אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
בשורות טובות לכולם

לאור ההצלחה המקצועית שהייתה לנו בשנה שעברה,
גם השנה נחנוך כאן בקהילה את האתגר "נובמבר ספרותי", בניהולו של הניק @יוסף יצחק פ.
מתכבדת להזמין אותו לכאן להסביר מה יקרה ואיך.

בהצלחה לכולנו!
 

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
ברוכים הבאים לאתגר נובמבר ספרותי השני, בקהילת הכתיבה בפרוג.

על האתגר:
האתגר נולד בהשראת 'אתגר האינקטובר' הבינלאומי המתארח כמיטב המסורת בקהילת המאיירים, כאן בפרוג.
האתגר יימשך במשך כחודש ימים. לא יהיו בו מנצחים והוא אינו נושא פרסים, ומטרתו היא אחת - לעודד כתיבה.

אחת השיטות המוצלחות והטובות ביותר בעולם להפוך לכותב מיומן ומקצועי, היא פשוט לכתוב.
גם כשקשה, כשאין חשק, כשההשראה לא מגיעה וכשנראה לנו שאנחנו הכותבים הכי איומים בעולם, אנחנו לא נתייאש ונמשיך לכתוב.
אתגר זה בא לעזור במתן נושאים ורעיונות לכתיבת כל קטע בכל נושא וסוגה, כל יום.

פרטי האתגר:
כתבו קטע אינטואיטיבי או ספרותי, עד 300 מילה, על הנושא היומי. לכל יום מימי האתגר יהיה נושא יומי משלו (רשימת הנושאים והימים כאן למטה).
כל קטע יתקבל בברכה, העיקר לכתוב.
מיותר לציין שאין כוונה להתחייב לכתוב כל יום סיפור, אך הרשות נתונה למעוניין.

קטעי הכתיבה יועלו כאן באשכול הזה.
כל פטפטת, ביקורת, מחמאות, שאלות ודיונים - לנספח.

על מנת למנוע בלבול, בכל לילה בשעה 00:00 נגמר הנושא של אתמול ועוברים לנושא של מחר, לפיכך, מי שלא הספיק להעלות את הסיפור עם הנושא של אתמול, מוזמן להעלותו לנספח.

מומלץ לציין את הנושא היומי בראש הסיפור (אפשר עם סימן 'האשטג' - #) בכתיבת שם הנושא או מספר היום (לדוג': 1# - תיק גב).


רשימת המילים השנה (לפי ימים):

1/11: תיק גב / ילקוט.
2/11: גילוי.
3/11: מגפיים.
4/11: אקזוטי.
5/11: משקפת.
6/11: מסלול.
7/11: דרכון (פספורט).
8/11: טיול.
9/11: שמש.
10/11: נווד.
11/11: חטיפים.
12/11: שלט.
13/11: אופק.
14/11: לנדוד.
15/11: ספר הדרכה.
16/11: מוזנח.
17/11: יומן.
18/11: לנהוג (נהיגה).
19/11: רכס.
20/11: חייל.
21/11: קרנף.
22/11: מחנה.
23/11: חלודה.
24/11: משלחת.
25/11: דחליל.
26/11: מצלמה.
27/11: כביש.
28/11: ענק (גדול).
29/11: ניווט.
30/11: כינור.



בהצלחה לכולם!
 

אניגמאמין

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
#תיק גב 1
תקראו לי ילקוט . תקראו לי תיק גב. זה לא באמת משנה לי.

אני לא זוכר מתי התחלתם לקחת אותי איתכם, אבל אני זוכר מתי השתנתי.

הייתי תיק, פשוט תיק . בלי כינויי חיבה, בלי אהבה. בלי יופי והדר. פשוט תיק. סתם תיק.

ואז, יום אחד פשוט גדלתי,

נהייתי ילקוט.

הלכתי לבית ספר.

לטייל .

ואז גם נהייתי יקר.

עם נצנצים או עם דולפינים. עם זורח או עם פורח. עם דוגמה של כבשה ממותגת, או של עכברה מדברת.

ואהבתי את זה, מאוד אהבתי. נהייתי יקר. כבר לא שווה לכל נפש, כבר לא שווה לכל כיס

חיכיתי

ידעתי שאתם חייבים אותי. שלא תעזבו אותי לאנחות.

שתגיעו לקנות אותי בכל מחיר, ולכל ילד, חדש, בערך פעם בשנתיים.

הרי בשביל זה שילמתי לגרפיקאים, וליועצים, ולכל יודעי השיווק למיניהם. שידאגו לי תמיד, ויעזרו לי להיות יקר באמת.

וכך הגעתי למי שאני כיום.

אוהבכם בלב ובנפש.

אני.
 

חני גרשון

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
#1 – תיק גב

"אתה שוב בוהה באוויר. במקום להיות עם אבא בשדה, וללמוד איך מנהלים מסיקת זיתים כמו שצריך".

גברי קפא על מקומו, זרועותיו צמודות לצידי גופו. "אבל..." הוא התחיל בקול חלש, יודע שמיד יקטעו אותו ממילא.

אבל אמא שלו אינה כאחיותיו הגדולות. "כן?" היא דוחקת בו – קצת בקוצר רוח – אחרי שהיא רואה שהקטן שבילדיה אינו מתכוון להמשיך את המשפט.

עיניו של הילד בן השתים עשרה ננעצות באדמה החומה-כהה שתחת רגליו. "אני... חשבתי", הוא מנמיך את קולו לאפס. רק חסר לו שהבנות תשמענה אותו. גם ככה יש להן חוש אינטואיטיבי חזק שמביא אותן בדיוק למקום בו הן הכי לא רצויות, ובזמן הכי גרוע. "התרמיל, הוא היה כבד. אז חשבתי", עיניה של אימו קשובות, והוא אוזר אומץ ומאפשר לעצמו להתלהב קצת בקול. אבל רק קצת. "חשבתי שיהיה חכם אם במקום לשים את כל המשקל על כתף אחת, אפשר לחלק אותו בין השתיים. כמו שבמקום פר אחד שסוחב את המשא, רותמים שניים לעגלה. ויש לי אפילו רעיון איך לעשות את זה", הוא תופס בתרמיל העור במטרה להדגים, כשפרץ צחוק נשפך אל תוך החדר מבין הצללים.

מילכה ויהושבע. הן מן הסתם עמדו בצד כל הזמן, והקשיבו לו. אצבעותיו לפתו בחוזקה את התרמיל, מלבינות.

"מי הולך עם תרמיל עם שתי רצועות?" יהושבע תמיד הייתה בוטה יותר. צחוקה התגלגל, מעלה דמעות בעיניו הגדולות. "מאיפה הבאת את הרעיון? לך תעזור לאבא, במסיק. תביא תועלת כלשהי, מלבד לדמיין תרמילים על שני כנפיים".

מילכה הוסיפה משפט עוקצני. אמא גערה בהן, מן הסתם, אבל הוא כבר לא היה שם כדי לשמוע. תפס את רגליו, ונמלט יחד עם התיק במורד ההר הסלעי. מדלג על פני הטרסות כשהוא לא רואה מאומה מבעד לדמעות.

"גברי!"

גברי עצר באחת בריצתו הטרופה, מנגב את עיניו בגב ידו. סבא?

הוא שינה את כיוון ריצתו באחת, נופל אל תוך זרועותיו הקמוטות של סבו. מספר לו על התרמיל הכבד, הרעיון והלעג.

סבא הרחיק אותו קלות ממנו ולקח את התרמיל לתוך ידיו. מביט בו מכל הכיוונים. "הרעיון שלך טוב מאוד", אמר בהתפעלות והרים עיניים מאירות. "טוב מאוד. וזה שאנשים לא חשבו עליו לפניך, לא הופך אותו ללא מוצלח. ואתה יודע מה?" בכמה תנועות מהירות שהיפנטו את מבטו של בן השתים עשרה הוא קשר רצועה נוספת לתרמיל והושיט אותה לפניו. "הנה לך, התרמיל החדש. ונקרא לו על שמך, גברי. נקרא לו תרמיל גב".
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
הקטע הזה מעט בוסרי לטעמי, לא אפוי טוב, ואולי חסר בו כמה תבלינים, בכל אופן - זה מה שאני אוהבת באתגרים, לכתוב ולכתוב ולגרד את המוח משכבות של אבק, ולעלות את הקטע כמו שהוא.

#ילקוט

אני מרגיש את עיניי כולם נעצות בי בבעתה.

מישהו קרא למשטרה, אחד צרח על כל הילדים באזור להתרחק ממני, כאילו אני אעשה משהו למישהו, אני מנסה להצחיק את עצמי.

אבל איך אפשר לחייך כשאתה מרגיש כל כך עלוב?

עלוב עד כדי כך שאני שוכב זרוק על המדרכה ברחוב הכי סואן שיש, ומחליטים שאני מסוכן לציבור.

אני עוצם עיניים בדיוק לדקה, כשהיא נגמרת נשמעות סירנות איומות.

שני שוטרים מותחים סרטים אדומים באזור, עוד כמה מרחיקים את הקהל, ואליי מתקרב שוטר מיוחד.

הוא בודק אותי, מכאיב לי ומציק.

אחרי בדיקה לא קצרה, אני שומע אותו קורא בקול:

''הכל בסדר, אפשר להירגע. זה לא חפץ חשוד, בסך הכל ילקוט של מישהו ששכח אותו. כל השוטרים – חזל''ש לתחנה''.
 

רבקהנ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ב"ה

#1 - תיק גב

פעם פעם, הייתי טוב.

כשהייתי חדש, נוצץ ונאיבי, חשבתי שכך אוכל להיות לנצח - זקוף וגאה בצדקת דרכי, נקי וחף מכל רבב, ישר רוכסנים ודרך.

גדלתי מאז. הבנתי דבר או שניים על החיים בדרך הקשה בה הוטחתי אל המדרכה או אל קרקעית האוטובוס.

בשוכבי שם, פצוע ומושפל, מלחך עפר ואבק, הבטחתי לעצמי שלא עוד. יותר לא ידרכו עלי.

למדתי להיאבק על מקומי בתא המטען החשוך מול מזוודות עתירות שומן ומרפקים, שחשבו שעם קצת דחיפות ופרוטקציות הם יצליחו להזיז אותי ממקומי.

למדתי להכביד את ליבי ולסרב לשאת חפצים כבדים מידי, גם אם שילמתי מחירים של קריעה אישית. (אח, חבל על דאבדין, הרצועה הישנה היתה נחמדה יותר).

נהייתי משופשף יותר, מנוסה ולמוד מלחמות ומאבקים. עם הזמן נוספו לי צלקות שונות ומשונות מכל הקרבות בהם השתתפתי. התנחמתי בכך שאלו אותות גבורה. שכולם ידעו שזה לא עוד תיק, אני לא אחד כזה שכולם יכולים לשאת אותו ממקום למקום.

עד שנפל דבר.
התעקשתי לסרב לנסיונות הנואשים לדחוס בי עוד ועוד. חרקתי את שיניי בזעם, כך שלא יצליחו בשום אופן לסגור את הפה הגדול שלי - הרוכסן העקשן. משיכה לא זהירה ונותרתי עם פה פעור ורוכסן תקוע לנצח (טוב, אולי עד שיתקנו אותי).

הבנתי אז משהו אבל זה היה כבר מאוחר מידי, לאחר שננטשתי לאנחות בתחתית ארון המעילים.

נהיה לי פתאום זמן לחשוב. ולאחר שכעסתי על כל אלו שהפכו אותי לקרוע, מוכתם, ופצוע רוכסן חשבתי שאולי השיטה שלי לא תמיד עובדת.

אולי נלחמתי לעיתים במקומות שלא הייתי צריך.
אולי לפעמים הדרך הנכונה היא לשאת גם את הקושי, לתת לו מקום בין התאים.
אולי לעיתים נדרש ממני לקבל את מקומי באהבה, להבין שאף מזוודה שהיא לא תוכל לקחת את המקום שלי בעולם, בתא המטען.

עכשיו אני ממתין בקוצר רוח לחג החירות, בו יוציאו אותי מפינתי השכוחה, ואעבור את הטיהור הכי מרענן שיש במכונת הכביסה. אז, כשאהיה שוב נקי וצח, אני מבטיח לעצמי יותר לא להיגרר על המדרכה, לא להיסחף למלחמת מזוודות ולשמור על עצמי נקי, טוב, ומכיל.

אולי שוב אצליח להשתנות. לשוב למי שהייתי. כי הפעם זה מי שאני באמת.
 
נערך לאחרונה ב:

חי מינץ

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
1# תיק גב
משהו קצר - בכל זאת ערב שבת
כל אחד סוחב איתו תיק על הגב.
לאחד התיק הוא קופה של שרצים
לשני הוא מכיל ערימות של נחת.
לאחד יש בו גם שמחה וגם בכי
גם אושר וגם עצב
לשני הוא כל כך ריק
שאפילו לקום מהמיטה אין לו כח.
לילד אחד היא מכילה קלמר יפה ומחברות מסודרות
ואילו לילד שני הקלמר מרוט והמחברות מחוקות.
לילד אחד היא מכילה בית חם ומשפחה תומכת
ואילו לילד השני...
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
1# -(אם היה רק) תיק גב.

הגוף היה נכאב,

הלב קצת מאוכזב,

ועצות היו צצות לי כאחיתופל, עמון ומואב.

אולי נכווץ' את התיק?

אולי נרוקנו מאוויר מחניק?

אולי לספרים בתוכו נפליק?

אולי משרת אישי נזעיק?

אולי כך יהיה יותר קל,

לסחוב את הילקוט המקולל.

הרבה עצות, הרבה רעיונות,

עומס מחשבות, גדולות וקטנות.

בסוף נאנח, ואומר לה' תודה,

שאיזה מזל, שיש לי מזוודה.
 

חני גרשון

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
שבוע טוב ומבורך לכולם!



#2 – גילוי

"הוא יושב כאן כבר חמישים שנה", קולו הצרוד של ריסקו משועשע. "כמעט לא יוצא מהבית. הדבר היחיד שמשתנה, זה כמות הקלפים שצומחת על השולחן שלו. ובעצם, גם הנר שנמס".

שני האורחים שלו התרוממו על קצות האצבעות, מנסים להגניב מבט לפניו הקמוטות של האיש הזקן. היה לו זקן לבן ארוך, עיניים שקועות, ופנים רזות עד כדי חולניות.

"ממה הוא חי?" כבן ספרטה, היה לאגטון קשה לעכל את המראה. אולי באתונה היו מקבלים זלזול חמור כל כך בפיתוח הגוף.

ריסקו התקרב עוד קצת אל החלון, מאפשר לו זווית טובה יותר להביט בפילוסוף. "מחסכונות שלו. הוא לימד בבית הספר לפילוסופיה של פיתגורס עצמו, ומחשיב את עצמו כאחד מתלמידיו הקרובים".

אגטון החליף מבט עם אחיו. אוקי, זה מרשים. "הי, זקן! באמת הכרת את פיתגורס?" תאלס נתן זינוק אתלטי שניקר את עיניו של אגטון וצנח על אדן החלון הרחב.

הישיש הרים עיניים יגעות מהכתבים שלו והניח את הנוצה בהדגשה בתוך הקסת לפני שהשיב. "קצת דרך ארץ לא תזיק לך, אישי הצעיר", נזף בו ונאנח. "פיתגורס מורי לא טעה כלל כשהציב בפני בני האדם שלוש דרכים בהן הם יכולים לבחור: חיפוש אחר הנאות הגוף, חיפוש כבוד ותהילה, ולעומתם – החיפוש העילאי אחר החכמה. נפשו של הפילוסוף מעודנת, נקיה". הוא גנח שוב. "הלוואי והיו כל בני האדם מכירים בה. אבל כנראה ישנם כאלו שמעלתם השכלית נמוכה כל כך, עד שהם מתדמים לבהמות ונהנים לכל הפחות לפתח את הגוף שלהם".

אגטון קמץ את אגרופיו ועמד לטפס אל תוך החדר כדי להראות לפילוסוף מה הוא בדיוק חושב על דבריו. אבל תאלס, במפתיע, עצר אותו. "אל תבזבז ת'זמן", אמר וירד בפעלול אקרובטי עוצר נשימה מהאדן. "אתה כנראה מהדרך השלישית, הא? חיפוש כבוד", הסביר כשראה שאגטון לא הבין.

השניים פרצו בצחוק.

"וכשאמצא יום אחד את הגילוי", קולו של הזקן רעם אחריהם, אישוניו אחוזות אקסטזה, "הגילוי שישים אותי באותה שורה כמו מורי פיתגורס – עוד תכרעו ברך ותבקשו את סליחתי. תזכרו שאמרתי לכם את זה!"

אגטון ותאלס גלגלו עיניים. ריסקו הנמיך את קולו. "מאז הגיע לכאן, חמישים שנה, הוא מחפש אחר הגילוי הזה. מחפש ומחפש. הוא גילה הרבה דברים מעניינים, אבל הוא רוצה אחד כמו אלו של פיתגורס. הוא עוד יהרוג את עצמו על זה".

"אולי הוא ימצא דרך רביעית, אמיתית", גיחך תאלס ושילב את זרועותיו השריריות על חזהו. "דרך שתתאים לכל האנושות. זה הגילוי שהוא צריך למצוא".

וכשצחוק רם על שפתיהם הם התרחקו מהבית המט לפול, שמים את פניהם אל המסיבה אליה הוזמנו.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
2# - גילוי.

החוקר ימשיך לחקור,

הנחקר ימשיך לחפור,

ולא נראה שבזמן הקרוב יתגלה חופר הבור.

ניחושים, תמיהות,, בלבולים בלי הבנה,

וניסיון לבדוק אם מישהו פלט מילה בלי כוונה.

רק אם הוא יאמין בה' ויבקש,

את המזימה לגלות, שהחקירה לא תתפקשש.

הוא יגלה בסוף העבודה,

שאת הבור חפרה - חולדה.
 

מוז'יניקית

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
2# - גילוי


"נו, ג'יימס, מה גילית?", קולו של ריימי סקרן וישנוני בו זמנית.

"חכה, ריים, תבוא עוד שתי דקות, אתה מפריע לי כאן", ג'יימס היה חסר סבלנות ונפנף בידו, מסלק את אחיו.

ריימי נסוג, מציץ על ג'יימס השקוע מחור המנעול.

שתי דקות אחרי זה, פיצוץ חזק הרעיד את הבית, בתוספת שאגה אנושית.

"ג'יימס! הכל בסדר שם?", ריימי המזועזע נכנס דרך הדלת העקורה מציריה, אוחז בידו את אפו הכואב ומביט בדאגה על אחיו. ג'יימס היה כולו מפוחם, ונראה היה כאילו החדר התהפך על צירו. חפצים מכוסים בשכבה דקיקה, מקציפה, היו זרוקים בכל מקום וריח נוראי עמד באוויר.

"ריים! לא תאמין! הצלחנו!! הצלחנו! בוא תראה!", ג'יימס היה מאושר, בלוריתו הבהירה קיפצצה על ראשו בהתלהבות.

הוא משך את ריימי למרכז החדר, שם עמדה מבחנה סדוקה על מעמד מאולתר, המצת היה זרוק לא רחוק משם, ומחברת מלאה שורות ארוכות, צפופות, הייתה זרוקה על הרצפה.

ג'יימס הרים אותה בחרדת קודש, דפדף בה כמה שניות והגיש אותה לאחיו בעיניים נוצצות.

הם שקעו בויכוח נלהב על פרטיה של נוסחה ארוכה ומסובכת, מתעלמים מהבלגן ששרר סביב.

שעתיים אחר כך הם התרוממו, מיוזעים ומלוכלכים, וחייכו באושר.

הגילוי המדהים שחשפו עומד לשנות את פני האנושות כולה.


"ריי, אחי היקר," אמר ג'יימס בחיוך רחב, "מסתבר שלהכניס מנטוס לקולה זה לא רק טריק למסיבות, זה פותח שער ליקום מקביל!"
😛

 
נערך לאחרונה ב:

רבקהנ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
#2 - גילוי

כמו חייל עייף
בתום מסע כומתה
היא עומדת דומם,
ניצבת.
בידיעה שנלחמה
עד טיפת הדם האחרונה
ועברה גם אותם,
חושבת.
על אף הקושי, השחור
והחור שנפער
בלב של כולם,
לצד השכול המר.
לא לשווא התעקשה
למילת נחמה,
לתקווה שתאיר
בשעה כה קשה.
שיתקיימו המילים
במהרה
עתה הגיעה עת גילוי,
המציבה.
צבאית משהו
אבן מחוספסת
ידה מלטפת
מילים שחורות
על מציבה לבנה
הי"ד
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
#גילוי

הראש שלה שקוע בספר הפתוח, מעכל בהצתה מאוחרת את המילים שמולה. הן לא באמת מעניינות אותה, משהו אחר כן ולכן היא עומדת כאן, מחכה שהקונה התורן יפנה את מקומו.

המוכר עוטף לו ספר־ספר ביסודיות שסוחטת לה את הסבלנות טיפה אחר טיפה. נותן לו לבחור פרח תואם להדביק על כל אחד. מכניס הכול לשקיות. מברך ביום טוב.

היא תופסת את המקום מהר, לפני הזרועות המלאות שמתחרות עמה על הדקות הקרובות.

"כן?" המוכר סוקר את הידיים הריקות שלה. עיניו עוברות לספר שהעסיק אותה בדקות האחרונות, מורטות העצבים, המונח לידה על הדלפק. היא מסיטה אותו הצידה בתנועה מהירה.

"לא. אני, פשוט. רציתי לשאול על הספר 'אח באישון ליל', איך הוא?" היא מגמגמת נוראות. מקרבת את הספר אליה בחזרה, אולי תקנה אותו ודי? פיצוי על הבושות שהיא עושה לעצמה.

"מה זאת אומרת איך הוא?" הוא קצת חסר סבלנות. בצדק. שורה של קונים ניצבת מאחוריה, מתופפים ברגליים ומעיפים מבטים בשעון ובפלאפון. "ספר שלישי בסדרה, אנשים אוהבים אותו".

"אפשר לבדוק כמה עותקים נמכרו?" היא שואלת מהר. יודעת שאנשים אהבו, לא יודעת למה חשוב לה כל כך לשמוע נתונים עכשיו. יגיע הדו"ח מההוצאה לאור. יאשר את מה שהיא כבר יודעת היטב.

"שנייה", הוא נענה פתאום. אולי מרחם עליה. אולי יודע שזו הדרך היחידה לקדם את התור. "אני בודק... אין עדיין נתונים ברורים, הספר רק לאחרונה הגיע לחנויות".

'אני יודעת', היא שותקת.

"למה את שואלת? קרובת משפחה של הסופרת?" מישהי מתעניינת מאחוריה. ופתאום מתחשק לה כל כך לגלות, להעיף את המסכה המסכנה, המגמגמת. להצהיר שהיא־היא ר. שנהב המוערכת, הידועה. להפוך את כל המבטים מאחוריה ממרחמים למעריצים.

מסתובבת אל השואלת, מוכנה להנחית פצצה. "לא קרובת משפחה. היא בעצמה".
 

ח.ד. וחלק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

#גילוי

אין צורך לפרוץ גבולות.
לא צריך להרחיק נדוד.
רק לפקוח את העיניים.
ולראות.

הוא לא מתחבא בכוך כלשהו.
לא בשמים או מעבר לים.
רק תעשה חצי סיבוב.
ותמצא.

אין מדובר בפריצת דרך.
לא על משהו שיטלטל את האנושות.
רק דבר קטן, זעיר.
וחשוב.

תפנה מבט אמיץ אל העתיד.
אל תתבייש להפנות עורף לעבר.
תסתכל על המציאות בעיניים.
וירא כי טוב.

מבט קצת מעבר על הנחבאים לכלים.
טיפה יותר לשים לב אליהם.
בסוף אתה תראה.
ולא תוכל שלא.

להעריך.
 

שירת הכוכבים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
לא יודעת אם זה נקרא... מקווה שכן.

#2גילוי

הדשא הירוק הפך את הרחבה כולה למוארת.

הילדים התרוצצו עליו כל העת, וחלקם אף אהבו לשכב עליו.

רק טומי לא אהב אותו.

הוא היה יושב על הסלע בקצה הרחבה, איפה שכמעט אין דשא, ופניו החמוצות גרמו לילדים כולם להתרחק ממנו.

כשהצלצול נשמע, הוא היה בדרך כלל הראשון לקפוץ ולמהר אל הכיתה.

לכן באותו היום זה היה מוזר, כל כך מוזר.

ליאו היה הראשון להבחין בכך. "הסלע ריק" הוא אמר בתדהמה למארק שבדיוק באותו הרגע בעט בכדור הכחול.

מארק העיף בו מבט, "ואז מה?".

"איפה טומי?" ליאו העיף מבט סוקר סביב, בניסיון לאתר מקום אחר עליו יכול היה לשבת הילדון חמוץ הפנים, השונא כל דבר המזכיר דשא ועלים.

מארק משך כתף, ורץ אחרי הכדור. "אולי הוא נשאר בכיתה" קרא אל ליאו שנותר מאחוריו.

ליאו עיקם את פיו קלות. הרעיון לא היה מופרך, זה פשוט לא קרה מעולם. אולי כי המורה תמיד אהב לנאום להם על כך שמקומם של התלמידים בשעת ההפסקה הוא בחוץ, בחצר.

"ליאו, בוא כבר!" מארק היה באמצעו של מרדף אחרי הכדור, בין כל הילדים האחרים שמטרתם הייתה זהה, "מה זה משנה בכלל?".

ליאו נטש את מקומו בסמוך לסלע, ומיהר כמו כולם אחרי הכדור.

....

הרעש בכיתה נמוג ברגע בו נפתחה הדלת.

המורה היה גבוה קומה, וכובע כמעט התחכך במשקוף הדלת. "צהריים טובים".

הילדים עמדו במקומם, משיבים לו בנימוס. הם התיישבו רק לאחר שהניד לעברם בראשו.

ליאו העיף מבט במקומו של טומי, זה הסמוך לחלון. טומי ישב שבם, ובמקום להאזין למורה שרק התחיל את דבריו- היה עסוק ברשימת משהו ארוך במיוחד על גבי מחברת.

ליאו הסב את ראשו בחזרה אל המורה, מקשיב ככל יכולתו. טומי היה נראה עסוק מאוד. כנראה לכן לא יצא החוצה. אבל במה?

שאלה. אבל את ליאו היא לא עניינה על כך. שיעסוק לו טומי במה שיחפוץ, גם כך הוא מעולם לא הוציא יותר מדי מילים מפיו.

זה היה מוזר כל כך כשהוא כן דיבר, לפני שנתיים. כשהם עברו למבנה בית הספר החדש. 'אני לא אוהב דשא!' הוא קרא אז, וקולו התנשא- במפתיע- מעל קולות הילדים הנרגשים למראה חצר המשחקים שלהם.

'אתה לא אוהב דשא?' הוא השתומם אז, מתקשה להבין איך ילד בן שמונה יכול שלא לאהוב דשא ירוק ויפה כל כך.

אבל טומי כבר לא אמר עוד כלום, והמשיך לשתוק גם בפעם העשירית שליאון שאל אותו את אותה השאלה בניסוחים שונים.

הפעם הנוספת בה הוא דיבר בקול הייתה כשעלי שלכת מרובים היו זרויים ברחבה, ואחד הילדים הכניס אותם לכיתה והעיף אותם בין השולחנות.

אחד העלים נחת על שולחנו של טומי, שהיה באמצע לחלום, כמו תמיד. 'אני שונא עלים!' הוא זעק אז, ונע על מקומו בחוסר נוחות עד שליאו העיף את העלה מן השולחן.

מלבד הפעמיים האלו, היו פעמים נוספות בהן דיבר- אבל בשקט ממש, כשהיה חייב. בעיקר הוא ענה לילדים שנדנדו לו, או למורים שתבעו ממנו תשובות.

ליאו אף פעם לא הבין אותו, וגם לא ניסה להבין. אבל משהו בילד המופנם והשקט, עורר בו איזושהי סקרנות.

....

היה זה באמצע משחק כדור סוער.

ליאו עמד במרכז הרחבה ושפשף את מצחו בחוסר אונים.

הכל התחיל כשמארק שכח את הכדור הכחול שלו. או שבעצם הכל התחיל כשהארי החליט לקנות כדור משלו?

הוא לא הגיע להחלטה סופית, אבל זה כלל לא היה רלוונטי להתרחשויות, שליאו לא הגה בכך הרבה.

מה שקרה זה שהכדור של מארק נותר בבית, והם החליטו לנסות את הכדור של הארי, שעד אז שיחקו בו שניים שלושה ילדים בלבד.

הארי היה נרגש, וליאו חשב שאולי כדאי שמארק ישכח את הכדור שלו פעמים נוספות, אם זו הדרך היחידה בה ילדי הכיתה יתנו קצת יותר תשומת לב להארי ההססן והרגיש.

עוד בתחילת המשחק שם לב ליאו שהכדור חזק מדי, אבל לא אמר על כך דבר- עד שהארי משתתף באופן מלא במשחק, מבלי שילדים אחרים ילעגו לו!

אבל אז התרחש משהו שלא קורה הרבה בכלל. המורה יצא אל החצר.

לא שהייתה בזה בעיה- ליאו עצמו חשב שאולי כדאי שהוא ייצא לעיתים קרובות יותר כדי לעצור מריבות אלימות בין ילדים, אבל בדיוק אז דיטר, החזק מבין ילדי הכיתה, בעט בעוצמה בכדור.

ליאו זעק עוד לפני שזה קרה. הוא היה היחיד שדם לב לפני שהמורה זעק בעצמו.

"אוי לא" דיטר נבהל מעצמו, והילדים התרכזו כולם סביב דמותו של המורה, שאחז בראש הכואב בהבעה חמורה למדי. "אני מניח שזה לא היה בכוונה כלל" הוא אמר, והרים את הכדור מן הרצפה.

"הו לא, המורה, אל תיקח את הכדור!" נזעק בובי, מניח את ידו על פיו.

"זהו לא עונש" הרגיע אותו המורה, "אבל אם הכדור חזק מדי, בעייתי לשחק איתו. זה מסוכן. שלא יביאו אותו יותר ללימודים" הוא הסתובב ונכנס אל מבנה בית הספר בחזרה.

"הוא יחזיר לך את הכדור, הארי" דיטר הניח יד מנחמת על כתפו של הארי הסמוק והנבוך, "הוא פשוט רוצה שלא נשחק איתו. אוף!".

"מרגיז" מארק בעט באוויר, "אנחנו לא יכולים לשחק בכדור! מה כן נעשה?".

מספר ילדים התחילו לשחק בתופסת, אחרים התיישבו על הדשא.

ליאו העיף מבט בסלע. אחרי כמה ימים שלא יצא החוצה בהפסקה, טומי ישב שוב על הסלע, והיה נראה שהמאורע לא עניין אותו כלל. אולי הוא אפילו לא הבחין בו.

בובי התיישב על הדשא, וליאו בחר להתיישב לצידו. קצת גיוון לא הזיק לאיש מעולם, כך נדמה לו.

"אתם חושבים שהמורה באמת יחזיר להארי את הכדור?" בובי הביט בשלושת הילדים שישבו בסמוך אליו, על הדשא הירוק.

"אותי מעניין יותר אם הוא יסכים למארק ללכת בהפסקה הבאה ולהביא את הכדור מהבית שלו" רודי העביר יד מלטפת על הדשא.

ליאו משך כתף, "לא נדמה לי...".

הוא העיף שוב מבט בטומי, והופתע לראות שזה הזדקף, פער עיניים לרווחה ופשוט רץ לעברם בטירוף. "תפסיק! תפסיק עכשיו!".

לליאו לקח רגע לקלוט שהוא לא מדבר אליו, אלא אל בובי. רגע נוסף לקח לו לקלוט שטומי- כמה מפתיע- רץ על הדשא.

"מה להפסיק?" בובי מבולבל לא פיות ממנו, או אפילו יותר.

"תפסיק לתלוש את הדשא! עכשיו! מיד!" לחייו של טומי היו סמוקות, ועיניו ברקו. "עכשיו!".

בובי נרתע. "מה אכפת לך? בכלל חשבתי שאתה לא אוהב דשא".

"אני-" טומי נרעד לרגע, ואז פרץ בריצה מהירה אל תוך מבנה בית הספר.

ליאו התלבט לרגע, ואחר קם ורץ אחריו.

הוא מצא אותו בכיתה. רושם במחברת ההיא, בה רשם בכל הימים האחרונים, ורועד.

"טומי?" ליאו התיישב בכיסא שליד טומי, קולו רך. "אתה רוצה לספר לי מה קרה? מה הסיפור שלך עם הדשא? למה אתה לא אוהב אותו ולמה צעקת על בובי? אני חושב שהוא ממש נבהל".

"גם הדשא" קולו של טומי רעד, והוא השעין את סנטרו על כף ידו, שרשמה עד אותו הרגע. "אני יודע. זה כואב לו שככה תולשים אותו. זה הורג אותו. ובובי עשה את זה סתם. סתם!".

....

אדן החלון הגדול הקבוע בקיר הכיתה רחב מאוד.

ליאו ישב עליו, והביט אל החצר בה רק הילדים הגדולים מסתובבים- זו שמלאה בעצים.

טומי ישב לידו, וכבר לא רעד בכלל. עיניו הכחולות היו נעוצות בחצר, וקולו היה שקט אך יציב עד מאוד כשהחל לדבר.

"העלים, הדשא, הצמחים כולם. הם יצורים חיים. הם חלק מהבריאה. והם... הם מסמלים את התגלותו של הבורא, בכל פרט ופרט. קטן כגדול".

ליאו הביט בו ברוב קשב, מגלה בהפתעה שטומי יודע לדבר בקול יציב כל כך, וברהיטות של ממש.

"אני סתם אמרתי שאני לא אוהב דשא. אני אוהב אותו מאוד, ולכן אני לא רוצה לדרוך עליו. בשביל מה. זה... כואב שדורכים עליך. והעלים... זה כל כך עצוב שהם נושרים, מאבדים את החיות שלהם. אז תגיד לי איך, איך אפשר להפוך אותם למשחק?" כאב אמיתי בקולו של טומי.

ליאו השפיל את עיניו. זה מפתיע למדי, הוא מעולם לא חשב ככה.

"ואיך, איך אפשר לנתק דשא ממקור החיות שלו. ועוד סתם, סתם כי משעמם! בחוסר שימת לב! זו התנהגות לא הגיונית, בלתי מוסרית!" להט מילא את קולו של טומי.

"אתה צודק" ליאו הניח יד מרגיעה על זרועו של טומי, "אבל אנחנו חשובים. הם בסך הכל צמחים, אנחנו אנשים. וכל עוד אנחנו עושים את המיטב בתור אנשים, יש לנו זכות לדרוך על הדשא. אבל לתלוש אותו סתם זה באמת לא בסדר, זהו מעשה שנעשה מתוך חוסר מחשבה והבנה".

טומי שתק. ליאו שתק.

אבל הוא הבין פתאום הרבה דברים שלא הבין פעם.

בעיקר הוא הבין שגם אנשים, כמו צמחים, זקוקים למשהו שיחיה אותם. הוא יעזור לטומי.

....

מזג האוויר הקר הראה באופן חד וברור על בוא הסתיו.

ליאו צעד על השביל הארוך המוביל אל מבנה בית הספר, ולצידו צעד גם טומי.

הם גרים די קרוב, והתחילו ללכת ביחד בדרך הלוך והרבה פעמים גם בחזור.

בהפסקות לפעמים שוחח ליאו עם ידידו החדש, וגילה שבמחברת החומה נוהג טומי לרשום את מחשבותיהם של הצמחים והחיות בעת התרחשותם של דברי רגילים כמו חילופי עונות או ירידת גשם.

הוא נוהג גם לרשום שם עשרות פרטי מידע על צמחים שונים, וגם מעט על חיות.

כעת הם צעדו יחד, עטופים במעילים עבים.

עלה ירוק אחד, שאפילו לא התייבש, התעופף ונפל מעץ אחד, מרובה עלים.

הם נצרו שניהם. טומי נשם עמוק, כמו שלימד אותו ליאו, והם המשיכו ללכת.

רק ליאו הוסיף לעקוב בעיניו אחר העלה המתעופף ברוח.

גילוי אלוקי. טוב שטומי אמר לו את זה, אחרת מעולם לא היה חושב על כך.

איזה גילוי.

....
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
3# - מגפיים.

לובש ת'מגפיים,

מקפץ בשלוליות.

מרוח לי בבוץ,

עושה גם קצת שטויות.

'זה הגיל, הוא יתבגר',

אומרים הדודים, שחושבים שאני לא שומע.

'תיהני, הוא יגדל מהר',

אומרת סבתא לאימא בלילה את מה שאני יודע.

אבל בינתיים, תנו לי ליהנות מהחיים.

ממני: החתול במגפיים.

(בעצם כבר בלי, הם התלכלכו בבוץ... ;)).
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  78  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה