סיפור בהמשכים ממלכות מתנגשות

[Zohar Kali]

בס"ד

פרולוג:​

"לא לעולם יישאר המחסום" פלט האיש לבוש השחורים אל עבר חברו. "יודע אני זאת. משיגיע היום, יהיה עליהם למצוא את האיזון בכוחות עצמם." נאנח האיש בלבן, מלטף את זקנו. "מאמין אתה שיוכלו הם להגיע אל האיזון הנדרש?" שאל האיש לבוש השחורים, הספק שבקולו מהדהד בין עצי היער. "הו חברי. וכי חושב אתה שתהיה להם ברירה?" צחקק האיש בלבן במרירות. שני הגברים התקדמו במעבה היער, דורכים על העלים שנשרו מעצי האלון העתיקים. הלילה החשוך והקריר, לא נתן בהם את אותותיו, ושניהם הילכו במרץ רב במורד השביל העתיק, דממת הליל מלווה את צעדיהם החפוזים. שעות הילכו יחדיו ביער החשוך, תרים אחר פינה המוכרת אך להם. משהגיעו אל קרחת היער הקטנה שחיפשו, מהרו להכנס אל פתח מערה צרה. המערה הייתה מוסתרת מאחורי עצים רבים, מסתירה את קיומה מפני זרים. משנכנסו אל המערה, החלו לכתוב, צנצנות הדיו לרגליהם:

עוד יגיע היום, שבו המחסום יתמוגג.
ואז יקרים, הכל יתערבב.
הטוב המוחלט יטעם מן הרע.
והרע החיצון, כבר לא תהיה לו ברירה.
יהיה חייב הוא להתמזג עם הטוב.
דרושים שני אמיצים, להפריד הערבוב.
אחרת, הסוף שכולכם מפחדים, יהיה יותר מאי פעם, קרוב.

 

[Avigail Amram]

מסתורי ומסקרן!
מחכה להמשך...

 

[CN]

ב"ה

יפה.
הייתי מחפשת חרוז אחר לערבוב,
המילה קרוב ממש ממש לא עובדת כאן וחבל.

 

[Zohar Kali]

מסתורי ומסקרן!
מחכה להמשך...

תודה!

 

[Zohar Kali]

ב"ה

יפה.
הייתי מחפשת חרוז אחר לערבוב,
המילה קרוב ממש ממש לא עובדת כאן וחבל.

כן את צודקת. צריכה לחשוב על זה. תודה

 

[Zohar Kali]

פרק ראשון - הרים אפלים
​

בת שבע שמה פעמיה אל שדות החיטה הגדולים, מחפשת אחר אביגיל חברתה. הרוח הקרירה שנשבה מן ההרים התכולים, תרמה לתחושת הנעימות שחשה. רכס הרי התכלת העצומים היה הגדול ביותר בממלכתם. הוא השתרע על מאות קילומטרים, והיה פורה במיוחד. עשרות שדות ירוקים מוקפים בנהרות מים זורמים נראו אף ממרחק. מיני צמחייה רבים גדלו על ההרים, ציוצי הציפורים הזהובות תורמות לפריחתם. בת שבע טיילה בעבר בהר השן, ההר הקרוב ביותר לשבטה שלה. היה הוא סמוך לשדות החיטה, משקיף ממרום גובהו על מגוון היצורים. שנים רבות חלמה בת שבע לצאת למסע בהרים, לגלות סוגי הרים חדשים ולחוש בעצמה את שלוותם. אך מלבד הרים בודדים שאליהן הותרה הכניסה, נאסר על כל אחד מבני השבטים להתקרב אל שאר ההרים. הייתה זו סכנה של ממש, להגיע סמוך להררי החושך. שמועות הופצו מפה לאוזן בדבר סכנתם, והאמיצים מבין השבטים חצו את גבולם. עד היום, אף לא אדם אחד שנכנס אל שטחם, חזר בחיים. הררי החושך היו ידועים באפלה מוחלטת, כזאת שכל להבה אנושית לא תוכל להאיר. האגדות ספרו על עשרות שיטות שבהן ניסו האמיצים להאיר את דרכם, החל מהצתת אש ועד לתפיסת גחליליות מאירות. אך דבר לא עזר. הררי החושך בלעו כל סוג אור, מובילים בחשיכה רצחנית את הנכנסים לתוכם, עד שמאבדים הם את דרכם ולבסוף את שפיותם. רעד עבר בגופה כשנזכרה בדברי אחיה, שלומיאל. שמע הוא מזקני השבט, כי הפתח של גיהנם נמצא שם, בעמקי הררי החושך. משם מגיעים כל כוחות הטומאה, הזהירוהו. בת שבע לא האמינה לכל השמועות, אך דבר אחד ידעה בוודאות - הייתה נקודה בהרים, שכוסתה בקביעות על ידי עבים שחורים וגדולים. "האם באמת לא ניתן לחצות את ההרים?" תהתה בלחישה. ​

​

 

[Ayala10]

עמום ומסתורי
מחכה להמשך!!
נראה מה תבשלי לנו...

 

[שירת הכוכבים]

וואו. מדהים ממש.
קצת הפריע לקרוא כשזה לא מחולק לפסקאות, כדאי לסדר את זה בפעם הבאה.
אגב, הסיפור הוא על עשרת השבטים האבודים? נשמע מסקרן...

 

[Zohar Kali]

וואו. מדהים ממש.
קצת הפריע לקרוא כשזה לא מחולק לפסקאות, כדאי לסדר את זה בפעם הבאה.
אגב, הסיפור הוא על עשרת השבטים האבודים? נשמע מסקרן...

תודה! כן מבוסס על רעיון עשרת השבטים

 

[Ayala10]

@Zohar Kali
יש המשך לסיפור או שנטשת אותו?

 

[Avigail Amram]

@Zohar Kali
יש המשך לסיפור או שנטשת אותו?

בדיוק היום רציתי לשאול גם

 

[Zohar Kali]

המשך הפרק:

"בת שבע, בת שבע" נשמע קולה של אביגיל ממרחק. "בת שבע, חכי נא לי!" התחנן הקול. בת שבע הסתובבה, תרה בעיניה הירוקות הגדולות אחר אביגיל חברתה. שדות החיטה הרחבים היוו מקום מחבוא מושלם. רבים מילדי השבטים נהגו להתחבא בין עשבי החיטה הגבוהים, נהנים מהרוח הקרירה הנושבת תדיר.

"בת שבע, משמאלך!" צעקה אביגיל, הדי קולה נישאים ברוח. בת שבע הביטה לשמאלה, מבחינה לראשונה באביגיל חברתה. "הו אביגיל, חברתי היקרה" חבקה אותה בת שבע. "כמה התגעגעתי אלייך. כבר שבועות אחדים שאין באת לביתנו. האם דברים כסדרם?" התעניינה בת שבע בחום, מלטפת את גב אביגיל חברתה.

"הו, בת שבע. כמה התגעגעתי אלייך! חייבת אני לדבר עמך בדחיפות. אינך מבינה איזו צרה צרורה נפלה עלינו." פלטה אביגיל, עיניה החומות כבויות ועצובות. "מה קרה?" דאגה בת שבע, לראשונה מבחינה בדמעות המבצבצות מבין עיניה החומות הגדולות של חברתה. "מדובר באחי הגדול, פגעיאל. התגנבה לאוזניו שמועה מופרכת ביותר. מאמין הוא כי ישנה דרך לחצות את הררי החושך, רגלית, היישר מפתח הר הבשן. נחוש הוא מאי פעם לנסות. כמה דברנו על לבו, בת שבע, אינך יודעת. כבר שבועות שאיננו נותנים לו מנוח. אך אין נחוש ממנו.

רוצה הוא לצאת למסע בתחילת החודש הבא." כעת, הדמעות הבודדות מעיניה החומות התגברו לכדי שטף ניכר, פניה השזופות אדומות מבכי. "דואגת אני לו כל כך!! הכיצד אוכל להמשיך לחיות אם חלילה ייפגע??" יבבה אביגיל. בת שבע לא ידעה כיצד להגיב. מעולם לא ציפתה לשמוע בשורות שכאלו מפי חברת ילדותה. הייתה זו סכנת נפשות של ממש.

"חייבים אנו לשכנעו. יודעת אני כמה חושק הוא בגאולה השלמה. אך רק בבוא העת נוכל לצאת מן ההרים. אומר לאבי שידבר עמו" אמרה בת שבע ברכות, מחבקת את חברתה הבוכיה. בת שבע ואביגיל ישבו בשתיקה, מתבוננות בשדות החיטה הרחבים. לפתע, חדלה אביגיל מלבכות, עיניה החומות נעוצות בבת שבע "חייבת אני לומר לך דבר נוסף, אך..." גמגמה אביגיל בטון חנוק ומפוחד. "יכולה את להגיד לי, אל לך לדאוג." הרגיעה בת שבע.

"בת שבע" עיניה החומות של אביגיל הביטו למטה, חוששות מלהישיר מבט בעיני חברתה. "גם אחיך מעוניין להצטרף" חתמה.​

 

[Ayala10]

וואוו!!!

"בת שבע" עיניה החומות של אביגיל הביטו למטה, חוששות מלהישיר מבט בעיני חברתה. "גם אחיך מעוניין להצטרף" חתמה.​

שורה מוחצת!!!

 

[Zohar Kali]

וואוו!!!


שורה מוחצת!!!

תודה!

 

[Zohar Kali]

המשך:

פניה של בת שבע היו כה חיוורים, עיניה המומות מכאב. לא ידעה היא איך לעכל את הדברים ששמעה. דקות אחדות בהתה בת שבע בתדהמה באביגיל חברתה, עיניה הירוקות משותקות מתדהמה. לבסוף, לאחר דקות שנדמו לאביגיל כנצח, החלה לצחוק.

"בדיחה טובה אביגיל. כמעט הצלחת להפילני בפח. הן אחי והן אחיך כה זהירים. ודאי שלא יסכנו כך את חייהם". צחקה בקול גדול. "בת שבע. אני רצינית. רואה את את אשר על ליבי, ודאי שאין זו בדיחה." טונה הרציני של אביגיל הצית מחדש את הספק בליבה של בת שבע, אך לא רצתה היא להתמודד עם בשורה שכזו.

"אביגיל!! איני יכולה לשמוע דברים שכאלו! איני יכולה! קשורה אני במיוחד לאחי שתוליאל. הוא לא יעשה דבר שכזה" צעקה לעבר חברתה. בת שבע הנסערת קמה ממקומה, והחלה לרוץ בשדות החיטה הרחבים. הדמעות שכה נלחמה להוציא, מציפות את פניה ומטשטשות את ראייתה.

"ודאי שאין זה נכון. חייב להיות הסבר אחר" מלמלה בכעס לעצמה. מרחוק, שמעה את קולה של אביגיל הקורא לה לשוב למקומן, ואף את פסיעותיה העדינות. אך בת שבע הייתה חייבת לרוץ. לברוח. להשתחרר מהכאב העז שהציף את גופה. כל ילד קטן יודע שאין דרך לחצות את הררי החושך. סופם של כל החוצים היה אחד - מוות. חידלון.

"מדוע מאמינים הם כי ביכולתם לחצות את ההרים?" תהתה בלחש, מכופפת עשבי חיטה גבוהים. שעות אחדות בהתה בת שבע בנוף ההררי שכה אהבה. היה זה הדבר היחיד שהרגיע את נפשה הסוערת. ההרים היו כה שלווים וצבעוניים, משדרים חוזק וביטחון בגובהם המתפרס. במיוחד אהבה בת שבע להתבונן בהר החושן.

היה זה ההר היפהפה ביותר שראתה. אדמתו הייתה נוצצת כלהבות, זוהר משתקף מכל פינה. בשעות הערב הייתה משנה האדמה את צבעה, אדמומיות צהבהבה מאירה את ההר. "גם בתוכי בוערת אש שכזו" חשבה בת שבע, מזדהה עם תנועת הלהבות.

"ביום מן הימים גם אני אאיר את החשכה, בדיוק כמו הר החושן" הבטיחה לעצמה. "בעצם, למה ביום מן הימים? יכולה אני לפעול כעת. עכשיו." חייכה לעצמה, רעיון מתרקם במוחה הסוער.

"החלטתי. מעוניינת אני להצטרף לאחי. גם אני אחצה את ההרים." חייכה לעצמה בסיפוק, אצה רצה חזרה לביתה.​

 

[yael305]

טונה הרציני של אביגיל

קצת הפריע לי, לא יודעת למה..

חוץ מזה קטע יפה!!

 

[אליהו פ]

קצת הפריע לי, לא יודעת למה..

חוץ מזה קטע יפה!!

הציק גם לי...
צ”ל הטון הרציני של וכו’

 

[Zohar Kali]

"שלומיאל, שלומיאל, צא מחדרך, חייבת אני לדבר עמך!" צעקה בת שבע בקול אל מול חלונו של אחיה. שלומיאל היה שקוע בלימודו היומי, מרוכז בסוגיה שלפניו. מרוב ריכוזו, לא שמע הוא את צעקותיה של אחותו היחידה.

"שלומיאל! ענה לי!" המשיכה בת שבע לצעוק. הייתה זו אמה שענתה לה, יוצאת מדלת העץ הצדדית של הבית ומישירה מבט נוקב בבתה. "בת שבע, הפסיקי מיד עם צעקותייך." גערה בה אמה, מאותתת לה בעיניה להכנס אל חלל הבית. "אמי היקרה!" חבקה אותה בת שבע. "איך הנך מרגישה? האם זקוקה את לעזרה?" חייכה אליה בת שבע, עיניה משועשות מהבעתה של אמה.

"מדוע מפריעה את לשלומיאל? שקוע הוא בלימודו. יודעת את כי אין להפריעו כעת." טונה של אמה התרכך במקצת, עיני הדבש שלה בוהקות. בת שבע ואמה נכנסו אל חלל הבית, ספריית הספרים הגדולה שבביתם מקדמת את פניהן.

"יודעת אני זאת. אך אין הדבר סובל דיחוי, אמי היקרה. אביגיל ספרה לי כי שלומיאל מתעתד לחצות את הררי החושך יחד עם אחיה." פלטה במהירות, עיניה הירוקות מסרבות להביט בעיני אמה. אמה החווירה כסיד, מזועזעת עד עמקי נשמתה. "חייבת אני לשבת" פלטה כשגל סחרחורת מהר להפילה. "אמא, שבי נא." אמרה בת שבע בדאגה, גוררת כסא עץ מפואר מהמטבח.

אמה התיישבה, עורה הבהיר חיוור ועיניה מבוהלות. "קראי לאחיך מייד" פקדה. בת שבע צייתה לאמה, עולה במדרגות העץ אל חדרו של שלומיאל. שלוש דפיקות דפקה, כשאחיה פתח בבהלה את דלתו. "בת שבע. האם דברים כסדרם? נמנעים אתם מלהפריע לי בלימודי, בטוח אני כי משהו קרה." פלט בחשש, עיניו הירוקות בוחנות את הבעתה הבלתי קריאה של אחותו.​

 

[Zohar Kali]

"אמא פקדה עלייך להגיע, חוששת אני כי נהגתי בפזיזות כשסיפרתי לה על תכניותיך." גמגמה בת שבע, מורידה את עיניה לרצפה. "אילו תוכניות?" שאל שלומיאל, פיו מתכווץ מדאגה. "יודע אתה. התכנית שלך לחצות את הררי החושך" פלטה בת שבע במהירות, בולעת את המילים האחרונות.

"לחצות את מה?" שאל שלומיאל, לא מבין את מלמולי אחותו. "את הררי החושך!" אמרה הפעם בטון ברור. מששמע שלומיאל את תשובתה, החווירו פניו אף הוא. "מניין יודעת את זאת? ומדוע ספרת זאת לאמנו? תכננתי לספר לה כשיגיע הזמן הנכון!" פלט שלומיאל, עיניו הירוקות נמלאות חשש.

"צודק אתה אחי. לא חשבתי על כך. עשיתי טעות." התבוננה לעברו בת שבע, עיניה מלאות בושה. שלומיאל מהר ללכת אל סלון הבית, להרגיע את אמו. כשראה אותה ישובה על כסא חיוורת כולה, הצטער צער עז, עצבות ממלאת את ליבו. "אמי היקרה. איני בטוח מה בת שבע ספרה לך, אך יכול אני להבטיחך כי אין יודעת היא את התמונה המלאה" אמר בחשש, מביט היישר לעיניה החומות של אמו.

"שלומיאל, יקר שלי. האם נכון הדבר? האם מתעתד אתה לחצות את הררי החושך?" שאלה אמו בבהלה, טונה מפוחד וכועס. הקמטים שעל מצחה נראו היטב כעת, עיניה כעוסות ובהולות כאחד. שלומיאל לא הגיב. לא ידע הוא כיצד לענות על שאלתה. אכן תכנן הוא לחצות את ההרים, אך תוכנית מדויקת טרם גובשה.

"ענה לי!" אמרה אמו בחוזקה, מנערת אותו ממחשבותיו. "אממ כן אמי. נכון הדבר." פלט שלומיאל, לא מעז להישיר מבט בעיני אמו. "מה קרה לך?? הן תמיד היית הרציונלי והשקול בביתנו. אין צריכה אני למנות בפניך את הסכנות האורבות שם. הסיכוי באמת להצליח במשימה שכזו הוא אפסי!" גערה בו אמו, מסרבת להאמין למשמע אוזניה. "פזיזות שכזו אינה הולמת אותך!"

 

[Zohar Kali]

בת שבע כחכחה בגרונה, מושכת את תשומת לבה של אמה אליה. "אמי היקרה, שלומיאל הינו האדם השקול ביותר שאני מכירה. ודאי יש לו תכנית מסודרת. בטוחני כי אין נוהג הוא בפזיזות." התערבה אחותו.

בימים כשורה, היה שלומיאל מעריך את פרגונה של אחותו, אך כעת, חשש הוא מרצונותיה. הייתה היא נמהרת לגילה, פועלת ללא שיקול דעת. אם מתערבת היא כעת, ודאי רוצה היא ממנו דבר מה.

"בת שבע. אל לך להתערב. יודע אני כי כוונתך טובה, אך תכנון המסע קשור לצורך נפשי שלי. מאמין אני כי יכול אני לעבור את ההרים." אמר הפעם שלומיאל בטון ברור, עיניו הירוקות בטוחות. "ומה גורם לך לחשוב כך?" שאלה אמו בטון ספקני, עיני הדבש שלה נוצצות מדאגה.

שלומיאל התלבט אם לענות. רבו המובהק שכל כך העריך הורה לו למעט בדיבורו עד שיהגו תוכנית ברת ביצוע, אך עליו לתת תשובה מספקת לאמו. לאחר כמה רגעים שנדמו בעיניו כנצח, פלט:

"לפני שבועות אחדים, מצאנו פגעיאל ואנוכי, מגילה מיוחדת במינה. הייתה כתובה היא בכתב תנכ"י עתיק שהיה זר לנו במאוד. ימים שלמים עמלנו על פענוח הכתב, אך לשווא. כל ניסיונותינו העלו חרס. בצר לנו, החלטנו לשתף את רבנו בדבר המגילה."

כעת, עיניו הירוקות של שלומיאל נצצו מהתרגשות, פניו הרציניים קורנים באור יקרות. "אמי היקרה. רבנו היקר עמל גם הוא על דבר המגילה. כה מסוקרן ומפוחד ממנה היה, עד כי לא נתן שינה לעיניו ימים אחדים. אך טרחתו לא הייתה לשווא. הצליח הוא לפענח חלק חשוב ביותר."

"ומה הוא החלק הזה?" הקשתה אמו, טונה מופתע ומבוהל כאחד. "מסלול יציאה מהררי החושך" אמר שלומיאל בלחש, עיניו הירוקות מישירות מבט אל עיניה המפוחדות של אמו.