עזרה מנסה לעזור במה שאני יכולה. מוזמנים לשלוח בקשות לסיפורים.

[שיבת ציון]

בשוב ה' את @שיבת ציון היינו כחולמים, היא כבר תדאג לממש את החלום..
תודה על שלשת הסיפורים האחרונים!!

אמאלה...
וואי... תודה...
(ואני לא יכולה שלא לכתוב: @כל שם שתרצה , מי שמדברת...)
ושהמשיח יבוא בקרוב בזכות כל עם ישראל!

 

[שיבת ציון]

צודקת, כל הכבוד.
אז הוא מבקש סיפור על ילד מהעיירה, אם אפשר.
תודה רבה!

לא הספקתי לכתוב,
אז מצרפת משהו שכתבתי פעם, אמנם לא על עיירה, על ירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה. מקווה שתאהבו.

את המסר החזק מהסיפור המוכר קבלתי ממורה יקרה שלי שנלקחה לבית עולמה, והדברים והחיזוק שאולי יחזקו אפילו מישהו אחד, יהיו לעילוי נשמתה.

בס''ד

​

מעשה שארע בירושלים לפני 110 שנים, בזמן מלחמת העולם הראשונה.

הייתה זאת תקופת צנע קשה. קשה היה להשיג אוכל לבית, והפרוטה כמעט ולא הייתה מצויה.

בבית אדם פשוט אחד, נקרא לו ר' שלוימה, היה אוצר! מטבע נפולאון זהב, שלא היה מצוי כמעט באותם ימים, ושוויו היה רב. ר' שלוימה שמר על הנפולאון מכל משמר, לעיתות מצוקה. מקומו היה מעל הארון הגבוה.

יום אחד, ראה דוד'קה, ילדו הקטן של ר' שלוימה, את אביו מטפס על כסא, מתגבה לגובה הארון, בודק דבר מה ויורד. הדבר נפלא היה מעיני דוד'קה, מה יש שם, מעל הארון, שכל כך מעניין את אבא? חפש לו זמן שקט, גרר כסא עץ, מעליו הניח שרפרף קטן, טפס בזהירות, והנה, מה הוא רואה? מטבע קטן ונוצץ. דוד'קה כמובן לא הבין את משמעותו של המטבע, ובמה שונה הוא משאר מטבעות הנחושת שבארנק הרגיל. לקח בגיל את המטבע היקר, ירד בקפיצה ממגדל הכיסאות שבנה בעמל, ויצא בריצה לכיוון חנות המכולת של האזור, לקנות לעצמו כמה סוכריות מתוקות. בדרכו לחנות המכולת פגש אותו אדם שאינו מקומי, שהתפלא לראות פעוט אוחז במטבע נפולאון יקר. ''מה מעשיך, ילד?'' שאל בחביבות ''לאן הנך הולך?'', דוד'קה הקטן הכריז בשמחה ''אני הולך למכולת של ראובן'', ''ומה תעשה שם?'' הוסיף הלא- מקומי לשאול, ''אקנה לי סוכריות! אחת אדומה, ואחת צהובה, ואחת-'' התחיל דוד'קה לפרט. ההלך פער עיניים וחשב לעצמו: ''בביתי ילדים רעבים ללחם, וכאן מסתובב פעוט עם מטבע נפולאון, בדרך לקנות סוכריות... בוודאי במשפחה זו מצויים נפולאונים רבים, אקח מהילד כעת את המטבע, ובעזר ה' אחזיר לאחר המלחמה'', הוציא הלא- מקומי מכיסו מטבע נחושת פשוט, ובלי שישים לב, החליף עם הילד. לאחר מכן נפרד ממנו לשלום והמשיך בדרכו. דוד'קה המשיך בעליזות לחנות המכולת של ראובן, וקנה לעצמו סוכריות מתוקות תמורת המטבע.

עובר יום, והנה, שוב מטפס ר' שלוימה לבדוק את שלום המטבע היקר. מטפס, מסתכל, ו- אבוי! מטבע הנפולאון אינו במקומו. במהירות יורד, בודק מסביב, אולי המטבע נפל? אבל לנפולאון אין כל זכר. ''דוד'קה'' מרעים ר' שלוימה בקולו, דוד'קה יוצא מהחדר חיש. ''היכן מטבע הזהב שהיה מונח מעל הארון?'' שואל ר' שלוימה, דוד'קה שולף בתרועה מכיסו שלוש סוכריות צבעוניות. ''קניתי בו סוכריות לכבוד שבת''. ר' שלוימה חוטף מידו את הסוכריות ורץ כל עוד רוחו בו אל ראובן המוכר. ''תחזיר את המטבע שגנבת!'' צועק לעברו. הסוכריות מושלכות על הדלפק ור' שלוימה אדום מכעס. כיצד יכל המוכר לשמור את מטבע הנפולאון לעצמו תמורת סוכריות השוות מטבע נחושת!?

''לא גנבתי שום מטבע'' מתגונן ראובן, אדם ישר הוא ומעולם לא רמה במסחרו. ''שקרן! תחזיר!'' מתלהט ר' שלוימה ''אצל כולנו המצב קשה, אין לך זכות לשמור נפולאון לעצמך תמורת סוכריות!'' ''לא אחזתי מעולם נפולאון בידי'' כך המוכר. הלקוחות בחנות עוזבים את מוצריהם ומתקהלים בסקרנות. ''חצוף! אתמול בני הגיע אליך עם מטבע נפולאון, ואתה לקחת אותה תמורת סוכריות!''. ראובן נרגע, מבין שחלה כאן טעות. ''אכן אתמול בנך הגיע וקנה סוכריות, אך אני לקחתי מידו מטבע נחושת פשוט'', ''שקרן!'', אך המוכר בשלו, הוא לא לקח שום נפולאון זהב. הרוחות מתלהטות ונקבע דין תורה.

בדין התורה הרב פסק שעל ראובן המוכר להישבע שאינו לקח את מטבע הנפולאון, ויצא פטור מלשלם. אך ראובן מעדיף שלא להישבע אפילו שבועת אמת, ומחויב לשלם.

ראובן מכר את ביתו ועשה כל מאמצים כדי להשיג את התשלום, ולבסוף הביא נפולאון זהב. לכאורה- נגמרה הפרשיה. אבל לא, ראובן הוגדר כ''גנב'', אנשים הדירו רגליהם מחנותו, ביזו אותו, וכינו אותו בכינויי גנאי. איש כבר לא הסתכל עליו כעל בן אדם ישר. אדם שגונב נפולאונים, מי רוצה להיות בחברתו?!

המלחמה הסתימה, ויום אחד מקבל ר' שלוימה מעטפה. מוציא את המכתב ומגלה כתב יד:

''לכבוד ר' שלוימה היקר, כותב לך אדם שאינו מקומי, איני גר באזורך. ברצוני לספר לך דבר מה, ואני מקווה שיתקבל על לבך. לפני זמן, בעיצומה של המלחמה, הזדמנתי לבקר באזורך. בעודי מסתובב, ראיתי את בנך הולך בשמחה ואוחז בידו מטבע זהב- נפולאון. שאלתי אותו למעשיו, וענה לי שהולך הוא לקנות סוכריות. הבן נא, בביתי היו ילדים רעבים ללחם, וכשראיתי את בנך הקטן הולך ובידו מטבע נפולאון יקר, בטוח הייתי שבביתך מצויים מטבעות רבים מסוג זה. לפיכך החלפתי אותו במטבע נחושת פשוט, ואת הנפולאון לקחתי. יודע אני שעשיתי מעשה חמור, אך הוא היה פתח ההצלה היחיד לי ולמשפחתי שכמעט גווענו ברעב. כעת, לאחר המלחמה, מחזיר אני לך את שלקחתי ללא רשות, ומבקש את סליחתך ומחילתך.''.

במעטפה היה גם מטבע זהב- נפולאון נוצץ...

כעת, חשבו נא, כאשר עלו השלושה לשמיים, המוכר, ר' שלוימה, וההלך הלא- מקומי. את המוכר שלחו בוודאי ישירות לגן- עדן, זכאי הוא מכל חטאת ורבב, והביזיונות שספג רק טהרו אותו יותר.

ר' שלוימה- במה הוא אשם? הרי כל הנתונים הביאו לאשמתו של ראובן המוכר, כיצד יכול היה לדמיין סיפור הזוי שכזה? (וזה, אגב, לימוד חשוב בנושא של לדון לכף זכות, אך לא זה הנושא כרגע),

וההלך הלא מקומי, בני משפחתו כמעט מתו ברעב, וראה הוא פעוט מסתובב עם מטבע זהב, למה אפשר לצפות ממנו?

מי נשאר?

ולפני שאתם עונים: אף אחד... אספר לכם על עוד דמויות שהיו נוכחות בפרשיה.

יוסל ובערל, שני חברים ותיקים, נפגשו שוב בחצר ביתו של יוסל. ''בערל, שמעת?'' כך יוסל בהתלהבות ''שמעת על מה שקרה? ראובן המוכר גנב מר' שלוימה נפולאון זהב!'', ''וואו, מה אתה אומר!?'' הקשיב בערל בהשתאות, ''כן, בנו של ר' שלוימה, דוד'קה, מצא את המטבע בביתם והלך לקנות בה סוכריות, ראובן לקח את הנפולאון לעצמו ואינו מוכן להחזיר'' ''אתה רציני?!'' ''בהחלט!''.

בערל חזר לביתו עם החדשות המסעירות, ומהר לספר לאשתו, גיננדל. ''אז את שומעת, גיננדל? ראובן המוכר גנב נפולאון מר' שלוימה'' ''באמת?!'' ''כן, לא פחות!'' ומיד העביר את כל פרטי הסיפור כפי ששמע מיוסל שהיה נוכח בעצמו בחנות בשעת גילוי המעשה.

וגיננדל יוצאת עם הילדים לגינה, שם פוגשת את שכנותיה, חנה ושפרינצה. ''שמעתן את החדשות? ראובן המוכר גנב מר' שלוימה נפולאון זהב. בנו של ר' שלוימה הלך עם המטבע, והמוכר לקח אותו תמורת סוכריות פשוטות''. ובמשך השעה שהן יושבות בגינה הן מקיפות את הנושא מכל הכיוונים. שפרינצה כבר שמעה על זה ממינדל, שנכחה במקום בזמן שר' שלוימה בא, והוסיפה חוות דעת מעניינת.

חנה חוזרת לביתה, ושם פוגשת את בעלה, מוישה, שחזר מיום עבודה עמוס במיוחד, ומעבירה לו את החדשות המסעירות. מוישה רוכל במקצועו, מסתובב עם דוכן התלוי על צווארו ומציע מחטים, אצבעונים, חוטים, וכדומה.

ביחד עם מוצרי הסדקית, הוא סוחר בעוד דבר, סוחר ב''נייעס'', אחד מסוגו. כל מה שחדש ועדכני תמצא אצלו! אם קנית מחט- שמע סיפור, אצבעון- שניים, ואם אתה עוד מתלבט, יש זמן לספר לך יותר. ולמחרת, החדשה המסעירה ''תופסת'' את הכותרות, כל חצר ובית שנכנס אליהם מוישה- זכה לשמוע על דבר הגניבה. ''נפולאון!'' התפעל שמערל שקנה שני כפתורים שחורים, ''מאה כפתורים לא שווים נפולאון! וראובן גנב כזה? ועוד לא מוכן להחזיר? סוכריה צהובה אחת אסור לקנות ממנו, שלא יעלה את המחיר לשני נפולאונים'' ושמערל מתלהב מהבדיחה שהמציא ורץ לפרסם אותה אצל חבריו.

ר' אשר שומע את זאת ומתמלא חימה ''חצוף!'' זועק מנהמת נפשו ''כך לגנוב!? ללא בושה!?''.

כולם עוקבים במתח אחר החדשות. ''לא מוכן להישבע!'' שח בערל לשמערל ''ראית חוצפה כזאת?!, ושמערל מוסר את הדברים לאשתו, רבקה, ואת ההמשך אתם בטח מנחשים לבד...

אז ר' שלוימה לא אשם, גם ההלך הלא- מקומי לא אשם, מי אשם? כל אלו שדיברו והתלהטו, התעדכנו ועדכנו. יוסל, ובערל, וגיננדל, ומינדל, ושפרינצה, וחנה, ומוישה, ושמערל, ורבקה, ועוד המון. כל אלו, הם פגעו בפרנסתו והרסו את שמו הטוב של ראובן המוכר. מה בזה העניין שלהם? קנו את המוצרים, תספרו את הכסף פעמיים, אם אתם רוצים, ותלכו. לא כולם צריכים לדעת מה היה בחנות.

וגם אלו ששמעו, מה זה קשור אליהם? קנה את הכפתורים שאתה צריך ותחזור הבית. תתרחקי כמה מטרים ממדברות הלשון הרע, ואל תקשיבי.

ואם בטעות שמענו, למה להאמין? הרי ידועה וודאותה של ''שמועה מתגלגלת'', מאיפה אפשר לדעת שזה נכון? אה, כי שמערל שמע מבערל ששמע מיוסל ששמע ממוטל, וכו'. וגם אם זה נכון, אנחנו לא חוקרים פרטיים במשטרה, גם לא עורכי דין. ולמען האמת, אף אחד לא ביקש ממנו להתערב.

לא משמערל, לא מבערל, לא מיוסל. גם לא ממינדל, לא משפרינצה, לא מגיננדל, ולא מחנה.

בתקופה שלנו ניסיון הלשון הרע גדול מאד. קשה להתאפק ולא להגיד את מה שעומד על קצה הלשון. וגם קשה לא פחות לא לשמוע ולא להאמין. אבל בואו ביחד ננסה, נשתדל ונתאמץ. ובעזרת ה', נמנע את הפרשיה כדמות זאת, הבאה.

 

[HennyS]

לא הספקתי לכתוב,
אז מצרפת משהו שכתבתי פעם, אמנם לא על עיירה, על ירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה. מקווה שתאהבו.

את המסר החזק מהסיפור המוכר קבלתי ממורה יקרה שלי שנלקחה לבית עולמה, והדברים והחיזוק שאולי יחזקו אפילו מישהו אחד, יהיו לעילוי נשמתה.

תודה רבה!
הוא מאוד נהנה מהסיפור וגם מהמסר!

 

[HennyS]

המשפט הזה עשה לי חשק לכתוב משהו.
אולי ציפייה לגאולה הקרובה.
טוב, אנסה. בלי הבטחה להצלחה, להכנס לדמות ולתקופה.
אבל אף פעם לא מזיק לנסות.

הנוסח הוא מיומנו של יהוידע, הבן של 'אבא שאול' הכהן הגדול.
נכתב בערך לפי התקופה, אז במילים מסויימות יידרש תרגומון קל לילד.

שָׁלוֹם לְךָ, חֲרוּט-עִתִּי הַיָּקָר!

הילד התלהב!
שאל מתי יגיע המשך

 

[כל שם שתרצה]

שאל מתי יגיע המשך

אברר עם יהוידע, ואשיב בהקדם..

 

[כל שם שתרצה]

הילד התלהב!
שאל מתי יגיע המשך

יהוידע הוסיף עוד כתוב קימעא, שרטט קלות ברגיעה, וזה אשר הביא בידו מנחה, לבן גילו באהבה שלוחה.
אה, וגם לפותחת האשכול @שיבת ציון שאולי תיהנה מהכתיבה.

שָׁלוֹם לְךָ, חֲרוּט עִתִּי הַיָּקָר!
הִנֵּה אֲנִי - יְהוֹיָדָע בֵּן לְאָבִי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַבָּא שָׁאוּל - נִצָּב שׁוּב לְפָנֶיךָ.
יַעַן שַׂרְעַפַּי הֵאִיצוּ בִּי וַיַּגִּידוּ לִי לֵאמֹר, כִּי הִגִּיעָה הָעֵת הָאַחֶרֶת.
הֶחְלַפְתִּי כֹּחַ, הֶעֱלֵיתִי אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, וּבָא הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יָעַדְתִּי לְהַמְשִׁיךְ בְּתֵאוּר מַעֲשֵׂה הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ.

וּבְכֵן, תְּחִלָּה אָשִׁיב אֶת הַחוֹב אֲשֶׁר חַבְתִּי מֵהַחֲרִיטָה הַקּוֹדֶמֶת, בְּעִנְיַן הַסָּפֵק אֲשֶׁר הָיָה מְקַנֵּן בְּלִבִּי כְּפַעַם בְּפַעַם, וְגָמַרְתִּי אֹמֶר לְהַצִּיגוֹ לִפְנֵי אֲדוֹנֵינוּ הַנָּשִׂיא.
וְהַקּוֹרוֹת אוֹתִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, כָּךְ הָיוּ.

הִלַּכְתִּי לִי בְּחֶשְׁכַת הַלַּיִל, בְּסִמְטְאוֹתֶיהָ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בֵּין הַחוֹמוֹת. אֵלֶּה הַסִּמְטָאוֹת, אֲשֶׁר מִכָּל אֶבֶן וּפִנָּה חָשׁ אֲנִי בַּקְּדֻשָּׁה הַבּוֹקַעַת מֵהֶם, אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק קְדֻשָּׁה, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה בְּטָהֳרָה. מְבוֹאוֹת נִשְׂגָּבִים אֵלֶּה, אֲשֶׁר דַּי בְּהִלּוּךְ שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי לִהְיוֹת 'בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא', כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּשֵׁם חַכְמֵי הַסַּנְהֶדְרִין מֵאָז וּמֵעוֹלָם.
וְהִנֵּה, שׁוּב הִפְלַגְתִּי לִי בְּתֵאוּר דְּבָרִים אֲשֶׁר אֵינָם מִמִּין הָעִנְיָן.
סְלַח לִי, חָרוּט עִתִּי הַנִּכְבָּד, עַל חֲרִיגוֹת אֵלֶּה. אַךְ דַּע לְךָ! כִּי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי מַעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתִּי אֶת מְאֹרְעוֹת הַלַּיְלָה הַהוּא בִּכְלָל, וְאֶת הִלּוּכִי בְּחֶשְׁכַת הַלַּיִל בִּפְרָט, מִתְמַלֵּא אֲנִי בִּתְחוּשׁוֹת נִפְלָאוֹת, לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי, נָע וְזָע לוֹ בְּתוֹכְכֵי רוּחִי, וְאֵינוֹ שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו עַד אֲשֶׁר תָּבֹאנָה הָאוֹתִיּוֹת וְתֹאחַזְנָה בִּרְגָשׁוֹת אֵלֶּה. וַאֲנִי נִצָּב בִּמְבוּכָה בֵּין הַפַּטִּישׁ וְהַסַּדָּן, אוֹי לִי מִיִּצְרִי הַדּוֹחֵק בִּי לָשׁוּב לְתֵאוּר הָעֲלִילָה, וְאוֹי לִי מִיּוֹצְרִי אֲשֶׁר מֵאַהֲבָתוֹ אֵינִי יָכוֹל לְדַלֵּג עַל רִגְשׁוֹת הַקֹּדֶשׁ הַמְּפַעֲמִים בְּקִרְבִּי.
עַתָּה אָשׁוּבָה לִי לְעִנְיַן מַהֲלָכִי אֲשֶׁר הָלַכְתִּי לְמַעַן עֲשׂוֹת לִי רַב וּלְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק אֲשֶׁר בְּקִרְבִּי.

כַּאֲשֶׁר הִלַּכְתִּי בַּלַּיְלָה הַהוּא, לֹא פָּחַדְתִּי וְלֹא יָרֵאתִי, אַף מָגוֹר לֹא אֲחָזַנִי כְּלָל, יַעַן לֹא הָיִיתִי מְהַלֵּךְ שֶׁפִי, כִּי בְּלֵיל קָדוֹשׁ זֶה, יָבוֹאוּ כָּל בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם וַעֲלֵיהֶם כָּל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל מִכָּל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם לִרְאוֹת בַּעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל אָבִי הַנַּעֲלֶה, הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וּמִפְּנֵי כָּךְ הָיוּ הָרְחוֹבוֹת מְלֵאִים כִּבְצָהֳרֵי הַיּוֹם.
וּבְכֵן, הִדְרַכְתִּי בַּנְּעָלִים, הִרְחַבְתִּי צְעָדִים, פִּלַּסְתִּי דֶּרֶךְ בֵּינוֹת הַהוֹלְכִים, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי: בֵּיתוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵינוּ הַנָּשִׂיא.
וּמִבַּעַד לַחַלּוֹן נִשְׁקַפְתִּי, רְאִיתִיו עוֹמֵד בְּהוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ, רָכוּן לְמֶחֱצָה עַל סִפְרוֹ הַגָּלוּל, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עוֹמְדִים בְּצִדּוֹ, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, לְסַיְּעוֹ בַּאֲחִיזַת הַסֵּפֶר שֶׁלֹּא יָנוּעַ אָנֶה וָאָנָה. וּלְנֶגְדּוֹ נִצָּבִים הֵמָּה תַּלְמִידָיו, שׁוֹתִים בְּצָמָא אֶת דְּבָרָיו.
וְכִי תִּשְׁאֲלַנִי: לָמָּה זֶה יַעֲמֹדוּ הוּא וְהֵם?
עַל זֹאת אֲשִׁיבְךָ, כִּי לִמּוּד הַתּוֹרָה דּוֹרֵשׁ הוּא עֲמִידָה אֵיתָנָה, כַּאֲשֶׁר הוֹרוּנוּ הַחֲכָמִים, וְלֹא יָכִין לֵשֵׁב וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּתְּנָה בַּעֲמִידָה. עַל כֵּן כָּל הַלּוֹמֵד בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה אֵינוֹ רַשַּׁאי לֵשֵׁב.

כָּל זֹאת רָאִיתִי בְּעַד הַחַלּוֹן.
וָאֹמַר אֶל לִבִּי: אֵיכָכָה אוּכַל לְהַפְרִיעוֹ מִתַּלְמוּדוֹ בִּשְׁבִיל הַסָּפֵק הַהוּא הַמְּנַקֵּר בְּלִבִּי? כְּלוּם אֵין בַּדָּבָר בִּטּוּל תּוֹרָה, תּוֹרָתוֹ שֶׁל נָשִׂיא?
אָמְנָם אָז הֵשַׁבְתִּי אֶל לִבִּי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִפִּי אֲדוֹנֵינוּ הַנָּשִׂיא, כִּי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר יָבוֹא לְפָנָיו אָדָם לְהִשָּׁאֵל עַל דָּבָר מָה, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל כָּל אֲבֵדָה, מְחֻיָּב הוּא לְהַפְסִיק מִתַּלְמוּדוֹ לְמַעַן מִצְוָה זוֹ, אֲשֶׁר אֵין אֲחֵרִים שֶׁיַּעֲשׂוּהָ, וַהֲרֵי תַּלְמוּד הַתּוֹרָה נִדְחָה מִפְּנֵי מִצְוָה עוֹבֶרֶת הַמֻּטֶּלֶת עַל הַנָּשִׂיא לְבַדּוֹ.
עַל כֵּן נָעַרְתִּי חָצְנִי, אָזַרְתִּי אֹמֶץ וּפָסַעְתִּי אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה.

בִּכְנִיסָתִי אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל הַנָּשִׂיא, רַעַד וְחַלְחָלָה אֲחָזוּנִי, יִרְאַת הָרוֹמְמוּת פָּשְׂתָה בִּי, אַרְכֻּבּוֹתֵי דָּא לְדָא נׇקְשָׁן, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ אֶל הַחֶדֶר הַפְּנִימִי, חֲדַר הַלִּמּוּד. וְכִמְעַט שֶׁהָיָה גּוּפִי נוֹפֵל מֵאֵלָיו, כְּרֶגַע גְּוִיָּתִי מֻשְׁכֶּבֶת הָיְתָה לְמִפְתַּן הַבַּיִת.
אוּלָם בְּחַסְדֵי שָׁמַיִם צָפָה בִּי אֶחָד מִתַּלְמִידָיו, וְהָיָה סוֹכֶה אֶת מַצַּב רוּחִי, לְבָטַי וְהִסּוּסַי, וּמִיָּד נָתַן בִּי קוֹל נָעִים וְרַךְ: "מָה לְךָ, בְּנִי? הַאִם דָּבָר לְךָ אֶל אֲדוֹנֵינוּ הַנָּשִׂיא?"
נְעִימוּת קוֹלוֹ הֱשִׁיבַתְנִי לִתְחִיָּה, הֶעֱמִידַתְנִי עַל רַגְלַי, וַתָּשָׁב רוּחִי בְּקִרְבִּי, וְהִנֵּה קוֹלִי גַּם הוּא הֵחֵל יוֹצֵא מִגְּרוֹנִי: "אָכֵן, מָרִי וְרַבִּי, דְּבַר סֵתֶר לִי אֶל אֲדוֹנֵינוּ הַנָּשִׂיא, וְשִׂמְחָה הָיְתָה לִי אִם הָיִיתִי סָר אֶל הַחֶדֶר הַפְּנִימִי מֵחַדְרֵי הַבַּיִת, וּפוֹשֵׁט לְעֵינָיו בִּלְבַד אֶת סְפֵקִי אֲשֶׁר בְּמַר רוּחִי".
מִיָּד הוֹשִׁיבַנִי הַתַּלְמִיד עַל הַמַּצָּע אֲשֶׁר בְּפֶתַח הַבַּיִת, וּמַרְבַדֵּי עֶרֶשׂ מְעֻטָּרִים הֵכִילוּ אֶת גּוּפִי הַצָּנוּם. וְהַתַּלְמִיד הַנָּעִים שָׁב עַל עִקְבוֹתָיו לְהַעֲבִיר אֶת דְּבָרַי אֶל הַנָּשִׂיא.

כָּאן הִתְגַּנְּבָה לָהּ שֵׁנִית הַיִּרְאָה, יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְגָעֲרָה בִּי עַל הֱיוֹתִי מַטְרִיחַ אֶת אֲדוֹנֵינוּ הַנָּשִׂיא עַל דְּבָרִים שֶׁל מָה-בְּכָךְ.
אֶלָּא שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה וְהָעָבְרָה הוֹדָעָה. וְהִנֵּה הַתַּלְמִיד שָׁב וּמוֹדִיעֵנִי בְּקֹצֶר אֲמָרִים כִּי הַנָּשִׂיא מַמְתִּין לִי בְּחַדְרוֹ הַפְּנִימִי.
מַמְתִּין? לִי? לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי.
כְּבָר קָטַע הַנָּשִׂיא אֶת שִׁעוּרוֹ לְתַלְמִידָיו, שֶׁלֹּא אֵבוֹשׁ וְלֹא אֶכָּלֵם בִּהְיוֹתִי עוֹבֵר לִפְנֵיהֶם. כְּבָר נִמְצָא לוֹ יוֹשֵׁב בִּמְבוֹאוֹ הַפְּנִימִי. וַאֲנִי - רַגְלַי אֵינָן נָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, מְבַקְּשׁוֹת לָהֶן לָנוּס לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים..

הַתַּלְמִיד אֲשֶׁר הָיָה נְבוֹן לַחַשׁ, יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ בְּכָל תְּחוּשׁוֹתַי, וּכְאִלּוּ קוֹרֵא סְעִפֵּי מַחְשְׁבוֹתַי, אָחַז בְּיָדִי, וְהִדְרִיכַנִי עַד לִמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁל הַנָּשִׂיא.
עוֹדֶנִּי נִצָּב לְפָנָיו, וּפִי מְמָאֵן לְהִפָּתַח, נִשָּׂא קוֹלוֹ שֶׁל הַנָּשִׂיא:
"בְּנִי חֲבִיבִי, הֶחָכָם מִכָּל אָדָם לִמְּדָנוּ כִּי "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה", וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ: "יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים"! וּבְכֵן, שָׁאַל נָא בְּנִי אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ בָּאתָ הֵנָּה! פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְבָרֶיךָ!"
לְאַחַר דִּבְרֵי הָעִידוּד הַנֶּאֱמָרִים בְּקוֹל אוֹהֵב, בְּרֶגֶשׁ רַחוּם אֲשֶׁר אֶת הַנֶּפֶשׁ שׁוֹאֵב, שָׁב אֵלַי בִּטְחוֹנִי, נֶעֱמַדְתִּי בְּעֹז וְשָׁטַחְתִּי לְפָנָיו אֶת סְפֵקִי.
"יָרֵא אֲנִי, אֲדוֹנִי הַנָּשִׂיא, כִּי תְּחוּשָׁה זוֹ הַמִּתְגַּנֶּבֶת לְלִבִּי, מִמִּדַּת הַגַּאֲוָה הִיא, וְדָבָר אֵין לָהּ עִם כְּבוֹד בֵּית אַבָּא. אֶפְשָׁר כִּי עֲצַת הַיֵּצֶר הִיא, הַמְּנַסֶּה לְלָכְדֵנִי בְּרִשְׁתּוֹ, וְעָלַי לְהִלָּחֵם עִמָּהּ וּלְשָׁרְשָׁהּ מִקִּרְבִּי".

הַנָּשִׂיא הִבִּיט בִּי בְּעֵינָיו הַטּוֹבוֹת, עֵינַיִם אוֹהֲבוֹת וּמְבִינוֹת, חָשַׁב מִסְפַּר רְגָעִים, וְאַחַר הֵשִׁיב בְּקוֹל מָדוּד:
"דַּע לְךָ בְּנִי, כִּי תַּחְבּוּלוֹתָיו שֶׁל הַיֵּצֶר עֲמֻקּוֹת הֵן עַד לִמְאוֹד, וְאִלְמָלֵא עֶזְרָתוֹ שֶׁל בּוֹרֵא הָעוֹלָמִים לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לוֹ כְּלָל וְעִקָּר. אַף סָפֵק זֶה עַצְמוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁהוּא מֵרִשְׁתּוֹ הָעֲמֻקָּה שֶׁל הַיֵּצֶר הַנּוֹרָא, אֲשֶׁר בָּא עָדֶיךָ בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים לְהַסִּיחַ דַּעְתְּךָ מִן הָעֲבוֹדָה, לְהָסִיר מַחְשֶׁבֶת לִבְּךָ מֵעִנְיָן הַיּוֹם הַנִּשְׂגָּב!
"עוֹד נָשׁוּב נְדַבֵּר עַל עִנְיָן זֶה עַצְמוֹ. אוּלָם עַתָּה, בְּנִי, אֵין לְךָ לְהִתְעַסֵּק בָּזֹאת כְּלָל! שׁוּב לְךָ בִּזְרִיזוּת אֶל עֲבוֹדַת הַיּוֹם, הַבֵּט בְּכָל תְּנוּעוֹתָיו שֶׁל אָבִיךְ, לְמַד הֵיטֵב אֶת דַּרְכֵי הַשְּׁחִיטָה וְהַהַקְרָבָה, הַהֶפְשֵׁט וְהַנִּתּוּחַ, נִסּוּךְ הַיַּיִן וְהַהַקְטָרָה, כִּי כְּבָר דִּבְּרוּ בְּךָ גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת, אֲשֶׁר בְּבוֹא הַיּוֹם תִּהְיֶה אַתָּה מַמְשִׁיךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל אָבִיךְ, עַל כֵּן זוֹ עֲבוֹדָתְךָ בָּעֵת הַזֹּאת, לְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּכָל מְלֶאכֶת הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ!
"שָׂא נָא רַגְלֶיךָ מְהֵרָה, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהַסְפִּיק לַחֲזוֹת בַּעֲבוֹדַת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן!
"וּבַאֲשֶׁר לִשְׁאֵלָתְךָ: הָסֵר נָא דְּאָגָה זוֹ מִלִּבְּךָ! הֱיֵה סָמוּךְ וּבָטוּחַ בְּחַסְדֵי שָׁמַיִם, כִּי לְאַחַר הַיּוֹם הַנִּשְׂגָּב תּוּכַל לָבוֹא בְּכָל עֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ, וַאֲבָרֵר לְךָ עִנְיָן זֶה עַד תֻּמּוֹ.
"הֱיֵה שָׁלוֹם, בְּנִי חֲבִיבִי!".

מִלּוֹתָיו הַמְּדוּדוֹת שֶׁל הַנָּשִׂיא, הַיּוֹצְאוֹת מִלִּבּוֹ הַזַּךְ, הֵפִיחוּ בִּי רוּחַ חַיִּים. חַשְׁתִּי כְּאִלּוּ אֶבֶן נָגֹלָה מֵעַל לִבִּי, מַשָּׂא כָּבֵד אֲשֶׁר כָּבֵד מִמֶּנִּי - הוּסַר וַיֵּקַל מֵעָלַי.
בִּזְרִיזוּת רָכַנְתִּי גּוּפִי וְנִשַּׁקְתִּי יָדוֹ בְּחֹם, בְּרֹב אֵימָה וּרְעָדָה, עִם רִגְשֵׁי שִׂמְחָה וְגִילָה, בְּהוֹדָאָה עֲצוּמָה עַל כִּי לְעֵת עַתָּה אֵין לִי סָפֵק בִּידִיעַת תַּפְקִידִי וַעֲבוֹדָתִי הַכַּבִּירָה.

עוֹדֶנִּי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ בְּצַהֲלָה, וְרַגְלַי נְשָׂאוּנִי חִישׁ מְהֵרָה אֶל מְקוֹמוֹ שֶׁל אָבִי הַנִּכְבָּד, תֵּל תַּלְפִּיּוֹת, שֶׁהַכֹּל פּוֹנִים אֵלָיו.


הוֹי, חֲרוּט עִתִּי הַיָּקָר!
עַתָּה שׁוּב עָיַפְתִּי קִמְעָא, אֲבַקֵּשׁ לִי מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לִי, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וְהַמְתֵּן לִי אֲשֶׁר אֲשֶׁר תָּשׁוּב רוּחִי אֵלַי וְכֹחִי אֶל מָתְנַי.

עַד כָּאן לְעֵת עַתָּה,
יְהוֹיָדָע.

 

[שיבת ציון]

@כל שם שתרצה , איזה סיפור מדהים... כתוב בכזה כשרון ואמנות, מעביר את הרגשות בצורה כל כך ברורה ועם זאת במילים תואמות תקופה שמאד מכניסות לאווירה המתאימה.
תודה.

 

[שיבת ציון]

טוב, ראשית כל- התנצלות. אני מתנצלת על כך שבימים האחרונים לא העלתי שום סיפור, ובכללי מתנצלת בפני כל הילדים ששלחו בקשה ולא נענו. והנה אסביר לכם למה.

פתחתי בית ספר.
(מה?! מה זה אומר?!)
זה אומר שהחל ממחר בשעה 8:00 פעיל בית הספר הדיגיטלי: "לומדים מהחיים", וכל מי שרוצה להרשם- מוזמן.
אעתיק לכאן את החלק הרלוונטי מהמייל ששלחתי לרשימת התפוצה:

ועכשיו אני רוצה לגלות לכם למה לא שלחתי שום דבר בימים האחרונים. רמז: זה מוזכר בנושא ההודעה. הנה:​

זה הלוגו של בית הספר שנפתח! כן, פתחתי בית ספר דיגטלי בחינם לכל הילדים שבבית, קוראים לו: "לומדים מהחיים", והנה אעתיק פה את שיעור המבוא על מנת שתקבלו יותר פרטים:​

קודם כל, נתחיל מההתחלה. נעים מאד, קוראים לי יהודית הילסון ואני כותבת לילדים, נוער ומבוגרים. בגלל המלחמה שמתרחשת בארץ, הרבה ילדים- מאמינה שגם אתם- נשארים בבית ולא הולכים לתלמודי התורה ולבתי הספר, ללמוד ולהנות. בדיוק בשביל זה הוקם בית הספר: "לומדים מהחיים". בית ספר? אתם בוודאי מתפלאים. איפה השער שלו? והלוח? והשולחנות? אתם צודקים. זהו לא בית ספר רגיל. השער שלו הוא העמוד הזה, שאתם קוראים עכשיו, הלוח הם העמודים הבאים שתקראו בס"ד בשיעורים השונים, והשולחן הוא השולחן לצדו אתם יושבים כעת. ואיך יודעים את המערכת, ומה עושים בהפסקות? את המערכת תדעו בעז"ה כל יום בשעה 8:00 בבוקר. כן, בשעה הזאת מתחיל יום לימודים בבית הספר שלנו. כל מערכת מתחילה בתפילה, נתפלל כולנו יחד- כל ילד או ילדה מהבית שלו. נתפלל שהמלחמה תסתיים וכולם יהיו שמחים, נתפלל שה' יביא לנו את הגאולה השלמה בקרוב ממש, ונתפלל על כל מה שנרצה, וגם לא נשכח להגיד תודה על כל הטוב שהקב"ה נותן לנו. אחר כך- יהיה את הנושא היומי. כל יום, או כל כמה ימים, נלמד על נושא אחר. יהיו שיעורים, משימות, וגם שיעורי בית. את שיעורי הבית שהכנתם תשלחו לי, כדי שאוכל לבדוק ולהשיב לכם האם הם נכונים. בבית הספר שלנו ישנם גם בונוסים. מהם הבונוסים? כל מיני הפתעות מיוחדות לתלמידי "לומדים מהחיים"! אלו בונוסים לדוגמא? יש את הבונוס: "שוקולד עדשים"- זהו סיפור בהמשכים מיוחד לתלמידים שלנו. מה מיוחד בו? שההמשך- תלוי בידיים שלכם! בסיום כל פרק תינתנה בעז"ה שתיים או שלוש אפשרויות להמשך, ואתם תבחרו את ההמשך שאתם מעדיפים. ההמשך בו יבחרו רב התלמידים הוא יהיה בעז"ה ההמשך בפרק הבא. אלו עוד בונוסים? יש את הבונוס: "סוכריות קופצות"- בו תגלו רעיונות למשחקים ותחרויות לשחק בבית. מה עוד? לא מגלה הכל... תגלו בהמשך בס"ד. מחכה לפגוש אתכם בקורס, ומקווה שתהנו, יהודית.​

אז אם אתם רוצים לרשום את ילדיכם (בחינם!) ל"לומדים מהחיים", תשלחו את שם הילדים/ות (עדיף מאד לצרף שם משפחה), וכן את כתובת/ כתובות האימייל שעמן תרצו להירשם. אנא תעבירו את זה לכל מי שאתם מכירים וחושבים שזה יכול להועיל להם. בית הספר נפתח מחר (יום רביעי) בשמונה בבוקר, אז עדיף לשלוח כמה שיותר מהר. מחכה להתחיל... בהצלחה ושנשמע ונתבשר בבשורות טובות.​

 

[ללי.ללי]

איפה נרשמים לבית הספר הזה?

טוב, ראשית כל- התנצלות. אני מתנצלת על כך שבימים האחרונים לא העלתי שום סיפור, ובכללי מתנצלת בפני כל הילדים ששלחו בקשה ולא נענו. והנה אסביר לכם למה.

פתחתי בית ספר.
(מה?! מה זה אומר?!)
זה אומר שהחל ממחר בשעה 8:00 פעיל בית הספר הדיגיטלי: "לומדים מהחיים", וכל מי שרוצה להרשם- מוזמן.
אעתיק לכאן את החלק הרלוונטי מהמייל ששלחתי לרשימת התפוצה:

​

​ ​

 

[שיבת ציון]

איפה נרשמים לבית הספר הזה?

צודקת לא רשמתי את כתובת האימייל. אז: lehargishctiva במייל.

 

[HennyS]

יהוידע הוסיף עוד כתוב קימעא, שרטט קלות ברגיעה, וזה אשר הביא בידו מנחה, לבן גילו באהבה שלוחה.
אה, וגם לפותחת האשכול @שיבת ציון שאולי תיהנה מהכתיבה.

מדהים!
תודה רבה
הבן שלי שואל אם זה סיפור בהמשכים

 

[כל שם שתרצה]

הבן שלי שואל אם זה סיפור בהמשכים

זה משהו מאולתר מועתק מקטעים שנמצאו בגניזה הקהירית
לפי הזמן והעת (ורמת העייפות של יהוידע) נראה אם יהיה המשך.
בכל אופן, אם הוא רוצה איזה טוויסט בעלילה (שבינתיים עומדת על יום הכפורים, ורק על זה אפשר לכתוב הרבה..), תודיעי, ונראה מה בפי יהוידע.

 

[כל שם שתרצה]

הבן שלי שואל אם זה סיפור בהמשכים

בינתיים נראה שיהוידע עייף.. אבל יש איזה סיפור בסגנון דומה (כתוב גם הוא בחרט עט) על תיאור יום ט"ו באב, לא כל כך מתאים לילדים קטנים. אולי אם יהיה ביקוש אעלה.

 

[HennyS]

בינתיים נראה שיהוידע עייף.. אבל יש איזה סיפור בסגנון דומה (כתוב גם הוא בחרט עט) על תיאור יום ט"ו באב, לא כל כך מתאים לילדים קטנים. אולי אם יהיה ביקוש אעלה.

שינוח קצת וימשיך... סתם
בטח שיש ביקוש!

 

[כל שם שתרצה]

בטח שיש ביקוש!

בבקשה:

שָׁלוֹם לְךָ, חֶרֶט-עִתִּי הַיָּקָר!

שְׁמִי יִסְכָּה, בַּת לְאָבִי חֲכַלְיָה בֶּן מַלְכִּישוּעַ, וּלְאִמִּי קְצִיעָה בַּת הַצְלֶלְפּוֹנִי, לְבֵית בִּנְיָמִין.

הֲלֹא תַּכִּירֵנִי מִקֶּדֶם קַדְמָתָה, בִּהְיוֹתִי כּוֹתֶבֶת כְּפַעַם בְּפַעַם עַל אוֹדוֹת הַקּוֹרוֹת אוֹתִי בִּימֵי חֶלְדִּי עַל פְּנֵי אֶרֶץ.

וְעַתָּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי, לִנְטוֹת קָו וּלְתָאֵר בַּשֶּׂרֶד אֶת הַיּוֹם הַמְּהֻלָּל בְּקֶרֶב כָּל חַבְרוֹתַי, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל.

הַפַּעַם הַזֹּאת אֲשַׂרְטֵט בְּפָנֶיךָ מְאֹרְעוֹת יוֹם טוֹב שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ, יוֹם מְיֻחָד שֶׁלֹּא נִמְצָא כָּמוֹהוּ לְמִן הֱיוֹתֵנוּ לְגוֹי וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

יוֹם בּוֹ נִקְבְּצוּ שְׁלַל טוֹבוֹת יְדוּעוֹת, אֲשֶׁר בְּסִפְרֵי דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ הֵמָּה מְנוּיוֹת.

הֲלֹא הוּא יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ אָב.

עַל יוֹם זֶה חָשְׁקָה נַפְשִׁי לִכְתֹּב.

כִּי בִּרְצוֹנִי לְהַעֲבִיר מוֹרָשֵׁי לְבָבִי אֲשֶׁר בְּקִרְבִּי, וּלְהַתִּיקָם חוּצָה בְּרוֹב נְחִיצָה. אָמַרְתִּי לֹא אֶמְנַע בָּר מִצִּפֹּרֶן שָׁמִיר, אֲשַׂרְטֵט שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֵישׁ אָמִיר.

כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים, יְמֵי שִׂמְחַת נִשּׂוּאִים, וְרֵעוֹתַי חוֹגְרוֹת גִּיל, לוֹבְשׁוֹת טַבַּעַת וְעָגִיל. שׁוֹאֲלוֹת הֵמָּה מֵאֵת הַשְּׁכֵנוֹת, כֵּלִים לְבָנִים הָרְאוּיִים לְבָנוֹת, עִמָּם תֵּלַכְנָה מַעֲדַנּוֹת, לְחוֹלֵל בַּכְּרָמִים וּבַגַּנּוֹת.


וְהָיָה כִּי תִּשְׁאָלֵנִי, מַה לׇּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּנּוֹת, מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה עִם אֲהָלוֹת, קְצִיעוֹת בִּגְדוֹתַיִךְ נֵרְדְּ וְקִנָּמוֹן?

וּבְכֵן, חֶרֶט-עִתִּי, אֲשִׁיבְךָ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן.

הֲלֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ, וְאִם לֹא – אָזְנַיִם אֶכְרֶה לְךָ, אָנָּא הַטֵּה אוֹתָן לִשְׁמֹעַ קוֹל צִלְלֵי עֶרֶב, עַרְבֵי הַהֲכָנוֹת הַמְּרֻבּוֹת לְיוֹם טוֹב זֶה.

כִּי יוֹם זֶה, טוֹבָתָן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הוּא. יוֹם בּוֹ תֵּלַכְנָה לִבְנוֹת בֵּיתָם וּלְקוֹמֵם שִׁמְמוֹת בְּדִידוּתָן, יוֹם בּוֹ תִּכְרֹתְנָה בְּרִית אֵיתָנִים עִם בְּחִירֵי לִבָּן.

יוֹם פְּרִיחַת הָעֲרָבָה וְגִילַת הַחֲבַצֶּלֶת, יוֹם פְּתִיחַת דַּלְתֵי שָׁמַיִם מִמַּעַל וְשַׁעֲרֵי שְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טַל.

יוֹם רֵאשִׁית הַיּוֹם הַהוּא, עֵת בִּכּוּרִים הָעֵת הַהִיא.

יוֹם אֵרוּשֵׂי עוֹלָם הוּא לְכֻלָּנוּ.

יוֹם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה יִפּוֹל דָּבָר בְּיִשְׂרָאֵל, דָּבָר חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא הָיָה לְעוֹלָמִים.

מֵהַיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה, יְחִידִים יָבוֹאוּ בַּיְתָה.

שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה.


הַבֵּט נָא, חֶרֶט-עִתִּי, רְאֵה אֶת רֵעוֹתַי קֶרֶן הַפּוּךְ וַאֲבִיגַיִל צוֹעֲדוֹת הֵנָּה, גַּם צְרוּיָה וְחָגְלָה נִלְווֹת עִמָּם, בְּנוֹת אֶלְיְהוֹעֵינַי הַמְיֻחָס.

קֶרֶן הַפּוּךְ זוֹ, כִּשְׁמָהּ כֵּן הִיא, עַל פָּנֶיהָ תּוֹפִיעַ תָּמִיד נְהָרָה וּתְשִׁיתָהּ בְּקֶרֶן אוֹרָה. אֲבִיגַיִל הַפּוֹסַעַת לְצִדָּהּ מַעֲדַנּוֹת, גַּם הִיא יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת שֵׂכֶל עַד מְאוֹד.

אוּלָם, אִם תַּבִּיט נְכוֹחָה, תִּרְאֶה כִּי אֵינָן לְבוּשׁוֹת בִּגְדֵי עַצְמָן, גַּם לֹא תִּתְפָּאֵרְנָה בַּעֲדִי בֵּית אֲבִיהֶן, כִּי הַנְּטִיפוֹת אֲשֶׁר עַל קֶרֶן הַפּוּךְ - מִשֶּׁל צְרוּיָה הֵן, וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת - שְׁאוּלוֹת הֵן לָהּ מֵאֲבִיגַיִל, וְהַגִּלְיוֹנִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים - מֵאֵת חָגְלָה בָּאוּ לָהּ.

לְבַד אֵלֶּה תִּמְצָא עוֹד רַבּוֹת בָּנוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ חַיִל, כִּי הָעֲכָסִים אֲשֶׁר לְרַגְלֵי אֲבִיגַיִל וְהַשְּׁבִיסִים עַל רֹאשָׁהּ - נִלְקְחוּ לְיָמִים אֵלֶּה מֵאֵת גָּרַת בֵּיתָהּ אֱלִישֶׁבַע, וְהַשַּׂהֲרֹנִים אֲשֶׁר עַל מָתְנֶיהָ - מֵהַצְלֶלְפּוֹנִי אִם אַמִּי הֵמָּה.

אָכֵן כָּךְ. כֻּלָּן שׁוֹאֲלוֹת מִכֻּלָּן, כֻּלָּן נֶעֱזָרוֹת מִכֻּלָּן, אִשָּׁה אֶת רְעוּתָהּ תַּעֲזֹרְנָה וְלַאֲחוֹתָהּ תֹּאמַר חִזְקִי וְאִמְצִי נָא!


שׁוּר נָא כַּמָּה פָּרְצָה אַהֲבָה בֵּין בְּתוּלוֹתַי אֵלֶּה, בְּשִׂמְחָה וְצַהֲלָה תַּלְבֵּשְׁנָה אִשָּׁה אֶת רְעוּתָהּ מַחְלְצוֹתֶיהָ אֲשֶׁר נִקְנוּ בְּמֵיטַב כַּסְפָּהּ. וְאַל תְּהִי קַלָּה זוֹ בְּעֵינֶיךָ, חֶרֶט-עִתִּי, כִּי יָדַעְתָּ בָּהּ בַּאֲבִיגַיִל אֲשֶׁר לְגֹדֶל הַמַּחְסוֹר בְּבֵיתָם נֶאֱלַץ אָבִיהָ לְמָכְרָהּ וְהִיא נַעֲרָה רַכָּה בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים, וְהִשְׂתַּכְּרָה אֶל צְרוֹר נָקוּב, אָמְנָם הָמוּ מְעֵי אָבִיהָ עָלֶיהָ וַיִּגְמֹל עִמָּהּ חֶסֶד בְּטוֹבַת עַיִן מְרֻבָּה, וְהַעֲנֵק הֶעֱנִיק לָהּ מֵהֶם מִקְצָת שְׂכַר מְלַאכְתָּהּ, וְהוּא וּבְנֵי בֵּיתוֹ חָיוּ בַּנּוֹתָר.

וּבְגָדֶיהָ אֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְנוּ בְּלֵילוֹת עָמָל וְיֶגַע רַב, נִתְּנוּ לִרְעוּתָהּ בְּשִׂמְחָה כְּמוֹצְאֵת שָׁלָל רַב.

כַּמָּה רָחַב וָפַחַד לְבָבִי עַל זֹאת, גָּבָה לִבִּי בְּדַרְכֵי ה' לִהְיוֹת אֲחוֹת לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה הַמְּסֻלָּאוֹת בַּפָּז, גַּם יִרְאָה וְרָעַד יָבוֹאוּ בִּי פֶּן לֹא אֶשְׁוֶה לָהֶן בִּמְלַאכְתִּי מְלֶאכֶת שָׁמַיִם.


הִנֵּה עַתָּה בָּאוֹת הֵן הֵנָּה, מַכָּרוֹתַי. עוֹד בְּטֶרֶם תָּבֹאנָה הַבַּיְתָה, אַשְׁמִיעֲךָ אֶת אֲשֶׁר יֶאֱרַע עִמָּדִי בְּאַחֲרִית הַיּוֹם הַזֶּה.

אַךְ טֶרֶם אַשְׁמִיעֲךָ זֹאת, אֲדַבְּרָה מְעַט עַל אִמִּי הַכְּבוּדָּה.

הִנֵּה אִמִּי קְצִיעָה, בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתָהּ מְקוֹמָהּ, אַךְ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה תְּשַׁלַּח שָׂרִיגֶיהָ, כִּי תּוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן, וּלְכָל מָט מִנִּי דֶּרֶךְ תִּשְׁלַח יָדָהּ לִתְמֹךְ בּוֹ, כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל עֲלֵי אֶרֶץ. וְהִנֵּה בְּיָמִים הַלָּלוּ אֲשֶׁר קוֹל הֲמֻלָּה נִשְׁמַע בְּכָל דֶּרֶךְ וְקוֹל עַנּוֹת חֲלוּשָׁה בְּכָל אֹרַח, פָּנְתָה לָהּ אִמִּי מִכָּל מְלָאכוֹתֶיהָ הָאֲחֵרוֹת, לָבוֹא אֶל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, לְהַלְבִּישׁ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל כָּל אַחַת כְּמִדָּתָהּ, וּכְאוֹרֵחַ אִשָּׁה תַּמְצִיאֶנָּה, וְאִם לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ, מַרְבַדִּים תַּעֲשֶׂה לָהּ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ, תַּלְבִּישֶׁנָּה נַעֲלַיִם לְהַדְרִיכָהּ בַּנְּעָלִים, תְּעַטְּרֶהָ שָׁנִי עִם עֲדָנִים, הֲלֹא בַּת מֶלֶךְ הִיא - בַּת צוּר עוֹלָמִים!

וְעַתָּה רֵעוֹתַי הַמּוּבָאוֹת הֵנָּה, לְהַשְׁלִים יְפִי מַחְלְצוֹתֵיהֶן בָּאוּ, וְעַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כָּל אַחַת מֵהֶן מְשֻׁבֶּצֶת בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֲלִיפוֹת שְׂמָלוֹת כִּבְנוֹת מְלָכִים, לֹא תֵּלַכְנָה מֵעִמָּדִי וְלֹא תֶּחֱדַלְנָה לְשַׁחֵר פְּנֵי אִמִּי.

הִנֵּה כְּבָר הִגִּיעוּ נַעֲרוֹתַי, כָּעֵת הַזֹּאת אֵלְכָה לִי אֲלֵיהֶן, וְאַתָּה חַכֵּה וְקַוֵּה לִי, שֵׁב לִי בָּזֶה, כִּי אָבוֹא בֵּין הָעַרְבַּיִם לֹא אַאַחֵר.


עֵת עֶרֶב הִיא, חֶרֶט-עִתִּי הַיָּקָר לִי עַד מְאוֹד.

עֵת עֶרֶב אַחֲרוֹן לִקְרַאת הַיּוֹם הַגָּדוֹל.

יָדַעְתִּי כִּי תִּרְצֶה לִשְׁמֹעַ מִקּוֹל נוֹצָתִי מַה יִּהְיֶה בְּיוֹם מָחָר.

וּבְכֵן, אֱמֶת הִיא כִּי לֹא אֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם, וּמָה תּוּשִׁיָּה יִצְפֹּן לָנוּ הַיּוֹם הַבָּא.

אַךְ אֲתָאֵר לְךָ אֶת אֲשֶׁר יֶאֱרַע, כְּפִי אֲשֶׁר הֻרְגַּלְתִּי מִיָּמִים יָמִימָה.

בְּיוֹם אַדִּיר זֶה, תֵּצֶאנָה כָּל הַבְּתוּלוֹת אֲשֶׁר לֹא אֹרָשׂוּ עֲדֶנָה, וּכְבָר הִגִּיעוּ לִימֵי נְעוּרֵיהֶן וְנִכְבָּדוֹת דֻּבַּר בָּהֶן, לְבַקֵּשׁ לָהֶן מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָהֶן.

בְּרִגְשֵׁי גִּיל תֵּצֶאנָה הַשָּׂדֶה לִשְׁכּוֹן בַּכְּרָמִים, לְפַתֵּחַ סְמָדַר הָאַהֲבָה וְלַחֲזוֹת בְּבֹסֶר הַיְּדִידוּת.

אַךְ דַּע לְךָ, כִּי לֹא כְּמַחֲשָׁבוֹת בְּנֵי עַוְלָה מַחְשְׁבוֹתֵיהֶן, וְלֹא כִּרְצוֹן בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים מַאֲוַיֵּיהֶן. חָלִילָה לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל מִזֹּאת, לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב וְלֹא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל זֹאת.

כִּי מִתְקַדְּשׁוֹת וּמִטַּהֲרוֹת הֵן, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַחֲסוּדוֹת, בֵּית ה' יְשַׁוּוּ לְנֶגְדָּן תָּמִיד, וְאֶת בֵּיתָן בְּיִשְׂרָאֵל אֶל מוּל עֵינֵיהֶן תְּשַׁוֶּנָּה.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה כִּמְעַט לֹא תַּעֲצֹמְנָה עַיִן, בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹן לַיְלָה, בְּשַׂרְעַפִּים הָעוֹלִים עַל מִשְׁכָּבָן, תִּשְׁפֹּכְנָה תְּחִנָּה לִזְכּוֹת לִבְנוֹת גַּם הֵן אֶת בֵּיתָן בְּיִשְׂרָאֵל, לִתְקֹעַ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן, לִרְאוֹת זַרְעָם וְזֶרַע זַרְעָם כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּתוֹרַת ה' וּבְחֶפְצָם יֶהֱגוּ בָּהּ יוֹמָם וְלַיְלָה, לִרְאוֹת בְּנוֹתֵיהֶן כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל, אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחוֹבוֹתֵיהֶן.

עַל זֹאת תִּשְׁתַּפֵּכְנָה, צָקוּן לַחֲשָׁם יִשְׁמַע לְאִטּוֹ בְּדִמְמַת הַלַּיְלָה. אֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב מִפִּלּוּלֵיהֶם וּמִלּוּלֵיהֶם, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ. הִנֵּה זֹאת מִבֵּית לֵוִי מְבַקֶּשֶׁת בֵּן כְּזֶרַע אַהֲרֹן, כֹּהֵן מָשִׁיחַ הַמְשַׁמֵּשׁ בַּקֹּדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַרְתִּי אֲנִי אֶל לִבִּי: הֵטִיבָה אֲשֶׁר דִּבְּרָה! כִּי יָדַעְתִּי בָּהּ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא נִרְאֲתָה שְׂעָרָה מִשְּׂעָרוֹת רֹאשָׁהּ אַף לְאַחְיוֹתֶיהָ. וּבְכֵן, יִתֵּן לָהּ ה' כְּנִדְבַת לִבָּהּ, וְתִמְצָא לָהּ מָנוֹחַ מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַפַּרְתְּמִים, מִן הַחוֹרִים וְהַסְּגָנִים. וְהִנֵּה זֹאת מִבֵּית יְהוּדָה תְּבַקֵּשׁ לָהּ אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וּמַשְׂכִּיל בְּכָל חָכְמָה יָתֵר עַל חָכְמָתָהּ, כִּי גָּדְלָה תְּבוּנָתָהּ מְאוֹד וְכִמְעַט עֲדֵי נְבוּאָה הִגִּיעָה. מֵאֵת ה' אֶשְׁאַל כִּי יִתֵּן לָהּ אֶת שְׁאֵלָתָהּ אֲשֶׁר שָׁאֲלָהּ מֵעִמּוֹ.

וּכְבָר פָּתַחְתִּי חַרְצֻבּוֹת לְשׁוֹנִי יָתֵר עַל הַמִּדָּה, כּוֹנַנְתִּי חִצַּי כְּמוֹ יֶתֶר כְּלָשׁוֹן רְמִיָּה, נִחַמְתִּי כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבְרֵיהֶן, הֲלֹא פְּלִילוֹת יַעֲשׂוּ עִם קוֹנָן וְכִי זוֹ דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב לְהַסְכִּית לָהֶן, אַף כִּי לְהַעֲלוֹת דִּבְרֵיהֶן עֲלֵי גִּלָּיוֹן, לַהֲלֹךְ רָכִיל מְשׁוּבַת שִׁגָּיוֹן? אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי. - אַךְ אַחְשְׁבָה לְהַצִּיל נַפְשִׁי בְּזֹאת, כִּי יֵשׁ מְעַט טַעַם בָּזֹאת, לְמַעַן תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, וְיֵדְעוּ מָה רָמוּ עֵינַי בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּמֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם, מַה גָּדְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם וּמַה מְּאוֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם.

מַה תֹּאמַר עַל כָּכָה, חֶרֶט-עִתִּי הָאָהוּב? הַיֵּשׁ טַעַם בְּמַאֲמָרִי זֶה, אוֹ תָּפֵל הוּא מִבְּלִי מֶלַח, כְּרִיר חַלָּמוּת אֲשֶׁר אָבַד עָלָיו הַכֶּלַח?


וְעַתָּה, עַד אֲשֶׁר תִּתְבּוֹנֵן בָּהּ בִּינָה, אָשׁוּבָה לִּי אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בָּרִאשׁוֹנָה. אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הַקּוֹרוֹת אֲשֶׁר מִיָּמִים יָמִימָה.

בְּיוֹם מָחָר, תֵּצֶאנָה כָּל הַנְּעָרוֹת חוּצָה, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּכָן עַל יְדֵי הַקְּצִינִים אֲשֶׁר בָּעָם, מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי לְעֵין כָּל, הַנִּצָּב לוֹ בְּתוֹכְכֵי הַכְּרָמִים, אֲשֶׁר רֶגֶל נָכְרִי לֹא תִּקְרַב אֲלֵיהֶם, עֵין בֶּן נֵכָר לֹא תִּשְׁזְפֵם, וְאַף זְמוֹרַת זָר מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל לֹא תִּגַּשׁ עֲדֵיהֶם, כִּי רַק אֲשֶׁר נִצָּב בְּגַפּוֹ, הוּא יָבוֹא שָׁמָּה, לוֹ אֶתְּנֶנָּה, וְהוּא לְבַדּוֹ יוֹרִישֶׁנָּה.

וְהַמַּעֲמָד הַנִּשְׂגָּב, נוֹרָא הוֹד הוּא וּמִי יְכִילֶנּוּ, כִּי תֵּלַכְנָה אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, לְבִלְתִּי לֶכֶת יַחְדָּיו אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, כִּי אִם אַחַת אַחַת לְבַדָּהּ, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תִּרְאֶה מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָהּ, בֶּן מֶלֶךְ אֲשֶׁר עַל פָּנָיו נְסוּכָה בּוּשָׁה טְהוֹרָה, כִּי לֹא נִסָּה בָּזֹאת וְלֹא הִסְכִּין לַעֲשׂוֹת כָּאֵלֶּה, תְּדַבֵּרְנָה עַל לִבּוֹ לְהַרְאוֹת מַעֲלוֹתֵיהֶן כָּל אַחַת בַּאֲשֶׁר הִיא, תַּבַּעְנָה בְּפִיהֶן אֶת אֲשֶׁר הֵכִינוּ זֶה מִכְּבָר בְּיוֹם אֲשֶׁר עָבַר.

הַמְיֻחָסוֹת תַּרְחֵבְנָה פֶּה וְלָשׁוֹן בְּשֶׁבַח הַיַּחַשׂ, אֲשֶׁר בּוֹ תִּבָּחֵן אֵשֶׁת הַחַיִל וְיִוָּדְעוּ תְּכוּנוֹתֶיהָ, כִּי כְּאִשָּׁה כֵּן בִּתָּהּ, וּבֵית אָבִיהָ מוֹלִידָה - יָדָיו עִצְּבוּהָ וַיְכוֹנְנוּהָ, כִּי עַל כֵּן יִדְמֶה הַיּוֹנֵק לְגִזְעוֹ וְהֶעָנָף לְשָׁרְשׁוֹ.

טוֹבוֹת הַמַּרְאֶה בְּיָפְיָן תִּשְׁתַּבַּחְנָה, כִּי בָּזֶה יִהְיֶה בֵּיתָן קֹדֶשׁ לַה' וְלֹא יַעֲבֹר הִרְהוּר זָר בְּתוֹכָן.

וּכְעוּרוֹת שֶׁבָּהֶן תִּתְפָּאֵרְנָה בִּלְקִיחָתָן לְשֵׁם שָׁמַיִם בִּלְבַד, כִּי לֹא כִּלְקִיחַת בַּת מַעֲלָה לְקִיחַת נַעֲרָה כְּעוּרָה, כִּי בְּבַת הַמַּעֲלָה תִּתְעָרֵב לָהּ מַחְשָׁבָה בִּלְתִּי טְהוֹרָה, הַמְּבַקֶּשֶׁת טוּב מַעֲלָתָהּ, וְלֹא יִהְיֶה מַעֲשֵׂה הַקִּדּוּשִׁין בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ.

הוֹי, חֶרֶט-עִתִּי, מָה אֲעִידְךָ וּמָה אֲדַמֶּה לְךָ, מַה נּוֹרָא הַמַּרְאֶה וּמַה גָּדוֹל הַמַּחֲזֶה!

זָר לֹא יָבִין זֹאת, וַאֲשֶׁר בִּלְתִּי טָהוֹר יֹאמַר 'מַה זֹּאת?'


אָמְנָם אֵלֶּה גַּם אֵלֶּה לְגַדֵּל וּלְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם כָּל תְּשׁוּקָתָן, אֵלֶּה גַּם אֵלֶּה יִזְכּוּ בְּאִישׁ נְעוּרִים אֲשֶׁר יִהְיֶה לָהֶן חָבֵר וְאִישׁ בְּרִיתָן.

וּמִיָּד בְּתֹם יוֹם הַכְּלוּלוֹת, אֲשֶׁר בּוֹ מַקְבִּילוֹת הַלּוּלָאוֹת, וְשׂוֹחֲחוּ בַּחוּרִים עִם בְּתוּלוֹת וּנְעָרִים עִם מְחוֹלְלוֹת, יִפָּרְדוּ זֶה מִזּוֹ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם. וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר יַחְפֹּץ בָּהּ הָאִישׁ, יֵלֵךְ לוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ לְבַקֵּשׁ אֶת יָדָהּ וְגַם נָתוֹן יִתֵּן לוֹ כֶּסֶף קִדּוּשֶׁיהָ, וְכַעֲבֹר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יָחוֹגּוּ לָהּ כָּל רֵעוֹתֶיהָ בַּיּוֹם הַזֶּה אֶת יוֹם חֲתֻנָּתָהּ, יוֹם שִׂמְחַת לִבָּהּ.

וַאֲשֶׁר לֹא תִּמְצָא יָדָהּ בְּיוֹם זֶה, נָכוֹן לָהּ מוֹעֵד אַחֵר, הוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים הַקָּרֵב וּבָא בְּעוֹד פָּחוֹת מִשְּׁנֵי יְרָחִים.


וְכָעֵת, חֶרֶט-עִתִּי, אֶפְרֹשׂ לִי לִתְנוּמָה קַלָּה.

אוֹדְךָ כִּי הָיִיתָ לִּי לְפֶה, וְגַם שָׁמַעְתָּ רַחֲשֵׁי לִבִּי.

שִׂמְחָה הִיא לִי לְהַבִּיעַ בְּךָ תְּחוּשָׁתִי.

הֱיֵה שָׁלוֹם!

 

[HennyS]

בבקשה:

שָׁלוֹם לְךָ, חֶרֶט-עִתִּי הַיָּקָר!

וואו!

 

[HennyS]

@שיבת ציון הבן שלי שואל כל יום אם כתבת משהו
אם את עדיין מקבלת בקשות לסיפורים, הוא ממש רוצה סיפור על העתיד!
יישר כח!

 

[שיבת ציון]

@שיבת ציון הבן שלי שואל כל יום אם כתבת משהו
אם את עדיין מקבלת בקשות לסיפורים, הוא ממש רוצה סיפור על העתיד!
יישר כח!

מצטערת... נכון לעכשיו חזרתי לעבודה, כך שאין לי זמן...
אם אוכל (לא חושבת שבקרוב, אבל אולי. הלוואי), אז זוכרת את הבקשה.

 

[שיבת ציון]

סיפור שחשבתי שאני כותבת לצורך אחר, והנה הוא מתאים גם לפה... מהעיירה של פעם. תיהנו!

בס"ד

לפתוח​

הרשל התהלך ברחובות העיירה אפוף מחשבות. אוויר הלילה חדר אל ריאותיו והוא חשב במוחו את כמות הפרוטות שקבל במשך היום.

"הספק לא רע" מלמל לעצמו בשביעות רצון, "נראה כי הישיבה בפתח השוק אכן משתלמת יותר מהישיבה ברחוב הצדדי ליד הבית".

הרחובות היו ריקים בשעה זו של הלילה, אך הרשל טרם תכנן לחזור לביתו ולפרוש לשינה.

הוא התקדם במעלה העיירה אל אזור בתי העשירים.

'אראה אם ברחובות האזור העשיר ישנו מקום לשבת ולקבץ נדבות. אם כן, בוודאי יהיה ניתן להרוויח שם פי שניים ויותר מאשר בסביבת מגורי'.

לאט לאט, בקצב פסיעותיו, התחלף השביל הפשוט שלרגליו במדרכה יוקרתית והוא מצא עצמו באזור הפרעסטזיש.

בתי אבן רחבי ידיים נגלו אליו מצדדי הרחוב, להם חלונות ממוסגרים בזהב ווילונות עבים. מסביב לכל בית צמחה חצר עשירה בפרחים ובפירות. הרשל הסתחרר.

"מוכרח להיות כאן שוק כל שהוא" אמר לעצמו בקול, הרוח הדהדה את דבריו. "או מקום לשבת בצדי הדרכים. מה עושים כל מקבצי הנדבות המתגוררים באזור העשירים?!".
קול הגיוני בתוכו לחש לו כי מקבצי נדבות גרים בדרך כלל באזור העניים, כמותו. אך הוא הדף אותו בזעף. "חייב להיות מקום כזה" התעקש, "חייב להיות".



הוא התקדם עוד ועוד ברחוב הראשי, נמנע מלפנות לרחובות צדדיים כדי שלא לאבד את דרכו.

רגליו החלו לכאוב וחיפושו אחר מקום ישיבה נעשה קדחתני. "אפילו לא בשביל לקבץ נדבות" המשיך להגיד לעצמו, "רק בשביל לשבת כעת. באמת," התעצבן לפתע, "חוזר לו יהודי לאחר יום עבודה מתיש. מבקש בסך הכל- לא מיטה חמה, לא כורסא נוחה וכוס תה, אפילו לא כסא עץ מול אח. מקום לשבת, פשוט".
בקצה הרחוב עמדה באר אבנים. הוא התיישב על גדרה באנחת הקלה. "כל כך רחוק!" התרעם, "נו, שוין. כשאני אהיה רוטשילד ואגור פה אדרוש להעביר את הבאר למקום נח יותר", ומתוך דברים אלו הניח את ראשו על ברכיו ונרדם.

. . .​

ריח חזק של עשן העיר אותו. הוא הזדקף בבהלה והביט על סביבו, מנסה להבין היכן הוא נמצא.

עיניו נתקלו בחצר הסמוכה. להבת אש גדולה ליחכה עץ גפן המטפס על אחד מקירות הבית. האש השתלטה במהירות על עוד ועוד ענפים ונראה היה שבתוך דקות ספורות תקיף את הבית לחלוטין ותלכוד את יושביו.

הרשל קם במהירות, התכופף אל תוך הבאר ונתק את חבל הדלי מקשריו. הוא מלא את הדלי, התרומם ורץ אל החצר, שופך אליה את תכולת הדלי.

"אוי, וי! אוי, וי!" קרא לעצמו, משתעל מענני העשן. הוא חזר בשנית אל הבאר ומלא שוב. מהר אל החצר ורוקן את הדלי בשנית אל הלהבות.

לאחר חמישה עשר דליים כבתה האש, מותירה ערמת פחם מפוררת וקיר חרוך.

הרשל התנשם והתנשף שניות ארוכות.

"יופי, הרשל" סכם לעצמו לבסוף בסיפוק, "כעת, לשאלה הבאה. איפה אני, וכיצד מגיעים מכאן הביתה".

"אתה באזור הפרעסטזיש" אמר קול מפתח הבית, הרשל הפנה את ראשו בהפתעה וראה איש עטוף בחלוק לילה עבה, עומד ומרעיד ליד הדלת.

"ואם תאמר היכן אתה גר אכוון אותך בשמחה, אפילו אשלח אותך בכרכרתי באם אתה גר רחוק. איני יודע איך להודות לך".

הרשל השפיל את מבטו אל האדמה, אינו יודע כיצד להגיב לאיש מלא הרגש.

"אאמ... אתה בעל הבית?" ברר לבסוף.

"כן, בוודאי" האיש חייך, זקף את כתפיו ונראה היה שביטחונו העצמי שב אליו. "נעים מאד" הוא נגש אליו, מהדק אל גופו את חלוק הלילה. "שמי יהודה, מה שמך?".

"הרשל" הרשל השיב והושיט יד רפה ללחיצה. יהודה השיב לו בלחיצה חמה ומוחצת. "האתה הוא זה שכבה את השריפה?".

"כן" ענה הרשל והרים אליו עיניים: "ובאמת, עלי לומר לך משהו חשוב כדי שתדע לפעם הבאה. זהו ממש חוסר אחריות, מה שגרם לשריפה הזאת. איני יודע מה בדיוק, אך לולא הייתי כאן הייתה כל הגינה היפה הזאת עולה באש. לא חבל על הכסף? באמת, אני לא מבין אתכם, העשירים. כל כך הרבה כסף יש לכם ולא מצאתם דבר טוב יותר לעשות איתו מלבד להוציאו ולבזבזו על פרחים ועלים? מילא הפירות, אותם ניתן לאכול. אבל פרחים? מי אוכל פרחים? כן, אני יודע שאתם אניני טעם, לא אוכלים דבר שאינו מריח בריח טוב ומבושם. אבל עד כדי כך?! לאכול פרחים?! בכלל-", "אתה צודק, אתה צודק", יהודה קטע אותו בבהלה, בהחלט לא היה מוכן למתקפה הזאת באמצע הלילה.

"רק רציתי להגיד תודה מקרב הלב על שהצלת אותי ואת משפחתי. ברצוני לשלם לך על כך" הוא פסע פסיעה אחת אחורנית. "התאות לחכות כאן רגעים מספר, או שתכנס איתי לביתי?".

"לא ולא" הרשל הניע את ראשו מצד לצד בהחלטיות, "אני לא נוהג לקחת כסף מאנשים סתם כך".

"אבל-" התחיל יהודה, הרשל הושיט את ידו קדימה בסימן 'עצור'. "אם אתה מתעקש" המשיך, "תוכל לתת לי במסגרת עבודתי".

"רעיון מצוין" יהודה הנהן, עיניו החלו להיעצם והוא פקח אותן במאמץ לרווחה. "במה אתה עובד?".

"אני" הרשל סדר את צווארון חולצתו הבלויה בגאווה, "מקבץ נדבות".

יהודה פתח לרגע את פיו, וסגר. "אה" אמר לבסוף, ופסע עוד פסיעה אחורנית, "אתן לך במסגרת עבודתך, רק אלך להביא את הכסף- -". "לא" הרשל עצר אותו בנזיפה, "איני עובד באמצע הלילה, בא מחר לכיכר בפתח השוק שבאזור העניים. שעות העבודה שלי הן בין עשר בבוקר לשש בערב, לא כולל הפסקת מנחה".

יהודה קמט את מצחו. "אבוא" נאנח, "בעזרת ה'. אעביר לך כסף בשעות בהן אתה מקבץ... עובד".

"אומר לך את האמת" הרשל היה רגיל לקור הלילי, וכעת- משסיים לדאוג לחובת ההשתדלות- פנוי היה להשיח את לבו, אינו שם לב לרצונו של חברו הרועד לסיים את השיחה.

"פעם, לפני לא הרבה זמן, הייתי חייט. הייתה לי מכונת תפירה משוכללת שניתן להשיג רק בעיר הגדולה. אבל" הוא ספק את כפיו "היא נפלה מן המדף ונשברה לחלוטין. כשנגמר הכסף החלטתי להתחיל את העבודה החדשה, ובינתיים, מה אומר לך, לא רע. אמנם אין להשוות בין פרנסה פשוטה בד' אמות ביתי לעומת ישיבה ממושכת ברחובות העיירה, וגם הפרוטות מספיקות אך בקושי, אבל, אתה יודע, עבודה זו עבודה. אני מנסה לחסוך, כל פעם לשמור פרוטה או שתיים בצד בשביל לקנות מכונת תפירה חדשה, נו, שוין, בינתיים לא הצלחתי לאסוף אפילו לא את דמי הנסיעה לעיר הגדולה. אז-", הוא שם לב לידידו השעון על העץ, שעיניו העצומות נפתחות רק אחת לכמה שניות בבלבול.

"נו, שוין" אמר שוב, "היה נחמד להכיר אותך, רב ייד, שמור על הפרחים שלך בפעם הבאה. נפגש בבוקר". הוא הביט על יהודה עוד מבט, מגלה כי הוא כבר שקוע בשינה עמוקה.

"לילה טוב" לחש לחלל החצר, ומשלא נענה בתגובה פלס לו דרך חזרה לרחוב הראשי, והחל לפסוע אל כוון ביתו.

. . .​

דוכנים רבים פזורים היו ברחבי השוק, כשכל בעל דוכן צועק בגרון נחר על סחורתו. גם הרשל, שישב בפתח יחד עם שאר מקבצי הנדבות, הציע את מרכולתו בגרון ניחר: "צדקה! רבותי, צדקה!". "תפוזים!" צעק אליו מישהו, מושיט לכוונו סלסלה עמוסה. "צדקה!" השיב לו הרשל בצעקה והושיט אליו כוס מתכת מצלצלת.

השמש קפחה על ראשו והוא עצם את עיניו בנמנום. המולת השוק הטשטשה באוזניו והוא המשיך למלמל חלושות: "צדקה!" ולנער את ידו האוחזת בכוס.

קול צעקות פתע העיר אותו. "צדקה! אדוני! צדקה!", נראה כי כל חבריו לעבודה התעוררו לחיים. רודפים בקולם אחר איש עלום. הרשל נעור בבת אחת והצטרף לקריאות: "אדוני! צדקה!" עוד בטרם הבין אל מי הם קוראים.

הגביר הלבוש בהידור בולט פלס דרך בין מקבצי הנדבות, זורק מטבע אל כל אחת מן הכוסות ונעצר ליד הרשל.

הרשל הרים אליו את ראשו ממקום מושבו על השביל. "הגעת מאוחר" אמר בנזיפה לאחר שזיהה את יהודה, "עוד שעה וכבר הייתי פונה לביתי.".

"מצטער" יהודה הניח יד על לבו ובידו השניה השחיל שטר אל כוסו של הרשל, "הבאתי לך משהו". המשרת שעמד ליד יהודה הגיש להרשל קופסא גדולה בצבע כתום בהיר, שסרט כחול קשור בראשה.

הרשל הביט במתנה בהתרגשות. "תודה רבה!" הוא קם ממקומו, "לתת לי מתנה לא היית צריך. עשיתי את חובתי היהודית ותו לא". יהודה חייך חיוך קטן, "בוודאי שהייתי צריך, הצלת אותי." ומיד סמן למשרתו והם מהרו לפלס דרך ליציאה מן בליל הריחות והרעשים.

. . .​

"רבקה, רבקה" הרשל נכנס צוהל לביתו, אוחז את המתנה העטופה, גדולת הממדים. אשתו מיהרה לכוונו עם כוס מים שנשאבו לפני שעות מספר. "ברוך הבא, הרשל. כיצד עבר עליך היום בעבודה?".

"היה יום נהדר" ספר לה הרשל בשמחה, "אמנם רק שלושה אנשים נדבו פרוטה, אבל גביר מאזור הפרעסטזיש הביא שטר שיספיק לנו ברווח לשבוע שלם, בעזרת ה'". הוא הניח את החבילה על שולחן העץ הקטן. "וגם" הוסיף, והחווה בשתי ידיו על המתנה, "הביא לנו מתנה כאות תודה על שהצלתי אותו ואת הפרחים שלו משריפה".

רבקה שמחה. "כמה יפה מצדו! נניח את החבילה כאן, בקצה השולחן. שתקשט את הבית אבל לא תפריע ". הרשל הסכים איתה, הרים שוב את החבילה והניח בקצה הימני של השולחן.

. . .

​

הרשל ישב על השביל הלוהט ומחה את מצחו בשרוולו.

"חזרת אלינו, אה?" טפח לו מנשה על שכמו בידידות.
"אתה רואה..." הרשל נאנח, "לא הספיק השטר של הגביר ההוא, ר' יהודה, ליותר משבוע".

"כטבעו של כסף" אם מנשה לא היה קבצן, בוודאי היה הוגה דעות חשוב או לפחות כותב טור בצדו האחורי של העיתון, כך לפחות לדעתו של הרשל.

"הולל ואוזל, אוזל והולך, ואם לא תעמול להשיגו- לא יבוא בעצמו". "אינו שווה כשלעצמו" המשיך הרשל את הנאום הקבוע, "אבל קונה דברים השווים חיים, וככל שיש ממנו יותר בבית- כך כמות הדברים המיותרים הולכת וגדלה".

"יפה" מנשה נהנה לראות שנאומו נזכר על פה. "הי, תראה" תקע את מרפקו למרפקו של הרשל, "העשיר שלך, איך אמרת שקוראים לו? ר' יהודה? הוא מגיע". אכן, דמותו השונה משאר דמויות השוק התקרבה וקריאות ה: "צדקה! צדקה!" הלכו והתעצמו.

יהודה עבר ביניהם, מחלק לתוך הכוסות את מעשרו החודשי. כשהגיע להרשל נעצר בהפתעה. "מה אתה עושה פה?!" התפלא.
"נגמר הכסף" הרשל נאנח ונער את כוס המתכת שלו ברמז בולט.

"אבל..." יהודה התבלבל: "מה קרה למכונת התפירה?".

"רק לפני שבוע ספרתי לך וכבר שכחת?" נפגע הרשל, "ככה זה אתם, העשירים. חוץ מהפרחים שלכם לא מעניין אתכם שום דבר, אפילו לא סיפורו של יהודי חייט".

יהודה עדיין נראה מבולבל. "אבל מה קרה עם המתנה שנתתי לך?".

מקבצי נדבות כולם התקבצו סביבם כדי לשמוע את השיחה המעניינת.

"המתנה? מרגשת מאד" אמר הרשל בכנות, "גם אשתי מאד התרגשה, תודה לך. אבל מה בינה ובין ישיבתי כאן לאחר תום הכסף?".

"תראה לי אותה, בבקשה. בסדר?" בקש יהודה, מודה בלבו על שסיים את סידוריו באזור מוקדם מן הצפוי.

"בשמחה, בא אל ביתי" הרשל קם ונער את חליפתו המוטלאת. "כבר אשוב, בלי נדר" הודיע לקהל המתקבצים והוביל את יהודה ומשרתו אל המשך הרחוב.



הוא נקש על הדלת ופתח אותה לרווחה. "אורחים, רבקה!" קרא לחלל הבית. "היהודי העשיר שהביא לנו כסף ומתנה. הנה, תראה" הוא הפנה את יהודה לעבר השולחן הקטן במטבח והצביע על הקופסא הכתומה. "הנחנו אותה במקום בו נראה אותה כמעט מכל פינות הבית. נכון היא יפה כאן?".

יהודה מצמץ בעיניו בתימהון.

"הרשל" אמר לאחר רגע, נאנח. "המתנה לא נתנה בכדי לנוח על שולחן ביתך". הוא נגש למתנה, "אפשר...?" שאל בזהירות. הרשל הנהן, מתיישב ומקרב אל עצמו כוס מים.

יהודה פרם את הקשר של הסרט הכחול והסיר בעדינות את מכסה הקופסא,

"מ... כונת תפירה" לחש הרשל, מניח מידו את הכוס שהרים כדי לשתות.

"מכונת תפירה מהעיר הגדולה" הנהן יהודה, סמן למשרתו והם פנו לצאת מן הבית, "ולפעמים אחרות תזכור, הרשל. אם נתנו לך מתנה- סימן שרצו שתפתח אותה, היא נועדה בשביל לעזור לך.".



הוספת מערכת: גם בחיים שלכם- קיבלתם מתנות. כשרונות, יכולות. תִּפְתְּחוּ אותן, תְּפַתְּחוּ אותן, הן נועדו בשביל שתתקרבו בעזרתן אל התכלית.

 

[כל שם שתרצה]

מהעיירה של פעם. תיהנו!

הנאה צרופה!
וגם המסר. וגם הוספת ההסבר של ה'מערכת' (מי זו?)

רק מילה אחת לא הצלחתי להגות בשום אופן (גם אחרי חלוקה לשתים..):

הפרעסטזיש

ובכלל, מה זה אומר?