את הילד זה ריגש, את המלמד זה ריגש. ובמקרה זה ריגש גם אותי.@עדיאל, למה בעצם אנחנו נרעשים מסיפור כזה עד כדי כך שהמלמד מחליף צבעים כשהוא שומע על הסיפור? וכי מה היה מתבקש? שהרבי שליט"א יראה ילד שרוצה לחצות את הכביש ובאוטם לבבו יחלוף מעל פניו ולא יעביר אותו? הציפייה שלנו מאדמורי"ם כל כך נמוכה?
אתה? מודה, זכותך לא להתרגש. להגיד שזה מתבקש וראוי.
זה אפילו באמת מתבקש וראוי. עדיין זה מרגש אותי, משום מה.
אולי בגלל החזיון הזה של לב ענק שמתכופף ללב של ילד רך, ליודע,
נריה מגן לא רצה לרשום אותי לשם, דמי על ידיו...חטפתי שטייגן בכוילל של הצדיקים (הסופיים) הנסתרים. בבין הסדרים אני קופץ לכאן...
שאל הרה"ק מאפטא:ועכשיו ברצינות.. יש יופי בסיפורים על מעשים יומיומיים ולאו דווקא על "מופתים".
אליעזר הבחין ברבקה, ראה שהמים עלו לקראתה, מופת, כפשוטו. וכי זקוק הוא עוד לסימנים?
וענה:
כן מופת, לא מופת. לא זה מה שחשוב לאברהם. מעשה חסד, גמול טוב, להשקות את הגלים. זה מה שיקבע!
טוב.
אבל במקרה שלנו, זכותו המלאה להיות בהלם...