בס"ד
צפה בקובץ המצורף 730466
שבע שנים לא הייתי פה, לא העזתי. הזדמנויות לא נוצרו, אני דאגתי שהן לא תיווצרנה.
בכל טיול מאז, דאגתי להסיט את המסלול מהכיוון. ביקשתי לקפוץ פתאום לר' שמעון, או להציע מעיין שהתגלה זה עתה, ומימיו הבראשיתיים מחכים לשכשוך רגלינו".
שבע שנים של התעלמות והדחקה, הסתיימו כשהעזתי להביט בתמונה ההיא. הקול הקטן מבפנים שתמיד קרא לי לא להתמודד, נחלש והצטרד.
מצאתי את עצמי יוצא עם אשתי וגיסי היקרים, לטיול בין הזמנים. חיים, הנמרץ שבגיסים, תיזז את הטיול לפי הבנתו העשירה. "שחרית ב'קרית שמונה', ארוחת בוקר על יד ה'בניאס', טיול ג'יפים ב'גושרים', נקנח במנגל ב'ירדן', במיקום סודי שתמיד תירצו לחזור משם".
בשלבי התכנון, כששמעתי את המילה 'ירדן', החלו פעמוני האזעקה לצפצף נואשות, אבל התמונה השתיקה אותם, הבטתי בה כמו על דבר קדוש במיוחד, והבטחתי: "אני אחזור".
כמו כל טיול, התכנון היה יותר מדויק מהביצוע, מה שלא הפריע לאווירה הנעימה. בדרך למנגל המיוחל.
כל הדרך, מוללתי את התמונה, המזכרת היחידה שהסכמתי לשמור מאותו יום ובעצם מאותו טיול, שבין לילה נולד ובין לילה טבע..
קולו של חיים היושב ליד הנהג, עלה באוקטבה: "תכבה את ה'וויז'! אין סיכוי שהוא מכיר פה, תפנה פה תרד לחצץ אל תדרוס את הבננות, הנה כאן בימין תרד לשיחים, והנה הוא הירדן הסודי במלוא הדרו".
אשר ידעתי בא לי. אותו ירדן אותו סודי. כמעט כמו בתמונה.
הכיסאות לא היו, גם לא הערסל. רק ספה מתקלפת רבצה שם, סביבה זרועים עשרות בדלי סיגריות, חוץ מזה נקי כמו אז, ושקט למות, בדיוק אותו דבר..... הירדן שצף, אז הוא היה נרגש יותר. התמונות מתחילות לרוץ בראש, שוצפות נרגשות.
חביליו מנפנף לנו מתוך המים, המבט עדיין זחוח, מתקשה להתחלף להבעת בהלה, אבל זה מגיע.
ידיו משתוללות, ראשו עולה ויורד בתוך הקצף, הגוף שלי רטוב הפה יבש. הקריאות של חביליו, עולות נואשות. דניאל לידי צועק גם, מנסה לזרוק ענפים.
עוד נפנוף בידיים, קריאה אחרונה, "שמע ישראל" הוא צועק, נדמה לי. שקט.
שבע שנים קודם
"אחלה מקום, אליהו." חביליו מתנדנד על הערסל, קו דק של עשן מיתמר מהסיגריה שהצית לפני שניה. "תמסור לחבר שלך, שמהיום זה המקום שלנו."
האוהלים הוקמו מתחת לצמרת עצים צפופה, מחצלת נפרסה ועל ידה נפתח השולחן, דניאל יכין לנו שקשוקת שטח מהחלומות, הרמנו מתחם לשהייה של שלושה ימים על הירדן. 'זולה' ככה קוראים לזה.
חביליו הנחמד, בגלל הזרימה שלו, אנחנו יוצאים ביחד, "רק שלא יתהפך" התפללתי.
דניאל מתערב: "לא נדמה לי שאפשר לשחות בעונה הזאת. תראו איזה סחף."
הפרצוף המבסוט של חביליו, מוסט לכיוון המים, בוחן אותם מחדש. כשהעיניים שלו חזרו אל היבשה, חזר אליהם הניצוץ שהטבתי לשנוא.
"תודה רבה אליהו", אפשר לטבוע בתוך הסרקזם שלו. "נסענו מאשדוד, רק כי הבטחת אחלה מקום לפתוח זולה, בתוספת טבילה כל שעתיים בירדן, אתה דפוק אמיתי".
דניאל מוסיף שמן למדורה, "והיום החתונה של ברקוביץ'".
איזה מבט חביליו נותן בי, אני מתעב את ההתנשאות שלו. חבל שלא נסעתי עם מנחם, פחות זורם, יותר מכבד.
"עזבו אתכם", אני מנסה להחזיר את הטיול לראש הטבלה. "בואו תראו שאפשר לשחות, חביליו תהיה גבר תיכנס, תן צ'אנס".
חיים ויהודה התחילו לפרק ציוד בדיוק איפה שהיה הערסל. שניהם בשיא המרץ, אני רק עומד ובוהה במים. מיכל מתקרבת אלי בזהירות, "אליהו, זה פה?" תמיד היא מבינה.
"כן, כאן חביליו טבע"
"אבל אתה לא אהבת אותו", משחזרת חצאי סיפורים. "הוא תמיד היה מוציא אותך קטן".
"נכון, אבל בזכותו אני פה". רק בגללו אני עומד כאן יבש על גדת הירדן....
אף אחד לא מעיז להיכנס למים, דניאל מפעיל רמקול עם שירים, מתכסה בשתיקה מזמזת.
חביליו מביט בי בחמלה עצבנית.
יודעים מה? אני שוב מתריס, "עכשיו תראו שזה לא מסוכן ולא קרוקס".
באחת אני מתנער מכפכפי האצבע, פושט חולצה, ובשנייה נוספת, שקוע כנעמן בצינת הירדן.
זה היה קר, מרענן, ומסוכן. נאחזתי בענף מט לתלוש.
"הצילו" אני מצווח, "אני נסחף"
דניאל מגביה את המוזיקה. דוקא חביליו קולט את הסיטואציה. זינוק אחד מספיק לו להעיף את הסיגריה, לזנק אלי המימה. עומד עם רגל אחת על הסלעים החלקלקים, וביד מושטת מושך אותי מהענף החוצה. כולי משתנק נתמכתי בו, ויצאתי.
אני לא מספיק ללחוש לו "תודה, גבר." הוא מועד לתוך המים. רגע אחד עוד היה עם פרצוף זחוח, מחזיק בענף תועה. וברגע השני, ידיו מנופפות אלינו, הרחק מהישג יד.
על שפת הירדן, שבע שנים אחרי, הרבה שתיקות חיכו לרגע הזה. הבטתי לכיוון המקום שבו נמשתה הגופה, לחשתי: "תודה, גבר."