### נספח לאתגר הדו שבועי - איפה הייתי כש...###

[אבימי]

כאן הגיגיכם.

 

[אשר שרבר]

תודה על השימוש ברעיון, הפתעת אותי.
המעלה ברעיון כזה שהוא גם אישי קצת, לא סיפור מנותק, ומצד שני הוא נוגע באירוע גדול שמכירים אותו כולם.

אני מתלבט, האם אירוע אישי, שנפל עליך פתאום מתאים לאתגר.
למשל איפה הייתי כשהודיעו לי שאמא חולה. או להבדיל אא"ה כשהייתי בחור בישיבה ואמא התקשרה להגיד שאחותי מתארסת הערב, ולא לספר לאף אחד.

 

[מכונתכתיבה]

גם אני חשבתי על זה.
האם צריך אירוע כללי, או אפשר גם אירוע פרטי.

 

[נריה מגן]

אני עמוסססססססססססססססס מאוד בתקופה האחרונה, כמו שחלק ממכם יודעים, כך שכבר כמה חודשים אני לא מוצא לעצמי את הזמן להיכנס ולהגיב, למרות שאני ממש ממש מתגעגע.
יש מצב שמחכים עם האתגר עד לסופשבוע הבא? אני רוצה לתאר את המטה המרכזי בירושלים אחרי הניצחון הגדול בעז"ה.

 

[Natan Galant]

אני עמוסססססססססססססססס מאוד בתקופה האחרונה, כמו שחלק ממכם יודעים, כך שכבר כמה חודשים אני לא מוצא לעצמי את הזמן להיכנס ולהגיב, למרות שאני ממש ממש מתגעגע.
יש מצב שמחכים עם האתגר עד לסופשבוע הבא? אני רוצה לתאר את המטה המרכזי בירושלים אחרי הניצחון הגדול בעז"ה.

תאר עכשיו, מרתק בהחלט.

 

[מ"ם]

תודה על השימוש ברעיון, הפתעת אותי.
המעלה ברעיון כזה שהוא גם אישי קצת, לא סיפור מנותק, ומצד שני הוא נוגע באירוע גדול שמכירים אותו כולם.

אני מתלבט, האם אירוע אישי, שנפל עליך פתאום מתאים לאתגר.
למשל איפה הייתי כשהודיעו לי שאמא חולה. או להבדיל אא"ה כשהייתי בחור בישיבה ואמא התקשרה להגיד שאחותי מתארסת הערב, ולא לספר לאף אחד.

לכאורה, דווקא כללי.
בדיוק כמו שהגדרת בשורותיך הראשונות את המעלה שבאתגר זה, וזכיתי במחשבותיי למראה האתגר לכוון לדבריך.

 

[מ"ם]

"הוא רצח את רבין", "הוא לא רצח", "זה השב"כ שרצח אותו" המולה זוטא קידמה את פני באותו יום ראשון שגרתי עת צעדתי לכיוון המסדרון המוביל אל חדר כיתה ג'.

אווירת מתח שררה באוויר. הרגשה של אירוע דרמטי, של מאורע מכונן. ואני ילד בן שבע ששורש ר. צ ח. מוכר לי מ"לא תרצח" של עשרת הדיברות ורבין הצטלצל באוזני כשם של איזה רבי, לא הבנת המולה זו מה עושה?!

בפינה עלי יד שורת הברזים עמד יונתן אלשבילי "הידען" של הכיתה, תמיד חשדתיו בהאזנות סתר לכלים שאין דעת ההנהלה נוחה מהם, קנאתי בו משום שתמיד היה במרכז העניינים תמיד היה לו למה לחדש, ותמיד היו דבריו נשמעים.

כעת עמד יונתן על יד הברזיה סביבו כחצי תריסר ילדים מאזינים בשקיקה לפרטי ההתרחשויות.
"אז אתם שומעים, הוא הגיע לחניה לנסוע הביתה פתאום קפץ יגאל עמיר וירה בו שלש כדורי דום דום והרג אותו ואז השב"כ תפסו אותו" [הטעויות במקור]. כולם הקשיבו בשקיקה פיהם נפתח ונסגר חליפות ואני מסתכל ושואל את עצמי מיהו הרבין הזה? מדוע ירה בו יגאל עמיר? מי זה השב"כ, מה הם עשו שם? ומה זה לכל הרוחות הדום דום הזה?


המשכתי אל עבר כיתתי שישיה נוספת ישבה ודנה בנושא,"זה השב"כ הרגו אותו" טען מוישי גרילברג בתוקף, כשרפאל שליכטמן הזדעק" מפתאום "ראו את יגאל עמיר יורה בו" "אז למה השב"כ לא עצר אותו"? תקף כעת יענקי זלץ "בכלל, היו לו מאבטחים" הוסיף נסים ביטון "לכל ראש ממשלה יש מאבטחים" ובטון כועס הוסיף "המדינה הזות, גמכן מדינה… "

אהה!
אז רבין הזה הוא ראש ממשלה ציינתי לעצמי, כעת נותר לברר מהו" ראש ממשלה"…

זה היה הרגע שידעתי שעלי לפעול.
הנחתי את התיק במקומי וניגשתי במתינות אל החבורה.

"אני אספר לכם מה שהיה" הבהרתי בארשת חשיבות "רבין היה בדרך לאוטו שלו בחניה, ופתאום קפץ יגאל עמיר וירה בו שלש כדורי דום דום והרג אותו, ואז השב"כ תפסו אותו"

החבורה הסתכלה עלי בארשת פליאה פיהם נפתח ונסגר חליפות ואני אומר לעצמי "יששששש, הצלחתי"!

עוד בטרם שניתנה להם הזדמנות לשאול אותי מניין המידע שבידי, צעדתי משם מעדנות בכדי שלא יתקילו אותי הידענים שבקבוצה בחידות המילניום, מי הם השב"כ ויגאל עמיר ומדוע נרצח ראש הממשלה...
בעודי יוצא מן הדלת אני חש את עיניהם המעריצות המלוות אותי בלכתי.

במסדרון פגשתי בדודי, אחד ממנהיגי הכיתה עיניו היו טרוטות ניכר היה שהקיץ של משנתו לא מכבר, "שמעת דודי רבין היה בדרך לאוטו בחניה, ופתאום קפץ עליו יגאל עמיר וירה בו שלש כדורי דום דום והרג אותו ואחר כך השב"כ תפסו אותו" דודי הניד את את ראשו בתדהמה "מה" צווח בהתרגשות "כן כן, אתמול בלילה מה לא שמעת חדשות"? דודי מלמל תשובה מתחמקת ואץ רץ אל הכיתה תוך שאני מסמן לעצמי וי נוסף.

לא אשכח את היום הזה כל ימי חיי איזו תהילת עולם...איזה כבוד נפל בחלקי כל החיידר יודע שבנושא רצח רבין יש לשאול את ארי מכיתה ג' !
רעדתי מפחד שמא מישהו ישאל שאלה אחת יותר מדי שתפיל את המסווה מעל פני ותוקיע אותי אל עמוד הקלון.

נשבעתי לעצמי אז, [בלי נדר כמובן] שתי שבועות קטנות:

א. לעולם, אבל לעולם לא אשמש יותר סוכנות ידיעות.

ב. כשאחזור הביתה, אני חייב לברר מיהו בדיוק הרבין הזה, מדוע רצח אותו יגאל עמיר, מהו אותו שב"כ עצמתי ורב כח, ומהם בדיוק כדורי דום דום!

נפלא ביותר.
אותנטי, זורם חלק, ממש להרגיש שם.
הפאנץ' ליין טוב. מפתיע במידה.

געגועים לימים בהם הידיעות הגיעו מהאזנה למכשירים שאין דעת ההנהלה נוחה מהם...

 

[מ"ם]

הייתי אז בחור צעיר, מוקף במאות מאות בחורים חסידיים תוססים, שוקלים וטרים בגמרא הקדושה. חלונות בית המדרש היו מוגפים היטב מפני רוחות הפרצים ההולמות בחושך, ואילו אני התקשיתי להאזין בתוך השאון לשיחה המרתקת שהתנהלה בספסל מאחוריי.
יחיאל ויהודה, צמד הבטלנים הכרוניים, דנו בשיא הרצינות בהבדלי הלשון בין חסידים וליטאים, וכעת הם הגיעו לנקודת רתיחה של ממש.
מסתבר שיחיאל, בעלזער כבן תשע עשר, למד בצעירותו בישיבה קטנה ליטאית, והוא לא ממש סגור על עצמו למה הליטאים קוראים לבית המדרש הישיבתי בית מדרש, ואילו החסידים מכנים אותו בשם 'היכל', משום מה.
דיון מעניין? אולי.
עמדתי להסתובב ולתבוע מהם שיחזרו לעשות שטייגען, להתנשא עליהם קצת, ואחר כך, כמובן, להצטרף לשיחה ולקשקש משהו בגנות מישהו, כדרכם של בחורים צעירים שזוהי הנאתם.

ואז, האווירה השתנתה.
רחש בחש מילא את האוויר, חברותות סוערות פסקו לרגע מלימודם המתוק ונשאו ראשם ברחרחנות סביב סביב.
יחיאל גישש את שינוי האווירה, הודיע רק רגע, סליחה, וזינק כנשוך נחש לבדוק מה ולמה.
ורגע אחר כך, השמועה הגיע גם אליי:
בן לאדן חוסל!

רב המרצחים השפל, בן הבליעל הנאלח, המחבל הגדול בהיסטוריה - איננו.
מוישל'ה טען בחום שהבחור חוסל בתימן, יהודה הסביר בקול שליו כי נמביה הייתה מקום מקלט מפתיע עבור הטירוריסט אבל שם הוא מצא את מותו, חיים החב"דניק נענע באצבע ידענית והבהיר כי בן לאדן חוסל באמצעות הפצצת שטיח נרחבת כולל שימוש בפצצה חודרת בונקרים מיוחדת שכבוד הנשיא ג'ורג' בוש אישר באופן חסר תקדים.
שיהיה.

כך או כך, איש מהבחורים לא היה בעל מידע קונרקרטי, והמשגיח המתוסכל ניסה שוב להשיב את הבחורים ללימודם באמצעות מיני טקטיקות שונות ומשונות.
הוא לא הצליח.
האווירה הייתה תוססת. כמה חיכינו לרגע המאושר, כמה רצינו לשמוע שבן לאדן נתפס, כמה. שמחנו להיות מהראשונים שמעודכנים, וכולנו חיכינו בצמאון אדיר לכל פיסת מידע קריטית.
חבורות שלימות נוצרו בפינות בית המדרש והתפוגגו בין רגע כאשר המשגיח התקרב אליהם, מבטו החמים נוזף ועיניו מפלחות קרביים.

וככה עברה חצי שעה, עד שמישהו התקשר לחבר מהטלפון הציבורי, וחזר סמוק:
בחור ליטאי מהישיבה ממולֵנו עבד על כולנו. בן לאדן לא חוסל ולא נעליים.

כולם התעצבו, האווירה צנחה בכל בית המדרש בבת אחת בכמה מעלות טובות, ואילו המשגיח חייך בנחת. תמשיכו ללמוד, ביקש.

גוט מאוד!
על סגנונך הייחודי גופא כבר נשתברו קולמוסין והספר עתיד לצאת בקרוב.

רק אציין בקטנה שניתן היה להשתמש במשגיח המפלח קרביים בעיניו כדי לחסל את בן לאדן.

שבוע טוב, ברכות והצלחות!

 

[Natan Galant]

גוט מאוד!
על סגנונך הייחודי גופא כבר נשתברו קולמוסין והספר עתיד לצאת בקרוב.

רק אציין בקטנה שניתן היה להשתמש במשגיח המפלח קרביים בעיניו כדי לחסל את בן לאדן.

שבוע טוב, ברכות והצלחות!

תודה רבה.
לגבי המשגיח. רציתי להציע לו גם, אבל פחדתי. העיניים, אתה מבין.

 

[תמר בר אילן]

שלום וברכה
אני מצטרפת חדשה!
אשמח שתסבירו לי... הכל נראה כאן ממש מעניין.
מה מי וכו'...?
גם לגבי האתגרים...
רק מנהלי הפורומים מעלים נושאים לכתיבה?

 

[תמר בר אילן]

נראה שעל-פי מונולוגים
גם הגילאים יתגלו פה,
אא''כ יסופר בסיפור דמיוני.
כי כשרבין נרצח... אלו רגעים שאינני זוכרת אותם כלל. משום-מה.

אפשר לכתוב גם על נושא ''אם אני הייתי שם''
או ''הדבר שלא עשיתי'' או ''מה שלעולם לא אעשה''
עם אופציה לאליגוריה ולדמיון.
כאן המקום לסימן שאלה ותשובה.
!?

 

[אבימי]

שלום וברכה
אני מצטרפת חדשה!
אשמח שתסבירו לי... הכל נראה כאן ממש מעניין.
מה מי וכו'...?
גם לגבי האתגרים...
רק מנהלי הפורומים מעלים נושאים לכתיבה?

ברוכה הבאה.
אפשר ורצוי להעלות קטעי כתיבה בכל נושא וסגנון שיעלה על לבך - ובתנאי שהנך נכונה לביקורת לעתים נוקבת. לעולם לא פוגענית, נשתדל לשמור על זה.
ישנם מסגנות בתוך הקהילה של אתגרים בנושאים מסוימים - חלקם מועלים על ידי המנהלים, חלקם על ידי זוכי האתגר הקודם.
בהצלחה.

 

[מ"ם]

גשם של אטומים

גם היום אני יורדת למטה עם יוסף, אמא מציצה מאחת המרפסות ולא מרשה להתרחק ממקום בו היא יכולה לראות אותנו.
(הכי רחוק שברחתי בלי רשות זה לצד השני של הבניין מול הכלבו "מינסק".)
אנו מתחרים על עליה בסולם המתעקל כשלפתע נשמע קולה ההיסטרי של אמא: "עלו מהר הביתה".
-"אבל ירדנו רק עכשיו."
-"לא. לא עלו מיד, מתחיל לרדת גשם."
"גשם?" אני מושכת בכתפי.
מזג האוויר נעים, מרחוק נראו עננים כבדים, אך עד שיגיעו.. ובכלל מי פוחד מגשם?
למרות ההיגיון במחשבותיי מדדה יחד עם יוסף בחזרה לעבר הקומה החמישית.
בבית אמא מספרת שקרה משהו מסוכן, היא עצמה לא יודעת מה בדיוק, אך העננים שמגיעים מורעלים ואסור להימצא בסביבה.
במשך כמה ימים ישבנו בבית.
שמענו את כל התקליטים,
קראנו את כל הספרים,
הדבקנו את האף אל החלון והבטנו במטבי קינאה בחברינו שקראו לנו מבחוץ.
אך נשארנו בבית.
רק אחרי זמן נודעו לנו ממידי האסון.

הכור האטוס הענק של צ'רנוביל התפוצץ.
באותו הבוקר האזינו הורי בסתר לרדיו המזרח גרמני שם הכריזו יש התגלה זיהום נוראי באויר. ההורים חשדו מיד כי קרה משהו בבית המועצות, אך לא מודיעים לכלל הציבור. כי ברית המועצות היא,כמובן גן עדן עלי אדמות ויש בה רק טוב.
ריגה שבלטביה אמנם רחוקה אלפי קילומטרים מצ'רנוביל האוקראינית אך חששם של הורי לא היה חשש שווא והעננים אכן הכילו טיפות רדיו אקטיביות.
חיינו על הכלל כי אסור לסמוך על הנאמר בחדשות או שמועות, תמיד חיפשנו מקור יותר מהימן או את הנאמר בין השורות של ה"פראבדה"...

האסון הוסתר אפילו מתושבי העיר צ'רנובל עצמה פינו אותם באיחור ניכר, בערים סמוכות המשיכו לחיות כרגיל ולהתמודד עוד עשרות שנים אחר כך עם מחלות משונות וולדים מעוותים ומקרי מוות רבים "ללא סיבה".
עד היום גדלים במקום ירקות ענקיים רדיואקטיביים.

ומי יודע עד מתי הרשלנות אחראי הכור תמשיך להשפיע על כל האזור כולו....

אין איזו פואנטה מצחיקה לסיום, אההמ.. פשוט לא מצאתי.
אתכם הסליחה.

אחד המיוחדים!
לוקח את הקורא למקום אחר, אווירה אחרת. כמעט פלנטה אחרת.
והכל אמיתי.

דומני שהאירוע הזה, גם עבור כל הנוכחים כאן שכבר היו אז בעולם, עדיין נתפס כמשהו רחוק וחסר השפעה ממשית עבורנו - למרות שהוא אכן אירוע "גדול", בוודאי לא פחות מרצח רבין...

תודה.

 

[מ"ם]

הנה אני, הייתי שם.
מהצפון המרוחקת אל ירושלים.
לא מצהלות, לא חוברת לשמחה.
אחר. לא עוטף. מנוכר.
ה'אישי', השייך, נראה כי רק מאוויו של הקטן.
ובירושלמים- כמה חיכוך. כמה שנינות. כמה זיהוי למרחק יש בהם.
ואני, גם כמחוברת באמונה, כמדברת גלויות לה'-שונה בעיניהם?
מבטים של אולי כחגבים?
כך התחלתי את אותה השנה. השנה הראשונה מחוץ לכתליהם של מוסדות החינוך, השנה בה יצאתי להביא את לחמי. השנה הזו שלא מרנינה את ליבי לחזור לירושלים.
אבל השנה הזו הפגישה אותי עם התמונות מהעיתון. החוויות. ההמוניות המלהיבה את המתיירים בירושלים.

***​

צעדתי ברגליי תחנות שלמות בשל חסימת הכביש. כמה גאה הייתי לדעת סמאותייך, ירושלים. על-אף הקווים השונים, השכונות האחרות אליהן הגעתי. הצלחתי לנתב עצמי אל המולה.
המולה? מזמינים אותי לשקט - - - -

גאוות יחידה.
עת מפצחת הדממה את השיא. גם כשיושבייך התגוררו במעמקי אדמה בפחד-טילי, לא נרשמה אוקטבה שכזו.
ואני רואה אותם. במגוון צבעי הקשת ובצבע מפוספס, במדים, בעגלות. בזקנים ובנערים. התקבצו זה עם זה לשאול: מי הוא זה ואיזה הוא ? זו פגיעה בתורת חיינו!
מי הוא לא פחדן, אמיץ. נועז! חצוף!!!
ובכעס התמלמל פסוק.
וקנאת ה' צרופה בהם.
ועולם צופה דרוך לראות, להראות. על 'עולם שלנו', כמנהגו נוהג. באורח פלא מפתיע. במחשבות אחרות, בדבקות. במלחמה... איפה המלחמה?
מלחמה בשקט. בכוחן של מילים.
נהניתי להידחף. לראות עד כמה רחוק אני מסוגלת להגיע. ולא הגעתי.
תמר איש שלום? הו, הו! תמר גם אני, נעים מאוד. אבל, לא.
אני לא וגם היא לאו, קיבלנו היום צו. לא להסכים לראיון. להשקיע בקיבול תפילות, בשעת הרצון הגדולה.
חשתי בתחושה הענקית המייחדת אותנו, דור מדהים, המתמודד עם אותם הדברים הפשוטים. ומקשה ומגיע לפסגות. לחיבור אמיתי.
שעה וחצי. זה נגמר. והכל התפזר מהר מלעומת שבא.
אף אחד לא הפר. אף אחד לא געה.
גם ציפור לא צייץ, וגם ירושלים.
והעם שהאמין לצהלה ושמחה, תמיד יזכור השעה.
ואני בפרט אוכל להצביע על חלק מכובד בפסיפס העם
הנה הקובץ, מהמצלמה שלי. אני יכולה לומר: הנה, אני, הייתי שם.

מיוחד.

התחלה ברף גבוה!
אם זו הקפיצה למים, מה יהיה בעומק האוקיינוס?...

אהבתי את התובנה על הירושלמים בתחילת הדרך, תרתי.

 

[אשר שרבר]

יצאתי זקן

 

[מ"ם]

כל יום הוא בבחינת 'גדול מקודמו'.
המבט, משנה זאת. או המאורעות.
נהניתי מהמבט של הכתיבה. יום שיגרתי אפילו כועס, ואולי הוא שונה מקודמו. ולא 'התכוננו' אליו.
זהו שהוכתר גם לאנשי אמונה שאבדו.
חכם לב יקח מצות.

תודה.

התכוונתי בעיקר להדגיש את זה שישנתי כמו פגר בזמן שמאות אלפי אנשים הגיעו מכל הארץ להלוויה שנערכה מתחת חלון ביתי. היה עוד קטע באמצע שהדגיש זאת יותר אבל נשמט משום מה, וכבר מאוחר מלערוך. שמא בסיוע המנהלים מתישהו.

 

[תמר בר אילן]

רעיון:
סיפור הוא סוגה עם עלילה. הפעם לא נדרש מאיתנו ז'אנר מסויים.
הנטייה למקום העצוב המסובך, היא לגיטימית וטבעית ומעולה.
אבל,
סתם יהיה מעניין לקרוא ממבט שמח, חיובי וטוב
המשיב לשאלה: 'איפה הייתי כש..."
מה אתם אומרים?

 

[תמר בר אילן]

יצאתי זקן

חחח!
זה נאמר לכיוון טוב מאוד.
רק בבחינת הטובים משתבחים עם השנים.

 

[מ"ם]

יצאתי זקן

יצאת זה שקנה חכמה...

יפה מאוד מאוד.
אין ספק שרגעים כאלו מעצבים את אישיות האדם.

 

[מ"ם]

אף פעם לא הסתדרתי עם עמינתן, תמיד הוא גדול כזה, ולא מתייחס. כל הזמן הוא צוחק עלי שאני נמוך, ושאני לא עוזר מספיק לאמא, ותמיד תמיד, יש לו הערות מציקות, 'אתה לא מספיק משתדל' 'אתה לא מספיק רוצה'.

ואפשר לחשוב שהוא יותר טוב, עם הוא היה עובר את מה שאני עברתי, בודאי היה מעריך אותי יותר. שלא לדבר, על הבלגאן שהולך פה בחוץ, מזל שמצאתי לי כמה דקות לכתוב קצת, אבל כולם מרגישים את זה באויר, כולם יודעים שזה עומד לקרות, יש כבר את הריח הנכון, והשמים כבר התקדרו, הכל מוכן, אבל אף אחד לא אומר כלום, כולם שותקים ביראה, שהרב יורה מה לעשות, עם כן ללכת או לא ללכת. לקחת או לא לקחת. לרוץ או לא.

שמעתי שיש מקומות רחוקים שיורד שם מים מהשמים, ואווו! אף פעם לא ראיתי דבר כזה, איזה כיף לקפוץ במים, להתרטב. להתרענן. חבל שלכאן העננים לא מגיעים, נשארנו רק עם הרבה שמש והמון חול בעיניים. אבל אוטוטו יוצאים מפה, כולם יודעים אז זה. אני מקוה שבמקום החדש שנגיע ירד גשם,

'עמירם, מה אתה חולם?' צעק עמינתן, 'קח ת'בצק, יוצאים'.

גאנץ גוט.
הרעיון לקחת את זה למקום שאכן היינו בו, בכל דור ודור חייב לראות עצמו... יפה.