הנושאים החמים
הנושאים החמים
"יוסיייייי". היא שואגת מהמטבח. תוהה האם אחד מתסמיני הקורונה הוא חוסר שמיעה.
"אמא הוא פההה. בחדר שלו!" שירה.
היא נכנסת מותשת לחדר בנים, בטח, למה שישמע משהו עם האוזניות האלו. שרוע על המיטה, המחשב מתחת לשמיכה. מה הולך שם היא מעדיפה שלא לחשוב. גם כן, תסמין חיי קורונה.
שירה עומדת שם ליד, לא רגועה. "אמא, תגידי לו, הוא כבר שעות על המחשב, לא נותן לי, עכשיו תורי".
היא מנערת את האוזניות מעליו, הוא מסתכל עליה, "מה יש?"
"התקשרו מהישיבה", היא משנה מפני השלום. לא מספרת על שהיא זו שהתקשרה, וכמה פעמים. גם לא על השעות שהתחננה אליהם. שירה מנצלת את ההזדמנות ובורחת עם המחשב. "פותחים עכשיו קפסולה נוספת, לכל מי שלא נכנס לקפסולות, מיד אחרי פסח. שאלו אם אתה מעוניין".
"לא ממש".
"יוסי", היא מתחננת.
"אמא, די". קשה לו. "את יודעת כמה אני לא בנוי לזה, זה ממש כלא! אני אשתגע שם בפנים. בבקשה, אני לא רוצה ללכת, לא מסוגל".
היא חסרת אונים, מבינה כמה לא קל לו. אבל גם מודעת עד כאב שמראש חודש ניסן, הבחור לא פתח גמרא. "עוד שבועיים שבועות, אתה מעדיף להיות בבית?"
"לא יודע, הדיבורים של כולם, האיומים, רק מי שרוצה ללמוד רציני שלושה סדרים שיבוא, מי שלא, שלא יגיע, מה חסר לי? למה לי להיכנס לצרה הזו?"
"דיברתי עם אמא של חיימוביץ", היא אומרת לו בשקט, "היא סיפרה שזו קפסולה נושמת, הבחורים מתגנבים החוצה פה ושם, יוצאים בלילות, אולי תנסה? מקסימום תחזור הביתה".
"מה עם אלול?" היא מעיזה לשאול בכ"ח אב, מפחדת לגעת. "תנסה שוב פעם?"
"אין מצב". הוא עייף. "כל בחור שהתגנב מהישיבה, נהיה רוצח המונים, גם אם זה היה באחת בלילה ליער ריק, כל תלונה לוותה, ב:אז לך הביתה, זה לא זמן חובה, חבל על המאמצים, אין סיכוי שאני הולך".
"אמא הוא פההה. בחדר שלו!" שירה.
היא נכנסת מותשת לחדר בנים, בטח, למה שישמע משהו עם האוזניות האלו. שרוע על המיטה, המחשב מתחת לשמיכה. מה הולך שם היא מעדיפה שלא לחשוב. גם כן, תסמין חיי קורונה.
שירה עומדת שם ליד, לא רגועה. "אמא, תגידי לו, הוא כבר שעות על המחשב, לא נותן לי, עכשיו תורי".
היא מנערת את האוזניות מעליו, הוא מסתכל עליה, "מה יש?"
"התקשרו מהישיבה", היא משנה מפני השלום. לא מספרת על שהיא זו שהתקשרה, וכמה פעמים. גם לא על השעות שהתחננה אליהם. שירה מנצלת את ההזדמנות ובורחת עם המחשב. "פותחים עכשיו קפסולה נוספת, לכל מי שלא נכנס לקפסולות, מיד אחרי פסח. שאלו אם אתה מעוניין".
"לא ממש".
"יוסי", היא מתחננת.
"אמא, די". קשה לו. "את יודעת כמה אני לא בנוי לזה, זה ממש כלא! אני אשתגע שם בפנים. בבקשה, אני לא רוצה ללכת, לא מסוגל".
היא חסרת אונים, מבינה כמה לא קל לו. אבל גם מודעת עד כאב שמראש חודש ניסן, הבחור לא פתח גמרא. "עוד שבועיים שבועות, אתה מעדיף להיות בבית?"
"לא יודע, הדיבורים של כולם, האיומים, רק מי שרוצה ללמוד רציני שלושה סדרים שיבוא, מי שלא, שלא יגיע, מה חסר לי? למה לי להיכנס לצרה הזו?"
"דיברתי עם אמא של חיימוביץ", היא אומרת לו בשקט, "היא סיפרה שזו קפסולה נושמת, הבחורים מתגנבים החוצה פה ושם, יוצאים בלילות, אולי תנסה? מקסימום תחזור הביתה".
"מה עם אלול?" היא מעיזה לשאול בכ"ח אב, מפחדת לגעת. "תנסה שוב פעם?"
"אין מצב". הוא עייף. "כל בחור שהתגנב מהישיבה, נהיה רוצח המונים, גם אם זה היה באחת בלילה ליער ריק, כל תלונה לוותה, ב:אז לך הביתה, זה לא זמן חובה, חבל על המאמצים, אין סיכוי שאני הולך".
