הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
עיר אחת קטנה צפונית מזרחית משום מקום, קראוונים של בתי כנסת מקשטים אותה - כתמים של לבן לצד בניני שיכון כעורים שנצבעו בבורדו כדי לשמח את ליבותיהם הקודרים של התושבים. כולם קשי יום, אין אפילו קבלן עשיר אחד לרפואה, רק בניינים ועוד בניינים, ומרכז מסחרי וכלב אחד שוטה, והמון גרפיטי מרושל מראה.
מתוך קטנותה, כולם מכירים שם את כולם, וכינויים כמו צ'רלי המנסר, ואסתר הצדקת עפים בין המניינים לבין הבניינים.
תושביה היו חילונים כולם, וחזרו בתשובה ביום אחד, כשדרשן אחד לוהט הגיע אל העיר, הפך ארגז וטיפס עליו, והקהיל קהילות ברבים.
פתאום כולן עם כיסויי ראש, מספרה הפכה מכון לשביסים, בחנות הוידאו מוכרים סרטי צדיקים, בבית הקולנוע הישן נפתח גמ"ח מוצצים, כולם באורות כולם נוצצים.
"רבינו" הם צועקים מתוך דלת נפתחת, "תעשה מצווה בוא תשלים מניין אתה פה עשירי!"
"התפללתי כבר", אני משקר, והולך אל הדוכן של משה המאביס.
הוא בכלל לא נמצא, רק חלק מתריסר הילדים שלו מתרוצצים סביב בביגוד מאתגר, מושכים שורטים מכים נושכים מלקקים סוכריות מלחימים קרשים, משחקים שוטרים וגזלנים, מקלפים תפוחים, ומשה המאביס יושב ולומד מסילת ישרים בקראוון של רחוב הארבעים.
לא רוצה להפריע לו, למשה המאביס, שנראה כל כך יפה בפינה של הבית כנסת, אור שמש צהוב מציץ עליו מבעד לויטראז' מאולתר שהודבק עליו ביד עילגת של חולה פרקינסון עם עיוורון צבעים. והוא קורא בקול נעים דווקא את השורות שכולם מכירים, "שיתברר ויתאמת אצל הבן אדם, מה הקטע שלו בעולם", הוא מסרס ומעוות את המקרא, מרים את העיניים הטובות שלו מהספר ואומר לי את ה"מה נשמע" שכולם מכירים, קול חם ונעים.
"באת לאכול", הוא מבין עניין, שולח נשיקה ענקית לספר, משאיר עליו סימן לח, ותוחב אותו לתוך הלוקר שלו, ועכשיו זה רק הספר, טלית ישנה וקופסת מנטולים, והנשיקה של משה המאביס, בילוי נעים.
הוא לוקח אותי לחדר צדדי, מרים שמיכה ישנה של סוסים, ואחריה עוד אחת ממחנה פליטים, מגבת שמישהו שכח במקווה, שאריות חלוק וסדין נגוס וחרוך, ומתחת לכל המבנה הזה מציץ סיר ענק מבעבע ומדיף ניחוחות.
"שב בצד", הוא מצווה באותו קול חם, ואני מצטנף על כסא גננות צולע שעמד באותו צד, ומביט בתנועותיו: איך הוא לוקח תרווד, כף ומצקת, ומלהטט בהם כאילו היה קוסם במופע, יד מקפיצה, יד יוצקת, והצלחת מתמלאת בחמין האגדי, בטשולנט הספרדי הריחני, עם הקישקע המתובל והבשר הנימוח, הוא גם לא מוותר על שתי ביצים חומות מאוד, שם לי למעלה, מכה על קודקודי ואומר לי: "תאכל חמוד".
ובכל ביס הוא מסתכל, כמו אבא שרואה איך הבן שלו מתחיל ללכת, וזה טעים כל כך, אני פולט גניחות השתאות, והעינים שלו מתעגלות בעונג. "עונג שבת", הוא מניף את היד ומביט לפלורוסנט, "מעין עולם הבא"!
אני זוכה לעוד צלחת, אבל משה לא מנסה אפילו לדבר, פשוט בוהה בכל כף שעושה את דרכה אל הפה שלי, אני רוצה שהוא יביא לי את הסיפור, והוא עוקב אחרי הגריסים - מהופנט.
כשאני מנסה לחשוב על טקטיקות, מגיעים כל מיני הסחות דעת, כמו אישה עם בובו גבוה וסיר ביד, שמקבלת ממנו מנה נכבדת ומסתלקת לפני שמישהו יספיק לראות אותה, היא ירדה ממכונית סובארו פורסטר בצבע טורקיז, שנראתה מבריקה יותר מהשמש, ועל כל אצבע היו לה שישה טבעות זהב במשקל כבד, היא מהעיר הגדולה, מדברת במבטא אריסטוקרטי שאין כאן בנמצא.
מנסה להשחיל מילה, ושני ילדים עם נעלים מרופטים בלי שרוכים ואף מלא נזלת, קיבלו צלחת ואכלו את החמין הלוהט בשקיקה, אחד מהם אמר למשה תודה, השני בהה בו בלי לומר מילה, כשיצא מבית הכנסת ונהם לעבר אחיו הגדול, הבנתי שהוא אילם.
"למה הפכת לנו את הבית כנסת!" אני שומע קול גבוה ומעצבן, ומשה מתחיל קצת להחוויר, אבל לא זז מהפינה שלו.
"הא קסלסי?!" הוא פונה אל הגבאי הגבוה בעל הפה הפעור ברישול, כל הגבאים הם קסלסי, בכל הסיפורים. "תראה איזה חסדים שעם ישראל צריך בכל רגע ורגע לחיות, רק בגלל זה אין לנו כאן צרות ורק ברכה".
"משה אתה לא מחובר לרצפה, הא?" קסלסי מביט מלמעלה אל משה, "יש צו סגירה על הבית כנסת, זה לא מספיק צרות בשבילך?"
"זה כי אנחנו לא מכבדים את גדעון מהעיריה בפתיחת ההיכל", ניסה משה להסביר.
"איזה פתיחת, ואיזה היכל?" קסלסי מתרגז והוא דופק חזק מדי על שולחן מסכן שנקרה לדרכו, "גדעון מגיע לכאן פעם בחודשיים, לבדוק אם כבר סידרנו את הסידורי אבטחה לתהליך של ההריסה, פתיחת הקלסר הוא עושה פה".
"תן לו פתיחת ההיכל", אומר משה, "מה אכפת לך לתת לו אפילו שהוא מגיע בתשע וחצי?!"
"כי הוא רע לבריות ורע לעולם, טוב לא שלא בא לעולם, נמלה סרוחה הימנו, נזם זהב באף קרנף, בור וקורא הארץ, רשע מרושל, ארכי נבל, כולו רודף בצע ושלמונים וטיסות לחול ווועדי עובדים.... " כשקסלסי משרשר גידופים אי אפשר לעצור אותו, אלא אם כן חולף ברחוב הג'יפ של גדעון, מהעיריה.
וכמובן שהוא חולף, והעיניים של קסלסי נדבקות לחלון, הוא מתחיל להקריא את האותיות הקטנות של הדגם ורמת הגימור המפנקת של הסדרה, עד שהמכונית נעצרת ממש כאן ליד הבניין, גדעון יורד מהג'יפ ואחריו יורדים בסך הכל 7 חרדים מסוגים שונים. "ליקטתי אותם מטרמפיאדות מצומת המוביל עד מחסום תרקומיא".
"מה אתה מחפש כאן אדון גדעון", התרומם פתאום קסלסי והשתי מטר וחמישה שלו הביעו זעם חריף
"נסעתי בכביש", התחיל גדעון לספר, וקסלסי הסביר לו שהקטע הזה מובן לו, גדעון המשיך: "נזכרתי ביאר צייט של אחותי עדנה עליה השלום, מתה במיתה משונה, וזה יוצא היום וצריך לעשות לה אזכרה כמו שצריך".
"חבר עירייה מתפלל בבית כנסת שהוא עצמו הוציא לו צו סגירה?" תמה משה, "אתה יודע איזו כותרת זה ב"קול העמקים והקריות", הסנסציה הראשונה של מ. לוגסי, כתב הפלילים הספורט, האוכל והתברואה של קול העמקים והקריות".
"אל תדאג", אמר גדעון, "מ' לוגסי זה אחיין שלי, הוא בכלא וצריך קצת דמי כיס, אז אני כותב כתבות בשמו ושולח לקול העמקים, זה איזה 50 שקל לכתבה, אבל לוגסי מתחיל להיות מפורסם, אם יעלו על הסיפור שלו, הוא יכול להיות אסיר מקצועי, ולקבל כסף מהמדינה על כתבות תדמית שהוא יעשה לשב"ס למשל".
גדעון הזה לא מפסיק לחייך, מעניין אותי אם כשהוא הולך לישון הוא מוציא מהפה את הפלסטיקים שמחזיקים את החיוך שלו, משה המאביס קונה את החיוך הזה, ומתחיל לפרוש מפות ניילון על השולחנות של חדר הקידושים.
אחרי חמש דקות של הכנה חפוזה, גדעון, קסלסי, ושבעה בחורים עם פיאות באורכים שונים, יושבים סביב השולחן הערוך ואוכלים את הטשולנט של משה המאביס, שקט בחדר, רק לעיסות והמבט העוקב של משה אחרי כל כף שנכנסת לכל פיה, יש לו חלוקת קשב נפלאה כשהוא מגיש אוכל.
גדעון קיבל את פתיחת ההיכל, את ההגבהה, את תקיעת השופר והרחת הבשמים, וקסלסי היה כל כך נחמד אליו עד שהוא התחיל קצת לפחד.
משה המאביס משך קצת זמן כשהוא התחיל לשיר במבטא אשכנזי כושל את השיר "יה אכסוף", כשהבחורים עוזרים לו בקולות שניים כאילו לא עמדו כאן חלק מהם למשך כל היום באיזו צומת שכוחה בלי מטען נייד ובלי בננה להשיב את הנפש
אחרי שכולם אכלו ושבעו, וקסלסי ששכח שהוא שתי מטר וחמישה, ניסה להרים את גדעון על הכתפיים, מה שאילץ את גדעון לקפוץ ולברך ברכת הגומל.
אבל כלום לא עזר, גדעון סיים את האזכרה, החזיר את הכיפה למדף, אמר לכולם שלום יפה - והלך אל המכונית הטרמפיסטים התאדו מהאזור.
ומיד הוא חזר, מחזיק את הקלסר הארור, שולף מתוכו דף מודפס, "צו הריסה התראה שניה"
קסלסי מתעלף, ומשה מרים לו את הרגליים, גדעון בינתיים מביא את הצו למשה, עושה שלום והולך.
משה רודף אחריו, ומחזיר אותו אל תוך בית הכנסת, תוך כדי שהוא מרים לקסלסי את הרגלים, הוא לוקח את הצו, שם אותו בתוך צלחת חרסינה לבנה, לוקח מצית ושורף אותו לאפר.
הוא מעביר חלק מהאפר לצלחת שניה, הולך לעבר הסיר הגדול, שולה מתוכו שתי ביצים, חומות חומות כמו תמיד, מקלף אותן לאט לאט, ולבסוף מתגלה המנה: ביצה בתוך אפר של צו הריסה.
"שב על הרצפה", הוא מורה לגדעון ומתיישב על ידו, "תאכל".
ושניהם יושבים על הרצפה הקרה והדביקה של חדר הקידושים העלוב של הקראוון ברחוב הארבעים ואוכלים ביצים קשות באפר, וזה טעים כמו כל דבר שמשה המאביס מכין, ומהעיניים של משה זולגות דמעות לתוך האפר, והוא מציע לגדעון לטעום ביצה טבולה באפר ודמעות.
מתוך קטנותה, כולם מכירים שם את כולם, וכינויים כמו צ'רלי המנסר, ואסתר הצדקת עפים בין המניינים לבין הבניינים.
תושביה היו חילונים כולם, וחזרו בתשובה ביום אחד, כשדרשן אחד לוהט הגיע אל העיר, הפך ארגז וטיפס עליו, והקהיל קהילות ברבים.
פתאום כולן עם כיסויי ראש, מספרה הפכה מכון לשביסים, בחנות הוידאו מוכרים סרטי צדיקים, בבית הקולנוע הישן נפתח גמ"ח מוצצים, כולם באורות כולם נוצצים.
"רבינו" הם צועקים מתוך דלת נפתחת, "תעשה מצווה בוא תשלים מניין אתה פה עשירי!"
"התפללתי כבר", אני משקר, והולך אל הדוכן של משה המאביס.
הוא בכלל לא נמצא, רק חלק מתריסר הילדים שלו מתרוצצים סביב בביגוד מאתגר, מושכים שורטים מכים נושכים מלקקים סוכריות מלחימים קרשים, משחקים שוטרים וגזלנים, מקלפים תפוחים, ומשה המאביס יושב ולומד מסילת ישרים בקראוון של רחוב הארבעים.
לא רוצה להפריע לו, למשה המאביס, שנראה כל כך יפה בפינה של הבית כנסת, אור שמש צהוב מציץ עליו מבעד לויטראז' מאולתר שהודבק עליו ביד עילגת של חולה פרקינסון עם עיוורון צבעים. והוא קורא בקול נעים דווקא את השורות שכולם מכירים, "שיתברר ויתאמת אצל הבן אדם, מה הקטע שלו בעולם", הוא מסרס ומעוות את המקרא, מרים את העיניים הטובות שלו מהספר ואומר לי את ה"מה נשמע" שכולם מכירים, קול חם ונעים.
"באת לאכול", הוא מבין עניין, שולח נשיקה ענקית לספר, משאיר עליו סימן לח, ותוחב אותו לתוך הלוקר שלו, ועכשיו זה רק הספר, טלית ישנה וקופסת מנטולים, והנשיקה של משה המאביס, בילוי נעים.
הוא לוקח אותי לחדר צדדי, מרים שמיכה ישנה של סוסים, ואחריה עוד אחת ממחנה פליטים, מגבת שמישהו שכח במקווה, שאריות חלוק וסדין נגוס וחרוך, ומתחת לכל המבנה הזה מציץ סיר ענק מבעבע ומדיף ניחוחות.
"שב בצד", הוא מצווה באותו קול חם, ואני מצטנף על כסא גננות צולע שעמד באותו צד, ומביט בתנועותיו: איך הוא לוקח תרווד, כף ומצקת, ומלהטט בהם כאילו היה קוסם במופע, יד מקפיצה, יד יוצקת, והצלחת מתמלאת בחמין האגדי, בטשולנט הספרדי הריחני, עם הקישקע המתובל והבשר הנימוח, הוא גם לא מוותר על שתי ביצים חומות מאוד, שם לי למעלה, מכה על קודקודי ואומר לי: "תאכל חמוד".
ובכל ביס הוא מסתכל, כמו אבא שרואה איך הבן שלו מתחיל ללכת, וזה טעים כל כך, אני פולט גניחות השתאות, והעינים שלו מתעגלות בעונג. "עונג שבת", הוא מניף את היד ומביט לפלורוסנט, "מעין עולם הבא"!
אני זוכה לעוד צלחת, אבל משה לא מנסה אפילו לדבר, פשוט בוהה בכל כף שעושה את דרכה אל הפה שלי, אני רוצה שהוא יביא לי את הסיפור, והוא עוקב אחרי הגריסים - מהופנט.
כשאני מנסה לחשוב על טקטיקות, מגיעים כל מיני הסחות דעת, כמו אישה עם בובו גבוה וסיר ביד, שמקבלת ממנו מנה נכבדת ומסתלקת לפני שמישהו יספיק לראות אותה, היא ירדה ממכונית סובארו פורסטר בצבע טורקיז, שנראתה מבריקה יותר מהשמש, ועל כל אצבע היו לה שישה טבעות זהב במשקל כבד, היא מהעיר הגדולה, מדברת במבטא אריסטוקרטי שאין כאן בנמצא.
מנסה להשחיל מילה, ושני ילדים עם נעלים מרופטים בלי שרוכים ואף מלא נזלת, קיבלו צלחת ואכלו את החמין הלוהט בשקיקה, אחד מהם אמר למשה תודה, השני בהה בו בלי לומר מילה, כשיצא מבית הכנסת ונהם לעבר אחיו הגדול, הבנתי שהוא אילם.
"למה הפכת לנו את הבית כנסת!" אני שומע קול גבוה ומעצבן, ומשה מתחיל קצת להחוויר, אבל לא זז מהפינה שלו.
"הא קסלסי?!" הוא פונה אל הגבאי הגבוה בעל הפה הפעור ברישול, כל הגבאים הם קסלסי, בכל הסיפורים. "תראה איזה חסדים שעם ישראל צריך בכל רגע ורגע לחיות, רק בגלל זה אין לנו כאן צרות ורק ברכה".
"משה אתה לא מחובר לרצפה, הא?" קסלסי מביט מלמעלה אל משה, "יש צו סגירה על הבית כנסת, זה לא מספיק צרות בשבילך?"
"זה כי אנחנו לא מכבדים את גדעון מהעיריה בפתיחת ההיכל", ניסה משה להסביר.
"איזה פתיחת, ואיזה היכל?" קסלסי מתרגז והוא דופק חזק מדי על שולחן מסכן שנקרה לדרכו, "גדעון מגיע לכאן פעם בחודשיים, לבדוק אם כבר סידרנו את הסידורי אבטחה לתהליך של ההריסה, פתיחת הקלסר הוא עושה פה".
"תן לו פתיחת ההיכל", אומר משה, "מה אכפת לך לתת לו אפילו שהוא מגיע בתשע וחצי?!"
"כי הוא רע לבריות ורע לעולם, טוב לא שלא בא לעולם, נמלה סרוחה הימנו, נזם זהב באף קרנף, בור וקורא הארץ, רשע מרושל, ארכי נבל, כולו רודף בצע ושלמונים וטיסות לחול ווועדי עובדים.... " כשקסלסי משרשר גידופים אי אפשר לעצור אותו, אלא אם כן חולף ברחוב הג'יפ של גדעון, מהעיריה.
וכמובן שהוא חולף, והעיניים של קסלסי נדבקות לחלון, הוא מתחיל להקריא את האותיות הקטנות של הדגם ורמת הגימור המפנקת של הסדרה, עד שהמכונית נעצרת ממש כאן ליד הבניין, גדעון יורד מהג'יפ ואחריו יורדים בסך הכל 7 חרדים מסוגים שונים. "ליקטתי אותם מטרמפיאדות מצומת המוביל עד מחסום תרקומיא".
"מה אתה מחפש כאן אדון גדעון", התרומם פתאום קסלסי והשתי מטר וחמישה שלו הביעו זעם חריף
"נסעתי בכביש", התחיל גדעון לספר, וקסלסי הסביר לו שהקטע הזה מובן לו, גדעון המשיך: "נזכרתי ביאר צייט של אחותי עדנה עליה השלום, מתה במיתה משונה, וזה יוצא היום וצריך לעשות לה אזכרה כמו שצריך".
"חבר עירייה מתפלל בבית כנסת שהוא עצמו הוציא לו צו סגירה?" תמה משה, "אתה יודע איזו כותרת זה ב"קול העמקים והקריות", הסנסציה הראשונה של מ. לוגסי, כתב הפלילים הספורט, האוכל והתברואה של קול העמקים והקריות".
"אל תדאג", אמר גדעון, "מ' לוגסי זה אחיין שלי, הוא בכלא וצריך קצת דמי כיס, אז אני כותב כתבות בשמו ושולח לקול העמקים, זה איזה 50 שקל לכתבה, אבל לוגסי מתחיל להיות מפורסם, אם יעלו על הסיפור שלו, הוא יכול להיות אסיר מקצועי, ולקבל כסף מהמדינה על כתבות תדמית שהוא יעשה לשב"ס למשל".
גדעון הזה לא מפסיק לחייך, מעניין אותי אם כשהוא הולך לישון הוא מוציא מהפה את הפלסטיקים שמחזיקים את החיוך שלו, משה המאביס קונה את החיוך הזה, ומתחיל לפרוש מפות ניילון על השולחנות של חדר הקידושים.
אחרי חמש דקות של הכנה חפוזה, גדעון, קסלסי, ושבעה בחורים עם פיאות באורכים שונים, יושבים סביב השולחן הערוך ואוכלים את הטשולנט של משה המאביס, שקט בחדר, רק לעיסות והמבט העוקב של משה אחרי כל כף שנכנסת לכל פיה, יש לו חלוקת קשב נפלאה כשהוא מגיש אוכל.
גדעון קיבל את פתיחת ההיכל, את ההגבהה, את תקיעת השופר והרחת הבשמים, וקסלסי היה כל כך נחמד אליו עד שהוא התחיל קצת לפחד.
משה המאביס משך קצת זמן כשהוא התחיל לשיר במבטא אשכנזי כושל את השיר "יה אכסוף", כשהבחורים עוזרים לו בקולות שניים כאילו לא עמדו כאן חלק מהם למשך כל היום באיזו צומת שכוחה בלי מטען נייד ובלי בננה להשיב את הנפש
אחרי שכולם אכלו ושבעו, וקסלסי ששכח שהוא שתי מטר וחמישה, ניסה להרים את גדעון על הכתפיים, מה שאילץ את גדעון לקפוץ ולברך ברכת הגומל.
אבל כלום לא עזר, גדעון סיים את האזכרה, החזיר את הכיפה למדף, אמר לכולם שלום יפה - והלך אל המכונית הטרמפיסטים התאדו מהאזור.
ומיד הוא חזר, מחזיק את הקלסר הארור, שולף מתוכו דף מודפס, "צו הריסה התראה שניה"
קסלסי מתעלף, ומשה מרים לו את הרגליים, גדעון בינתיים מביא את הצו למשה, עושה שלום והולך.
משה רודף אחריו, ומחזיר אותו אל תוך בית הכנסת, תוך כדי שהוא מרים לקסלסי את הרגלים, הוא לוקח את הצו, שם אותו בתוך צלחת חרסינה לבנה, לוקח מצית ושורף אותו לאפר.
הוא מעביר חלק מהאפר לצלחת שניה, הולך לעבר הסיר הגדול, שולה מתוכו שתי ביצים, חומות חומות כמו תמיד, מקלף אותן לאט לאט, ולבסוף מתגלה המנה: ביצה בתוך אפר של צו הריסה.
"שב על הרצפה", הוא מורה לגדעון ומתיישב על ידו, "תאכל".
ושניהם יושבים על הרצפה הקרה והדביקה של חדר הקידושים העלוב של הקראוון ברחוב הארבעים ואוכלים ביצים קשות באפר, וזה טעים כמו כל דבר שמשה המאביס מכין, ומהעיניים של משה זולגות דמעות לתוך האפר, והוא מציע לגדעון לטעום ביצה טבולה באפר ודמעות.
נערך לאחרונה ב:
