אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
8# - טיול.

כך זה אצלנו לפני הטיול,

מתווכחים לפני כל מסלול:

"להמשיך לטייל!"

- "להפסיק לטייל!"

"לראות את הנוף!"

- "לשיר בקול שקורע את עור התוף!"

"לישון, שיהיה לנו כוח לעשות חיל!"

- "לעשות קומזיץ באישון ליל!"

אבל בינינו, לא משנים כל הוויכוחים,

העיקר שבסוף כולם יצאו שמחים.


נ.ב: מישהו יודע למה כמעט כל המילים קשורות באופן כלשהו ליציאה מהבית אל החוץ?
 

חני גרשון

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
#8 – טיול

הוא לא זוכר אף טיול שהיה לו.

למען האמת, הוא לא היה נער של טיולים. ולא בגלל שהוא לא אהב את הארץ, ממש לא. או את הנוף.

אבל את הטיול של כיתה ח הוא לא יכל לשכוח.

כפרס לתלמידים הטובים ביותר לקחו אותם לנגב, לסנפיר הגדול. מסלול ארוך, יפהפה, וממריץ. הוא לא היה צריך אפילו להתאמץ כדי להיות התלמיד הטוב ביותר – ולא שזה גרם לכך שחבריו יאהבו אותו.

להפך, הם רק ראו בהצלחתו אמצעי לצחוק עליו. לאמלל אותו.

הוא בכלל לא רצה לצאת לטיול עם חברים-לא חבריים כמו שהיו לו. אבל ההורים שלו אז עוד ניסו לדחוף אותו, והוא כמובן לא יכל להתנגד.

אז הוא הלך.

ישב במושב הקדמי, לבד, מעיין בספר שהגניב לתיק במקום הממתקים שאמא הכניסה לו. שומע את הצחוק, האקשן, המצב שהולך בסוף המיני-ואן. אקשן שהוא לא שייך אליו. החבר'ה שזכו בפרס היו טובים, לא מאלו שצוחקים עליו. אבל אפילו לא אחד מהם חשב להתייחס אליו.

המסלול החל. החום לא היה נורא, הנוף עוצר נשימה, אבל הוא לא נשם בכלל. כאב לו מידי. הרגיש מרוסק, נטול זכות קיום. לא היה לו דבר לעשות מלבד להקשיב לרבה המסביר בהתלהבות על מחזור החיים בטבע, ועל כך שלכל יצור תפקיד חיוני בבריאה.

השביל התפתל הלאה, אינסופי. הוא לא רצה לחשוב על כמה שהוא אומלל. רחמים עצמיים לא מביאים לשום מקום. אז הוא חשב על דבריו האחרונים של הרבה.

לכל יצור של הבורא יש תפקיד חיוני. הם נבראו לתת, להעניק, להמשיך את החיות ואת קיום העולם. הם כולם עבדי ד', מרכינים ראש ונשמעים ליוצרם.

מוחו האנליטי ממשיך לנתח את מה שעיניו רואות, עד שלפתע נופל לו האסימון. מה קרא ב'אגרות צפון' לרב הירש לפני יומיים, כשלא היה לו מה לעשות בהפסקה?

"כבד את עצמך כיציר ד'.

ולמראה השמים והארץ, נוכח המקהלה הגדולה של עבדי ד',

קרא בדחילו ורחימו גם עליך את השם המביע את יעודך בעולם:

עבד ד'!"

הוא מביט אחורה, על חבריו ההולכים יחד וצוחקים על בדיחה פנימית שהוא כמובן לא שותף לה.

עד עכשיו טעה לחשוב שהוא תלוי בהם. אבל הוא לא. הוא עבד ד', יהודי שיוצר העולם סומך עליו שיהיה סמל ומופת לאנושות כולה.

זה לא לקח לו יום אחד, וגם לא יומיים, כדי להטמיע את המסקנה הזאת בדמו.

אבל את הטיול הזה, את השמיים והאדמת הנגב, הוא לא ישכח לעולם.
 

שירת הכוכבים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
8# טיול

טיול זה לצאת מהבית אל מקום אחר.
זה לפסוע בנחת בטבע. זה להתרוצץ בין מתקניו של הפארק. זה לרוץ על דשא ירוק.
אפשר גם לשוט על סירה בנחת, או להשיט אותה בעצמך.
ניתן להביא חטיפים, רק צריך להיזהר מבחילה.
טיול.
אז איזה טיול לבחור?
הם ישבו במרפסת, דנים בשקט.
הכי טוב לנסוע לאילת, לשלושה ימים לפחות. בעצם עדיף בחו"ל. לא, זה לא נופש, הם צריכים טיול.
אז אולי כדאי מדבר יהודה. לא, אין שם מים בכלל. עדיף לנסוע לצפון, ועל הדרך לקפוץ גם לרשב"י ולקברי צדיקים אחרים.
הכינרת יפהפייה, ואפשר לערוך שיט. גם קיאקים יש בצפון. אם כבר אז גם טיול ג'יפים, ולסיים את הכל תוך יומיים.
לא, זה יכול לצאת יקר מדי, ובכלל מסוכן בצפון. בהזדמנות אחרת, אולי.
אז לפחות לנסוע לים, לחוף הנפרד. אבל אז אי אפשר להיות כל המשפחה ביחד!
אפשר לנסוע לירושלים. כותל, סיור ברובע היהודי או במנהרות הכותל, או שניהם. אפשר לנסוע גם למערת הנטיפים- לא, עדיף שלא. אז מה כן?
רעיונות שונים עלו וירדו, בין הסמנים התקרב עד שהוא פשוט הגיע. במרפסת- הרעיונות המשיכו לעלות ולרדת.
ביום האחרון של בין הזמנים הם יצאו כל המשפחה, ברגל.
נכנסו לפארק הקרוב, והתיישבו על הדשא. "איזה כיף!" צהל בן השמונה, ורץ עם אחיו הגדול על השביל הסלול.
הם החליפו מבטים, שניהם. טוב, אולי גם זה נקרא טיול.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
9# - שמש.

שמש בזריחה,

צמחים בפריחה.

גם בחושך, גם בשחור,

בסוף תעלה, תאיר באור.

אורו של כל אחד ואחד,

יאיר כשמש באור מיוחד.

והנעלבים ואינם עולבים,

כצאת השמש בגבורתו חשובים.

וגם אם לא קל,

גם אם אתה מבולבל.

בסוף השמש תגיע,

ותעטוף אותנו בחום מנחם ומרגיע.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
# שמש
יש לי הרבה נקודות.
אבל הן לא סתם נקודות של מבחן או נקודות במבצע שאמא עשתה לי על התנהגות טובה.
יש לי נקודות אמיתיות!
כמעט כולן בצבע חום בהיר בהיר, הן נמצאות לי על הפנים ואמא אומרת שזה מה שעושה אותי למי שאני.
מי שהכי אוהבת את הנקודות שלי, היא השמש.
תמיד בקיץ היא מלטפת לי את הפנים, ובכל ליטוף נוצרות לי עוד שלוש נקודות חומחומות (חומחום זה קצת חום, כמו שירקרק זה קצת ירוק, אחותי הגדולה אומרת שאין כזה דבר, אבל לא ממש אכפת לי. אני אוהב לקרוא לנקודות חומחומות), לכן אמא אומרת לי לשים כל יום קרם הגנה, כדי שהפנים שלי לא יהפכו לעגבנייה מנוקדת.
אבא לימד אותי שלנקודות קוראים נמשים. אהבתי מאוד את השם הזה, ואמרתי לו שעכשיו הבנתי למה השמש כל כך אוהבת את הנמשים שלי.
כי פשוט שמש היא חרוז לנמש, לכן הם חברים טובים.
 
נערך לאחרונה ב:

-Frida-

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
#שמש

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁל חוֹרֶף
אַתְּ
מְצִיצָה
בֵּין עֲנָנִים
נוֹגַעַת לֹא
נוֹגַעַת
לִי
בַּפָּנִים

עָמוֹק בִּפְנִים
אֲנִי
רוֹצָה אוֹתָךְ
מְפַזֶּרֶת
נְמָשִׁים עַל לְחָיַיִם
חִיוְּורוֹת
רוֹצָה אוֹתָךְ כְּמוֹ אָז
בַּקַּיִץ
כְּשֶׁהָיִיתִי שְׁלֵמָה
יַחַד אִיתָּךְ
וְיָכוֹלְתִּי לִנְשׁוֹם.
 

הלוחשת לתווים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
הדמיות בתלת מימד
מותר קצת ניחוחות GPT?

פִּיּוּט הַשֶּׁמֶשׁ
אֵל שָׁמַיִם הֵקִים חַמָּה,
לְאוֹר הַבֹּקֶר וּלְאוֹר הָעֶרֶב.
בִּכְבוֹדוֹ הִיא זֹהַר תָּמִיד,
בְּרָקָהּ בְּתוֹךְ שָׁמַיִם חֶרֶב.

יוֹם יוֹם תַּפְעִיל אֶת פָּנֶיהָ,
מַשְׁלִיכָה זִיו לְכָל קְצֵהוֹת.
וּכְבוֹכַב מֵרוֹם בָּרוּךְ וְנֶאֱמָן,
הִיא שָׁמְרָה דְּרוֹכֶיהָ לִבְנוֹת.

אַף בְּיוֹם עֲבוֹת תַּכְסֶה פָּנֶיהָ,
וְעַם אֲבָק וְעָנָן תִּתְחַסֶּה.
אַךְ כַּלַּיְלָה עָבָר וּמַטָּרוֹ נָשַׁק,
שׁוּב תָּקוּם, כְּמוֹ בִּרְאוֹן שָׁמַיִם חֲדָשׁ.

כַּעֶבֶד הַנֶּאֱמָן לַאֲדוֹן מִן הַמָּרוֹם,
תַּעֲשֶׂה דַּרְכֶּיהָ עַד סוֹף מָרוֹם.
בְּזֹהַר שִׁפְעָהּ הוּא בָּרָא לְעוֹלָם,
וּלְעוֹלָם יִשְׁתַּבֵּחַ בְּקוֹל גָּדול וְרָם.
 

יהלום-יצירות מלוטשות

כתיבה מלטשת יצירות
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
נווד
בודד בדרכים
שנים

אבק השבילים
מסמא עיניים
דמעות יַבשו

צחיח וחם
אין אופק
ורק רוצה לסגת

ותמרור חכם קורא חרש:
כולנו נוודים
כך המתכון וזו הדרך
אל תרפה
יבוא יום ונגיע הביתה
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
10# - נווד.

לא נשאר במקום אחד,

נע מצד אל צד,

זהו הנווד.

לא, הוא לא מטייל,

הוא לא הולך להתפלל.

הוא נווד,

זהו טבעו.

ומאז קין והבל,

מסתובבים הם בעולם, כחסרי סבל.

כולנו נוודים בעולם,

מנסים למצוא משמעות.

אז שידעו כולם:

התורה היא חיינו, ואין פה מקום לטעות.
 

צביה ר.

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
#נווד

הנווד הוא אני.
תועה בין שביליו של הלב,
מחפש לי רגע של שקט.
נודד,
רועד,
מקור.
ממאמץ.
מהמון קולות מחלישים.
מועד
אל בור מלא נחשים.
מתנער
וקם
ממשיך לתעות.
לתהות
אחר השקט.
והלב רחוק
והלב עמוק
ורגליי כושלות אל תוכו.

רואה מרחוק
משכן
חלקת אלוקים.
הקולות
רחוקים ושותקים
ושקט.
ושכינה.
שומט מקל נדודים.
מוחה עקבות צעדים
ונח.
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
#נווד

היה לו ברדס גדול ומחוספס, ויולי חשב שזה מרתק.
שאר הילדים חשבו אחרת.
הם השליכו עליו אבנים וכדורי בוץ, והאיש הביט בהם במבט עצוב, עלוב, והתרחק משם בצעדים איטיים.
"למה??" יולי רץ אל המקום בו ישב הנווד, רצועת עור דהויה נזנחה שם, בין האבנים. "בגללכם הוא הלך!" דמעות נצצו בעיניו.
הם גיחכו. "יללן!" גינו אותו.
"חתולה!" צעק אחד מהם, ובענן אבק נעלמו במצוד אחר השעיר החדש. ליתר דיוק, השעירה.
יולי ליטף את פיסת העור בערגה. לרגע קט העיף מבט בבתי הכפר הקטנים, ובמשנהו התנשם כשהתרגשות ממלאת את ליבו. בעודו חובק את רצועת העור בזרועותיו הדקיקות, רץ ברגליים יחפות אל בין העצים.
"אדוני! חכה!" הדהדה צעקתו ביער הטחוב.

***

"מישהו ראה את יולי שלי?"
ילדון בהיר שיער חדל לרגע משפשוף נמרץ של רגליו "כן! הוא בכה!"
"היכן הוא?" האם לא הבינה.
הילדים התעלמו, והמשיכו לרחוץ את גפיהם ופניהם במי הנהר, כשהם מתיזים זה על זה מדי פם בקולות צחוק ומשובה.
"מרקוס, יוהנס!" אישה נוספת משכה שתי אוזניים מאדימות ושלפה שני פרצופים זועפים שהיו תחובים במי הנהר.
"איי! אמא!"
"תענו לגברת מאיו!" אמרה בתקיפות והניחה לאזניים.
"הנווד" שפשף הגדול מבין השניים את אזנו. "יולי רץ אחריו, אולי הוא רצה לשמוע עוד מסיפוריו על העולם."
"זה היה מזמ---ן!" הכריז הקטן. "ממש בבוקר!"
"והוא לא חזר?" האם בלעה את רוקה.
אמהות נוספות נראו מתקרבות, נחפזות לזרז את ילדיהן בטרם תשקע השמש, והילדים, כמו להקת דבורים רוחשות, זיקנו, דחפו, צעקו, ועשו כל מה שילדים נסערים נוהגים לעשות.
"הנווד!" "יולי הלך איתו!" "הוא נעלם!" "לא, הוא נחטף!"
"יולי!" האם קרסה על אדמת סף-הנחל הרטובה, "יוליוס שלי!"
הילדים הביטו זה בזה, ואחר באם, שחפנה את פניה בכפות ידיה, וכתפיה רעדו ללא שליטה.
לפתע זעקה פילחה את האוויר, וגבר שרירי, גרזן חגור למתניו עבר במהירות בינות לקולות המתגברים "בן שלי!! תחזור!!!"
כאחוז טירוף הוא רץ אל שער הכפר, ונעלם אל היער. אנשי הכפר מיהרו אחריו כשלפידים בידיהם, אך הם חזרו כעבור שעות אחדות ופניהם נפולות.
שניים מהם תמכו בגבר החזק ביותר בכפר, שהיה כעת מרוט ומתייפח כילדה.
"יום יבוא, אתם תראו, ואתפוס את הנווד הזה. והוא עוד יראה!"

***

שנים חלפו. והיום הגיע, והנווד חזר, אך הילד לא היה עימו.
הוא טען שמעולם לא היה, אך תחנוניו לא עמדו לו, גם לא כשהאנשים הזועמים את נקמת הילד כבלו אותו אל עץ הקלון שבמרכז הכפר.
בלילה ישבו סביב המדורה, ותהו מה לעשות באיש.
האב בעל הלב המדמם רק שתק ונעץ עיניים בוערות בנווד.
"כלום לא יעזור." לחש מרטין, מוכר הדגים, לג'ארס שכנו. ג'ארס הנהן "הוא רוצה את הבן שלו. רק מה." והם נאנחו, כי הילדים היו תקוותם, עתידם, אהוביהם. אוצרם היקר ביותר עלי אדמות.
דממה מעיקה השתררה, דבר לא נשמע לבד מלחשה של האש ורחש פצפוצה כשמאכלת את הזרדים, ולבד מקולות התנשפות וריצת רגליים.
רק רגע, ריצת רגליים?!
"הנווד!" קול צרוד, ודמות מהירה כסופה דילגה מעל המדורה.
נער צעיר, פניו מוכתמות וצרובות משמש ואבק דרכים, הזדקף מול הנווד הזקן. רגליו מבוילות ושחורות וקרעי בגדיו בלויים. רק עיניו היו זכות, נהירות ומבריקות, והן אחזו בכמיהה בפניו של הנווד.
"שכחת את זה!" הוא מלמל בשפתיים דולקות, ידיו הרועדות משכו מבין קרעי בגדיו רצועת עור, והתרוממו מול עיניו של הנווד.
"יו - יוליוס?!"
הנער הסיט את ראשו בחדות לעבר הקול.
עיניו נפגשו בעיני אביו. טירוף אחז בהן, בלבול. הוא השיב מבט שואל לנווד.
"שכחת את זה, בכפר שלנו." אמר שוב, בקול רם יותר.
הנווד ליחך את שפתיו ולחש בקול רועד "אתה עקבת אחרי כל הזמן?!"
הנער מצמץ, הוא הניף שוב את הרצועה. "אתה שכחת את זה. אצלינו בכפר. למה הלכת מהר? אני רציתי לשמוע ממך עוד סיפורים על המסעות שלך בעולם! אבל ברחת ממני! הלכת ממני כל הזמן!" קולו התרומם לצעקה "ושכחת את זה! שכחת!!!" הוא זעק, וצנח על הקרקע, זיעה קרה מכסה את גופו הרועד.
הגברים התנערו מקפאונם "תביאו מים!" "תרימו אותו!" "קרב אותו אל האש!"
הנווד התפתל והתנועע במקומו, אך החבלים היו חזקים ממנו, והוא נכנע, רופס.
בבוקרו של יום הוחלט להניח לקשיש להמשיך בנדודיו, אך הוא אמר שכוחותיו אוזלים, ועליו להישאר. גם אם זה במקום בו התרגלו לשנוא אותך.
יולי בא אל בקתתו העלובה כשהתאושש. פניו היו נקיות ונעימות, שערו גזור ומסודר. בגדיו נאים, אך הבעתו היתה מעונה.
"אני רציתי לשמוע ממך סיפורים על העולם." אמר, לאחר שהתישב על הקרקע החשופה.
הנווד הישיר אליו מבט: "יותר אינך צריך, ראית בעולם. בכל השנים שרדפת את צעדיי, היית בעולם שראיתי אני."
"הייתי" אמר יולי, וחשק את שיניו, "הייתי, אך לא טעמתי כלום."
הנווד חייך את חיוכו העצוב.
"גם אני." הנהן, "גם אני."



רצועת עור דהויה שקעה באיטיות אל קרקעית הנהר.
 
נערך לאחרונה ב:

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

#נווד

כזה הוא, נווד.
רק תרמיל על גבו, בדד.
נעליים לרגלו, נדד.
ובלילה, בחושך, לא פחד.
ידע, הוא לא לבד.

וגם כשהתגלגל, מעד.
נוף פסגות, נשם, לעד.
רגעים יפים בתוכו, אגד.
סלל לו דרך, ביער עד.
ידע, הוא לא לבד.

וגם כשאותו לסטים שדד,
נפרמו שרוכיו, בלו נעליו,
כובעו עף ומקלו, אבד,
בקור, בגשם, רקד.
ידע, הוא לא לבד.

נווד.


.
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הולכת לאט, גוררת רגליים על אבני רחוב אדומות. ידיה בכיסי הסוודר הריקים, כמו הלב. הערב יורד מהר, והרוח קרה. היא מצטמררת ומרימה את עיניה. מביטה סביבה בחוסר מיקוד ומכוונת את צעדיה לכיוון הבית.

תמצא שם את אמא אופה את הלחמניות האהובות עליה, את התיק שלה מכובס וקלמר עם מכשירי כתיבה חדשים ונקיים.

ותתחמק מלהביט בה, לראות את עיניה מלאות תקוה, ואמון.

שוב תחפש מחר מקום לשבת, תפלוש באמצע של זמן לתוך כיתה מגובשת. תדפוק על לבבות כדי לקבל הכרה. אולי יתנו לה, אולי יזרקו עליה חופניים של בוז ולעג.

הכי גרוע, עוד שבוע שוב יהיה תיק מכובס ועטים חדשים.
 

סגול לילך

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
#נווד

איך בסוף
כולם נוודים
הולכים, קמים
מחפשים בלילות ובימים
על מי ומה
להניח ראש
על איזו אבן דרך
אפשר לסמוך
בלי לחשוש

איך בסוף
כולנו נודדים
בבוקר קמים
בלילה נרדמים
עם בגדינו
מלאי האבק
סופרים כוכבים
ובוכים על אלו שהולכים.

נוודים, נודדים
כמעט אותה המשמעות,
כמעט אותן האותיות.
מספרות לי עלינו
---
נוודים.
נודדים?
 

-Frida-

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
#חטיפים

מָתַי הָאָרוֹן יַפְסִיק לִהְיוֹת
הַמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי טוֹמֶנֶת יָדִי
טוֹמֶנֶת רֹאשִׁי
בַּחוֹל
אוֹטֶמֶת סְדָקִים בְּכָל
פֶּה
מִתְמַסֶּרֶת לְרֶגַע, לְטַעַם
מָתוֹק
מַר
לְבּוֹר שֶׁנִּפְעַר.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
#חטיפים

היי, אחשלי
רוצה כיפלי?
אולי ביסלי?
יש בשפע אחי
בוא קח ולך
זה הסיסמה אצלי

היי, אחותי
רוצה במבה?
אולי קצת סבבה?
אצלי יש מתוק
וגם מלוח
בואי קחי ולכי

היי, אתם
רוצים אפרופו?
אולי קצת פופקו?
מה שתרצו
בבסטה שלי יש
נשאר לכם רק לבקש
 

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
הי! תראו מה יש פה!!!
מתחת למיטה
המיטה של אלי
כמובן
ערמות ערמות
מרשרשות
ריקות
ממתי?
מעש'ק שעבר...
מיום השטיפה האחרונה ז'ל.
חטיפים
נחטפים
נתרן אוי נתרן
ועוד נתרן
אבל זה המרגיע הלאומי
של כל אם בישראל
ולמה נתלונן?
וכך זה מתנהל...
תפסיק לילל
קח שלוק מהפריזר
נו מה אתה רוצה?
טוב אז קח כבר
את הביסלי הזה
עוד אחד לפני השינה
למהההה?
הורס ת'שיניים נורא
שוב המחיר עלה
ליצרן חגיגה
הון מקצת תירס
מלח וסוכר
אולי תועיל מחאה
מחאת הצ'יפס והחטיף
בהמונינו להפגנה
לא זה לא ילך
שכחתם
זו הפוגת חובה לאם
וכייף לבת לבן
והבן
איך נוכל בכלל להתקיים
בלי ציטוס ביסלי
צ'יפס ודומי-הםםםםםם?
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  60  פעמים

לוח מודעות

למעלה