הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס''ד
הערה: הסיפור הוא ניסיון שלי בכתיבת קטע אקשן, בשבילו השתמשתי בדמויות ממלכה במבחן. הסגנון שונה במקצת מהסדרה המקורית. אודה לתגובות!
רעואל רכב על סוסו באיטיות, מביט בחייליו.
פלוגה ראשונה, חמש מאות קשתים, עומדים שורות שורות, קסדותיהם המוזהבות נוצצות בשמש.
פלוגה שנייה, חמש מאות רמחים,שורות שורות, להביהם דוממים, מנשה קחבר עומד בראשם.
פלוגה שלישית, שלוש מאות חמישים פרשים, שורות שורות, הרכבים מרגיעים את סוסיהם העצבניים.
פלוגה רביעית וקטלנית מכולם, 120 מונדרים, שורות שורות, מריחים את האוויר בדממה.
רעואל נשם, והביט אל האופק.
כל מה שהוא רצה להגיד הוא כבר אמר, כל אחד מאנשיו ידע למה הם נלחמים.
הוא נשך את שפתיו, והרים את ידו השמאלית.
הרמכים החלו לצעוד.
הוא הרים את ידו בשנית.
הקשתים החלו לצעוד.
רעואל נשא תפילה להצלחתו של מנשה, והתחיל להתקדם.
הפרשים דרבנו את סוסיהם מאחוריו. המונדרים החלו להקיף אותם, בקבוצות קטנות של חמש חמש, מעיליהם החומים מתנופפים ברוח.
מילים קצרות מקינת הישימון חלפו בראשו.
אם הקוורים ינצחו הנזק האדיר יהיה לא בגשמיות, אלא ברוחניות.
הוא הצעיד את סוסו למעלה, על הצוק ההררי.
סכנת ההחלקה הייתה גדולה, והוא נדרש לריכוז אין סופי כדי לנווט את סוסו, אבל הוא היה מלכם של כל החיילים, והוא היה חייב לצפות בהם, ולהתפלל לשלומם.
מתחתיו, עלו הפרשים במדרון הצוק, נקודות אפורות זעירות, כלי נשקם נוצצים.
מרחוק, הפלוגות של מנשה החלו לעלות לכיוון ההר.
הרמכים הגבירו את קצב צעדם, ואז החלו לרוץ.
הקשתים רצו אחריהם, קשתם הקפולה מכוונת אל על.
הרמכים כבר הגיעו לחצי ההר, רעם פסיעותיהם הרעיד את האיזור.
קריאת עיטים נשמעה. הקוורים הגיעו.
בקצה ההר נראו כמאתיים פילים, עומדים בשורה, עיטיהם של הקוורים שוחררו, וחגו מעליהם.
מאחוריהם, רעואל ראה עוד פילים, גוררים סלעים כבדים במטרה לגלגלם במדרון.
הקוורים עצמם,מחזיקים נבוטים וגרזנים כבדים, צעדו ביניהם, רוכבים על סוסים שחורים.
ואנאנה הגדול, שתי מטר גובהו, עלה על קצה הצוק הנגדי, צופה בחייליו.
רעואל דרבן את סוסו, למרות הסכנה, והחל לדהור במעלה הצוק.
הרמכים והקשתים לא נרתעו, בצעקות מהתהילים הם המשיכו בריצתם, מתקדמים במעלה ההר.
מנשה צעק,וחמש מאות הקשתים שלפו את חיציהם, כאיש אחד, וירו כלפי מעלה.
צעקות הפילים נשמעו,והרמכים זנקו לקרב, להביהם פוגשים ברגלי הפילים ובגרזיני הקוורים.
מנשה רץ בראשם.
רומכו בלם גרזן של קוורי חסר עין, ופגיונו פגע בלוחם קוורי אחר,שזקנו קלוע בצמות.
חייליו רצו אחריו, חומקים מרגלי הפילים האפורות המאיימות לרמוס אותם.
רמכיהם הסתחררו בידם,יוצרים חתכים ברגלי הפילים ובקוורים אדומי-המעילים.
העיטים צללו לעבר הרמכים, והקשתים של מנשה ירו.
עיט פצוע אחד כמעט נפל על מנשה, אך הוא חמק הצידה והמשיך בריצתו.
מהצוק נשמעה קריאתו של ואנאנה, והפיל הגדול ביותר הגיע.
עשרים הקוורים הגדולים והמאיימים ביותר הלכו סביב הפיל,אך לידו הם נראו משמימים בעליבותם.
עיניו האפורות של הפיל בצבצו מקסדת ברזל שחורה.קסדה ענקית,שנמשכה מאוזניו עד לאמצע חדקו.
שני שרשראות אדומות כדם היו מלופפות סביב ניבי השנהב שלו.
גולות ברזל כבדות נמשכו מהשרשראות והתנדדו בדממה.
הפיל היה מכוסה בשריון חוליות והעור שבצבץ מהם היה מחוספס ומלא צלקות.
הוא היה גדול כל כך שמנשה לא ראה את המתרחש על גבו.
רק קצה הצלצל נראה לעין.
צלצל מתכת ענקי בצבעי ירוק אזמרגד,
הוא היה גדול יותר מהצילצלים הכפולים ששמרו על אתיל.
מגבו של הפיל נשמעה קריאה קוורית, והצלצל ירה לכיוונו של רעואל.
סוסו של רעואל נעמד על רגליו האחוריות ,צוהל.
רעואל עצמו הוריד את ראשו,מתפלל.
החץ-אם אפשר לקרוא לזה חץ- ארבעה וחצי מטר ארכו, חודו בגודל של ילד ממוצע, החטיא את רעואל בחצי מטר וריסק את אחד מסלעי הצוק.
מתך אבנים וסלעים החל להתגלגל והקשה עוד יותר על הפרשים שרכבו בצוק התלול.
מנשה הביט מרחוק.
אסור שהצלצל יירה שוב.
גם עם החץ לא יפגע ברעואל או באחד החיילים, עוד פגיעה אחת בצלע ההר תמוטט את כולו.
מנשה התפלל שרעואל ימהר, ורץ לעבר הפיל.
עשרה מהקוורים הגדולים רצו אליו, האזמגד של כלי נשקם בולט על רקע שריונם האדום.
מנשה הטיל את פגיונו, פוגע בקוורי אחד, ושלף חרב קצרה.
בתנועות שיסוף מהירות, מסתובב בן הקוורים, הוא בלם ותקף.
נקודה כסופה שנעה בין גלימות אדומות ולהבי אזמרגד.
הרומך שלו מתקיף, החרב שלו בולמת, הרומך בולם, החרב מתקיפה.
הוא בעט בקוורי המחזיק גרזן,חרבו עוצרת פטיש של אחד אחר.
בכמה רגעים, יללות הקרב של העשרה הפכו לזעקות כאב, אך אז הגיע הפיל.
צילו החשיך את פניו של מנשה.
רגליו היו מוגנות בטבעות ברזל,מכוסות חודים ארוכים.
מנשה התקדם לעברו באיטיות.
מאחוריו,הקוורים החלו להקיף את הרמכים, שהתגודדו במעגל.
חמישים מהפילים הנותרים התקדמו לעבר הקשתים, כחומה אפורה ענקית.
הקשתים ירו במהירות, שולפים חץ אחר חץ.
אך על כל פיל שנפגע היה פיל אחר שהתקדם.
הזמן אוזל.
רעואל החיש את מהירותו עוד קצת, חומק מהסלעים המתגלגלים,מרגיש את הקושי של הסוס.
הוא הביט בואנאנה.
"מקאן" הוא צעק לשר צבאו הצעיר "חפה עליי!"
מקאן הדליג את סוסו במעלה הצוק,עובר מעל הסלעים.
יללה נשמעה.
"הקוורים שחררו בעורף זאבי פרא" הוא שמע מונדרי אחד אומר.
"אתה תעזור לי איתם?" צעק מקאן.
המונדרי הנהן באיטיות.
"בן נולד לך לפני שנה, נכון?" דיבורו האכפתי של מקאן היה ניגוד מוחלט לפראות בו הוא הנהיג את סוסו.
"כן, קנז" קרא המונדרי.
"אני יבין אם תבחר לעבור לעורף" קרא מקאן.
המונדרי הניד בראשו "אני נלחם בשביל בני, ועתידו הרוחני" ענה המונדרי, והדהיר את סוסו לצידו של מקאן.
"אנחנו מאחוריך,הוד מלכותו" קרא מקאן.
רעואל הביט בואנאנה.
שביל איילות צר הוביל עד אליו, בצוק הנגדי,אבל הזאבים כבר טיילו בשביל.
זאבים ענקיים, אכזריים,שריריהם דרוכים ואפיהם מריחים את האויר.
רעואל שלף את חרבו הארוכה.
הזאבים חשפו שיניים,ארוכות וחדות כסכינים.
"עכשיו מקאן!" רעואל דהר.
הזאבים זנקו, עיניהם אדומות כדם.
חרבו של רעואל דקרה את הזאב הקרוב ביותר.
מקאן שלף את קשתו הקפולה, יורה בזאב שני.
עיט חולף הבחין במקאן וצלל לעברו, מקורו פתוח.
המונדרי זינק מסוסו,משסף את העיט בחרבו.
זאב שלישי נשך את סוסו של רעואל.
המלך הדפו בבעיטה,מרגיש בחתך קל השורף ברגלו.
זאב רביעי זינק לעבר רעואל,קרוב כל כך עד שהמלך הריח את הפרווה המדובללת.
חץ נוסף של מקאן הוריד את הזאב,ורעואל חזר לדהור.
עכשיו ואנאנה סובב את ראשו.
הוא כבר היה כל כך קרוב שרעואל יכל לראות את הלבן בעיניו, והם דהרו האחד לכיוון השני.
"מקאן, הנהג את הפרשים!" רעואל קרא "אני אלך אל ואנאנה".
מקאן הביט במלך לרגע אחד אחרון, ואז הביט אל חייליו.
הם חייבים להגיע מהר אל הפילים, הפלוגות של מנשה על סף שבירה.
עשרת הקוורים התקדמו לעבר מנשה.
שניים מהם אחזו לפידים מעלי עשן, שטשטש את שדה ראיתו.
מאחוריהם, פיל המלחמה הגדול עשה צעד לעברו, והאדמה רעדה.
מנשה שיכל את ידיו, מסובב באיטיות את החרב והרומח.
קוורי ראשון זינק, מנשה הפיל אותו מבלי למצמץ.
קוורי שני זינק מיד אחריו, ונפל גם הוא.
מנשה נשם באיטיות, ידיו עדיין משוכלות, אבל השמונה האחרים לא תקפו.
הפיל התקדם עוד צעד, האדמה שוב רעדה.
ואז הקוורים זרקו את הלפידים.
מנשה הדף אותם בנשקיו,והם נכבו, מעלים עשן רב כל כך עד שהוא נדמה כערפל סמיך.
כשהעשן התפזר,הפיל כבר עמד מולו,
מנשה הרים את הרומח,מוכן לקרב, ואז הקוורי זינק מגב הפיל.
שריונו של הקוורי היה מכוסה זהב טהור, וחרבו משובצת יהלומים. גלימתו וכל בדיו היו עשויים עורות של זוחלים, ומשובצים באזמרגד.
לרגע אחד, קצר ביותר, ראשו של מנשה הסתחרר ממדי הקוורי, וזה הספיק.
רצועת עור ארוכה, בקצותה גולת ברזל, נשלחה לעברו, ונלפפה על רגליו.
הקוורי משך בה פעם אחת, ומנשה נפל.
לרגע, כל חייליו של מנשה דממו.
עיגולם של הרמכים, המכותרים בין הקוורים, הצטמצם, ועכשיו כתפיהם כבר נגעו אחד בשני.
חציהם של הקשתים כבר החלו לאזול, וכשלושים וחמישה פילים עוד תקדמו לעברם.
מקאן וחייליו המשיכו לדהור לעברם, אך הלוחמה בזאבים עכבה אותם.
רק רעואל המשיך לדהור, מתעלם מנשיכת הזאב שברגלו.
הוא נעמד על גב הסוס, המושכות בידו האחת וחרבו הארוכה בידו השנייה.
ככה הוא הגיע לגבהו של ואנאנה היושב, שתקף ראשון.
צלצול החרבות הרעיד את הסוסים.
סוסו של ואנאנה היה רגיל לריח הדם ולא פחד כמו סוסו של רעואל, אך סוסו של רעואל היה עם אדונו מהרגע שהוא נולד, ולא ידע בריחה מהיא.
שני הסוסים הסתבובו בחזרה, נותנים לרוכביהם להפגש בשנית.
הפעם רעואל התקופף מעט, חרבו הגיע אל ואנאה מהצד, אך חרבו השחורה של הקוורי מנעה את ההתקפה ללא מאמץ.
והסוסים חזרו, שוב ושוב.
הזיעה הרטובה הקשתה את אחיזתם של האנשים בחרבם ובסוסיהם, ואת אחיזם של הסוסים בקרקע הסלעית והתלולה, אבל אף אחד מהם לא נכנע.
כל חייל מכל מקום בשדה הקרב יכל לצפות בהם,מסנוורים מהשמש,אך לא עוצרים.
שני צלליות על רקע הצוקים.
כתם בהיר על סוס לבן, מזנק במהירות שוב ושוב, פיאותיו וזקנו מתבדרים ברוח,
והר כהה על סוס שחור, לא זז, חרבו הכבדה מרעידה את הסלעים שמתחתיו, צמתו הענקית נעה באיטיות מחושבת.
העיטים החלו לחוג מעל השניים, מריחים את הדם, כמו שומעים את התנשפויתיו של רעואל , הנאבק שוב ושוב בעוד כוחו אוזל לשווא.
ודווקא אותם עופות זהובים ועניהם הרעבתניות החזירו למנשה, הנגרר על הרצפה חסר אונים, את הכוח לעשות עוד מעשה גבורה אחרון, שאולי יכפר על כשלונו הקודם, למראה השריון המהודר של השובה הקוורי.
בפיתול נמרץ, הוא הצליח להתקדם במילימטר לעבר רומחו. ידו נמתחה במהירות, אצבעותיו סגרו על ידית העץ הארוכה, וזרועו הניפה את הנשק אל על.
הרומח עף כחץ,עובר בין טבעות הזהב, וחודר את צווארו של הפיל הגדול,הפיל התנודד.
אך הוא לא נפל.
הוא לא נפל, אך לרגע אחד חדקו נגע ברצפה, וזה מה שגד בליטאר היה צריך.
כמו במחזה, כולם הביטו באיש מעוות הצורה.
קומתו נמוכה כילד, זקנו נמשך כמעט עד למתניו, וגופו מכוסה בשריון אצילים שחור- לבן.
הוא זינק על החדק של הפיל, והחל לטפס עליו, זריז כנמיה.
הפיל הפצוע נדנד את ראשו, גולות הברזל המחוברות לחטיו הונפו לעבר גד.
גד רק זינק במהירות פעמיים,עובר את המכשול. גולות הברזל הסתבכו זו בזו, ושברו את ניביו של הפיל.
עיט צלל לעבר גד, אך הוא רק זרק גרזן הטלה קצר, והעיט צנח על הרצפה.
הקוורים שהיו על גבו של הפיל הגדול חייכו, וכוונו לעברו של גד את הצלצל.
גד המשיך לרוץ.
הצלצל ירה.
גד סיבב את גופו על החדק, והחץ עבר מעליו, פוגע באחד מהפילים האחרים.
חיוכם של הקוורים נמחק.
גד לעומתם, חייך.
הוא הסיר את קסדתו, והיכה איתה בעוצמה ברומח של מנשה.
עכשיו הפיל נפל.
גד זינק ממנו במהירות, נוחת על גבו של קוורי חסר שיניים ומעלף אותו במכת-מרפק.
עשרות קוורים רצו בבהלה, רומסים אחד את השני, מנסים לברוח ממסלול הנפילה של הפיל.
חלק מהפילים נבהלו גם הם, והחלו לרוץ, זורעים הרס במה שעמד בדרכם.
פלוגת הרמחכים של מנשה הפכה את עצמה לראש חץ. מגינו הכסוף של כל אחד מהם מחפה על החייל שלצידו,והרמכים שלהם מופנים כלפי חוץ, דוקרים כל מה שנקרה בדרכם.
כשהקשתים ראו אותם, כל קשת שלף שני פגיונות קצרים, מחבר אותם לצדי הקשת.
והם התחילו לרוץ בין הפילים,משתמשים בקשת הקפולה כחרב דו להבית.
מקאן הבחין בהכל.
"פרץ" הוא קרא למנהיג המונדרים "לכו לפילים שברחו,אנחנו נמשיך לעורף.
פרץ, משסף זאב עם חרבו המעוקלת, הנהן, ועשרה מונדרים החלו לדהור במורד.
כצבא הקוורים, גם ואנאנה הגדול איבד לרגע את ריכוזו,ולרעואל זה הספיק.
הוא תקף את ואנאנה שוב ושוב, סוסו רוקד במעגלים. חרבו מהירה עד כדי כך שנראתה כמניפה.
הקשתים של מנשה כבר הגיעו אל הרמכים שלפניהם. עכשיו הרמכים התבצרו במעגל חיצוני,והקשתים עמדו מאחוריהם במעגל פנימי, יורים.
כל קוורי שהתקרב אליהם נפל מיד.
חמישה מתוך המונדרים הגיעו לפילים. חלקם כבר טיפסו על הפילים,מרגיעים אותם ברכות,ואז מנווטים אותם כרצונם.
חמשת המונדרים האחרים התגרו בזאבים. מסיחים את דעתם מצבאו של מקאן, שעכשיו התקדם בלי הפרעה.
מעליהם על ההר, ואנאנה הגדול הלך צעד אחורה, מסוחרר מהתקפתו של רעואל.
מנשה שכב עדיין על האדמה הקרה, מביט בקוורים הזועמים שמעליו.
" אני חושב שנהרוג אותו, קאה היי. מגיע לו למות".
הקוורי בעל עורות הזוחלים הביט אל ההר.
" לא" הוא אמר "בעוד רגע ואנאנה יורה לסגת, אני מריח עד לכאן את הפחד שלו. הרבה מאיתנו יצליחו לסגת, אבל חלק לא. הפרשים שלהם מתקרבים לאגפינו, כמו שהם תכננו מלכתחילה. הרמכים שלהם טובחים בנו, ועכשיו גם יש להם פילים. זה יהיה ההפסד הגדול ביותר של ואנאנה"
הוא הביט במנשה.
"של ואנאנה" הוא הדגיש שוב.
"הבחור הזה" הוא הצביע על מנשה " הוא השבוי האישי שלי, ואתם שעזרתם לי תהיו האלופים שלי בבוא היום, כשאני יהיה מנהיג הקוורים"
מנשה הביט בו בשלווה, ועצם את עיניו.
הנה, משמיים הצילו את חייו בגלל תככנות קטנה, ואם כל הקשיים בשבי הקוורי, והוא ידע על הקושי הגשמי והרוחני בשבי הקוורי, משמיים יתנו לו את הכוח להתמודד שם.
וכשקאה היי נתן לו את המכה המעלפת ,הוא לא צעק.
כי הוא ידע שבבוא היום,הוא עוד יחזור לאתיל.
הערה: הסיפור הוא ניסיון שלי בכתיבת קטע אקשן, בשבילו השתמשתי בדמויות ממלכה במבחן. הסגנון שונה במקצת מהסדרה המקורית. אודה לתגובות!
רעואל רכב על סוסו באיטיות, מביט בחייליו.
פלוגה ראשונה, חמש מאות קשתים, עומדים שורות שורות, קסדותיהם המוזהבות נוצצות בשמש.
פלוגה שנייה, חמש מאות רמחים,שורות שורות, להביהם דוממים, מנשה קחבר עומד בראשם.
פלוגה שלישית, שלוש מאות חמישים פרשים, שורות שורות, הרכבים מרגיעים את סוסיהם העצבניים.
פלוגה רביעית וקטלנית מכולם, 120 מונדרים, שורות שורות, מריחים את האוויר בדממה.
רעואל נשם, והביט אל האופק.
כל מה שהוא רצה להגיד הוא כבר אמר, כל אחד מאנשיו ידע למה הם נלחמים.
הוא נשך את שפתיו, והרים את ידו השמאלית.
הרמכים החלו לצעוד.
הוא הרים את ידו בשנית.
הקשתים החלו לצעוד.
רעואל נשא תפילה להצלחתו של מנשה, והתחיל להתקדם.
הפרשים דרבנו את סוסיהם מאחוריו. המונדרים החלו להקיף אותם, בקבוצות קטנות של חמש חמש, מעיליהם החומים מתנופפים ברוח.
מילים קצרות מקינת הישימון חלפו בראשו.
אם הקוורים ינצחו הנזק האדיר יהיה לא בגשמיות, אלא ברוחניות.
הוא הצעיד את סוסו למעלה, על הצוק ההררי.
סכנת ההחלקה הייתה גדולה, והוא נדרש לריכוז אין סופי כדי לנווט את סוסו, אבל הוא היה מלכם של כל החיילים, והוא היה חייב לצפות בהם, ולהתפלל לשלומם.
מתחתיו, עלו הפרשים במדרון הצוק, נקודות אפורות זעירות, כלי נשקם נוצצים.
מרחוק, הפלוגות של מנשה החלו לעלות לכיוון ההר.
הרמכים הגבירו את קצב צעדם, ואז החלו לרוץ.
הקשתים רצו אחריהם, קשתם הקפולה מכוונת אל על.
הרמכים כבר הגיעו לחצי ההר, רעם פסיעותיהם הרעיד את האיזור.
קריאת עיטים נשמעה. הקוורים הגיעו.
בקצה ההר נראו כמאתיים פילים, עומדים בשורה, עיטיהם של הקוורים שוחררו, וחגו מעליהם.
מאחוריהם, רעואל ראה עוד פילים, גוררים סלעים כבדים במטרה לגלגלם במדרון.
הקוורים עצמם,מחזיקים נבוטים וגרזנים כבדים, צעדו ביניהם, רוכבים על סוסים שחורים.
ואנאנה הגדול, שתי מטר גובהו, עלה על קצה הצוק הנגדי, צופה בחייליו.
רעואל דרבן את סוסו, למרות הסכנה, והחל לדהור במעלה הצוק.
הרמכים והקשתים לא נרתעו, בצעקות מהתהילים הם המשיכו בריצתם, מתקדמים במעלה ההר.
מנשה צעק,וחמש מאות הקשתים שלפו את חיציהם, כאיש אחד, וירו כלפי מעלה.
צעקות הפילים נשמעו,והרמכים זנקו לקרב, להביהם פוגשים ברגלי הפילים ובגרזיני הקוורים.
מנשה רץ בראשם.
רומכו בלם גרזן של קוורי חסר עין, ופגיונו פגע בלוחם קוורי אחר,שזקנו קלוע בצמות.
חייליו רצו אחריו, חומקים מרגלי הפילים האפורות המאיימות לרמוס אותם.
רמכיהם הסתחררו בידם,יוצרים חתכים ברגלי הפילים ובקוורים אדומי-המעילים.
העיטים צללו לעבר הרמכים, והקשתים של מנשה ירו.
עיט פצוע אחד כמעט נפל על מנשה, אך הוא חמק הצידה והמשיך בריצתו.
מהצוק נשמעה קריאתו של ואנאנה, והפיל הגדול ביותר הגיע.
עשרים הקוורים הגדולים והמאיימים ביותר הלכו סביב הפיל,אך לידו הם נראו משמימים בעליבותם.
עיניו האפורות של הפיל בצבצו מקסדת ברזל שחורה.קסדה ענקית,שנמשכה מאוזניו עד לאמצע חדקו.
שני שרשראות אדומות כדם היו מלופפות סביב ניבי השנהב שלו.
גולות ברזל כבדות נמשכו מהשרשראות והתנדדו בדממה.
הפיל היה מכוסה בשריון חוליות והעור שבצבץ מהם היה מחוספס ומלא צלקות.
הוא היה גדול כל כך שמנשה לא ראה את המתרחש על גבו.
רק קצה הצלצל נראה לעין.
צלצל מתכת ענקי בצבעי ירוק אזמרגד,
הוא היה גדול יותר מהצילצלים הכפולים ששמרו על אתיל.
מגבו של הפיל נשמעה קריאה קוורית, והצלצל ירה לכיוונו של רעואל.
סוסו של רעואל נעמד על רגליו האחוריות ,צוהל.
רעואל עצמו הוריד את ראשו,מתפלל.
החץ-אם אפשר לקרוא לזה חץ- ארבעה וחצי מטר ארכו, חודו בגודל של ילד ממוצע, החטיא את רעואל בחצי מטר וריסק את אחד מסלעי הצוק.
מתך אבנים וסלעים החל להתגלגל והקשה עוד יותר על הפרשים שרכבו בצוק התלול.
מנשה הביט מרחוק.
אסור שהצלצל יירה שוב.
גם עם החץ לא יפגע ברעואל או באחד החיילים, עוד פגיעה אחת בצלע ההר תמוטט את כולו.
מנשה התפלל שרעואל ימהר, ורץ לעבר הפיל.
עשרה מהקוורים הגדולים רצו אליו, האזמגד של כלי נשקם בולט על רקע שריונם האדום.
מנשה הטיל את פגיונו, פוגע בקוורי אחד, ושלף חרב קצרה.
בתנועות שיסוף מהירות, מסתובב בן הקוורים, הוא בלם ותקף.
נקודה כסופה שנעה בין גלימות אדומות ולהבי אזמרגד.
הרומך שלו מתקיף, החרב שלו בולמת, הרומך בולם, החרב מתקיפה.
הוא בעט בקוורי המחזיק גרזן,חרבו עוצרת פטיש של אחד אחר.
בכמה רגעים, יללות הקרב של העשרה הפכו לזעקות כאב, אך אז הגיע הפיל.
צילו החשיך את פניו של מנשה.
רגליו היו מוגנות בטבעות ברזל,מכוסות חודים ארוכים.
מנשה התקדם לעברו באיטיות.
מאחוריו,הקוורים החלו להקיף את הרמכים, שהתגודדו במעגל.
חמישים מהפילים הנותרים התקדמו לעבר הקשתים, כחומה אפורה ענקית.
הקשתים ירו במהירות, שולפים חץ אחר חץ.
אך על כל פיל שנפגע היה פיל אחר שהתקדם.
הזמן אוזל.
רעואל החיש את מהירותו עוד קצת, חומק מהסלעים המתגלגלים,מרגיש את הקושי של הסוס.
הוא הביט בואנאנה.
"מקאן" הוא צעק לשר צבאו הצעיר "חפה עליי!"
מקאן הדליג את סוסו במעלה הצוק,עובר מעל הסלעים.
יללה נשמעה.
"הקוורים שחררו בעורף זאבי פרא" הוא שמע מונדרי אחד אומר.
"אתה תעזור לי איתם?" צעק מקאן.
המונדרי הנהן באיטיות.
"בן נולד לך לפני שנה, נכון?" דיבורו האכפתי של מקאן היה ניגוד מוחלט לפראות בו הוא הנהיג את סוסו.
"כן, קנז" קרא המונדרי.
"אני יבין אם תבחר לעבור לעורף" קרא מקאן.
המונדרי הניד בראשו "אני נלחם בשביל בני, ועתידו הרוחני" ענה המונדרי, והדהיר את סוסו לצידו של מקאן.
"אנחנו מאחוריך,הוד מלכותו" קרא מקאן.
רעואל הביט בואנאנה.
שביל איילות צר הוביל עד אליו, בצוק הנגדי,אבל הזאבים כבר טיילו בשביל.
זאבים ענקיים, אכזריים,שריריהם דרוכים ואפיהם מריחים את האויר.
רעואל שלף את חרבו הארוכה.
הזאבים חשפו שיניים,ארוכות וחדות כסכינים.
"עכשיו מקאן!" רעואל דהר.
הזאבים זנקו, עיניהם אדומות כדם.
חרבו של רעואל דקרה את הזאב הקרוב ביותר.
מקאן שלף את קשתו הקפולה, יורה בזאב שני.
עיט חולף הבחין במקאן וצלל לעברו, מקורו פתוח.
המונדרי זינק מסוסו,משסף את העיט בחרבו.
זאב שלישי נשך את סוסו של רעואל.
המלך הדפו בבעיטה,מרגיש בחתך קל השורף ברגלו.
זאב רביעי זינק לעבר רעואל,קרוב כל כך עד שהמלך הריח את הפרווה המדובללת.
חץ נוסף של מקאן הוריד את הזאב,ורעואל חזר לדהור.
עכשיו ואנאנה סובב את ראשו.
הוא כבר היה כל כך קרוב שרעואל יכל לראות את הלבן בעיניו, והם דהרו האחד לכיוון השני.
"מקאן, הנהג את הפרשים!" רעואל קרא "אני אלך אל ואנאנה".
מקאן הביט במלך לרגע אחד אחרון, ואז הביט אל חייליו.
הם חייבים להגיע מהר אל הפילים, הפלוגות של מנשה על סף שבירה.
עשרת הקוורים התקדמו לעבר מנשה.
שניים מהם אחזו לפידים מעלי עשן, שטשטש את שדה ראיתו.
מאחוריהם, פיל המלחמה הגדול עשה צעד לעברו, והאדמה רעדה.
מנשה שיכל את ידיו, מסובב באיטיות את החרב והרומח.
קוורי ראשון זינק, מנשה הפיל אותו מבלי למצמץ.
קוורי שני זינק מיד אחריו, ונפל גם הוא.
מנשה נשם באיטיות, ידיו עדיין משוכלות, אבל השמונה האחרים לא תקפו.
הפיל התקדם עוד צעד, האדמה שוב רעדה.
ואז הקוורים זרקו את הלפידים.
מנשה הדף אותם בנשקיו,והם נכבו, מעלים עשן רב כל כך עד שהוא נדמה כערפל סמיך.
כשהעשן התפזר,הפיל כבר עמד מולו,
מנשה הרים את הרומח,מוכן לקרב, ואז הקוורי זינק מגב הפיל.
שריונו של הקוורי היה מכוסה זהב טהור, וחרבו משובצת יהלומים. גלימתו וכל בדיו היו עשויים עורות של זוחלים, ומשובצים באזמרגד.
לרגע אחד, קצר ביותר, ראשו של מנשה הסתחרר ממדי הקוורי, וזה הספיק.
רצועת עור ארוכה, בקצותה גולת ברזל, נשלחה לעברו, ונלפפה על רגליו.
הקוורי משך בה פעם אחת, ומנשה נפל.
לרגע, כל חייליו של מנשה דממו.
עיגולם של הרמכים, המכותרים בין הקוורים, הצטמצם, ועכשיו כתפיהם כבר נגעו אחד בשני.
חציהם של הקשתים כבר החלו לאזול, וכשלושים וחמישה פילים עוד תקדמו לעברם.
מקאן וחייליו המשיכו לדהור לעברם, אך הלוחמה בזאבים עכבה אותם.
רק רעואל המשיך לדהור, מתעלם מנשיכת הזאב שברגלו.
הוא נעמד על גב הסוס, המושכות בידו האחת וחרבו הארוכה בידו השנייה.
ככה הוא הגיע לגבהו של ואנאנה היושב, שתקף ראשון.
צלצול החרבות הרעיד את הסוסים.
סוסו של ואנאנה היה רגיל לריח הדם ולא פחד כמו סוסו של רעואל, אך סוסו של רעואל היה עם אדונו מהרגע שהוא נולד, ולא ידע בריחה מהיא.
שני הסוסים הסתבובו בחזרה, נותנים לרוכביהם להפגש בשנית.
הפעם רעואל התקופף מעט, חרבו הגיע אל ואנאה מהצד, אך חרבו השחורה של הקוורי מנעה את ההתקפה ללא מאמץ.
והסוסים חזרו, שוב ושוב.
הזיעה הרטובה הקשתה את אחיזתם של האנשים בחרבם ובסוסיהם, ואת אחיזם של הסוסים בקרקע הסלעית והתלולה, אבל אף אחד מהם לא נכנע.
כל חייל מכל מקום בשדה הקרב יכל לצפות בהם,מסנוורים מהשמש,אך לא עוצרים.
שני צלליות על רקע הצוקים.
כתם בהיר על סוס לבן, מזנק במהירות שוב ושוב, פיאותיו וזקנו מתבדרים ברוח,
והר כהה על סוס שחור, לא זז, חרבו הכבדה מרעידה את הסלעים שמתחתיו, צמתו הענקית נעה באיטיות מחושבת.
העיטים החלו לחוג מעל השניים, מריחים את הדם, כמו שומעים את התנשפויתיו של רעואל , הנאבק שוב ושוב בעוד כוחו אוזל לשווא.
ודווקא אותם עופות זהובים ועניהם הרעבתניות החזירו למנשה, הנגרר על הרצפה חסר אונים, את הכוח לעשות עוד מעשה גבורה אחרון, שאולי יכפר על כשלונו הקודם, למראה השריון המהודר של השובה הקוורי.
בפיתול נמרץ, הוא הצליח להתקדם במילימטר לעבר רומחו. ידו נמתחה במהירות, אצבעותיו סגרו על ידית העץ הארוכה, וזרועו הניפה את הנשק אל על.
הרומח עף כחץ,עובר בין טבעות הזהב, וחודר את צווארו של הפיל הגדול,הפיל התנודד.
אך הוא לא נפל.
הוא לא נפל, אך לרגע אחד חדקו נגע ברצפה, וזה מה שגד בליטאר היה צריך.
כמו במחזה, כולם הביטו באיש מעוות הצורה.
קומתו נמוכה כילד, זקנו נמשך כמעט עד למתניו, וגופו מכוסה בשריון אצילים שחור- לבן.
הוא זינק על החדק של הפיל, והחל לטפס עליו, זריז כנמיה.
הפיל הפצוע נדנד את ראשו, גולות הברזל המחוברות לחטיו הונפו לעבר גד.
גד רק זינק במהירות פעמיים,עובר את המכשול. גולות הברזל הסתבכו זו בזו, ושברו את ניביו של הפיל.
עיט צלל לעבר גד, אך הוא רק זרק גרזן הטלה קצר, והעיט צנח על הרצפה.
הקוורים שהיו על גבו של הפיל הגדול חייכו, וכוונו לעברו של גד את הצלצל.
גד המשיך לרוץ.
הצלצל ירה.
גד סיבב את גופו על החדק, והחץ עבר מעליו, פוגע באחד מהפילים האחרים.
חיוכם של הקוורים נמחק.
גד לעומתם, חייך.
הוא הסיר את קסדתו, והיכה איתה בעוצמה ברומח של מנשה.
עכשיו הפיל נפל.
גד זינק ממנו במהירות, נוחת על גבו של קוורי חסר שיניים ומעלף אותו במכת-מרפק.
עשרות קוורים רצו בבהלה, רומסים אחד את השני, מנסים לברוח ממסלול הנפילה של הפיל.
חלק מהפילים נבהלו גם הם, והחלו לרוץ, זורעים הרס במה שעמד בדרכם.
פלוגת הרמחכים של מנשה הפכה את עצמה לראש חץ. מגינו הכסוף של כל אחד מהם מחפה על החייל שלצידו,והרמכים שלהם מופנים כלפי חוץ, דוקרים כל מה שנקרה בדרכם.
כשהקשתים ראו אותם, כל קשת שלף שני פגיונות קצרים, מחבר אותם לצדי הקשת.
והם התחילו לרוץ בין הפילים,משתמשים בקשת הקפולה כחרב דו להבית.
מקאן הבחין בהכל.
"פרץ" הוא קרא למנהיג המונדרים "לכו לפילים שברחו,אנחנו נמשיך לעורף.
פרץ, משסף זאב עם חרבו המעוקלת, הנהן, ועשרה מונדרים החלו לדהור במורד.
כצבא הקוורים, גם ואנאנה הגדול איבד לרגע את ריכוזו,ולרעואל זה הספיק.
הוא תקף את ואנאנה שוב ושוב, סוסו רוקד במעגלים. חרבו מהירה עד כדי כך שנראתה כמניפה.
הקשתים של מנשה כבר הגיעו אל הרמכים שלפניהם. עכשיו הרמכים התבצרו במעגל חיצוני,והקשתים עמדו מאחוריהם במעגל פנימי, יורים.
כל קוורי שהתקרב אליהם נפל מיד.
חמישה מתוך המונדרים הגיעו לפילים. חלקם כבר טיפסו על הפילים,מרגיעים אותם ברכות,ואז מנווטים אותם כרצונם.
חמשת המונדרים האחרים התגרו בזאבים. מסיחים את דעתם מצבאו של מקאן, שעכשיו התקדם בלי הפרעה.
מעליהם על ההר, ואנאנה הגדול הלך צעד אחורה, מסוחרר מהתקפתו של רעואל.
מנשה שכב עדיין על האדמה הקרה, מביט בקוורים הזועמים שמעליו.
" אני חושב שנהרוג אותו, קאה היי. מגיע לו למות".
הקוורי בעל עורות הזוחלים הביט אל ההר.
" לא" הוא אמר "בעוד רגע ואנאנה יורה לסגת, אני מריח עד לכאן את הפחד שלו. הרבה מאיתנו יצליחו לסגת, אבל חלק לא. הפרשים שלהם מתקרבים לאגפינו, כמו שהם תכננו מלכתחילה. הרמכים שלהם טובחים בנו, ועכשיו גם יש להם פילים. זה יהיה ההפסד הגדול ביותר של ואנאנה"
הוא הביט במנשה.
"של ואנאנה" הוא הדגיש שוב.
"הבחור הזה" הוא הצביע על מנשה " הוא השבוי האישי שלי, ואתם שעזרתם לי תהיו האלופים שלי בבוא היום, כשאני יהיה מנהיג הקוורים"
מנשה הביט בו בשלווה, ועצם את עיניו.
הנה, משמיים הצילו את חייו בגלל תככנות קטנה, ואם כל הקשיים בשבי הקוורי, והוא ידע על הקושי הגשמי והרוחני בשבי הקוורי, משמיים יתנו לו את הכוח להתמודד שם.
וכשקאה היי נתן לו את המכה המעלפת ,הוא לא צעק.
כי הוא ידע שבבוא היום,הוא עוד יחזור לאתיל.
