלה את הטבליה עושה את הדרך אליו. הוא ממתין למטה, לא מעז להתגלות. אך הרוק שעולה בגרונו, מניע אותו לעלות קצת בכל זאת, להתקרב ולוודא שהאוכל יגיע לפה שלו. וברגע האחרון, כשהוא כבר פוער את פיו - מגיע שוב הדג הגדול. ובולע אותו.
למחרת האקווריום נקי מזרים. דגי הזהב חוגגים את נצחונם, גאים ביכולתם להכניע את המנקה השחור.
אבל אט אט הולכים המים ומזדהמים. הולכים ונעכרים.
ואחרי כמה ימים, האקווריום מלא בדגים דוממים.
