אתגר נספח לאתגר הדו שבועי - הצ'יזבטרון

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
זה סיפור שהמצאתי באמת.
במקור כתבתי בתגובה - "חשבתי שאחד מתנאיי האתגר שהסיפור יהיה אמין"
ואז מחקתי...

ועדיין כשאלך לישון אבדוק שלא מסתובבת לה איזו דמות מבורדסת עם זקנקן שחור או חום.
רק ליתר ביטחון...
 
נערך לאחרונה ב:

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
ועדיין כשאלך לישון אבדוק שלא מסתובב לו איזו דמות מבורדסת עם זקנקן שחור או חום.
לכבוד הוא לי.
בעיני, זאת הפואנטה הנפלאה של צ'יזבט - שגם אחרי שידוע שהכל שקר וכזב, עדיין הסיפור משאיר עליך רושם.
 

מירער

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
כשהייתי בישיבה היינו הולכים לעשן נרגילה בגן דוריס ויילר.
יש שם פינה נחמדה עם ספסלים וצמחיה, שרידי עתיקות בסגנון קברי גן הסנהדרין אבל הרבה יותר מפואר, ובעיקר - זה מקום שקט. שום משגיח אף פעם לא נופל לשם בטעות.
בקיצור - מקום קלאסה.
ערב אחד הלכנו אני ועוד חבר, אחרי שהדלקנו את הגחל ושאפנו כמה שאיפות, החבר קיבל טלפון שהוא צריך ללכת לאנשהו. נשארתי לבד.
מי שטיפל פעם בנרגילה יודע שאחרי שכבר הדלקת אותה - לא כ"כ מהר תקפל אותה, בכל זאת השקעת כבר.
אז נשארתי לבד לעשן קצת ולאכול דוריטוס.
בגיל הזה - 17 בערך - כשנמצאים לבד במקום פסטורלי, יש קטע כזה לעשות 'התבודדות'. אז קצת התבודדתי, אח"כ זמזמתי לי קצת שירי קרליבך ושולי רנד.
כשמיציתי, זרקתי את הגחל לרצפה, כיביתי אותו עם מים, קיפלתי את הנרגילה, סידרתי בקופסה ופניתי ללכת.
לרגע היה נדמה לי שיש מישהו בתוך מערת הקבורה המעוצבת.
החלטתי להיכנס לבדוק - עוד ג'וק שהיה לי אז וב"ה כבר עבר, לבדוק כל דבר - מה לבדוק בדיוק?? לא יודע! אם הייתי שקרן הייתי אומר לכם ש'אולי מישהו צריך עזרה' אבל האמת היא שנכנסתי סתם בשביל הסקרנות.
נכנסתי, היה שם חלל לא גדול וחשוך מאד, הוצאתי את הפלאפון והארתי סביבי, לא היה שם כלום.
הסתובבתי לצאת ואז שמעתי קול: 'תשחרר אותי, בבקשה!'
הצטמררתי כמו שלא הצטמררתי מימיי. בסיפורים מתארים את זה ש'קור הזדחל במעלה הגב', וואלה זו הגדרה מדויקת!
הרגליים שלי נהיו כמו ג'לי, זינקתי 180 מעלות אחורה ומה שראיתי כמעט גרם לי להתעלף במקום.
דמות שחורה, גבוהה מאד, כל יד היתה מושחלת בתוך השרוול של היד השניה.
והפנים היו מכוסות לגמרי עם כובע של קפוצ'ון רחב מאד ועמוק מאד, שהסתיר כמעט את כל הפנים.
הדמות חזרה שוב: תן לי ללכת!
הפעם התלווה לקול נימה של ציווי.
הייתי משותק מפחד, לא יצא לי הגה מהפה.
הוא התקרב אלי צעד.
הרגשתי שהעור שלי כל כך קר, כאילו הוא נפרד מהבשר שלי, כאילו הוא הופך לרשת מחוררת.
נתקפתי בחילה, התחלתי לראות מטושטש.
ואז הוא שוב חזר בקול רם עוד יותר: לאאא! אל תמות! אין לי צורך בך, אני רק רוצה לצאת מפה כבר, בבקשה תשחרר אותי ובך אני לא אפגע!
בגלל הקרבה שלו אלי הצלחתי לראות את הפנים שלו מציצות מתוך הברדס.
הן לא היו פנים, זה היה שלד עם עיני בשר.
התחלתי לאבד שיווי משקל...
היד השמאלית שלו - יד שלדית - נשלפה מהשרוול הימני במהירות של קליע כמו שאומר הביטוי, ותפסה אותי בצוואר בלפיתת חנק.
'רק תאמר את המילים, בבקשה' - הוא התחנן.
בשארית הצלילות והאויר שלי לחשתי 'מהההה?'
והוא ענה לי: בבקשה תאמר לי ללכת!
כשהוא אמר את זה זה היה נשמע כמו שריקה - ללכתתתתתתוווווווווו
גייסתי את כל כחותי ולחשתי את המילים: א-תה י-כול ל-ל-כת.
הוא הרפה מהגרון שלי.
שלד לא יכול לחייך, אבל זה היה נראה כאילו הוא מחייך, כאילו הוא שמח.
הוא לא הוסיף מילה, אלא מיד פנה לכיוון הפתח.
כשהגיע לפתח הוא הסתובב אלי שוב, הפעם כבר היה לו מראה של בנאדם - עור רגיל על הפנים וזקנקן קטן, היד שלו היתה בשרנית ומלאה.
הוא הביט בי רגע ארוך, ואז לחש שוב בקול המפחיד שלו: למה באת לכאן?
לחששתי בקול צרוד 'הממשש-גיח...' יותר מזה לא היית מסוגל למלמל.
הוא הביט בי רגע ארוך ואז הפטיר:
לא אפגע בך, בך - לא אפגע, אתה שלי!
ושוב זה היה נשמע כמו שריקה - שליייייייייייווווווווווו.
והוא יצא ונעלם.
חזרתי לישיבה בריצה.
נשכבתי על המיטה בלי טיפת כח, חש צורך להקיא את הנשמה.
נרדמתי.
למרבה ההפתעה לא חלמתי כלום באותו לילה. כלום.
קמתי בבוקר, ארך לי רגע אחד כדי להיזכר בכל מה שקרה לי בדוריס ויילר לילה קודם. מיששתי את הצואר במקום שהיד שלו אחזה בי, התחושה היתה מעקצצת, לא נעימה.
החלטתי לגשת לאדם גדול ולספר לו את הדברים. אולי בכלל דמיינתי הכל. אבל זה היה כל כך מוחשי...
ירדתי להיכל הישיבה כדי לקחת את התפילין ולנסוע לכותל להתפלל שחרית, בכל זאת להעביר את הטעם הרע...
קבוצת בחורים עמדה שם ודיברה בלהט ובפנים מזועזעות.
התקרבתי לשמוע - בחור דיבר שם במהירות על כך שמצאו את הגופה של המשגיח בחדר המדרגות עם סימני חניקה על הצוואר. את ההמשך לא שמעתי. התעלפתי במקום.
אחרי כמה ימים היה עוד מקרה של חנק.
ואחריו עוד אחד.
אחר כך היתה הפוגה של כמה שבועות ואז שוב זה קרה, בבאר שבע.
הפסקתי לעקוב אחריו.
אבל אם תראו אדם גבוה עם זקנקן קטן בצבע שחור או חום והידים שלו בשרוולים - תברחו הכי מהר שאתם יכולים לרוץ.
לכן כולם נחנקים פה היום.



גם חנקת אותנו, מפחד ומצחוק.
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
ח.
ווֹאְוּ! יֵשׁ עוֹד הַמּוֹן יְלָדִים
שֶׁאָבְדוּ בַּחוֹפִים
אִתִּי מִיָּד מִתְחַבְרִים
גָּרִים בְּבָתִּים מֻפְלָאִים
לְכָל יֶלֶד
חֶדֶר נִפְרָד
וְאִם הוּא מְפַחֵד
אֶפְשָׁר עִם עוֹדְ'חַד
צַעֲצוּעִים וּסְפָרִים וְטֵלֶסְקוֹפּ קָטָן
לְהָצִיץ בַּדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה בַּקְּטַנָּה
וְנַגַּן מְעֻדְכָּן
וְטֶטְרִיס כַּמּוּבָן

וְלוֹמְדִים נִבְחָנִים גְּמָרָא
וְאֵין אַבָּא שֶׁמִּתְעַצְבֵּן כְּשֶׁהוּא
חוֹזֵר מְשַׁנֵּן
לְמִבְחָן עִם הַבֵּן

כִּי אַף אֶחָד לֹא חוֹקֵר
לְאָן הַיֶּלֶד נֶעֱלַם
וּמָתַי
וְרוֹקְדִים
וּשְׂמֵחִים
וְלֹא נִרְאָה שֶׁחָסֵר לָהֶם דָּבָר
פָּשׁוּט אוּלַי הִתְפַּטְּרוּ מֵהֶם (הַהוֹרִים)
וְדַי

הָעִקָּר לִי מְסַפְּרִים
שֶׁמִּכָּאן לֹא יוֹצְאִים לְעוֹלָמִים
הַחֹק הוּא
אִם לֹא חִפְּשׂוּ'תְךָ
עַד בּוֹא הַלַּיְלָה
תָּ'שַׁיָּךְ מִמֵּילָא לָאִי
הַנִּסְתָּר
וְהֵם צוֹחֲקִים וְאוֹמְרִים
קָנוּ'תְךָ בְּמַרְשְׁמֵלוֹ –אָה...
יֶלֶד אֻמְלַל
יופי של סיפור.
זה מזכיר קצת את אי הילדים האבודים מפיטר פן.
ויש גם את הספר בהוצאת טללים נראה לי שנקרא 'רחוב הממתקים' על ילד שלא צחצח שיניים וחלם על רחוב מלא ממתקים.
הסיפור משתייך לקבוצת סיפורי 'הילדים החופשיים', בהם הילדים מנהלים את חייהם ועושים את מה שהם חושבים לנכון לעשות. אולי זה סוד הקסם שלא נס ליחו.
הסיפור לכשעצמו נפלא וקסום, החריזה טובה, ההומור הקליל, משלב הסלנג הילדותי בא בטוב ולא מעיק (שזה באמת נדיר).
למדתי ממנו הרבה טכניקות.
תודה.
 

Sparrow Bird

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
טוב איחרתי את המועד

אבל מוסיפה את שלי




לא מפחדת מאזעקות. לא מפחדת.

כן מפחדת להגיד לאנשים את האמת. שאני אוהבת לראות יירוטים של כיפת ברזל בזמן אמת.

למי אכפת שיש אזעקה. למי אכפת שצריך לרוץ למרחב מוגן ? למי ? לא מבינה למה זה צריך לעניין אותי שאיזה חמום מוח מרצועת עזה החליט שצריך לשלוח עלינו תמרורים מלאי מסמרים, מחוברים למרעומים וכמה נפצים. תמרורים המשתלחים באוויר מהעזה אל הז"ל הבא. האיש, הבית, הילד.

זה מעציב. זה כואב שמישהו מאבד את ביתו, את מרפסתו, את אחד מאהוביו.

זה מעציב אבל זה עדיין לא מפחיד אותי.

אני צריכה ללכת להפקיד כסף ויהי מה. אני חייבת ללכת בין האזעקות ולרוץ לסניף הבנק שנמצא במרחק של עשרים ושבע דקות הליכה.

אם הכסף לא יהיה בחשבון, לדברי אופיר הפקיד הלקוני מהסניף, הוא מחזיר לי "את כל מה שאפשר להחזיר, שמעת גברת לוי?"

אז אני רצה לשכנה, מתחננת שתשלח את הבת שלה לשמור על שיירת המופלאים שלי. היא נראית כאילו מתחשק לה לסובב אצבע על הרקה שלה. אבל אני ממלמלת שזה דחוף ממש ושיש לי ממ"ד בבית והבת שלה יכולה פשוט להיות שם כל הזמן עם הילדים שלי. אני אכניס לשם אוכל ושתיה מראש. היא אפילו לא תצטרך לגרור אותם לשם כשתישמע האזעקה.

נראה לי שהיא נכנעת רק כי לא נעים להביט בי כאילו איבדתי את שפיות דעתי סופית. ובאמת, יש לי ממ"ד אז מה הסיפור שלה, בעצם ?!

אני לא רצה ברחוב. אין לי בשביל מה. הכספומט לא יברח לשום מקום. אני צועדת מעדנות, משתדלת לשכוח את דפי ההתראה האדומים שהשחיל הדוור בתיבת הדואר.

רק חציתי את הכביש והנה האזעקה, עולה ויורדת. אני תוהה בסקרנות ביני לביני מהו התדר של צליל האזעקה. בזמן שאני מתלבטת אם זה יותר מ-750 הרץ או שמא זה בכלל לא מספר מוחלט אחד אלא ערבוב של הרבה תדרים, מתנגשת בי אישה במלוא העוצמה.

האישונים שלה כל כך רחבים שנדמה שהקשתיות שלה שחורות לגמרי. ידיה מורמות מעל לראשה, ברכיה כפופות בתנוחה מתגוננת. היא נועצת בי מבט אחד מבועת, מזועזע מהילוכי המעודן ברחובה של עיר. אחרי המבט היא מנערת את ראשה ושועטת הלאה.

הטלפון שלי מצלצל.

"היי מדברת שלי ממוקד שביעת תורים לטיפולי שיניים בהרדמה עבור יונתן שלך. יש לנו תורים רק בשעות הבוקר. לקבוע לך?"

"כבר אמרתי לכם אני עובדת שישה ימים בשבוע. אני לא יכולה לבטל עבודה. אין תורים בשעות אחר הצהריים בכל זאת?"

"לא גברתי. תרצי לקבוע בכל זאת?".

"לא. תודה רבה לך על הנכונות". אני מנתקת בלי לשמוע את תגובתה המנומסת.

אני ממשיכה לצעוד ועונה. "מדברים ממרפאת השיניים של דוקטור שוסטק. טרם שילמתם את החוב שלכם למרפאה. הוא עומד על...."

"אהה... יש כאן אזעקה. סליחה. אני אחזור אליך" אני עונה מייד.

"וואו! אמ...סליחה" קולה של הפקידה הופך צפצפני.

ניתוק. אני ניתקתי. בטח רצתה להגיד "תיזהרו מטילים" או אולי "בשורות טובות".

מחטטת בתיק תוך כדי הליכה, כדי להוציא את הארנק. דף מקומט גולש משם. דרישת תשלום מעו"ד המייצג את בית החולים המקומי. אם לא נשלם את החוב, כך לטענתו, לא יהיה מנוס מפני ללשכת ההוצאה לפועל. איך שכחתי להתקשר לקופת חולים ?

מחייגת לסניף של קופת חולים. יש לי עוד 12 דקות של הליכה עד הכספומט. לא ייתכן שלא אסיים להתמודד עם המערכת לניתוב שיחות של קופת חולים, לפני שתחלופנה 12 דקות.

ארבע עשרה דקות אחר כך הגעתי לכספומט. כנראה שהפקידה בסניף עייפה אותי ממש שזה לקח לי שתי דקות יותר. שהגעתי לכספומט.

"קודם תסדרי את ההוראת קבע שלא נכנסת כבר... שניה אני בודקת... שבעה חודשים! אחר כך תדברי איתי על לכסות לכם את התשלום למיון".

"תודה לך" אני עונה בנימוס, "עזרת לי מאוד".

מפקידה את האלפיים ארבע מאות וחמישים. לא לפני שאני סופרת היטב את השטרות. וקצת אחרי אני מחזירה שוב ושוב לפתח המזומנים את השטר שלא מסכים להיבלע. רק שלא יהיה מזויף. מהם הסימנים לזיהוי שטר מקורי??
אני מפשפשת במוחי בזמן שקול צעקה מקפיץ אותי על מקום עומדי. זה בחור גבוה וענק עם טלפון זערורי.

"וואי, אחי אתה לא מאמין" הוא צועק לתוך פומית המכשיר שהוא מצמיד באדיקות לסנטרו "שבע אזעקות ברצף, כבר איבדתי את הספירה".
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיג

א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יי הַלְלוּ אֶת שֵׁם יי:ב יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:ג מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יי:ד רָם עַל כָּל גּוֹיִם יי עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:ה מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:ז מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:ח לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:ט מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ:
נקרא  9  פעמים

לוח מודעות

למעלה