מנסה לתמצת את תגובתי לפרק האחרון, יצא קצת ארוך, אולי זה כי יש כאן משהו מהותי יותר מהסיפור הנוכחי.
כשהתחלתי לקרוא על מפלצת המקוואות ציפיתי לסיפור פנטזיה. משהו שאין סיכוי שקרה באמת. אהבתי את הרעיון לקחת משהו מוכר מהעולם שלנו ולהדביק לו אלמנטים לא טבעיים ומסתורים.
מה שנקרא סוגת פנטזיה נסתרת.
בפרק האחרון, מודה, קצת התאכזבתי.
קודם כל מבחינת התרחשויות, לא קורה בו כלום.
הנער האומלל רק מספר ומספר. ושמעון רק מקשיב ומקשיב.
הנה הם אויבי המתח ורוצחי החוויה הסיפורית: אקספוזיציות, מונולוגים והסברים ארוכים על מהלכי העלילה הנפתלים.
(לא זוכרת איפה קראתי את התובנה הזאת, אולי אצל
@הגיבן (ת)).
המקומות האלו הכי מסוכנים בכתיבה. למה? כי אז הקוראים שכדאי מאד להניח שהם סופר אינטליגנטיים, יוצאים מהסיפור לרגע אחד קצר, מרימים את העיניים שלהם לתקרה הלבנה, ותוהים פתאום לעצמם מה לעזאזל קורה כאן.
למה זה כזה גרוע?
כי בזמן הזה הם מפתחים היגיון. היגיון מדהים. יכולת ניתוח משובחת וחיבור עמוק למציאות.
ואז על כל כשל לוגי הכי קטן שיהיה בעלילה, הם יעוטו כמוצאי שלל שדוד, ובצדק רב יחשפו את כל הטעויות שעשינו.
ותמיד יהיו כאלו. מה לעשות.
עכשיו לגבי התוכן,
מבחינה עלילתית אין כאן חידוש. סיפורי דיבוקים ורוחות יש לאינספור.
הרי כל מה שהיה מיוחד בסיפור הוא אלמנט הפנטזיה שבו. בעיני בעיקר העובדה שמדובר בפנטזיה נסתרת. כלומר מתרחשת בעולמנו הרגיל, בתוך מקווה אפרורי ורגיל.
אבל ברגע שהגיע עניין הדיבוק, כאילו נסתמו ונעלמו כל האופציות האחרות.
כל אותן אפשרויות פרועות, מדהימות ומתוחכמות שיכולות להיות למפלצת הזאת נפתרו באחת: דיבוק, רבותי.
עכשיו לגבי הקטע הרוחני שהזכירו כאן,
אני נאלצת לצערי להצטרף למה שאמרו כבר לפני.
וכאן אני גם נאלצת לצטט את עצמי מהודעה קודמת וישנה באשכול ולומר לגביה: טעיתי.
אני כבר לא בטוחה שזה נכון.
כדי להסביר למה אני חושבת ככה פתאום, אני אוסיף כאן עוד נקודה מספר הפנטזיה החדש של יונה ספיר.
לא קראתי את 'דופליקטים' אבל שמתי לב למשהו מעניין בדיונים שהתקיימו עליו: לא מעט קוראים חזרו על הטענה כי ענייני ההלכה והיהדות בעלילה הורגשו כמודבקים ומלאכותיים.
ואני חושבת לעצמי פתאום אחרי הקריאה של הפרק האחרון, שאולי כאן טמון שורש הבעיה.
הרי אפשר לכתוב סיפור אלגוריה יהודי. סיפור שיש בו אלמנטים של פנטזיה שמנסה להעביר נמשל עדין כלשהו על רעיון יהודי עמוק. עשו את זה הרבה לפנינו בהצלחה רבה.
דוגמאות: 'מחנה הקיץ של אדון הוא', 'מחלק התמונים', 'לוחמי התמורות' ועוד.
אז אם ככה מה קורה עם פנטזיה לשם פנטזיה?
למה כששם מוכנסים מושגים מקודשים מהיהדות קשה לנו לבלוע את הסיפור?
למה שם הקוראים נזעקים ואומרים מה עשיתם? ככה אי אפשר לכתוב.
לדעתי, התשובה תלויה במהותו של ז'אנר הפנטזיה.
פנטזיה פירושה משהו שלא קרה. משהו שדומיין. נחלם. לא יכול להיות שהוא קרה באמת.
זה ז'אנר מדהים. מרגש. והוא מסעיר ואהוב מאד לדעתי כי המהות שלו היא דווקא בדמיון הזה.
הוא מעורר את הסקרנות האנושית שלנו לחקור רובד נסתר שעוד לא פגשנו.
הוא גורם למוח שלנו לצייר מעבר נסתר ברציף 9 ו-3/4 עלום בלונדון אפילו שאנחנו יודעים שאין שם באמת אחד כזה.
הוא מאפשר לנו לעוף על דרקונים לעבר השקיעה. הוא נותן לנו הזדמנות להילחם ביצורי חושך שקיימים רק בסיוטים שלנו. הוא מבטיח לנו הזדמנות לעשות דברים שאין להם שום סיכוי להתממש בעולם הגשמי שלנו.
ובדיוק לכן אי אפשר כנראה לכתוב סיפור פנטזיה יהודי.
הרי מה נגיד?
רבותי עד כאן הסיפור המדומיין. עד כאן הקסם. מכאן, שימו לב ותחגרו חגורות, יש מושגים מקודשים ביהדות. אנחנו נאלצים לרגע לנחות אל המציאות.
לא לשכוח! זה לא מדומיין. החלק הזה אמיתי. הרי זה מושגים מקודשים לא?
אז רק הורדנו אותם לרמת העם כדי שהסיפור שלנו יהיה פנטזיה יהודית. מה יש.
זה נורא לא?
כי לא רק שהורדנו מושגים גבוהים לרמת כתיבה עלילתית וגשמית, גם איבדנו את הקורא שלנו.
בבת אחת שלפנו אותו מעולם הפנטזיה המסעיר, מלא הקסם והערפל הכסוף. בבת אחת ניתקנו אותו מהסיפור המדומיין שלנו שמעולם לא קרה. והופה החזרנו אותו לחיי המעשה האפרוריים.
הרי בנושאים האלו לא יכולות להיות סטיות. אי אפשר שלא לדייק. ואם לא נדייק ונרשה לעצמנו לדמיין קצת, בעצם ניצור במו ידינו אלטרנטיבות חדשות ושונות למושגים אמתיים ביהדות.
ובטח שהוא יתרגז, הקורא המסכן. אלא מה.
אז אולי אפשר לומר שבוודאי ניתן לכתוב ספרי פנטזיה מצוינים חרדיים.
כלומר שיהיו נקיים וגיבוריהם יתנהגו על פי אמות המוסר בו היו מתנהגים גיבורים חרדיים מציאותיים.
בתנאי אחד: שם זה נגמר.
הם לא צריכים להתפלל הגיבורים האלו. הם לא צריכים ללמוד. הם גם לא צריכים לשמור שבת.
אין להם שום צורך להזכיר בכל נשימה שנייה שהם לא שכחו להניח תפילין, ולספר איך הם מקפידים על זמן קריאת שמע בכל מצב.
מפלצות הן לא דיבוקים. לגיבורי על אין כוחות טבע שעוד לא התגלו כדי שלא נסתור את כללי הבריאה הידועים לנו. וגיבורים לא מתים ועולים לשמיים לתת דין על מעשיהם לפני בית דין של מעלה.
זה דמיון. כמה קל, ככה פשוט מאד.
ומכיוון שזה דמיון אז הכול בסדר.
אפשר לומר שגיבור יכול לעוף ולא צריך לשבור את הראש איך חלילה וחס הוא עושה את זה. אפשר לומר שיש יצורים מוזרים בעולם שאין לנו מושג מהיכן באו. אפשר לספר שיש מפלצת במקווה ולא להפוך אותה לדיבוק.
זה הרי בסך הכול דמיון. שום דבר מכל אלו לא קרה וגם לא יקרה. מה רע יהיה אם קצת נחלום?
ובדיוק כמו שבסיפור לילדים אנחנו מקבלים בפשטות שאין דבר כזה ארנב שמדבר או פרח שפותח את פיו הענוג ונואם ברגש, ככה נראה לי אפשר גם לחיות עם פנטזיה כזאת.
בעיני, האלטרנטיבה השנייה שתיארתי למעלה בעייתית הרבה יותר.