אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[אוראל סולטן]

#5 - משקפת.

מסתכל, מתבונן או מביט,

'זה משקפת, טלסקופ הוא בשביל שביט!'

שתי עיני על שתי הגלילים,

אלה של הברזל, המעולים.

מחזיק בידי, מביט למרחק,

נוף טהור, אוויר מזוקק.

לפעמים צריך לראות לרחוק,

כדי להבין, שבשביל להביט למרחק, לא צריך לדחוק.

 

[מאושרת;)]

#משקפת#
אם רק היו נותנים לי גישה,
צינור לעקיפה.
לא ביקשתי להיות,
רק להציץ.
לטעת תקווה ,
לראות איך
אור מציץ.
אם רק היו נותנים לי שיטה,
למקד מטרה.
לא בקשתי לעשות,
רק ללמוד.
לדעת כיוון,
לראות איך
תכלית חיים.

אם רק היו נותנים -
משקפת.
הרבה עבודה הייתה נחסכת.
ואז -
תהיי משכורתה שלמה .
[ושלי מה יהיה עליה?... ]

תודה על המשקפת לקטעים מובחרים.. ואוו, געגועים לאתגרים משמנים....

 

[מוז'יניקית]

#5 משָקֶפֶת
כמה חפץ דומם יכול להכאיב?

לא, שום דבר לא שרט אותי או פצע אותי במובן הפיזי.

נושמת נשימה עמוקה, פוקחת חריצי עיניים, ומייד סוגרת.

לא מסוגלת להסתכל, להחזיר מבט.

הבחורה הזאת, שעומדת ומשקיפה עליי דומה לי כל כך. דומה עד כדי כאב.

זה רק החצ'קונים האלו והפצעונים וה...

אבל זאת לא אני האמיתית. באמת.

לא יכולה כבר.

אני מציצה שוב בשפתיים נשוכות ,ובורחת משם, נחושה להפסיק את המזוכיסטיות הטהורה.

מביטה באיבה על המראה הגדולה, החלקה, שריקה עכשיו מכל דמות.

'הי, ילדה', משהו קורא לי מבפנים. 'זאת באמת לא את, הבחורה המחוצ'קנת הזאת. זה לא מה שמשקף אותך. יש בך המון טוב. פנימי, אמיתי'.

רוצה כל כך להאמין, להקשיב לעצמי.

לאט אני קמה מספת הנוער, ובתנועה מהירה נכנסת לשדה הראיה של עצמי. לא השתניתי בדקה האחרונה, כך מגלה לי המראה, משקפת את בבואתי.

אבל משהו אחר, כנה, עשה סוויץ' בפנים, גדֵל.

מלמד אותי לאהוב את עצמי.

​

 

[לגדול נכון]

6# מסלול

אם בעבר הרגשתי משהו,
היום גם זה כבר אבד.
אם הייתי אוהב מישהו,
ליבי שכל אותו. אני כבר לבד.
חלול,
נפול.
זה המסלול.
של הרמת האהבה העצמית לשחקים,
עובר לתלות משוגעת בפידבקים.
בלימה שאוחזת בחוט את הלב,
קטיעה, נפילה, שכול של הלב.
אכול,
נבול,
זהו מסלול
של כל התמימים שחשבו שיוכלו,
שעלו על כיוון שהוכתב ופישלו,
חבריהם חיצי כיוון ולא הם עצמם,
מצביעים על מודל, שוכחים את מקומם.
התקול,
הכבול,
זהו מסלול,
של מי שצריך קצת חישוב מחדש,
לחפש משמעות בלי מודל מקודש.
לחבור לעצמי ולמצוא אהבה,
לטפס על ההר של עולם המחשבה.
התלול,
הצלול,
חשוון של אלול.

מסלול.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

# מסלול

הוא נכנס ואני כועסת.

זו לא הפעם הראשונה שהוא חוזר בשעה הזאת, אבל הפעם כעסתי, ממש.

"לא יעזור לי לקנות בגדים, לא צריכה כסף!" בכיתי לו בתחילת הערב. "אני צריכה בעל. התחתנתי איתך, לא יכולה עם כל האירועים האלו. עושים לי אירוע בלב!"

והוא חזר. יופי. שתיים בלילה.

שוכבת במיטה קפוצת-אגרופים. שומעת את פסיעותיו. עוקבת איך הוא מסיר את חליפתו (המשוגעת!) ותולה אותה על המתלים. שומעת איך הוא מתנשף ונאנח קלות (אולי מרגיש את העומס שמפוצץ כאן?). פותח את המקרר, פעמיים. נאנח שוב.

ופתאום הקשבתי, רק הקשבתי.

ושמעתי.

את הלב שלו. ראיתי איש, לא זמר.

הבחנתי בלב שלו, שמיובש, שכמֵה כל כך.

פתאום שמעתי את הפעימות, את הקצב העצוב.



מכניסה רגל לכפכף, קמה חרש.

"נראה שעשית מסלול רציני הערב"... הוא התבונן בי בחיוך נבוך.

"זה היה קשה", בכיתי, "אבל הגעתי ליעד".



שלוש בלילה.

איש ואישה, זמר ואשת-זמר.

אור זרקורים פורץ מעיניי, שוטף אותו לראשונה על הבמה הכי משמעותית בעולם.

פרסמתי גם בנפרד - ההשראה מהאתגר היומי.
https://www.prog.co.il/threads/זרקורים-של-אמת-או-מאחורי-הזַמר.1016112/

 

[אוראל סולטן]

#6 - מסלול.

האיש הלך בדרך. בשביל.

(על מה הוא הלך, הקטנצ'יק הזה?

חושב, חושב, חושב, חושב.

ואז זה עולה לי.).

האיש הלך במסלול.

כל איש הולך במסלול.

במסלול שה' טווה וריצף במיוחד בשבילו.

וכל ירידה היא לצורך עליה.

וכל עלייה, יהי רצון שתהיה לצורך עלייה.

(בנינו, הסיפור על המחשבות לא קרה. כתבתי את זה רק בשביל האתגר...

אה, זה כבר היה ברור לכם מהשורה הראשונה?

לא משנה, אין לי זמן עכשיו.

אני יוצא למסלול שלי.).