למסירה מרגש ומדמיע - קיבלתי במייל לא נגעתי

[חיה שפרה]

ירד אתמול גשם
בבוקר ירד.
אחרי הצהרים ירד.
בלילה גם ירד.
בחורף יורד גשם.

גשם זה כייף
גשם זה טוב
גשם זה ברכה לילדים בשלוליות,
לאיכרים בשדות,

אתמול ירד גשם
אבל אתמול, השמים בכו
הם בכו חלש, והם בכו חזק
הם בכו
ואיתם כל עמ"י

אני גרה בקרית ספר
הייתי אתמול בלויה
יצאתי מהבית עם מעיל , בלי מטריה,
אז שמתי ת'כובע על הראש
יצאתי והלכתי לכיון רחוב שדה חמד
וכל הדרך פגשתי באנשים
אנשים עם כובע על הראש
וראש למטה
למעלה, השמים בכו

עמדנו שם
הרבה נשים ובנות
עמדו שם המון גברים
הכוללים של הערב, לא למדו בהם אתמול
השעה הזו שקודשה בריך הוא כל כך אוהב
שעה שבה רק מק"ס
יש כל כך, כל כך הרבה תורה
תורה של 'סיידר שלישי'
תורה של מעבר!
עמדו שם המון גברים
לא היה כולל ערב
היתה לויה.
היתה לויה של שתי קורבנות ציבור,
קורבנות של ק"ס,
קורבנות של כל הציבור שלנו
קורבנות של עמ"י!
קורבנות של נענוע
של אבא,
שכל כך אוהב...
וויתר על התורה של סיידר שלשי
כדי שאנחנו נתעורר

קורבנות של בעל- בחור צעיר הוא אולי בן עשרים וארבע או חמש...
הוא התחתן לפני שנתים ואבעה חודשים ויש לו תינוק דניאל בן שמונה חודשים
והוא עמד שם
ובכה
ובכה
ואז אמר
רחלי----
ובכה...

הוא דיבר כמו גיבור
הוא דיבר כמו ענק
הוא לא דיבר כמו בן אנוש הוא דיבר כמו מלאך
ואם הייתן רואות אותו שבוע שעבר ברחוב..
לא יודעת אם הייתן חושבות על מלאכים...

עמד שם אבא
לבחורה בת 27
בחורה עם צרכים מיוחדים
נשמה אחרת שונה יקרה כל כך
הוא עמד וסיפר שהיא יצאה ממהבית והוא ליוה אותה לתחנה
אח"כ התקשר לזמן אמת לדעת מתי האוטובוס הבא ואמרו לו חמש דקות
אז הוא התקשר לרוחמה שלו ואמר לה: רוחמה עוד חמש דקות האוטובוס שלך יגיע.
והוא הגיע.
והיא עלתה עליו
ואח"כ עלתה לשמים.

עמד שם הרב קסלר- רב העיר
ופתח ב: תחשבו מה היו שם באותן רגעים
כמה צרחות
כמה כאב
כמה יסורים
כמה חיל ורעדה
כמה שאגות
כמה ייללות

תחשבו רגע,
תחשבי,
תחשבי על השניה הזו
שבריר שניה של אוטובוס שמלחיק
ועף באוייר
ונוחת הפוך על גדר ביטחון נמוכה שמוחצת שתי נוסעות למוות
כי הן פשוט ישבו שם ונסעו לירושלים
תחשבו על נשים בהריון,
על תינוק שישב על אמא,
תחשבו על הגברים מקדימה אברכים או יהודים טובים שעובדים לפרנסתם
תחשבו על בחורים שחזרו לשבת הביתה מהישיבה ועלו ביום ראשון מיד אחרי שחרית על האוטובוס
תחשבו על הילד הטפוסי החמוד והתמים הזה של ק"ס שנסע עם אמא ליום כייף לירושלים
וסיים אותו בחדר טראומה בהר הצופים......
וכולם בכו

אחכ דיבר הרב זיכרמן הרב של שכונת ברכפלד
וכולם בכו

אח"כ דיבר אברך חשוב משייבת כנסת ישראל שבק"ס - השיבה של ר הלל זקס זצ"ל
שכולנו
כל מי שחי קרוב לישבה הזו
כל מי שחי קרוב לאיש הגדול הזה, שעוד זכר ת'חפץ חיים כסבא
עוד מרגישים יתומים מאז שנפטר מאיתנו בפתאומיות נוראה לפני כחמש שנים
וכולם בכו

הוא סיפר- אותו אברך, שהוא היה אתמול בישיבה,
והוא למד
למד עם הרב הלל גוטמן שנשאר אבא ליתום קטן
והם למדו
פשוט
כמה פשוט
ישבו מול הגמרות
סיידר ראשון
הראש נקי

ואז הגיעו דיבורים ושמועות
ומאד מהר התברר הכל, כי ר' הלל גוטמן ידע באיזה אוטובוס אישתו נוסעת,
ויש רק אחד כזה מכיון לק"ס לגבעת שאול
וכשזה היה וודאי,וכשזה היה רשמי
אמר ר הלל גוטמן לאותו אברך -ר' יעקב פוקסבורמר שהספיד
אתה יודע מה רחלי היתה אומרת אם היתה פה עכשיו?
היא היתה אומרת שזה מה שהקב"ה עשה אז זה טוב לנו.
ככה,
פשוט,
פשוט בדיוק כמו שהוא ישב בבוקר ולמד גמרא עם כוס קפה ביד,
פשוט בדיוק כמו שסיפר אח"כ הבעל הציק ר' הלל גוטמן
שהוא רצה לצאת לפרנס
קצת
ויקבע איתים
ויחזיק חזק
ולא יעזוב ת'לימוד
אבל קצת יעזור.. כי צריך כסף
אז היא עשתה עוד חוג, ונשארה ללמד עוד שעה..
ואתה תשב בכולל! כי אתה צריך ללמוד! ואולי גם תיהיה ראש ישבה ותעמיד תלמידים..!
לא מגזימים בהלויות, וביחוד לא בזו..
פשוט אין צורך,
הנסיבות והמקרה מספיקים טארגיים, כדי שכולם יבכו
אבל זו האמת,
אז הוא סיפר
הוא סיפא על אישה גדולה! הוא סיפר על הערכה! על אהבה!
הוא סיפר ואז עצר,
ואמר..
רחלי---
וכולם בכו

הוא סיפר על אמונה אמתית! על אמת חזקה, כל כך חזקה!
סיפר שהלכה ללמוד באופקים רק כי חיפשה יותר
כי רצתה מעבר,
סיפר על בחורה אצילת נפש ואצילת מידות
על אישה חזק שהחזיקה גם אותו
סיפר על לחיות עם אבא שבמים בכל רגע ממש
להכניס אותו לתוך החיים
סיפר על אישה,
שהיה ברור לו,
שאם בחורה עם צרכים מיוחדים נפטרה וגם זו שישבה לידה במושב
אז ,
אז הוא ידע שזו רחלי,
כי זה כזה רחלי לשבת ליד בחורה כזו
כי כשהם היו מטיילים
והיא היתה רואה ילד כזה היא היתה מחבקת ואומרת יפה שלום
גם אם הוא לא החזיר ולא סימפט בכלל
וכשהוא אמר לה עזבי, היא היתה אומרת לו שיש נשמה ענקית שם בפנים
הוא סיפר שהיא אמרה לו כל הזמן
וזה פשוט היה משפט כזה שלה,
ושאפילו בשבת באחרונה היה אמרה לו
שתזכור,שהנשמה שלנו ראתה את כל מה שתעבור לפני שהיא ירדה לעולם,
הכל! והיא רצתה לבוא לפה, היא אמרה כן!
ואם היא אמרה כן, היא ידעה על מה, אז כנראה שיש בנו כוחות!
זה אנחנו בחרנו זה! זה אנחנו הסכמנו! וזה העבודה שלנו בעולם הזה!
סיפר על נתינה..
וכולם בכו...

אני מכירה אותה
פעם כשהייתי קטנה היו לי שכנות בדלת מולי, בחורות גדולות כאלו,
שהיו לוקחות אותי ואת אחותי בכל ליל שבת
לחברות שלהן הגדולות
והינו אומרות תהילים
שמה
ברחוב מרומי שדה 5
הם גרים בקוממינוס- קרקע ויש להם חצר
ואח"כ היה צריך לעלות את כל המדרגות ברגל
הינו מגיעות ואמרות תהילים
רחלי----
אני לא אשכח אותך
זוכרת אותך, פשוט זוכרת אותך אומרת בקול את "המה קמו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד..
אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר"
וכמה סימבולי וכמה סימלי
שזה מה שאני זוכרת ממך,
אבל גם את המבט והחיוך שלך,

אבל לא זה מה שרציתי לספר
רציתי לספר מה אני הרגשתי שם אתמול
עם מעיל וכובע..
והרבה נשים ובנות
נשענות על הקיר הצדדי של הבית הכנסת המרכזי בק"ס
והשמים שבכו עלינו...

רציתי לספר על שתי אמבולנסים שחנו לידנו,
שתי אמבולנסים של זק"א
על שתי אמאות ענקיות שעמדו שם וליווה את הבנות שלהן
למרות שזה הפך העולם
ילדים מלוים הורים, לא הורים מלוים ילדים- הרב זיכרמן אמר...

רציתי לספר על אדם גדול שליוה בת מיוחדת שעשרים ושבע שנה הוא מתמסר אליה,
בכל נפוש וגופו,
וכשהוא פותח ת'הפסד הוא מבקש סליחה ושהוא לא יאריך כי אנשים עומדים על הרגלים
וקר וגשם..
הוא ביקש סליחה ולא העריך
כי שי מישהוא
יש בנ"א שאולי כואבות לו הרגלים
הוא עומד ברחו ,
וקר קצת,
וגם יורד גשם...

לספר על בעל צעיר שרק שנתיים וארבע חודשים טעם את טעם החיים האמיתיים
את טעם השלמות,
היה לו כיף בשנתיים האלו!!
היתה לו אישה, היתה לו נשמה שלמה!
היה לו ילד שהוא שלו ושלה,
וכשהוא עומד וסופד לאישתו,
ביום שהוא קובר חלק ממנו,
הוא מודה להורים שלה,
הוא מנחם את המשפחה השכולה השניה
הוא שואל שאלות
הוא לא צורח כמו איזה..
הוא עומד , בוכה , קשה לו,
ואומר שהוא שמח כי יודע שטוב לה

אבא,
אנשים נמצאים בקושי הכי דגול שבחיים שלהם
הכי!
שהקב"ה לא יעמיד אף אחד בכזה מקום!
אף אחד בכזה נסיון!
והם אומרים, רגע,
יש כאן עוד מישהוא
וגם לו כואב..
חזק.
ויכול ליהות שאפילו רק כואבות לו הרגלים.

אבא,
כשהשמים בכו אתמול,
נכון אמרת למלאכים "חזו בני"
תראו ת'ילדים שלי,
אני אכאיב להם, אני אנענע אותם,
אבל הם יבקשו סליחה כי יש כאן עוד מישו, ויורד גשם ווגם קצת קר
אבא עמדתי שם
בכיתי על טרגדיה ,
בכיתי על אלמן ועל תינוק יתום
בכיתי על הורים שנתנו הכל וברגע..
בכיתי על פצועים,
בכיתי על מכה לעם שלנו
בכיתי על עצמי
אבל אתה היית גאה נכון?!

החיים ממשיכים,
אנחנו צריכים ללמוד,
לבדוק את עצמנו,
להתקדם, לא להשאר באותו מקום,
לעילוי נשמתם,
ובשביל עצמנו,

ותאמר די לצרות שלנו,
אבא,
ותביא לנו משיח
תגלה את כבוד מלכותך
תפסיק ת'כאב בעולם הזה
כי זה נורא,
לשמוע אבא שבוכה על בת
ולחשוב על יתום בן שמונה חודישם
בגלל שאנחנו אוהבים אותך
ומאמינים בך חזק!
משתדלים לפחות...
"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"
ושואלים למה?
ועונים-
כי על הבית השלישי כל כך הרבה אנשים התפללו ומתפללים
ביקשו ומבקשים
כל כך הרבה בוכים
כל כך הרבה דמעות

אבא
השמיים בכו אתמול
וכולם בכו....

שנזכה רק לדמעות של שמחה

 

[עוגיות]

כבר פירסמו את זה כמה פעמים

 

[chayasl]

מרסק.
פשוט אין מלים

 

[יש תקוה]

אין מילים... רק לבכות...

 

[לאהר]

מנוחה פוקס:

אז ראיתם כבר את תמונת האוטובוס החצוי מהתאונה?
שמעתם כבר את דבריו של הדוד… שסיפר איך האחיין ניצל?
קראתם כבר את מה שנכתב על הנהג שסטה מהנתיב?
אני לא יודעת מה אתם. אני לא. לא ראיתי, לא שמעתי, לא קראתי.
אני חשבתי שבמקום לראות, לשמוע ולקרוא, עדיף לעשות דברים אחרים.
למשל, מה?
למשל, לבכות לעצמי בשקט ולהתחנן לאלוקים שיאמר לצרותינו די.
למשל לאפשר לגוף שלי לרעוד כמו עלה ברוח.
למשל להבין שלעולם, כן, לעולם, לא אבין את דרכי הבורא, ואינני צריכה להבין אותם בכלל.
למשל לחבק את הילד שלי, את אימא שלי, את החיים שלי. שקבלתי במתנה.

2.בזמן האחרון, הכול נעשה רועש כל-כך בעולם.
על כל דבר כותבים, מדברים, מצלמים, עד שהדברים כבר מאבדים את חינם. את משמעותם.
אם לא ראית, שמעת או חווית את הדבר – כאילו אין לך כל קשר אליו.
אם לא צילמו אותו – הוא לא קיים.
אם לא שמעו עליו – הוא לא קרה.

אני נזכרת בימי ילדותי, בימים שלפני 40 שנה.
שתי חברות טובות שלי נטבחו בפיגוע נוראי, באוטובוס הדמים, קו 12, בבית וגן בירושלים.
כמעט לא היו מצלמות במקום הפיגוע (למי הייתה אז מצלמה?).
לא היה סיקור אירוע שמביא כל שלב משלבי המקרה.
היה אוטובוס מפוחם והמון עם שותק.
כל אחד בכה לעצמו, מבלי לשאול שאלות.
זה קרה בשעת צהריי יום שישי. רק בליל שבת, עם היכנס השבת, שמענו את שמות הנרצחים בפיגוע.
לא חיטטנו בפצעים. לא חיפשנו הסרטות שיספרו לנו את כל הפרטים.
לא הרגשנו שאם איננו רואים, שומעים או קוראים – זה לא קיים.
לצערנו, זה היה קיים. קיים במציאות. קיים בלבנו. קיים עד היום בלי רעש וצלצולים. ויהיה קיים לנצח.
רק שבמקום לרוץ ולברר כל בדיל מידע, במקום לדבר על מספר כתמי הדם שנראו על הספסלים, במקום לחזות בסידורי הפצועים השפוכים, במקום להיווכח בשיירי מאכלי השבת השפוכים – עמדנו, רעדנו, בכינו בשקט והתחננו לאלוקים.

3.תנו לבכות בשקט.
אל תפריעו לנו עם הסיפורים, התמונות, הצילומים מכול הזוויות האפשריות והניתוחים. אל תנתחו לנו את המקרה שארע, גם אנחנו, שלא קראנו, יודעים שזה היה נורא.
גם אנו, שלא צפינו, יודעים שאם אוטובוס נחצה, אז מי ששם באמצע נגדע.
גם אנחנו מבינים שהעין בהלוויה לא פסקה לדמוע. כשאתם אומרים לנו את זה, אנחנו מרגישים שנוטלים מתוכנו את לב הדבר. את הרגש הנסתר.
הבינו, גם כשאינכם מפרטים, אנחנו יודעים.גם כשאתם לא מזעזעים – אנחנו מזועזעים.
גם כשאתם לא מייסרים – אנחנו מיוסרים.
כי הלב שלנו מבין כל מה שלא נאמר.
הוא מרגיש. וזה העיקר. אנא, תנו לבכות בשקט. בשקט. בשקט.

 

[תקוה]

פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות.
האחד בוכה רק מלשמוע והשני לא בוכה בלי לראות
האחד בוכה כי זה באמת עצוב והשני לא בוכה אם לא רואה את כולם בוכים.

ובלבד שיכוונו ליבם לשמים. רחמנא ליבא בעי