עזרה מנסה לעזור במה שאני יכולה. מוזמנים לשלוח בקשות לסיפורים.

[אלף אורות]

סיפור כל כך יפה!!! ואיזה מסר מדהים! תודה רבה!!

 

[שיבת ציון]

מדהים, ועם מסר כל כך מתאים להיום.
תודה רבה!
תזכו למצוות

סיפור כל כך יפה!!! ואיזה מסר מדהים! תודה רבה!!

תודה, עושה כל כך טוב לשמוע.

 

[כל שם שתרצה]

יש פה סיפור לגילאי הגן- בלי תמונות, רק להקראה של האמא

תודה רבה!
הקראתי לילדים הקטנים, והיתה שעה קלה של שקט, לראשונה מאז פרוץ המלחמה..

והנה הסיפור, שלא באמת יוכל להתרחש כי המשיח יגיע עוד קודם. (מתנצלת מראש אם ישנן בעיות בעריכה או בהגהה, פשוט ניסיתי להזדרז כמה שיותר).

תודה, בעז"ה אתן לילדים לקרוא.
סיפור מיוחד במינו, וגם הסוף מפתיע!
ותודה על האשכול הזה, על הנכונות והחשיבה מחוץ לקופסא, לעזרה בדברים שלא שמים לב אליהם.
מי כעמך ישראל!!

 

[זהבית87]

תודה רבה
סיפור יפיפה
וכתיבה מרתקת!

מסר כל כך במקום!

תזכי למצוות!

 

[שיבת ציון]

תודה, בעז"ה אתן לילדים לקרוא.
סיפור מיוחד במינו, וגם הסוף מפתיע!
ותודה על האשכול הזה, על הנכונות והחשיבה מחוץ לקופסא, לעזרה בדברים שלא שמים לב אליהם.
מי כעמך ישראל!!

תודה! בשמחה, שנשמע בשורות טובות בקרוב.

תודה רבה
סיפור יפיפה
וכתיבה מרתקת!

מסר כל כך במקום!

תזכי למצוות!

תודה!
הילדים אהבו?

 

[זהבית87]

הילדים מאד נהנו ואהבו
שימח וריגש אותם לקבל סיפור לבקשתם
מרגישים ממש קשר אישי
תודה לך!

 

[שיבת ציון]

הילדים מאד נהנו ואהבו
שימח וריגש אותם לקבל סיפור לבקשתם
מרגישים ממש קשר אישי
תודה לך!

איזה כיף! זו בדיוק הייתה הכוונה.
גם אני מרגישה כבר קשר אישי...

 

[שיבת ציון]

והנה הסיפור השני, על ילד יקר בן 10 שקוראים לו יוסי.
תהנו, ורק מזכירה שאפשר לשלוח לי בקשות לרקע לסיפור, לעלילה או לסגנון עלילה, וגם לשמות לגיבורים. לא מבטיחה שאצליח לכתוב את כולם, אבל בעזרת ה' לפחות חלק.
יהי רצון שנשמע קול שופר גדול במהרה בימינו ויקבץ ה' נידחינו מארבע קצוות הארץ.


בס"ד

אבני הדומינו היו סדורות בטור מתפתל על השולחן בסלון. יוסי סדר את האחרונה בזהירות ופסע פסיעה אחורנית.

"אתה מבין, שלוימי?" הסביר לאחיו הקטן שעמד לידו ותלה בו עיניים מעריצות. "עכשיו אני מפיל את האבן הראשונה ותראה איך כולן נופלות אחת אחרי השניה". יוסי התקרב בריכוז ודחף בעדינות את אבן הדומינו הראשונה. מיד היא הפילה גם את זאת שאחריה וכל אבני הדומינו נפלו לפי הסדר עד שהאחרונה צנחה מקצה השולחן אל הכיסא הסמוך. "אתה רואה?!" התלהב יוסי. "רק הפלתי אבן אחת וכו- לן נפלו".

"וואו" שלוימי התפעל באמת ובתמים, "תראה לי עוד פעם" בקש.

יוסי נענה וסדר שנית את הדומינו. "עכשיו אני רוצה" קפץ שלוימי ודחף את האבן הראשונה. האבנים נשכבו כולן בתגובת שרשרת. "יש!" קפץ שלוימי שוב. "תראה, יוסי, הצלחתי! דחפתי רק אבן אחת וכו- לן נפלו!".

"כן" חייך יוסי, "ככה זה בדומינו.".

. . .​

הצלצול המבשר את בוא ההפסקה נשמע והתלמידים נשקו לחומשים וסגרו אותם. הרבה קליין הרים את ידו וסמן לילדים להמתין ולא לצאת להפסקה.

"ילדים יקרים" קולו היה נשמע חגיגי, "בעזרת ה', ביום שלישי הקרוב נצא כולנו לטיול- -", צעקות אושר קטעו את דבריו. ילדים דברו במקביל ושאלו שאלות בהתלהבות. הרבה קליין צחק והרים את ידו שנית, הרעש הונמך.

"את הטיול נתחיל בתפילת שחרית על ציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי במירון, נמשיך למסלול הליכה אתגרי ולאחר מכן נסע לפארק החבלים במעלות". הוא עצר לרגע, הילדים הביטו בהתרגשות זה בזה.

"בזכות התנהגותכם היפה בשבועות האחרונים, והתמדתכם הראויה לשבח, החליט המנהל להוסיף לכיתתנו לאחר פארק החבלים- שיט טורנדו בכינרת". הצעקות וההתלהבות הרקיעו שחקים. הרבה חלק להם פתקי אישור לחתימה בבית, אחל להם הפסקה נעימה ויצא מהכיתה. יוסי קפל את הפתק לארבעה קיפולים מדויקים והכניס לילקוט, בבית יראה אותו לאמא כדי שתחתום עליו.

הוא סגר את רוכסן הילקוט, קם ממקומו ויצא מהכיתה בשמחה ובהתרגשות.

. . .​

"תודה, תודה רבה. תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה". כל הילדים שישבו באוטובוס מחאו כפיים ושרו במלא גרונם.

יוסי ישב במושב החמישי מהסוף. ליד מנחם, חברו הטוב.

"וואו, איזה כיף היה" אמר מנחם והדק את החגורה סביבו.

"כן, היה אדיר" הסכים יוסי וחפש את החגורה שלו עצמו. "ועכשיו" סוף כל סוף מצא יוסי את החגורה, חגר והתרווח במקומו, "נוסעים לשיט של ה'טורנדו'".

"לזה הכי חיכיתי מכל מטיול" גלה לו מנחם.

"כן", שוקי, מהמושב המקביל, התערב. "אחותי הייתה שם בשנה שעברה עם הסמינר שלה ואמרה שהיא נהנתה ממש".

"נו, אז למה לא נוסעים?" רטן אפרים, שישב ליד שוקי. האוטובוס באמת עמד במקום ולא זז.

"באמת מוזר" לחש יוסי למנחם, "כולם כבר עלו ויושבים במקום, למה אנחנו עדיין לא נוסעים?".

"ילדים יקרים" נשמע לפתע קולו של הרבה קליין במערכת ההגברה של האוטובוס. "לצערינו, התקשרו אלינו עכשיו מההפעלה של סירות הטורנדו ואמרו לנו שבכינרת יש כרגע דגל אדום. לצערינו, השיט מבוטל".

"מה!?" ילד אחד התרומם מהכיסא.

"זה לא פייר!" צעק ילד אחר. בתוך כמה שניות התמלא האוטובוס בבליל של קולות כועסים ונרגנים.

"כל הטיול לא שווה!" קם ילד אחד וצעק. "אי אפשר לבטל לנו ככה ברגע האחרון!".

האוטובוס התניע והחל בנסיעה אל כיוון החזרה לעיר.

"אוף!", "לא שווה!", "לא פייר!", הקולות געשו בתוך האוטובוס. ילדים רבים כעסו והתמרמרו והאווירה הכללית כלל לא תאמה אווירה של סוף טיול.

גם יוסי היה מאוכזב. כל כך הרבה הוא חכה לפעילות הזאת, ובסוף היא התבטלה. הוא הביט מסביבו על הילדים הכועסים והצועקים וחשב על הרבה קליין שבקדמת האוטובוס.

"אבל זה לא הוגן" הוא אמר בשקט, לעצמו. "שביטלו לנו את השיט?" הסכים מנחם, "נכון".

"לא" יוסי נענע בראשו: "זה לא הוגן שככה צועקים, הרבה קליין בכלל לא אשם". מנחם שתק ויוסי הרגיש שיש לו יותר אומץ. "הרבה והמנהל כל כך השקיעו בשבילנו בטיול הזה, ובאמת עד לפני כמה דקות שמחנו ונהנינו. עכשיו השיט התבטל, נכון. אז מה, כל שאר הטיול לא שווה?! זה לא הוגן להגיד ככה".

מנחם חשב לרגע. "אתה צודק" אמר לבסוף והביט על כל שאר הילדים. רובם היו עם פנים אדומות מצעקות, וגם אלו שלא- ישבו עם פרצוף מכווץ ולא חייכו.

"צריך להגיד להם משהו" אמר יוסי. "יש לך אומץ?" שאל מנחם בתקווה. יוסי שתק. כולם כל כך כועסים ובטוחים שהם צודקים, הם לא יתרגזו עליו אם יגיד שלא? מישהו יקשיב לו בכלל?

הוא חשב שוב על כמה שהשקיעו המנהל והרבה קליין בשבילם, ועל כמה שהם נהנו ושמחו. כל כך חבל לסיים ככה טיול כזה נחמד.

הוא אזר אומץ וקרא קצת בקול: "הטיול הזה שווה גם בלי השיט, זוכרים איך נהנינו בפארק של החבלים?". חלק קטן מהילדים שמע אותו.

"אבל זה לא פייר שבטלו לנו את השיט" טען כנגדו אפרים. "הרבה קליין לא אשם בזה, והוא כל כך השקיע בטיול" השיב לו אהר'לה, שישב מאחוריו. "נכון" אמר פתאום שרוליק, שישב במושב שלפניהם, "וחוץ מזה, הכל לטובה. אם התבטל לנו השיט, זה מה שהכי טוב לנו".

"וגם בטח הרבה קליין מצטער על זה" הוסיף אליהו מאחד המושבים האחוריים: "הוא כל כך קווה שנלך לשיט ונהנה ובסוף הכל התבטל גם לו". "נכון" הבינו עוד ועוד ילדים, "ובכלל לא אמרנו לו תודה רבה על זה". ילד אחד התחיל לשיר: "תודה, תודה רבה!" ובתוך שניות ספורות הצטרפו אליו רב הילדים.

"וואו" לחש מנחם ליוסי, "תראה, אמרת רק משפט אחד ופתאום כולם נזכרו ואומרים תודה".

"נכון" השיב לו יוסי. חשב לרגע והוסיף: "כמו בדומינו".

 

[Sped]

מסר חשוב שהעברת בצורה כל כך יפה ומעניין.
אפשר עכשיו לבקש סיפור עם גיבורה - ילדה? עדיף לילדה בגיל 11-12?
"סיפור שיכול להיות באמת"
תודה רבה

 

[תרנגולת]

נשמח לקבל סיפור שהתרחש בג'ונג'ל הפרימיטיבי מלפני יובל שנים
תודה רבה

 

[שיבת ציון]

מסר חשוב שהעברת בצורה כל כך יפה ומעניין.

תודה!

אפשר עכשיו לבקש סיפור עם גיבורה - ילדה? עדיף לילדה בגיל 11-12?
"סיפור שיכול להיות באמת"
תודה רבה

נשמח לקבל סיפור שהתרחש בג'ונג'ל הפרימיטיבי מלפני יובל שנים
תודה רבה

לסיפור הבא כבר יש לי מה לכתוב.
לאחר מכן, בלי נדר- אשמח!

 

[הקה]

אשתדל בצהריים

 

[chani2006]

איזה מדהים!!!! לא יאומן!!

אולי יש מישהי שיש לה אולפן, ותרים את הכפפה להקליט את הסיפורים החמודים הללו?
ככה שהילדים יוכלו לשמוע אותם שוב ושוב, ואמא תהיה פנויה לעבוד?

 

[שיבת ציון]

שבוע טוב, מצרפת הצגה קצרצרה שכתבתי פעם. במקור היא מיועדת לקבוצה גדולה של ילדים, אבל אפשר לצמצם תפקידים ולתת לילדים בבית להתאמן ולהציג. (אולי אפילו תעסוקה גם לגדולים יותר, שיאמנו את הקטנים).
הנה התסריט:


בס''ד

משל: הציור דרוש תיקון!/ יהודית. ה.​

קריינית: לפני זמן לא רב, סיים צייר מוכשר קורס ציור מורחב. עם מוריו הוא התייעץ, תקן הציור ועוד שפץ, ויצאה תוצאה מרנינה תחת ידיו.

צייר: מורי היקר, כה הרבה לימדת אותי בתחום השרטוט והיצירה. האם סבור אתה שהנני כבר צייר מן השורה?

מורה: הנך מוכשר, בוודאי, אך עוד דבר כדאי. לך לשמוע דעת קהל, התייעץ עם הצופים מן הצד- ושאל. כי הרבה דברים אותך אוכל ללמד, אך לבסוף- מוצא פיהם הוא הקובע והעומד.

קריינית: וכך הלך לו, שמח ומאושר, אל השוק- ציירנו המוכשר. העמיד את ציורו במקום בולט, תלה מודעה ולצידה עט: כל המבחין בדבר שתיקון דורש, שייטול העט- ולא יתבייש. ליד הצבע, הצורה, או הקו העקום- יסמן ''איקס'', ויחזיר העט חיש למקום!''

תפאורת שוק. מספר דוכנים והמון אנשים מסתובבים. הצייר מעמיד את כן הציור במרכז הבמה, האנשים מסתובבים ומביטים בו.

צייר (כשהוא מדבר כולם מסתכלים אליו ומקשיבים לו בעניין): הקשיבו, הקשיבו! ידידי היקרים! מעמיד אני את הציור כאן, בין הסוחרים. וכל איש אשר מבחין בטעות או בשגיאה, יסמן ''איקס'' היכן שהתקלה ארעה.

הצייר מיצב את כן הציור ויוצא מן הבמה. האנשים מתגודדים סביב הציור.

איש 1: נדמה שהקו כאן נטוי מן הנצרך.

גברת: אוי, וכאן- המכחול גלש- ברח.

אדון מכובד: הצורה המרכזית לא מדויקת כלל ועיקר.

אחד הסוחרים: והצבע כאן בצד, אח... משמיד ציור יקר!

איש 2: העבר לי את העט, העיגול פה קצת בצד.

איש 3: ופה, גדול מדי! האורך לא נמדד!

גברת 2: ריבוע אלכסוני! את העט, עכשיו, דחוף!

העט מועבר הלאה, המון שועטים לקראתו.

גברת 3: אלי, בבקשה. הוי... העט למד לעוף!

קצת ויכוחים ומסתדר תור. כל פעם האחד שבראש התור מדבר ומסמן ''איקס''.

אדון 2: קו האופק נמוך עד למאד!

סוחר 2: מהכחול הבהיר- יש להוסיף למעלה עוד!

גברת 4: את שילוב הצבעים כאן- לא תסבלנה העיניים!

גברת 5: על הציור הזה הוא לא חשב יותר משניותיים!

התור ממשיך, כל אחד בתורו מסמן ''איקס'' או מספר ''איקסים''. לאחר שכולם סיימו והציור מלא ב''איקסים''- כולם יוצאים מן הבמה והציור נשאר במרכז.

הצייר נכנס, מזמזם להנאתו שיר כל- שהוא, מגיע לציור ונעצר בהפתעה.

צייר: לא יכול להיות! איככה קרה הדבר?! ציור עם כל כך הרבה שגיאות- לא ראיתי בעבר. (בוחן את כל ה''איקסים'' בציור) צורות בלי פרופורציה, צבעים לא קשורים, אולי מוטב שאגש לאפיקים אחרים. (מסיר את הציור מהכן ומתחיל לפסוע לכיוון היציאה מהבמה) אולי מורי היקר יוכל לנחם ולעודד, להסביר במה שגיתי וכיצד אוכל להתמודד.

הצייר יוצא מן הבמה עם הציור בצעד איטי ובראש מורכן.

התפאורה מתחלפת. ביתו של המורה לציור. המורה והצייר המתחיל עומדים. הצייר קצת שפוף, מראה למורה את הציור.

מורה: כך עשית, תלמידי הצעיר? העמדת הציור בשוק העיר?

צייר: בהחלט, המורה, במרכז ההמולה. לשמוע דעת קהל חשובה ומועילה.

מורה: הקשב ואלמד אותך דבר חשוב. (הצייר מהנהן במרץ) המתן נא רגע או שניים, ומיד אשוב.

המורה הולך וחוזר כעבור מספר שניות עם ציור זהה לראשון.

צייר: זהו העותק שהשארתי אצלך ליתר ביטחון!

מורה: ועכשיו נעשה אתו את הדבר הנכון!

המורה לוקח דף ועט, כותב ומקריא תוך- כדי.

מורה: ידידי היקרים, לפניכם ציור מונח על הכן, ואת חוות דעתכם- רוצה אני לשמוע כאן. כל אשר מבחין בטעות או בשגיאה, משיכת מכחול לא מכוונת, ואפילו נגיעה, שלא יהסס- ואם כן, יקח המכחול ומיד יתקן.

המורה מניח את המודעה אף היא על כן הציור.

מורה: נניח כאן מכחול ולוח צבעים ססגוני, ובבוקר נציב הציור באותו מרכז המוני. הבט היטב, וראה את אשר יקרה, ולמידה כזאת משמעותית- טובה היא מכל מורה.

המורה והצייר יוצאים מן הבמה עם הציור.

תפאורת שוק. דוכנים ואותם אנשים מסתובבים- בדיוק כמו בפעם הקודמת. הצייר נכנס ומייצב את כן הציור באותו מקום בו מקם אותו בפעם הקודמת.

צייר (שוב כולם מפסיקים מעיסוקיהם ומקשיבים לו): חוות דעתכם חשובה לי גם הפעם, מצאו נא טעויות ותקנו לפי הטעם. מה דרוש שיפור? שפטו ללא רחם, ופלטת הצבעים- מונחת כאן לפניכם.

הצייר מייצב את כן הציור ויוצא מן הבמה. האנשים מתגודדים סביב הציור.

איש 1: נו, מה אתם אומרים על הציור החדש?

גברת: המשיכה מיותרת, אבל זה כמעט ולא מורגש.

אדון מכובד: לא רואה סיבה לפסול ציור כה מיוחד.

אחד הסוחרים: כן, מדוע לקלקל? אפיק האומנות בימנו כמעט נכחד.

איש 2 (אומר לאיש 3): העיגול, לדעתך, לא ארוך יותר מדי?

איש 3: דווקא, ממבט שני, להשאיר אותו כדאי.

גברת 2: אין שום טעות, אין כל שגיאה.

גברת 3: בציור זה- שום כשל לא נראה.

אדון 2: כשמסתכלים מלמטה, קו האופק די סביר.

סוחר 2: ומכחול טבול בתכלת? אין סיבה להעביר.

גברת 5 (אומרת לגברת 4): מקודם לא אהבת כאן את שילוב הצבעים.

גברת 5: ממ... נכון, אבל עכשיו זה נראה מתאים...

האנשים עוזבים את הציור וחוזרים לעיסוקיהם. לאחר כמה רגעים האנשים עוזבים את השוק (ללא הדוכנים, עדיין תפאורת שוק). הצייר נכנס ומגיע לציור.

צייר (בוחן את הציור): פלא הדבר, לאף שינוי הציור אינו זכה. (מסתכל על פלטת הצבעים) פלטת הצבעים אפילו לא נפתחה. אלך אל המורה ואשאל אותו על פשר הדבר, הרי אותם האנשים סימנו המון טעויות זה מכבר.

הצייר מוריד את הציור מהכן ויוצא מן הבמה.

תפאורת ביתו של המורה, כן הציור נשאר באותו המקום. הצייר נכנס עם שני הציורים, את השני מניח על הכן ואת הראשון מחזיק.

צייר: מורי הדגול, כיצד זה יתכן (מצביע על הציור השני), לעומת הטעויות שסומנו לפני כן? (מצביע על הציור שבידו). הלא אותו הציור הונח- באותו המיקום, לא שיניתי דבר, לא הפעלתי שום תחכום.

מורה: חשוב נא, תלמידי החביב, איזה פרט שונה? פרט שהפך את כל התמונה?...

צייר: אהה... לסמן ''איקס''- כולם יכולים, לשים לב לטעויות, להבחין בכשלים, לתקן? על זאת בקלות מוותרים, את השלב הזה משאירים לאחרים.

כשנבחין בטעות- נתקן את עצמנו

ותן בליבנו- שנראה מעלת חברנו.

כל הזכויות שמורות ליהודית הילסון- "להרגיש כתיבה".

 

[nikipedia]

מאד מאד מאד יפה!!

 

[שיבת ציון]

ולסיפור הבא:

מילים/ יהודית הילסון​

בס"ד

שרהלה חזרה מנטילת הידיים ונכנסה לכיתה. כבר מהפתח היא הבחינה במקומה שבשולחן השני- מלא בדפים, צבעים ומחברות. אוף! שוב השולחן שלה ושל ציפי מבולגן. כמו תמיד בתחילת שיעור אוכל, כשציפי מחפשת את הכריך שלה בילקוט ובינתיים פורסת את כל תכולתו על השולחן.

היא התיישבה, ברכה: "המוציא" ולאחר שבלעה את הנגיסה הראשונה אמרה: "אוף, ציפי. את מסכימה לסדר כאן קצת? אני לא יכולה שכל יום את מבלגנת את השולחן".

"סליחה, סליחה" ציפי מלמלה וסוף סוף הוציאה את הכריך והניחה על השולחן. היא גרפה חזרה לילקוט את שאר החפצים ומהרה ללכת ליטול ידיים לפני שתגמר ההפסקה. שרהלה המשיכה ללעוס את הכריך בחוסר חשק, למה המורה הושיבה אותה ליד ציפי המבולגנת הזאת?! כל יום היא תצטרך לבקש ממנה לסדר?!

. . .​

"א- סור להשאיר את החבל ריק, א- סור להשאיר את החבל ריק, א- סור להשאיר את החבל ריק". שרהלה גלגלה וגלגלה והביטה בריקי ובשיפי הקופצות במרץ. "הי, ריקי נפסלה! זו הייתה קפיצת מספריים" היא קראה. ריקי יצאה מהחבל ונגשה לקחת את קצהו ממרימי.

"אני חוזרת לכיתה" הודיעה מרימי, "אמרתי לרינה שאחליף אתה מדבקות, ועוד כמה דקות תגמר ההפסקה". מרימי הלכה, ושיפי נשארה לקפוץ.

"א- סור להשאיר את החבל ריק, א- סור להשאיר את החבל ריק". שיפי קפצה וקפצה, לא נפסלת ולא מתעייפת. 'אוף' חשבה שרהלה בשקט, 'למה היא לא נפסלת?! עוד רגע באמת תגמר ההפסקה ובקושי הספקתי לקפוץ', שרהלה שכחה שבתחילת ההפסקה היא קפצה כמעט ארבע דקות ברצף. עכשיו נמאס לה לגלגל, מתי שיפי כבר תיקח ממנה את החבל?!

"הי, נפסלת!" היא קראה כשנראה היה לה ששיפי דלגה. "את דלגת, אסור!". "אמרנו שמשחקים עם דילוגים" טענה שיפי, "לא נכון!" שרהלה כמעט צעקה, "אין כזה דבר: עם דילוגים, אסור וזהו!".

"באמת אמרנו: עם דילוגים" אמרה ריקי, שאחזה בקצה השני, בשקט: "וחוץ מזה, כשאת קפצת בהתחלה עשית המון דילוגים והמשכת לקפוץ, רק עכשיו זה מפריע לך?".

"את קופצת כבר מלא זמן" התעצבנה שרהלה: "ואני לא זוכרת מה עשיתי כשקפצתי כי זה היה מזמן. ואם אתן לא רוצות לשחק בלי- דילוגים, אני הולכת. אתן משחקות כמו ילדות קטנות" והיא עזבה את החבל והלכה לכיתה.

"מי שמדברת" לחשה שוב ריקי, אבל שרהלה שמעה. אוף, למה הילדות בכיתה כאלו מעצבנות?

. . .​

"בנות יקרות" הודיעה המורה בתחילת השיעור השלישי בחיוך, "בעזרת ה', ביום שלישי הקרוב יתקיים בוקר חברותי".

"יששש!" קריאות שמחה נשמעו בחלל הכיתה, המורה חייכה והמשיכה: "לקראת הבוקר החברותי נחלק את הכיתה לארבע קבוצות. קבוצת כיבוד- שתדאג להביא כיבוד ולערוך אותו יפה, קבוצת תוכנית- שתכין לכולנו תכנית יפה לבוקר החברותי, קבוצת הצגה וקבוצת ארגון ותפאורה. כל בת יכולה עכשיו להגיד לי באיזו קבוצה היא רוצה להשתתף". הדסה הצביעה, "כן, הדסה" קראה לה המורה. "המורה, רחלי, בתיה ואני רוצות להיות ביחד בארגון ותפאורה, בסדר?".

"ואני רוצה להיות עם ברכי!" קראה אפרת.

"חני, שיפי, שירה ואני רוצות ביחד בהצגה" ריקי.

"ואנחנו בתפאורה" צעקה חיהלה ושלבה ידיים עם מיכל.

המורה רשמה הכל. עד סוף השיעור כולן הצביעו וצעקו ובקשו להיות עם בנות מסוימות. שרהלה ישבה בשילוב ידיים והסתכלה על הרצפה. אף אחת לא צעקה: "המורה, אני רוצה להיות עם שרהלה", אף אחת לא שאלה אותה באיזו קבוצה היא כדי להצטרף אליה.

למה אף אחת לא רוצה להיות אתה?

. . .​

"אבא, מתי מגיעים?" שאל שוב דודי ונענע רגליים במושב של המכונית.

"פחות שתי דקות מהפעם הקודמת ששאלת" צחק אבא ועצר ברמזור אדום. "עוד שמונה דקות, בעזרת ה'".

שרהלה חייכה וצבטה לדודי בלחי, היא כל כך חכתה למפגש הדודים השנתי שנערך כל שנה כשדוד נחומי ודודה מינדי מגיעים עם הילדים שלהם מאמריקה. גם את בנות הדודות שלה מהארץ היא לא ראתה מאז פסח והיא ממש מתגעגעת אליהן. כמה טוב שהיום המפגש.

. . .​

"יש! ניצחתי!" שרהלה שמחה. "עוד פעם?" צחקה מלכי, "טוב, נמאס לי. באנה נאסוף ונחפש משחק אחר".

"וואו, שרהלה, את ממש אלופה!" זהבי חייכה אליה "פעם שלישית שאת מנצחת". הן אספו את הקלפים ביחד והכניסו לקופסא.

"רוצות לראות ציור שציירתי במטוס?" שאלה אותן מלכי, וכבר מהרה להוציא מהתיק הקטן שהביאה איתה דף בריסטול ארוך. הדף כולו היה צבוע בתכלת בכל מיני גוונים ועליו טיילו עננים לבנים ואפורים, גם כן בהרבה גוונים שונים.

"צבעתי את זה בצבעים החדשים שאבא ואמא שלי קנו לי לטיסה" היא ספרה, "מצויר כאן מה שראיתי מהחלון של המטוס, רק יותר בקטן". היא הביאה את הדף לזהבי שעמדה במרכז, ושלושתן הסתכלו. "איזה יפה!" התלהבה זהבי "את ממש ציירת, מלכי. איזה מדויק!".

מלכי חייכה, קורנת משמחה.

. . .​

"אני רוצה לשבת ליד זהבי!" קראו ביחד שרהלה, מלכי ויוכי כשהתיישבו כולם לארוחת ערב משותפת.

"מי מוותרת?" ביררה סבתא בנחת.

"אני" אמרה יוכי לאחר מחשבה, "אני אשב מול זהבי".

אחרי שהן עזרו לסבתא ולדודות להגיש את האוכל, טעמה זהבי ואמרה: "וואי, סבתא, איזה טעים זה! תודה!".

"נכון, תודה, סבתא" אמרו גם מלכי, יוכי ושרהלה. שרהלה קצת התביישה שהיא לא זכרה להגיד קודם, טוב שזהבי זכרה והזכירה לה.

. . .​

בכל זמן הנסיעה חזור שרהלה חשבה על זהבי. לאורך כל המפגש כולן רצו להיות לידה, לשחק איתה ולשבת לידה. למרות שזהבי היא כמעט הכי קטנה מבניהן, והיא, שרהלה, הכי גדולה.

גם היא בעצמה אוהבת לשחק עם זהבי ולדבר אתה. תמיד טוב ונעים לה להיות ליד זהבי. היא בטוחה שגם בכיתה שלה כולן רוצות להיות חברות שלה ולהיות אתה באותה קבוצה.

שרהלה הרגישה שהיא חייבת לדעת- מה זהבי עושה שכל כך נעים להיות לידה? איך זה שאתה, עם שרהלה, כמעט אף אחת לא אוהבת לשחק- ועם זהבי כולן רוצות?

היא חשבה וחשבה עד שהגיעה למסקנה.

. . .​

שרהלה חזרה לכיתה מנטילת הידיים ומיהרה למקום, רואה את ציפי עורמת במרץ מעורב בחוסר אונים את תכולת הילקוט על השולחן. שרהלה נשכה שפתיים והתיישבה, מברכת: "המוציא" ובולעת את הנגיסה הראשונה.

על קצה הלשון עמד לה: "אוף, ציפי. כל הזמן את מבלגנת", אבל היא בלעה את זה במאמץ ביחד עם הנגיסה השניה. ציפי נאנחה והוציאה מהתיק עוד מחברת, מניחה בראש הערמה ומתכופפת חזרה לילקוט.

המחברת התגלגלה לקצה השולחן ונפתחה בעמוד הראשון. בשער היו מצוירות מבחנות במגוון גדלים המכילות נוזלים בצבעים שונים, באמצע הכל היה כתוב: "טבע" באותיות גדולות ויפות. "ציפי, את מציירת מאד יפה, את יודעת?" שרהלה התפעלה, "את מרשה לי להסתכל בעוד שערים של מחברות שלך?".

"תודה" ציפי חייכה בביישנות ושלפה סוף- סוף מהילקוט את הכריך שלה. "אני הולכת עכשיו ליטול ידיים, את יכולה להסתכל בשאר המחברות אם את רוצה. ואל תדאגי, אני אסדר אחר כך".

. . .​

"אלוף שני. אחת, שתיים, שלוש" נחמי זרקה את הכדור בתנופה לגובה. שרהלה רצה אליו, היא עוד לא הפסילה אף אחת מתחילת המשחק.

היא כמעט רצתה לומר: "זה לא פייר! בנות זורקות רק אל נחמי, אז ברור שהיא עושה 'אלופים', אלי בקושי זורקים". ברגע האחרון היא נזכרה בזהבי, נגשה לנחמי תוך כדי משחק ולחשה לה: "וואו, את אלופה. אני צריכה שתלמדי אותי איך את עושה את זה". נחמי חייכה ותפסה את הכדור שרחלי זרקה לכוונה באותה השניה.

ההפסקה הסתיימה, ולמרות ששרהלה לא הצליחה לתפוס את הכדור ולו פעם אחת, היא חזרה לכיתה עם הרגשה טובה מאד.

. . .​

"אני לא יודעת מה לעשות!" קראה שירה, המחופשת לנערה מאמריקה של לפני 120 שנה, בדרמטיות. "מה לבחור! מה להחליט! אם רק הייתה כאן סבתא שלי שתעודד אותי ותגיד לי מה נכון לעשות...". שיפי, המחופשת לבוס קשוח, דפקה על שעונה בעצבנות: "מהרי, אין לי את כל הזמן שבעולם". "החלטתי" שירה הרימה את ראשה בפאתוס: "אני עומדת בניסיון! לעולם לא אחלל את השבת!", "את מפוטרת!" הרעימה שיפי בקולה.

חני, שעמדה על ברכיה וכיפה וציצית מאלבד שיוו לה מראה של ילד, משכה לשירה בחצאיתה: "מינדה'לה" היא יללה, "לא יהיה לנו יותר מה לאכול?". "אל תדאג, אחי היקר" שירה נתנה לחני יד, "משמירת שבת- לעולם לא מפסידים!".

לפתע, מאחורי הקלעים המאולתרים שהקימו מארגנות ההצגה, התפרצה ריקי, המחופשת לסבתא קשישה. "מינדה'לה, מנחמקה שלי!" קראה בקול נרגש: "כמה שנים חיפשתי אתכם, והנה אתם פה!", היא קנחה את עיניה בממחטת בד. "שמעתי מהחלון קול של נערה ולא הייתי בטוחה אם האמנם זו את, נכדתי האהובה. התלבטתי, ומיד כששמעתי שאמרת שלא תעבדי בשבת- ידעתי שזו את, מינדה'לה שלי. היה לי ברור שהילדה של שורקה, זכרונה לברכה, לעולם לא תסכים לעבוד בשבת. אז מיהרתי ונכנסתי לפה. את רואה, מינדה'לה, בזכות שמירת השבת מצאתי אתכם סוף- סוף". חני התרוממה על רגליה וקדה יחד עם שירה, ריקי ושיפי בתיאום כמעט מושלם. "סוף" ריקי אמרה, "ההצגה הייתה על סיפור אמיתי שקרה לסבתה של אמא של חני".

המורה ובנות הכיתה מחאו כפיים והשחקניות הנבוכות מיהרו להוריד את התלבושות ולחזור לבגדיהן הרגילים.

"איזו הצגה מושקעת!" פתאום שרהלה גלתה שזה יוצא לה מהפה אפילו בלי לחשוב או להיזכר בהחלטה שלה, "ואתן מציגות כל כך יפה". שיפי קצת הסמיקה והתיישבה ליד שרהלה. "נראה לי שיצא לי גרוע" שתפה אותה, "שכחתי כמעט חצי ממה שהייתי אמורה להגיד, ופשוט המצאתי".

"המצאת באותו הרגע?!" שרהלה התפעלה באמת, "זה ממש כישרון. קוראים לזה: 'אילתור', נראה לי. ועשית את זה בצורה שאפילו לא שמו לב שלא תכננת מראש להגיד את מה שאמרת". "כן?" שיפי שמחה, "תודה. ותגידי, שרהלה" היא שנתה נושא, "עם מי את לומדת למבחן בחשבון? רוצה איתי?". שרהלה כמעט רצתה לשפשף את האוזניים, אף פעם עדיין לא הציעה לה אף אחת ללמוד איתה למבחן.

"אני אשמח, כן" היא חייכה, מבינה שבאמת עשתה שינוי. "רוצה לבוא אלי היום בארבע?".

 

[HennyS]

והנה הסיפור, שלא באמת יוכל להתרחש כי המשיח יגיע עוד קודם. (מתנצלת מראש אם ישנן בעיות בעריכה או בהגהה, פשוט ניסיתי להזדרז כמה שיותר).
אשמח לקבל עוד בקשות, ובלי נדר אשתדל להעלות בהקדם האפשרי.

הבן שלי ממש התלהב מהסיפור!
תודה רבה!
אם אפשר להזמין סיפור, הוא מבקש סיפור מימי בית המקדש, על הבן של הכהן הגדול. (ילד בן 11)

 

[שיבת ציון]

הבן שלי ממש התלהב מהסיפור!
תודה רבה!
אם אפשר להזמין סיפור, הוא מבקש סיפור מימי בית המקדש, על הבן של הכהן הגדול. (ילד בן 11)

תודה, שמחה שאהבתם.
ובשמחה...
האמת שאני קצת חוששת לכתוב על התקופה הקדושה הזאת, אני לא יודעת מה מותר לכתוב ואיך...
ואני לא בטוחה שיהיה לי זמן לשבת וללמוד כדי לדייק כמה שנחוץ לדייק.
אז עדיף שתשאלי אותו אם יש לו בקשה אחרת, מכל תקופה אחרת שהיא (עבר, הווה, עתיד, ציווי...) ובל"נ אשתדל בשמחה למלאות!

 

[HennyS]

תודה, שמחה שאהבתם.
ובשמחה...
האמת שאני קצת חוששת לכתוב על התקופה הקדושה הזאת, אני לא יודעת מה מותר לכתוב ואיך...
ואני לא בטוחה שיהיה לי זמן לשבת וללמוד כדי לדייק כמה שנחוץ לדייק.
אז עדיף שתשאלי אותו אם יש לו בקשה אחרת, מכל תקופה אחרת שהיא (עבר, הווה, עתיד, ציווי...) ובל"נ אשתדל בשמחה למלאות!

צודקת, כל הכבוד.
אז הוא מבקש סיפור על ילד מהעיירה, אם אפשר.
תודה רבה!

 

[שיבת ציון]

צודקת, כל הכבוד.
אז הוא מבקש סיפור על ילד מהעיירה, אם אפשר.
תודה רבה!

בשמחה! באחד הסיפורים הקרובים, בעזרת ה'.