לכבוד המלמדים היקרים,
שלום וברכה!
בימים אלו פושטת שמחת ימי הפורים על עם ישראל כולו, המקום שאולי הדבר בא לידי ביטוי בצורה חזקה, זה בתלמודי תורה של תינוקות של בית רבן. מתחילת חודש אדר, אנחנו חיים ומרגישים את כל סיפור המגילה, חווים עם הילדים את העליות והמורדות של עם ישראל, ואת הנס וההצלה הפלאיים. כמה מרגש הדבר, וזה אחד המתנות של מי שזוכה להבין את הערך הנכבד של התפקיד המיוחד שאנחנו זוכים לעסוק בו. אנחנו זוכים להנחיל לצעירי הצאן את האמונה והתורה, ודרך כך לחוות בעצמינו את הכל בצורה הכי פשוטה וטהורה. לפעמים רואים אנשים בוגרים שיודעים הרבה תורה, אבל את הבסיס הם לא מספיק יודעים, מגיעים לפורים ויודעים בערך את הסיפור (מה שהם זוכרים מהמלמד שלהם..), ואילו המלמד שוחה בסיפור, חי כל פרט ממנו, יודע מה כתוב במגילה ומהו מדרש, ובעיקר מרגיש את הסיפור בחוש, כמו שהוא לימד את התלמידים. זה קניין נצח, וחובתינו לדעת ולהעריך את זה.
כעת אני רוצה להתייחס לנושא חשוב שעלה על הפרק.
כידוע בתלמודי תורה רבים נוהגים להביא למלמדים בתוך המשלוח מנות גם סכום מסוים כדי להביע הערכה למלמד על תפקידו. כל מלמד מרוצה מאד מהמתנה הזו כי בסך הכל זה מצטבר לכמה אלפי שקלים. עוד בהיותי הורה צעיר היה קשה לי עם המנהג הזה, אולם לא יכולתי להיות שונה מהציבור, והייתי גם אני עושה כך, ומוסיף סכום הגון אל תוך המשלוח מנות.
כידוע לכם בתלמוד תורה שלנו, אנחנו פונים להורים מידי שנה בהודעה שאין צורך, והנהלת התלמוד תורה מבקשת מההורים שלא להביא מעטפות. בשנים הראשונות שנהגנו בזה - זה גרם תערומת מצד המלמדים, ובצדק - אף אחד לא אוהב שמקצצים לו בדבר שהיה רגיל לקבל, או שכל אדם אחר בתפקיד מקביל מקבל. מסיבה החלטנו לתת תוספת חג לכל מלמד - לפני פסח וסוכות, כדי שבסך הכל המלמד יקבל את מה שהיה רגיל לקבל.
אבל היות והתפתח דיון ארוך אצל המלמדים על המנהג הזה, אני רוצה לפרט מה היו הנימוקים להחלטה לבטל את הנוהג, והיה לזה ב' טעמים. א' מצד ההורים. ב' מצד עצם המעשה.
מצד ההורים - ברוך ה' זכינו ורוב מוחלט של ההורים הם בני תורה, שהאבא אברך והאמא עובדת לפרנסתה, והם חיים בדוחק ובצניעות. בכל השנה, כואב לי הלב על השכר לימוד הגבוה שהורים צריכים לשלם, אבל מה לעשות שבשביל לקיים ולהחזיק את המוסדות החרדיים שלא מקבלים תקצוב מלא צריך השתתפות של ההורים. יש הורים שמשלמים אלפי שקלים כל חודש על הוצאות הילדים, וזה בלתי נתפס.
אז בוודאי אנחנו מאמינים שהוצאות בניו לתלמוד תורה אינם מן המניין, אבל זה לא התפקיד שלנו לחיות על חשבון האמונה של השני, זה ההורים צריכים לומר. אנחנו צריכים לדאוג לגשמיות של האחרים ולא לעבודת האמונה והביטחון שלהם, וכשאני כראש מוסד דורש מההורים סכומים שאני יודע שזה לא קל להם, זה לא נוח לי, אבל אני יודע שזה הדבר הנכון.
אבל כל שקל נוסף שאני מבקש מההורים אני חייב לשקול, האם זה ראוי ומוצדק או לא.
התוספת שההורים נותנים לפורים היא בפירוש לא כסף נצרך. כדי להביע הכרת הטוב והערכה רבה לא צריך דווקא כסף, מה גם שברגע שזה נהיה מנהג העולם זה מאבד את המשמעות והתוכן העיקרי. כדי להביע הכרת הטוב צריך להתקשר למלמד, ולומר תודה רבה בצורה הכי כנה ואמיתית, ולא פעם בשנה אלא כל כמה חודשים - לפחות.
כמובן שהורה שחפץ להביא מתנה כספית כאות הערכה, זה טוב, אבל לא נכון לעשות את זה בפורים, כי בפורים זה יוצר לחץ חיצוני על הורים אחרים, וגורם גם למי שלא יכול לתת, במיוחד גם שהמציאות היא שהמלמדים שרגילים לקבל מפתחים ציפייה מסוימת. והורה שכן רוצה, יכול להביא מתנה או כסף בזמנים אחרים.
יותר מכך, הורים שחושבים שהם יקנו את הרבה בסכום גדול הם טועים מאד. גם 500 שקל זה לא סכום שבעקובתיו מלמד ישנה את ההתנהגות שלו כלפי התלמיד. יכול להיות שבשבוע אחרי פורים הוא יזכור את המתנה ההגונה, אבל אחרי חודש הכל ישכח ויחזור לתלמודו. בכלל צריך לדעת שאם רוצים לרכוש שיתוף פעולה ייחודי - הדרך היא לא במתנה חד פעמית - תהיה גדולה ככל שתהיה. הדרך היא בקשר תמידי ועיקבי.
הורה שמתקשר כל חודש אל המלמד, ואומר לו תודה רבה, ראיתי שהשקעת כך וכך.. הוא יזכה שהמלמד יתייחס לבן שלו באופן מיוחד, כי המלמד יודע שההורה הזה הוא מעורב ופעיל, והוא עוקב באופן פעיל, וכמובן עוקב לא במובן הביקורתי - כי אז המלמד לא סובל את אותו הורה, אלא עוקב במובן החיובי - הוא נותן פידבק ומשוב חיובי.
טעם נוסף לפגם בעיני. המושג לתת מתנה כסף הוא לדעתי קצת תרבות מערבית שהכל אפשר לקנות בכסף. אנחנו הרי צריכים להביע הכרת הטוב וההערכה למלמד, אז הדרך הקשה היא להרגיש בלב את התחושה הזו, ולבוא למלמד עם בטן מלאה רגשות הומים על הדבר המיוחד. (ואגב, הדרך להגיע לכך היא פשוטה. נחשוב שיש מצווה מהתורה ושננתם לבניך. והמלמד עושה את מה שאנחנו צריכים לעשות. בזכותו יהיה לנו דור שממשיך את דרך התורה והמצוות). אבל מגיע העולם המערבי ומציע פתרון קל. הרי כולם אוהבים כסף (גם המלמדים.. גם המנהל.. - אגב אני אשתף באופן אישי משהו.. ממי המנהל מקבל מעטפות? בדרך כלל זה מכל ההורים של הילדים שרגילים גם לשותפות פעילה של המנהל..), אז הנה ניתן כסף - המקבל ישמח, ואנחנו נחסוך את הצורך להביע באופן כנה את הרגשות העמוקים שלנו.
איך התחיל המנהג הזה? אני לא יודע בדיוק, אבל פעם שמעתי ממנהל מבוגר איזו תאוריה. לפני עשרות שנים, המשכורת של מלמד הייתה קטנה ומצומקת באמת, כמעט כמו אברך כולל. סכום שלא היה בו כדי לחיות בכבוד אלא כדי להרוויח גם יותר מאברך. ולכן מלמד לא היה פרנסה כפשוטה אלא סוג של עבודת קודש, ולכן פעם בשנה נהגו לתת תגמול מיוחד כדי להגדיל את השכר של המלמד היקר.
כיום, מלמד בחיידר זה כמובן עבודת קודש, אשרי מי שזכה לעסוק במלאכת שמים יקרה זו. אבל מלמד בחיידר מקבל משכורת מכובדת, האם היא ראויה ונכונה לעבודה המאתגרת, זאת שאלה בפני עצמה, שכל אדם צריך להחליט בעצמו. אני סבור שמלמד שמתאים לתפקידו ויש לו את הכישורים המתאימים לכך (יראת שמים, כישורים דידקטיים, השכלה מתאימה לתפקידו) אז הוא יכול לעשות את מלאכתו נאמנה, ולחזור בערב שמח וטוב לב לביתו (כמובן לא בכל יום, יהיו ימים קשים, אבל ביום רגיל, הוא צריך לחזור עם הרגשה טובה, וזה הסימן למלאכה שמתאימה לאדם), וגם השכר בעיני הוא ראוי ומכובד בהתאם לציבור שלנו.
מאידך, מלמד שלא מתאים לתפקידו, אם בגלל חוסר חיבור לתפקיד (הוא לא מעריך את מה שהוא עושה. חסר כישורים דידקטיים, חסר השכלה בתחומי הלימוד שהוא מלמד), אז הוא חוזר לביתו עייף ותשוש לאחר מיצוי כוחות הנפש. מלמד נגש למלאכתו מסיבה אחת ויחידה, הכסף שנכנס בסוף החודש. במצב זה המחשבה היא כל הזמן, האם זה שווה את מה שאני עושה או לא.
לדעתי, תוספת של כמה אלפים פעם בשנה, זה נחמד מאד. אבל זה לא עומד בשיקול הכללי. מלמד שניגש לתפקיד - הוא בודק את הכישורים שלו, כמובן את השכר - כי הוא בא לפרנס את עצמו ומשפחתו. ואילו התוספת של פורים לא באמת נמצאת בתוך הסיפור, זוכרים אותה חודש לפני וחודש אחרי בלבד, מעבר לכך אין לזה באמת תועלת משמעותית.
זהו עיקרם של דברים, מקווה שתמצאו בהם טעם והגיון. ונשוב לחתום במעין הפתיחה. עלינו להוקיר ולהעריך את המתנה הגדולה שבתפקידנו, ויחד נזכה לאור הגדול של הימים הללו, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן תהיה לנו.
בהוקרה רבה על כל פעלכם