הנושאים החמים
הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
פרק 1
איש לא ידע מה מתחולל מתחת לפני המים.
ביניהם גם אישה בשם גברת צוורבר. מכיוון שלא ידעה, סיימה כמדי ערב את שעת ההשכבה, נשקה לקטנים נשיקת לילה טוב, לגדולים נשיקה של סתם, ונטלה את תיק הכלים הגדול שחיכה לטבילה ליד הדלת.
"אחזור תוך חצי שעה", הבטיחה לגדולה שהייתה שקועה בלימוד אינטנסיבי למה שהיה אמור להיות מבחן, ויצאה חרישית מהבית.
מכיוון, שכאמור, לא ידעה.
לשווא ניסו אורות הרחוב לגרש את האפלה ששררה בחוץ, ופסיעותיה של גברת צוורבר החישו את עצמן ככל שהתקרבה לאזור הנטוש שבו שכן מקווה הכלים. נקישות הזכוכית ושקשוקי הברזל שבתיק זמזמו לעצמם שיר ערש, אך תחושות האופל של גברת צוורבר היו עמומות משהו, ושפתיה סירבו להצטרף לזמזום.
החשיכה הייתה נראית לה קודרת מתמיד. שמא כבה הירח? אולי השתלטה חבורת מחבלים על השכונה כולה?
חיוך אירוני בצבץ על שפתיה, והיא היטיבה את אחיזתה הנוקשה בתיק. לא מחבלים ולא ירח, ואם כך מוטב שתמהר לסיים את טבילת הכלים כדי שתוכל להיות בבית בזמן כפי שהבטיחה.
אזור המקווה היה שומם, כרגיל. פה ושם נראו שיירי קופסאות וניירות עטיפה ששכבו כפגרים מתים ברחבה הסלעית. מזמן טענה ששיכון מקווה שכונתי באזור שכזה הוא מעשה עוועים בלתי חוקי בעליל, אך לא נראה שמישהו בעירייה התרשם מטענותיה.
גברת צוורבר הניפה יד בוטחת, מגרשת חשיכה ויתושים. היתושים לא התרשמו מהאיום המוסווה, כמוהם גם החשיכה. באנחת השלמה התקרבה אל מבנה האבן הנמוך, והניפה את התיק על המשטח לצד המכסה.
לאחר שסיימה להסיר את שלל המדבקות והתוויות סידרה גברת צוורבר את הכלים בשורה מסודרת, ובתנועה נחרצת פתחה את מכסה הברזל.
צרחת הזוועה שלה לא נישאה בחלל הערב, כי היא לא נשמעה מעולם. איש לא ידע מה עלה בגורלה מאז.
עצמות גופתה נמצאו כעבור חמש שנים בנהר המיסיסיפי.
לפרק הבא
איש לא ידע מה מתחולל מתחת לפני המים.
ביניהם גם אישה בשם גברת צוורבר. מכיוון שלא ידעה, סיימה כמדי ערב את שעת ההשכבה, נשקה לקטנים נשיקת לילה טוב, לגדולים נשיקה של סתם, ונטלה את תיק הכלים הגדול שחיכה לטבילה ליד הדלת.
"אחזור תוך חצי שעה", הבטיחה לגדולה שהייתה שקועה בלימוד אינטנסיבי למה שהיה אמור להיות מבחן, ויצאה חרישית מהבית.
מכיוון, שכאמור, לא ידעה.
לשווא ניסו אורות הרחוב לגרש את האפלה ששררה בחוץ, ופסיעותיה של גברת צוורבר החישו את עצמן ככל שהתקרבה לאזור הנטוש שבו שכן מקווה הכלים. נקישות הזכוכית ושקשוקי הברזל שבתיק זמזמו לעצמם שיר ערש, אך תחושות האופל של גברת צוורבר היו עמומות משהו, ושפתיה סירבו להצטרף לזמזום.
החשיכה הייתה נראית לה קודרת מתמיד. שמא כבה הירח? אולי השתלטה חבורת מחבלים על השכונה כולה?
חיוך אירוני בצבץ על שפתיה, והיא היטיבה את אחיזתה הנוקשה בתיק. לא מחבלים ולא ירח, ואם כך מוטב שתמהר לסיים את טבילת הכלים כדי שתוכל להיות בבית בזמן כפי שהבטיחה.
אזור המקווה היה שומם, כרגיל. פה ושם נראו שיירי קופסאות וניירות עטיפה ששכבו כפגרים מתים ברחבה הסלעית. מזמן טענה ששיכון מקווה שכונתי באזור שכזה הוא מעשה עוועים בלתי חוקי בעליל, אך לא נראה שמישהו בעירייה התרשם מטענותיה.
גברת צוורבר הניפה יד בוטחת, מגרשת חשיכה ויתושים. היתושים לא התרשמו מהאיום המוסווה, כמוהם גם החשיכה. באנחת השלמה התקרבה אל מבנה האבן הנמוך, והניפה את התיק על המשטח לצד המכסה.
לאחר שסיימה להסיר את שלל המדבקות והתוויות סידרה גברת צוורבר את הכלים בשורה מסודרת, ובתנועה נחרצת פתחה את מכסה הברזל.
צרחת הזוועה שלה לא נישאה בחלל הערב, כי היא לא נשמעה מעולם. איש לא ידע מה עלה בגורלה מאז.
עצמות גופתה נמצאו כעבור חמש שנים בנהר המיסיסיפי.
לפרק הבא
