אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

מוז'יניקית

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
#11 חטיפים
מכירים את הרגע הזה שבו אתם מחפשים חטיף בארון המטבח בשתיים בלילה, כאילו החיים שלכם תלויים בזה? אתם עומדים שם, מול הדלת הפתוחה, כמו הארכיאולוג שמחפש אוצרות של ממלכה נכחדת. ואז, ממש כשאתם מתחילים להתייאש מנבירה ביד עייפה בתכולה הלא ברורה, אתם מוצאים את שקית החטיפים האבודה מתחת לערימה של קופסאות פסטה. אתם לוקחים נשימה עמוקה, פותחים אותה – וכמעט פורצים בבכי כשאתם מגלים שיש שם רק חבילת מסטיקים. אבל גם זה משהו, אז אתם מנסים לשכנע את עצמכם שזה מספיק. "מסטיק עבש הוא סוג של חטיף," אתם מנסים להרגיע את הבטן המופרעת ואת המוח שדורש חגיגת טעמים של מתוק/מלוח/חמוץ/חריף. אתם לוקחים את החבילה הקטנה בחרדת קודש, כאילו כל מסטיק הוא יהלום. וכשאיכשהו החבילה מתרוקנת מיושביה, אתם מתרצים: "מחר נקנה חטיפים חדשים.". אבל עמוק בפנים, אתם יודעים שמחר תכולת הארון תישאר אותו דבר, בדיוק מינוס חבילת המסטיקים האומללה, והכל יחזור על עצמו מהתחלה.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
11# -חטיפים.

למה אתגר על החטיף המלוח,

ולא על הממתק המתוק?

לא, זו לא אנחה של אי קורת רוח,

גם לא שאלה בצחוק.


נכון שזה מגרה את בלוטות הטעם,

נכון שזה מזכיר את המלח של פעם.

אבל בסוף,

נשאר רק מלוח בפה, וצמא.


עברה היא טעימה, מגרה כחטיף,

אבל יש עולם הבא, זאת אומר ולא אוסיף.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
12# -שלט.

(שכחו לנקד,

אנצל כדי ללהג ולרקד.).


על שָלט לוחצים,

על שֶלט מסתכלים.

שָלט אפשר להחזיק ביד אחת בלבד,

תנסו את זה עם שֶלט, זה יהיה כמו להיזכר מה כתבתם ביום של 'נווד'.


מכנה משותף:

אין מכנה.

וזה המסר (שאני תמיד דוחף איכשהו...).

גם אם אין חיבור,

גם אם יש ריחוק.

גם אם בשָלט שלכם חסרות בטריות,

גם אם השֶלט שלכם מחוק ומטושטש.

תמיד תזכרו שיהיה שם מישהו למעלה בשבילכם. זה שפורס לכם כל פעם שֶלט שזועק 'תפנו אלי'.

זה שלוחץ על השָלט.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
#שלט

מדובר על שלט לדלת
אולי בכלל שלט למזגן
ואולי מישהו שהיה בעבר שליט
ששלט על כל האזור
ואז התפטר מתפקידו

והמילה הזאת הקטנה
שנכתבה בלי ניקוד
יכולה לבלבל נורא
אבל מנגד ליצור
עולמות חדשים
 

-Frida-

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
#שַׁלָּט

אִם חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֶפְשָׁר פָּשׁוּט
לִלְחוֹץ עַל כַּפְתּוֹר
לִגְרוֹם לִי לִפְתּוֹר
כָּל בְּעָיָה
כָּל מֶזֶג
יִתְחַמֵּם אוֹ יוּקְפָּא
אִם חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֲנִי
מְכוֹנָה
הִיא מְקוּלְקֶלֶת
אַחֶרֶת מָה הֵם הַמַּיִם שֶׁאֲנִי
מַזִּילָה עַל
הָרִצְפָּה.
 

חני גרשון

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
#12 – שלט

"אני מקנא בו", אצבעותיו של חזקי מלטפות את השלט שלפני רגעים ספורים נחלץ מתוך עטיפה עבה וכתומה.

מה יש לקנא בשלט???

רבקי משכה בכתפיה והחליפה עיניים מתגלגלות עם אסתר. שוב פעם חזקי עם השטויות שלו.

"בפעם הקודמת זה היה איש הפלימוביל הלבוש כולו לבן, ובפעם שלפני כן – הצוללת שבמוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה", אסתר לחשה אחרי שהן יצאו מהסלון. "מה יש לו? מה זה השטויות האלו? אפשר לחשוב שהוא בן חמש".

רבקי פתחה את דלת חדרן, מעקמת את אפה מול הבלגן הבלתי אפשרי. "לא ברור איך יש לו כל כך הרבה חברים", המשיכה לקטר על האח בן השתים עשרה הגדול ממנה בשנתיים.

מבטה החודר של חני מעם המכתבייה נקב אותן. "אתן לא עוד פעם מדברות על חזקי, נכון?"

הסומק שפרח על לחייה של אסתר השיב במקומה, מצמית אותה למשקוף. רבקי משכה שוב בכתפיה בחוסר עניין. "הוא אומר שטויות. בעיה שלו".

"ועל לשון הרע אף פעם לא שמעתן, הא?" חני התרוממה מהמכתבייה בזעף ויצאה מהחדר. כתפיה של אסתר השתוחחו. אבל רבקי פלטה צחקוק משועשע והתיישבה על הרצפה, ליד הפאזל. "יאללה, אולי נוכל לגמור את זה היום".

אסתר נשארה לעמוד על יד הדלת. "אין לי כוח", מלמלה בסוף, ויצאה אל הסלון. שומעת את קולה של חני, שואל על המשפט התמוה שאמר.

"אני מקנא בשלט הזה", חזקי הסביר בקול בטוח, קול שכמעט לא יצא ממנו בבית. "כי הוא טס בכל כך הרבה ארצות. ראה המון אנשים, תרבויות, הרגיש איך זה להיות מועבר על מסוע ואיך זה להיות מונח ליד בית של מישהו זר, לבד. הוא למד כל כך הרבה, חווה מלא רגשות מאז אבא ואמא הזמינו אותו מסין. אז אני מקנא בו".

חני הרימה את עיניה בנזיפה ברורה לכיוון אסתר. מישהו כאן יותר חכם מכולם.

שפתיה של אסתר הלבינו כששיניה לחצו עליהן בחוזקה. לא פלא בכלל שיש לו חברים. כשמקשיבים לו, הוא מקבל בטחון. רבקי והיא הפסידו את אח שלהן בגלל הביקורת. הלעג.

היא חצתה את החדר באיטיות לא אופיינית, מתכופפת על יד השלט הנח בתמימות על השולחן. "חזקי, אתה יכול ללמד אותי מה עוד השלט הזה הרגיש?"

חזקי התכווץ באוטומט, אבל ידה המעודדת של חני שנחה על כתפו הרגיעה אותו. "כן", אמר בהיסוס, מלטף את האנטנה באצבע המורה שלו. "הוא ראה גם איחוד בין אח לאחות. רק חבל שהוא לא מבין את המשמעות של זה. הלוואי שהייתי יכול להיות כמו השלט. לעוף רחוק, לראות כל כך הרבה. אבל להיות חזקי, להרגיש באמת. להבין".
 

אנדרומדה

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
תְּלוּ לִי שֶׁלֶט עַל עַצְמִי

אֶחָד עַל גַּב,

שֶׁלֹּא אוּכַל לִרְאוֹת

אֶחָד עַל מֵצַח,

כָּזֶה שֶׁאֶרְאֶה מִתּוֹךְ זְגוּגִית מְכוֹנִיּוֹת

תְּלוּ לִי שֶׁלֶט עַל עַצְמִי

סַפְּרוּ בּוֹ מִי אֲנִי

וּמָה

אוּלַי תַּעֲנוּ לִי עַל שְׁאֵלָה שֶׁחָפְרָה בִּי כְּבָר יָמִים

חִפְּשָׂה מוֹצָא אוֹ קָצֶה

וַעֲדַיִן לֹא מָצְאָה עַצְמָהּ



אָז סַפְּרוּ לִי אַתֶּם

עָלַי.
 

הנשר הקטן

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
#שלט

-"טוב, אז על מה צריך לכתוב היום?"

-"על שלט".

-"מה שלט?"

-"איפה הבעיה?"

-"מה אני אמור לכתוב על שלט? מסר לאומה? קמפיין? הבטחות בחירות?"

-"לא לכתוב על שלט!"

-"אז מה כן?"

-"לכתוב על שלט".

-"אוקיי, זה לא שלא הבנתי אותך, פשוט לא הבנתי אותך".

-"סורי, לא לנסח איזשהי כתובת לכתוב על שלט, אלא על המילה 'שלט', לאן היא לוקחת אותך".

-"אה, ומי אמר שמדובר על שלט חוצות ולא על שלט של מזגן לדוגמא?"

-"מי אמר באמת?"
 

מוז'יניקית

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
#שָלט
"יא עבֵּד, בסך הכל צריך ללחוץ פה ואז אתה כבר עם מוחמד בגן עדן", קולו של מוסא רך וברור, ועבד מהנהן.

"ככה תסיים את החיים שלך עם משמעות. ה18 שנים שחיית בעולם הזה לא יבוזבזו לשווא. וכשמוחמד יראה כמה כופרים שלחת לגיהנום בלחיצת כפתור קטנה- הוא ידחוף לך בקלאוות לפה ויכין לך כיסא מכובד לידו", מבטיח גם המחויט, שעבד אינו יודע את שמו.

"אז הכל בעצם זה רק ללחוץ בכפתור של השלט", עבד חוזר, מעכל את המידע המסובך מעט למוחו האיטי.

"בדיוק", מאשר מוסא, והמחויט מהנהן בשביעות רצון. "עוד שבוע אתה תככב בתקשורת של הציונים".

רגע, משהו פה לא מובן לו.

"אהה... מוסא, יש לי שאלה", אומר עבד בהיסוס.

"בטח, יא עבד, מה שאלתך?", הטון שלו קצת חסר סבלנות.

"אם כל הרעיון זה הכפתור שבשלט- אז למה צריך את החגורה המסורבלת והכבדה הזאת??"
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
13#- אופק.

מי אמר שאל האופק צריך להביט.

מי אמר שאותו צריך לראות.

אם בן אדם יהיה עסוק בלהביט אל האופק כל היום,

בסופו של דבר, הוא לא יעשה דבר.

אל הנשקף באופק צריך לשאוף להגיע.

אל התכלית, אל העיקר, אל המכריע.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
#אופק
היא בדרך כלל אוהבת את המשרד שלה.
מקום שקט ורגוע, נקי ומסודר.
אבל יש שתי תקופות בשנה בהן היא מחכה לסיים את העבודה, לכבות את האור במשרד ולעוף ממנו כמה שיותר מהר.
התקופות האלו נקראות בפי כל 'ביקורת פתע כאילו פתע כי ידענו עליה מראש' או בקיצור - בפכפ.
כשמגיעה תקופת הבפכפ, השולחן המשרדי מתכסה בים של דפים, חול של סיכות משרדיות ומאות מדוזות של שמרדפים.
ובתוך כל הסערה הזו, היא נמצאת על ספינה בעלת חור בקרקעית של חוסר שעות שינה, והיא צריכה לתפקד, לדייק ולשוט בצורה הכי בטוחה.
אחרי ימים של שייט מזעזע בתוך ספינה טובעת, היא פתאום מצליחה לראות את האופק, את החוף החמים והנעים שמחכה לה בסוף ההפלגה.
בזהירות היא מחזיקה את הדוח החצי שנתי, מפחדת שהחוף הזה יהיה חם מידי, יותר ממה שרצתה.
אבל כשהיא רואה שהדוח תקין לגמרי, היא יוצאת מהמשרד והולכת לקנות שייק פירות בתוך קוקוס חצוי, כפיצוי על ההפלגה הנוראית.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

#אופק

הוא לא רואה את האופק. יהונתן מהופנט, אביעזר מסביר משהו בהתלהבות, וזה מקשה עליו. הראש שלו כבר כואב. נושם עמוקות את הריח המלוח ורחש הגלים, ונושם שוב. רוח קלה מניעה את פיאותיו, והוא שומט את עצמו על החול הרך, חופן באצבעותיו גרגירים חמימים.

הוא לא מתחרט שהלך איתם. הוא ממש לא מתחרט. אפילו שמולו רק גוש כחול ועצום, וכתמים מטושטשים שאמורים להיות יהונתן ואביעזר. טעם מר עולה בפיו, והוא מחניק אנחה. הוא שמח שהלך, ואמא גם. אבל אבא... הוא לא שמח איתו, בכלל. הוא נושם את זה כל יום מחדש, את הקמט הדק שעולה במצח, שומע את האנחות הנסתרות, וזה מר.

הוא רוצה להגיד לאבא, שלא ידאג. שהים הזה, הגדול, מאופק לאופק, הוא לא רק נראה, אלא גם נשמע, ומרגיש, ויש לו גם טעם, מלוח כזה. וזה בסדר, והוא מדהים גם עם טעם מלוח וראיה מטושטשת.
הוא רוצה להגיד לו, שיש לו המון אופקים. כל כך הרבה אופקים טמונים בו, שאבא לא רואה בכלל!
הוא רוצה להגיד. המילים תוססות בו, לא נותנות מנוח. אולי פעם הוא יגיד, באמת.

הרוח מלטפת אותו שוב, והכתמים המטושטשים מתקרבים אליו, מקבלים מראה ופנים. הוא הצטרף היום ליהונתן ואביעזר, ויבוא איתם גם בפעם הבאה.
לא מוותר על שום אופק.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
14# - לנדוד.

לנדוד, לזוז, לנוע,

ללכת רחוק, להישאר קרוב.

גם אם המצב גרוע,

תאמין, תדע, בסוף יבוא הטוב.

ואני נודד,

הולך מכאן.

עובר דרך, מתמודד,

מקווה שאחזור בזמן.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
17# - יומן.

ניבא ולא ידע מה ניבא.

יומן הוא כמו ספר הדרכה,

ומכיוון שזה נמחק,

כנראה שלא אכתוב את הקטע הנ"ל שוב.

אבל ביומן כותבים דברים אישיים, לעצמי.

ספר הדרכה הוא לכלל הציבור.


היומן שלי, מלא מחיקות. כתיבות. עוד מחיקות.

והלב מתרוקן מכבדו. מתמלא. מתרוקן. יותר טוב עכשיו.

לפרוק רגשות, גם אם זה ליומן, תמיד יכול לעזור.

ומי יודע, אולי בעתיד תוציאו אוטוביוגרפיה....
 

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
#יומן
בס'ד
כמו בספורים,
עמוק במרתף- מאחורי
המזוודות הישנות מצאתי אותו...
קוראת במתח!
"שלום לכם אני יומני החדש."
סוף סוף מגשימה חלום
כותבת יומן,
לא סתם יומן, "יומן חיים".
הוא כרוך בעור ויש לו מנעול ומפתח קטנטן,
ואוי! למי שיעין להציץ בסודות הכמוסים של חיי...
אני מדפדפת במהירות, לא נתקלת במשהו מרתק.
הכל: "יצאתי ובאתי והלכתי וחזרתי"...
כנראה חיי היו שגרתיים,
אבל עד כדי כך משעממים?
מה הפלא שכל יומן החיים חי כשלושה שבועות. שבק חיים ונעזב כאן מאחורי המזוודות המרופטות.
נזכרת... שתכננתי לתחבו לבקבוק פקוק ולשלחו ללב ים...
כדי שברוב ימים ימצאוהו.
ויאמרו ברוב פליאה...

מיהי הילדה הזו?
באיזו מאה היא חי'ה?
באיזו עיר? באיזו ארץ?
יחקרו ארכאולוגים
ייתפלספו...
ולבסוף יגיעו למסקנה
מדהימה
הרי לפניכם יומנה של ילדה משעממת נורא...
מן המאה שעברה חחח.
 
נערך לאחרונה ב:

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
#יומן



זה קשה לכתוב יומן.
פעם פעם ניסיתי לכתוב, אבל לא החזקתי מעמד יותר משלושה ימים.
וגם עכשיו, קשה לכתוב על יומן.
לכן - אני לא אכתוב כלום, אשאיר שורות ריקות, בדיוק כמו מה שקרה לי ביומן ההוא, שבטח מעלה אבק באיזושהי פינה בבית.

אז, יומי היקר:
_______________________________
_______________________________
_______________________________
_______________________________
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
#לנהוג

יש קטע כזה של אנשים שלומדים נהיגה, עושים רישיון או לומדים לתאוריה.
הקטע הוא שפתאום כאילו מישהו האיר את עיניהם והם מרגישים בנוח להעיר לסביבה.
היי בחור, תזהר - הנה תמרור, הם צועקים. והבחור? ראה, הסתכל במבט מוזר על המעצבן התורן וחוזר לענייניו.
כך כל יומו של לומד הרישיון, מאיר את עיניו ומעיר לאחרים. כל זה עד שהוא בעצמו ותיק ונוסע בכביש כאחד האדם, או אז - אין יותר תמרורים, ואת הכללים תשאיר למתלמדים.
עד שעולה אליו טרמפיסט וצועק לו, היי בחור, תזהר - הנה תמרור.
 

לגדול נכון

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"לרכס"? שאלתי את המאזדה השחורה עם ההוא שישב בפנים.
"לא, אני מגיע לרמת שלמה" ענה בהשלמה ושם גז.
באסה.
הלך לי הטרמפ על משחקי מילים.
או כינויי מילים.
או איך שלא קוראים לזה.

לא תמיד ידעתי לכנות.
למשל כשקראו לנחום הקטן "נוחי פצלוחי", הייתי נגד.
היום? לא רואה בעין.
מכנה על ימין ועל שמאל כאילו אין מחרתיים.
פעם לרמת שלמה קורא רכס, ופעם הפוך.
או "מכנה" אותה רכס.
או איך שלא מכנים את זה.

ידעתי לראות תמיד את הטוב,
היום? תופתעו: את הרע.
גם.
רק קצת.
אבל אני לא ממש קורא לזה רע.
זה מין כזה "ישתפר" שכזה,
כמו הכינוי של השכונה הזו שחייב להשתדרג כבר.
או להימחק.
או איך שלא תעלימו כבר את ה"רכס" הזה.
כי אני רוצה טרמפ!
הי!!
אני תקוע כאן בצומת של ה...
או איך שלא תקראו לזה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  101  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה