נספח לאתגר הדו שבועי - גברת בשינוי אדרת

[שוקולד מריר]

הסיפור לא משקף נכונה את המצב האמור להיות בימים אלו

הוא שיקף את שהיה לפני כחודש,
הגנים נסגרו, ועדיין התאפשרו התקהלויות עד כ50 איש.

 

[@Simcha]

הוא שיקף את שהיה לפני כחודש,
הגנים נסגרו, ועדיין התאפשרו התקהלויות עד כ50 איש.

הגנים ואיסור התקהלות מעל עשרה אנשים נגזרו יחדיו במוצ"ש ה-14.3.2020

 

[זמן ועט]

תמיד קראו לי "קפיץ"...

האמת – די בצדק...

קשה לי מאד לשבת על מקום אחד.

אני ממש מנסה! מתאמץ, אבל מין חוסר רוגע תוקף אותי אחרי 2 דקות של ישיבה משמימה על אותו מקום.

בכיתה – זה דבר שבשגרה :

יושב בתחילת השיעור דקה, נועץ מבט ברבה

אחרי דקה – מתחיל לרקוד על הכיסא

אחרי 2 דקות מתנדנד

אחרי 3 עומד ויושב עומד ויושב

אחרי 4 – בדרך כלל מתחילות הנזיפות...

הרבה – לא יודע שאני יכול להקשיב תוך כדי תנועה

ויותר מזה – כשאני זז הרבה יותר קל לי להתרכז

אבל את כל זה הרבה לא יודע, מה שהוא כן יודע – זה להעיר, לרשום הערות ביומן או לשלוח החוצה.

אני מקבל את זה באהבה, הרבה באמת לא יכול לנהל שיעור עם 30 תלמידים רוקדים

אבל לי – זה לא ממש עוזר, כי את הריקוד שלי – אני לא יכול להפסיק....

...

אתמול קיבלנו הודעה שאין לימודים בחיידר.

יש איזה נגיף שמסתובב (כנראה גם הוא לא ממש יודע לשבת במקום אחד...)

השיעור מתקים בטלפון, הוא מועבר בשידור חי.

כמובן – שהצטרפתי לשיעור.

אמא חייגה עבורי מהטלפון האלחוטי ונתנה לי אותו כדי להקשיב לשיעור.

בהתחלה – ישבתי על הכיסא והאזנתי

אחרי דקה – רקדתי על הכיסא

אחרי 2 דקות התנדנדתי...

אחרי 3 דקות – עומד ויושב עומד ויושב

אחרי 4 דקות – חיכיתי לנזיפה הראשונה , אבל הנזיפה לא היגיעה...

פתאום קלטתי שהרבה בעצם לא ממש רואה מה אני עושה

אני יכול לרוץ! לקפוץ! לשבת ולקום ולהקשיב!!! בדיוק כמו שאני אוהב יכול ומסוגל!!!

בשיעור הזה – השתתפתי כמו שלא השתתפתי מעודי! עניתי תשובות , שאלתי שאלות עקבתי אחרי כל השיעור.

בסיום השיעור קיבלתי את המחמאה הראשנה בחיי – על השתתפות מעולה והצטיינות!

הייתי מאושר! אני תלמיד מצטיין! מעודי לא ידעתי את זה!

מחכה כבר בקוצר רוח לשיעור הבא...

יפה ועוצמתי!
אני משער שהמאמר נכתב בכיוון היתולי אבל למען האמת הוא ממש ריגש אותי.
ילדים מלאי מרץ ואנרגיות שתרבות החיים שלנו תוחמת אותם לכללים מאופקים (לא שהכללים שליליים) ולעיתים הם משתקפים בעינינו כבעיתיים.
אך הנה כמו במאמר היפה הזה, מעט שחרור מהכללים הרגילים והנה עלי הכותרת נפתחים והם פורחים.
הרבה נחת להורים לילדים היקרים ומלאי המרץ האלו,
לעיתים ההתמודדות עם הילדים כאלו איננה קלה בכלל אך המאמר הזה מאיר אותם באור שונה.
הרבה נחת...

 

[nechama ro]

בעידן בו הכל סגור על מנעול ובריח, הרשיתי לעצמי להגניב משהו לתוך האתגר הנעול.

העולם סביבו דמם. משבי רוח קלים העבירו צמרמורת בבשרו ופיזרו את שערותיו שגם כך היו פרועות במקצת. צל שחור חצה את השמים, והוא תהה האם היה זה עטלף או שמא ציפור אבודה המחפשת את קינה החמים.

אלומת האור שבקעה ממנורת הרחוב הסמוכה, ריחפה בחלל והאירה את הספסל החלוד עליו ישב, מרככת במעט את חשכת הליל.

הוא היה ישוב בקצה הספסל, לבוש במיטב מחלצותיו – חולצה לבנה אותה מצא בחודש הקודם בשקית שנשענה על פח טמון קרקע כלשהו. היו בה שני כפתורים חסרים, וקרע בצווארון האחורי. אבל פרט לכך – היא היתה מושלמת בעיניו, והוא שמר אותה בקנאות ללילה הזה. את נעליו הוא צחצח מבעוד מועד, את החורים שבהן ניסה לאטום באמצעות דבק סלוטייפ שחור והתוצאה מצאה חן בעיניו. רק המכנסיים היו אותן מכנסיים מרופטות אותן לבש בקביעות, יום-יום.

לצידו, על הספסל, הוא החל לסדר את תכולת השקית אותה אסף מבית התמחוי: בקבוק יין, כוס חד פעמית דמוית כסף, הגדה של פסח, צלחת עטופה של סימני הסדר וצלחת נוספת שהכילה מנה מכובדת, כיאה ללילה שכזה – ליל הסדר.

היה זה הספסל שלו. ספסל-ליל-הסדר שלו. מזמן הפסיק לספור את הסדרים אותם בילה בו. בכל שנה מחדש היה מגיע לכאן, מארגן בקפידה את 'שולחן הסדר', ואז בוהה באורות המרצדים באופק הרחוק שנפרס מול עיניו. הוא דימה לראות בהם ערבוביה זוהרת של עיניים נוצצות, קערה כסופה, כוס של אליהו הנביא, כלי חרסינה מיוחדים ועוד המוני פריטים קטנים וזוהרים של אושר, שנחרטו בזיכרונו מימים שהיו ואינם עוד.

כך בהה ובהה עד שכל שנשקף לעיניו היה גוש נוזל צבעוני שטפטף על פניו טיפות של אור נוגה, מלאות געגועים לימים אחרים, טובים יותר.

הוא מעולם לא בדק כמה זמן היה יושב כך בטרם היו עיניו מתמקדות באותיות שבהגדה, אותה החזיק בידיו הרועדות קמעה. אז החלו להתנגן במוחו צלילים יפהפיים בעלי ניחוח שמימי, שמצאו את דרכם אל חלל פיו ומשם אל האוויר הצלול, מפרים את הדממה, מפזרים בה פיסות פיסות של קסם.

ואז הגיע תמיד שלב ההתפכחות, ההכרה בכך שהאורות, בשלב זה של חייו, רחוקים ממנו כרחוק השמש מן הארץ. הוא כל כך חשש מהשלב הזה שגרם לו תמיד לדלג בכעס אצור על כל שלבי הסדר, לפתוח את בקבוק היין בזעם, ולרוקן את כל תכנו הישר אל תוך גרונו.

כל שנה, בבוקרו של חג, כשהיה מתעורר ומבין ששוב הוא נפל קרבן לעצמו, האכזבה היתה זועקת מתוכו. ובכל שנה מחדש היה מבטיח לעצמו שבשנה הבאה הוא ישלוט בתסכוליו, במכאוביו, בקרעים שבליבו ובנסיון לאחותם בעזרת מתכון הרסני של כעס, שכרות וערפול חושים. אבל הוא מעולם לא הצליח לקיים את הבטחתו זו. שוב ושוב מצא את עצמו מתעורר אל תוך הידיעה ששוב חטא לעצמו.

ועכשיו הוא ישב שם. ידו, הנוטה בזווית חדה אל פיו, לופתת בחזקה בבקבוק היין הפתוח. מספר טיפות ניתזו לכל עבר מחמת ההדף. אך אז, כמו משום מקום, הרגיש בכח הממלא את כולו, ומוריד את ידו אט אט, בנחישות. אור האיר את ליבו, והוא החל קורא אט אט את מילות ההגדה. קדש, ורחץ, כרפס...

כשהגיעו לאזניו מילות הפיוט המסיימות את ההגדה, רגע לפני שנעצמו שמורות עיניו, הוא הרגיש את פיו וליבו מתרחבים בחיוך מלא באושר. אושר כזה שלא חש זמן רב, כזה שידע שילווה אותו עוד זמן רב.


כל כך הרבה אנשים יחגגו השנה את ליל הסדר - חג שכל מהותו משפחתיות, בבדידות. וזה גרם לי לחשוב על אלו ששרויים בבדידות שנה אחר שנה, בלילה הזה ובכל הלילות.

 

[פירי]

י' ניסן תש"פ - עשרה ימים לסגר.

מציעה לשנות לתאריך אחר לא בשבת.
מעניין שאף אחד לא שם לב.

 

[אי פה אי שם]

מציעה לשנות לתאריך אחר לא בשבת.
מעניין שאף אחד לא שם לב.

זה יכול להיות גם מוצ"ש.

תודה בכל אופן על האתגר היפה.

 

[לילך אור]

למה, למה אני לא מגיעה לכתוב משהו.

 

[בובה בובה]

מחכה
כשהעליתי את האתגר דגדג לי לכתוב גם על נושאים שונים
אבל אחרי שבוע, כשהקורונה משתלטת על החיים יותר ויותר לא מצליחה לחשוב על משהו אחר.
כל הזמן חוזר לי לסיטואציות שונות בצל ה***** (נמאס מהמילה הזו)

רציתי לכתוב על חתונה שנערכה בירח בצל הקורונה ועל משטרת החלל שהגיעה לשם..
דגדגו לי באצבע ביטויים מתאימים ו...
אלא שד' קובע בשבילנו מה יקרה לנו בחיים
והייתי עסוקה בחתונה קרובה שהוקדמה ונערכה אצלי בבית.
חבל שאין לי אפשרות להעלות הסרטות מהחופה המרגשת...