#נווד
היה לו ברדס גדול ומחוספס, ויולי חשב שזה מרתק.
שאר הילדים חשבו אחרת.
הם השליכו עליו אבנים וכדורי בוץ, והאיש הביט בהם במבט עצוב, עלוב, והתרחק משם בצעדים איטיים.
"למה??" יולי רץ אל המקום בו ישב הנווד, רצועת עור דהויה נזנחה שם, בין האבנים. "בגללכם הוא הלך!" דמעות נצצו בעיניו.
הם גיחכו. "יללן!" גינו אותו.
"חתולה!" צעק אחד מהם, ובענן אבק נעלמו במצוד אחר השעיר החדש. ליתר דיוק, השעירה.
יולי ליטף את פיסת העור בערגה. לרגע קט העיף מבט בבתי הכפר הקטנים, ובמשנהו התנשם כשהתרגשות ממלאת את ליבו. בעודו חובק את רצועת העור בזרועותיו הדקיקות, רץ ברגליים יחפות אל בין העצים.
"אדוני! חכה!" הדהדה צעקתו ביער הטחוב.
***
"מישהו ראה את יולי שלי?"
ילדון בהיר שיער חדל לרגע משפשוף נמרץ של רגליו "כן! הוא בכה!"
"היכן הוא?" האם לא הבינה.
הילדים התעלמו, והמשיכו לרחוץ את גפיהם ופניהם במי הנהר, כשהם מתיזים זה על זה מדי פם בקולות צחוק ומשובה.
"מרקוס, יוהנס!" אישה נוספת משכה שתי אוזניים מאדימות ושלפה שני פרצופים זועפים שהיו תחובים במי הנהר.
"איי! אמא!"
"תענו לגברת מאיו!" אמרה בתקיפות והניחה לאזניים.
"הנווד" שפשף הגדול מבין השניים את אזנו. "יולי רץ אחריו, אולי הוא רצה לשמוע עוד מסיפוריו על העולם."
"זה היה מזמ---ן!" הכריז הקטן. "ממש בבוקר!"
"והוא לא חזר?" האם בלעה את רוקה.
אמהות נוספות נראו מתקרבות, נחפזות לזרז את ילדיהן בטרם תשקע השמש, והילדים, כמו להקת דבורים רוחשות, זיקנו, דחפו, צעקו, ועשו כל מה שילדים נסערים נוהגים לעשות.
"הנווד!" "יולי הלך איתו!" "הוא נעלם!" "לא, הוא נחטף!"
"יולי!" האם קרסה על אדמת סף-הנחל הרטובה, "יוליוס שלי!"
הילדים הביטו זה בזה, ואחר באם, שחפנה את פניה בכפות ידיה, וכתפיה רעדו ללא שליטה.
לפתע זעקה פילחה את האוויר, וגבר שרירי, גרזן חגור למתניו עבר במהירות בינות לקולות המתגברים "בן שלי!! תחזור!!!"
כאחוז טירוף הוא רץ אל שער הכפר, ונעלם אל היער. אנשי הכפר מיהרו אחריו כשלפידים בידיהם, אך הם חזרו כעבור שעות אחדות ופניהם נפולות.
שניים מהם תמכו בגבר החזק ביותר בכפר, שהיה כעת מרוט ומתייפח כילדה.
"יום יבוא, אתם תראו, ואתפוס את הנווד הזה. והוא עוד יראה!"
***
שנים חלפו. והיום הגיע, והנווד חזר, אך הילד לא היה עימו.
הוא טען שמעולם לא היה, אך תחנוניו לא עמדו לו, גם לא כשהאנשים הזועמים את נקמת הילד כבלו אותו אל עץ הקלון שבמרכז הכפר.
בלילה ישבו סביב המדורה, ותהו מה לעשות באיש.
האב בעל הלב המדמם רק שתק ונעץ עיניים בוערות בנווד.
"כלום לא יעזור." לחש מרטין, מוכר הדגים, לג'ארס שכנו. ג'ארס הנהן "הוא רוצה את הבן שלו. רק מה." והם נאנחו, כי הילדים היו תקוותם, עתידם, אהוביהם. אוצרם היקר ביותר עלי אדמות.
דממה מעיקה השתררה, דבר לא נשמע לבד מלחשה של האש ורחש פצפוצה כשמאכלת את הזרדים, ולבד מקולות התנשפות וריצת רגליים.
רק רגע, ריצת רגליים?!
"הנווד!" קול צרוד, ודמות מהירה כסופה דילגה מעל המדורה.
נער צעיר, פניו מוכתמות וצרובות משמש ואבק דרכים, הזדקף מול הנווד הזקן. רגליו מבוילות ושחורות וקרעי בגדיו בלויים. רק עיניו היו זכות, נהירות ומבריקות, והן אחזו בכמיהה בפניו של הנווד.
"שכחת את זה!" הוא מלמל בשפתיים דולקות, ידיו הרועדות משכו מבין קרעי בגדיו רצועת עור, והתרוממו מול עיניו של הנווד.
"יו - יוליוס?!"
הנער הסיט את ראשו בחדות לעבר הקול.
עיניו נפגשו בעיני אביו. טירוף אחז בהן, בלבול. הוא השיב מבט שואל לנווד.
"שכחת את זה, בכפר שלנו." אמר שוב, בקול רם יותר.
הנווד ליחך את שפתיו ולחש בקול רועד "אתה עקבת אחרי כל הזמן?!"
הנער מצמץ, הוא הניף שוב את הרצועה. "אתה שכחת את זה. אצלינו בכפר. למה הלכת מהר? אני רציתי לשמוע ממך עוד סיפורים על המסעות שלך בעולם! אבל ברחת ממני! הלכת ממני כל הזמן!" קולו התרומם לצעקה "ושכחת את זה! שכחת!!!" הוא זעק, וצנח על הקרקע, זיעה קרה מכסה את גופו הרועד.
הגברים התנערו מקפאונם "תביאו מים!" "תרימו אותו!" "קרב אותו אל האש!"
הנווד התפתל והתנועע במקומו, אך החבלים היו חזקים ממנו, והוא נכנע, רופס.
בבוקרו של יום הוחלט להניח לקשיש להמשיך בנדודיו, אך הוא אמר שכוחותיו אוזלים, ועליו להישאר. גם אם זה במקום בו התרגלו לשנוא אותך.
יולי בא אל בקתתו העלובה כשהתאושש. פניו היו נקיות ונעימות, שערו גזור ומסודר. בגדיו נאים, אך הבעתו היתה מעונה.
"אני רציתי לשמוע ממך סיפורים על העולם." אמר, לאחר שהתישב על הקרקע החשופה.
הנווד הישיר אליו מבט: "יותר אינך צריך, ראית בעולם. בכל השנים שרדפת את צעדיי, היית בעולם שראיתי אני."
"הייתי" אמר יולי, וחשק את שיניו, "הייתי, אך לא טעמתי כלום."
הנווד חייך את חיוכו העצוב.
"גם אני." הנהן, "גם אני."
רצועת עור דהויה שקעה באיטיות אל קרקעית הנהר.