'מלמדו אמנות' - נראה להם!

[עכביש]

.

 

[נקודה אחת]

איזה שפה ספרותית ומקפצת! להתעופף!! אהבתי ממש

שלוש בנות לה כן ירבו, ושלושה בנים נרם יאיר,

וליבה הולם כפטיש השופט על דוכנו

ועוד ועוד.

 

[פסיק]

אשמח לתגובותיכם

ישמחו הלבלרים ויגילו הקוראים.
יהי בואכם לשלום.

סגנון כתיבתכם הפיוטי ועתיק היומין, טוב ונאה גם יחד.

אצטרף להערותו של @עבדקן לחדד את הסיום.
ולבקשתם של החברים שתמשיכו לכתוב כאן מהגיגכם בסגנונכם המיוחד.

 

[RACHELIZ]

אשמח להערות/הארותיכם/ן:

פושטת לב

הבוקר מתחיל בשקט וברוגע, כמו בכל שנה. מתפללים, הולכים לשמוע מגילה ועוזרים לקטנים להתחפש ולהצטבע כיאה לתחפושת אותה בחר כל אחד ואחד מהם ברוב חשיבות והתלהבות.

אט אט מתחיל טפטוף של משלוחי מנות משכנים חרוצים ואז - המרתון מתחיל:
משלוחים ממלאים את השולחן, השיש וכל פינה ישרה המתאימה לאיכלוס מסוג כזה, שלא מאיים על שלום מוצריהם; הדלת סבה על ציריה הלוך וחזור; ילדים מחופשים צוהלים ברחובות אגב זריקת שומים - במקרה הטוב ודינמיות שכמעט קורעות את עור התוף - במקרה הגרוע; בוקסות ענק מעדכנות על מיני הישיבות שנתברכה בהם ארץ ישראל וכל האווירה אומרת חג.

רק יהודית מרגישה קור, לא שייכת לשמחה. רוצה ללכת לישון ולהתעורר אחרי כל ההמולה והבלאגן.

קשה, קשה לה לחגוג בלי אבא. איזה טעם יש לפורים בלעדיו?

היא נזכרת בכל הפעמים בהן אבא שתה כבר לאחר המגילה והיה ב'הַיי', רקד איתם וחילק נשיקות וברכות בלי סוף. נזכרת כיצד היה בוכה וצוחק חליפות לקול צחוקם של הקטנים ובכיים של הגדולים.

אבא לא כאן.
אבא לא יחזור עוד בעולם הזה.
עיניה מעקצצות וגרונה כואב ממאמץ לחנוק את גולת הבכי המנסה לפקוע בו.

'היי, פורים היום, צריך לשמוח!' קול פנימי מעורר אותה. 'אבל אני לא יכולה, ל א י כ ו ל ה !' היא רוצה לצרוח אבל הקול משתק, מכניס אותה לתוך מסכת אדישות.
'כן, זו המסכה שלי לכבוד פורים', היא חושבת באירוניה.

עם כל משלוח שנכנס, כל שיכור שמגיע, כל מטבע שמחולקת - העצב נוגס בה חלק נוסף.
גם הקול הפנימי לא תורם לשינוי - להיפך.
וככל שהיא עצובה יותר היא מרגישה נורא יותר.

יהודית חשה שהיא חייבת קצת שקט, אחרת תשתגע. היא נכנסת לחדר שלה, נועלת את הדלת ונופלת על המיטה.

עכשיו הגולה מאבדת מנפחה והדמעות זולגות בחופשיות ואחר כך הן מתרגמות לתפילה חרישית שהולכת וגואה מקירבה:
"ה' אני רוצה לשמוח! אומרים שבפורים כל הפושט יד - נותנים לו. תן לי להיות שמחה! בבקשה! אבא תמיד רצה שנהיה שמחים... גם כששכב בבית חולים, חיוור וצמוק, עם כל המכשירים המצפצפים שהיו לידו, הוא חזר ואמר 'תזכרו שהכי חשוב להיות בשמחה, ואז כל השאר יבוא ממילא'. אבל קשה לי! אני כל כך מתגעגעת אליו! במיוחד היום! פורים היה החג של אבא, פורים הכי מזכיר לי אותו ואת זה שהוא לא כאן..."

כל הגעגועים הצורבים שעוטפים לה את הלב ולא מרפים ממנה כמו אחיזת צבת; כל היגון והעצב שסובבים אותה פעמים רבות מידי; כל הזיכרונות המתוקים שמעצימים את הכאב - הכל, הכל יוצא החוצה בדמעות גדולות ומטהרות.

ודמעות אלו היא אורזת בצלופן, קושרת בסרט ורוד ושולחת משלוח לאלוקים.
או אז חיוך ראשון מפציע על שפתיה.

 

[יאן]

סיפור עצוב באמת!!

נ.ב. אצלנו ונהפוך הוא, דוקא הקטנים בוכים משיכורים והגדולים צוחקים

 

[RACHELIZ]

סיפור עצוב באמת!!

נ.ב. אצלנו ונהפוך הוא, דוקא הקטנים בוכים משיכורים והגדולים צוחקים

מדברת על מצב כשמכירים את השיכור מקרוב..

 

[פסיק]

מעלה שוב את שלי.
קיצרתי קצת.
הא/ערותיכם ותגובותיכם בבקשה. טרם שילוחו למערכת.
בס"ד


יום ראשון לסדר.

ישבתי בכיתה על במת העץ המיועדת להרחיב את אופק ראייתי עד לאחרון עשרים ותשע התלמידים.

קולי עדיין צרוד מהשיעור בן הארבעים וחמש דקות שהעברתי לתלמידי.

שעת החזרה החלה, זוהי שעת האיכות שלי. לראות את כולם יושבים בזוגות רכונים מעל גמרותיהם. מעבדים במוחם את הסוגיא על פי המהלך שביארתי להם בטוב טעם.

המחזה נוסך בי כוחות מחודשים וסיפוק רב.

בתוך כל זה, צדו עיני את שמוליק. ילד מחונן, צייתן, ולומד. לא תמיד מצליח להתרכז בכל שעת השיעור, אבל פחות או יותר מבין את הסוגיא. אמנם לא ראש ברזל וכישרונות יוצאות דופן, אבל בעל הבנה ישרה, ממלא את המבחנים ברובם וקוצר אחוזיו בקלות. אף פעם לא נתקלתי איתו בהתנהגות בעייתית. בקצרה הייתי מגדיר אותו כילד פשוט מאד - לא מהבעיתיים ולא מן החריפים.

אבל משום מה, אני רואה אותו יושב ליד החברותא, בתנוחה מוזרה ואינה תואמת לאופי שלו. רגליו צמודות אחת אל אחת פרושות בצורה ישרה, נוגעות ברגלי הכסא של זה שיושב לפניו, ערפו נושק את משענת כסאו תוך שהוא מוריד את הגמרא אליו בצורה אלכסונית, מסתכל בתוכה בלית ברירה וחוסר עניין. היה נראה כי אם לא החברותא שיושב לידו ולא מרפה ממנו, היה מיישר את עיניו לתקרה ובוהה בה.

בטח סוג של עייפות או עצלות, אמרתי לעצמי, גם זה יעבור. אבל תוך תוכי ידעתי שזו סתם התחמקות. מתוך ניסיוני רב השנים הייתה לי הרגשה שזה לא בדיוק כך. משהו במבטו ובעיניו הכבויות, הטריד אותי.

זאת הייתה רק ההתחלה. ההמשך המוזר היה שכשהגיע המנהל לבחון את הילדים בסוף השבוע. הוא שואל שאלה את שמוליק. אבל שמוליק, לא עונה. המנהל, שראה את שמוליק דומם, שאל אותו שאלה קלה ביותר ורק כדי שיענה משהו. אבל שמוליק, בשלו. לא מגיב. אפילו לא מסמיק כאחד שאינו יודע, רק יושב ומפנה את מבטו אלי כאומר 'תראה, אני לא יודע את החומר!'

הבנתי שהילד רוצה משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה.

גם כשניסיתי לתת לו מחמאה שתמיד הוא חרוץ ויודע כל כך טוב, ואני בטוח שבשבוע הבא הוא ידע מצוין כמו כל פעם, לא רצה לקבל את דברי רק חייך מאולצות, והלך לדרכו.

משם, זה התגלגל לריב שהיה לו עם שימי, חברו הטוב דווקא. כאשר שימי בכה אלי בקול מחניק על הבעיטה שבעט בו שמוליק, תוך שהוא מחוה לי על חותמת סוליית נעלו של שמוליק שעלי מכנסו.

הופתעתי מאד מהתנהגותו המוזרה והפרועה כאחד. מאז תחילת השנה איני זוכר מקרה בו הרים יד על הזולת. ולפתע כאן, הוא שולח יד, פושט רגל, ועוד על חבריו הטובים.

סימנתי לעצמי ברשימת מטלותיי לפצח את החידה בשם שמוליק, ולראות מה עובר עליו. מילד עדין שקט ונעים הליכות, הוא נהפך לבעייתי ומחולל מהומות.

גם כשהוא התחצף למפקח לימודי החול, לא רציתי להעניש אותו. ראיתי והבנתי שהתנהגותו איננה נובעת מרוע. יש משהו שמעיק עליו.

כך הסתיים לו השבוע, מעונן, מעורפל, חסר פשר.

* * *

במשך כל השבת צפה דמותו של שמוליק מול עיני. מצאתי את עצמי מנסה לחשב את צעדי קדימה, במשימת שמוליק שנחתה עלי, כעלה שלכת על ראשו של עובר אורח תמים.

ישבתי על הכורסה בשבת אחרי הצהריים. כאשר למרגלותיי על רצפת הסלון, יושבים להם נכדי שקועים כולם במשחק וסחר המדבקות.

מה יצא לך צביקי? שואל אותו שלומי.

שתי 'שלושים ושתיםמים'! זועק צביקי בחדווה.

וווויייי, שלושים ושתים זה 'יקר'. אתה רוצה לעשות החלפות? מציע שלומי כאחד הסוחרים הממולחים, אני נותן לך ארבע שישים ושבע'אים ואתה תתן לי 'שלושים ושתים' אחד. מסכים? שלש תמורת אחד!

צביקי מהסס. אך שלומי מנסה לשכנע אותו: שישים ושבע זה לא סתם 'זול' שאתה זורק לזבל, זה בסך הכל 'פוּשט' ותוכל לקנות איתו עוד המון יקרים.

שטויות!! מתעצבן צביקי, בכלל לא שווה. יש לי מלא פוּשטים ואין לי מה לעשות איתם. את הזולים אני יכול לפחות להדביק על האופניים או לתת לרותי לשחק בהם.

לאן בדיוק התפתחה המשא ומתן לא הספקתי לראות. אבל אני, את המסר שלי לקחתי: לא שווה להיות פּוּשְׁט. אף אחד לא יסתכל עליך לטב או למוטב.

* * *

את צהרי יום ראשון - הזמן אותו אני אמור להעביר עם חלשי הכתה ולהכין אותם לקראת השיעור הבא – הקדשתי הפעם לשבת עם שמוליק.

לא היה קל לשכנע אותו לבוא איתי.

אמרתי לו שאני צריך להכין את השיעור ואני רוצה 'חברותא' שיעזור לי ב'תוספות' של סוף העמוד.

אך הוא התחמק "שהמלמד יבקש מיואל וישי הם הכי טובים, ויש להם את הראש הכי טוב בכתה. הם אפילו קיבלו 'כרטיס מתמיד' מהמנהל. המלמד, לא נראה לי שאני מתאים לזה, אני סתם ילד פשוט... אני יודע ללמוד רק פשוט, לא כמו יואל וישי"

השערתי התאמתה מול עיני.

התכופפתי אליו ולחשתי לו כאחד הממתיק סוד: נכון, יש עוד ילדים שיש להם ראש טוב, אבל רק אתה יכול לעזור לי ללמוד את התוספות. אתה יודע למה? כי כדי ללמוד איתי אני לא צריך סתם ילד פשוט שיש לו ראש טוב וזהו. אני מחפש ילד כמוך! מיוחד! ילד שכיף ללמוד אתו, ילד עם כישרונות בדיוק כמוך שאוהב את התורה ומתנהג בדרך ארץ למופת.

ראיתי איך שהוא בולע את דברי אחד לאחד ושותה אותם בצימאון גדול.

מאז נקטתי האי כללא בידי: כל הפּוּשְׁט – יד נותנים לו.

 

[מרים קרייטמן]

בתוך כל זה, צדו עיני את שמוליק. ילד מחונן, צייתן, ולומד. לא תמיד מצליח להתרכז בכל שעת השיעור, אבל פחות או יותר מבין את הסוגיא.

אהבתי את הסיפור הזורם ואת הכתיבה!!
רק נראה לי שכדאי להוריד את המילה מחונן- מחונן זה ילד מוכשר במיוחד, לא?

 

[מרים קרייטמן]

אתגר פורימי, פשטות ושמחה... אז איך אפשר בלי התם הקדוש?

נזכרתי בו, וניסיתי קצת לנגוע בשיפולי השמחה הפשוטה והמופלאה הזו, שאנו כה נכספים לה ולא ממש יודעים איך לזכות בה. פשוט- לשמוח.
אולי תגידו שהקטע לא מתאים ליד פשוטה, מילא. התם שלנו לא מבין יותר מדי התחכמויות. מה אכפת לכם פשוט לקרוא?


שמחה תמימה, שמחה פשוטה

ר' נחמן מברסלב מביא במעשיותיו את דמותו של השמח: זהו יהודי פשוט – למראית עין, וכינויו הוא "התם".

האיש התם הזה מאלפנו בינה מהי פשטות ותמימות אמתית, ("ויעקב איש תם") ומהי שמחה תמימה.

"התם הנ"ל למד מלאכת רצענות, ומחמת שהיה תם, למד הרבה עד שקיבל, ולא היה בקי בהאומנות בשלמות. ונשא אישה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל כך, על כן היה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום..."

לאחר היכרות שכזו, אנו בטוחים שלפנינו איש קשה יום, ממורמר ומדוכא בייסורים. אך לא- האיש התם שמח להפתיענו:

"ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד.

...כשהיה גומר המנעל- ומן הסתם היו לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול האומנות בשלמות כנ"ל- היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו, והיה אומר: "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקער המנעל הזה!"

הנה סודו הראשון של התם: הוא מתבונן במעשיו, פושט ידו ומתבונן. מעריך את מעשי ידיו על כל נקודה ונקודה שיש בהם, אוהב אותם ומרשה לעצמו להתענג מהם! בלי להסתבך בלא מתאים ולא מקובל, הוא מגדיל את שמחתו הפשוטה בכל מה שיש לו.

אבל אשתו, קצת יותר ריאלית ממנו, מציבה את קושיותיה הנוקבות:

והייתה שואלת אותו: "אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאלער(זהוב וחצי)?"

השיב לה: "מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי! ועוד: למה לנו לדבר מאחרים? הלוא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' – בכך, ושארי דברים כיוצא באלו- לאפקיס- בכך, ועתה אני מרוויח מיד ליד עשרה גדולים! ומה אכפת לי רווח כזה מיד ליד?!"

הוא לא מתבלבל משאלות ותמיהות של בעלי השכל. הוא דבק במשנתו הפשוטה, הטהורה ומחכים את כל החכמים בעם כיצד שמחים באמת. הוא מתרכז במעשיו שלו, לא פוזל ימינה ושמאלה אל אף שכן ואף חבר. הוא מעדיף להתמקד רק בשלו ונמנע בכל כוחו מהשוואות מיותרות! "זה מעשה שלי, וזה מעשה שלו"- זהו מקור עוצמה הנותן כוח רב לזוכרים אותו.

ועוד משהו, לאיש התם אין שאיפות לא לו. שמחתו במנעל המשולש לא מטשטשת את המציאות. הוא מכיר את מקומו, מסתפק ברווחים התואמים את ידיעותיו ומעשיו, ולא הולך בגדולות ובנפלאות ממנו.

אם כך, אין פלא שהוא ... "היה רק מלא שמחה וחדווה תמיד!"
(מעשה ט' מחכם ותם)

 

[מרחבית]

בס''ד

ביקשתי...
​

"את שמה לב איך סבא קליין נראה בתמונה הזו?" שואלת אסתי מכווצת את עיניה ומתבוננת בתמונה מזוויות שונות.
"רגיל, לא?" אומרת חנוש אחותה וממשיכה לדפדף באלבום הטרי בחדווה רבה.
''תראי!" היא מתלהבת, "מה מזכיר לך הריקוד הזה? את זוכרת איך הגיע הראש ישיבה באמצע ריקוד אחר, ותוך שניות ה'יומים' הרקיע שחקים? איך הבחורים אוהבים אותו!"
אסתי לא עונה.
"יו, תראי כאן" ממשיכה חנוש, "איזו תמונה מדהימה, מוטי וברכי יצאו פה משהו לא רגיל!"
"כן, נכון" עונה אסתי ונועצת עיניה בתמונה נוספת של סבא, שהוא בעצם סבא רבא שלהן, ראש המשפחה החמה והמאוחדת.

"מה קורה לך?" מסתובבת לעברה חנוש. סוף סוף שמה לב שאסתי לא איתה.
"שום דבר" אומרת אסתי, "פשוט סבא לא נראה שמח".
"סבא קליין? תראי לי רגע את התמונה... מה את מדברת, תראי איך הוא מחייך! מה רצית, שהוא ירקוד ויקפוץ? אולי גם ישיר ברמקול?"
אסתי נשארת רצינית.
"תראי את העיניים שלו, חנוש. הוא מחייך חיוכים רחבים רק בפה, העיניים שלו... לא יודעת מה הם כן, מחייכות הם בטוח לא!".
"באמת אסתי, מה ההתפלספויות האלה? יש איזו סיבה שבעולם שסבא לא ישמח עם נישואי הנין שלו? ועוד נין כמו מוטי!" גאווה נמסכת בקולה. היא מעריצה את אחיה בכל לבה.
"יואו," פרץ מחודש, "לא מאמינה! תראי מי בתמונה הזו! גב' ברגר מהבניין הקודם! אם לא התמונה לא הייתי יודעת בכלל שהיא הגיעה לחתונה!"

*​

"לא," אומרת אמא לאסתי בערב "את ממש לא מדמיינת. משהו בטוח הפריע לסבא, ואנחנו לא יודעים מה. דוד יצחק מאוד מוטרד מהעניין. הוא דיבר עם חלק מהדודים, והם ביחד יבררו מה הדבר".
"מה זה יכול להיות? היה משהו בחתונה שהיה יכול להפריע לו?"
"דוד יצחק טוען, שגם בחתונה של אבריימי הוא היה כך. בגיל של סבא יכולים להיות כל מיני דברים שמפריעים לו, בלי שיעלה בדעתינו".
"כולם כל-כך מסורים לסבא" אומרת אסתי מהורהרת, "עושים למענו כל מה שאפשר, ולא משנה כמה מאמצים וכספים זה דורש".

*​

כמה מהבנים והנכדים המבוגרים יותר יושבים סביב סבא, עוטפים אותו בחום. כיבוד קל על השולחן, פטפוטים קלילים ואוירה חמה מהולה במתח קל עד בינוני.
סוף-סוף מגיעים לנושא בשלו התאספו כאן. דוד יצחק מדבר, מצהיר ברגש ובנכונות אמיתית:
"רק תגלה לנו, אבא, מה מפריע לך בחתונות. המנגינות סוערות מידי? הרכב צפוף? קופץ? האוכל לא מתאים לך? המטפל? כסא הגלגלים? שעות ארוכות מידי? לכל דבר כזה יש פיתרון אבא!"
סבא מחייך, כאילו מחכה לעוד רעיונות...
"חודש אדר עכשיו" אומר יוסף חיים "כל הפושט יד, נותנים לו... רק תאמר לנו סבא מה אתה צריך, ונשתדל לתת אותו. אם יהיה לך טוב, גם לנו יהיה טוב".

סבא קליין חלש ומוגבל פיזית, אך ראשו ממשיך לעבוד ב''ה כמעט כמו בימי קדם, וחוץ משכחה בלתי מזיקה פה ושם, הגיל לא עשה בו שמות.
"אני נרגש ממסירותכם" אומר סבא, דמעה קטנה בזווית העין. "אך מה שברצוני לבקש, יהיה לכם קשה מאוד לתת לי. אני יודע".
מתבוננים זה בזה בתמיהה. מה סבא עומד לבקש?
"אתם נותנים לי כל מה שאפשר" אומר סבא, "אני מודה לד' על הזכות הזו יום יום. ישלם ד' שכרכם הטוב... אדר אמרתם, נכון? אתם ודאי זוכרים שבעוד חודשיים אהיה בן 89. אתם נותנים לי כל שביכולתכם, היום אני מבקש מכל אחד מכם להתחפש לזקן בגילי..."
מה??? הנוכחים, שחלק מהם לא ממש צריכים להתאמץ כדי להתחפש לזקנים, גם אם לא בני 89, מביטים בתימהון זה בפני זה ולא מבינים מה קורה כאן...
סבא מביט סביב סביב, זיק שובב כמעט בלתי מורגש מרצד בעיניו.

"טוב" הוא אומר "אני רואה שהייתם רוצים, אבל לא בדיוק יודעים איך לעשות את זה... אני מוותר על התלבושות והמקלות והכריות בגב... מבקש רק שתנסו להסתכל כמה דקות על העולם דרך החיים שלי, של זקן בן 89, שלא הולך על רגליו, שנסיעות מטלטלות את אבריו כהוגן, שישיבה ממושכת – מתישה אותו, והרבה אור ורעש ודפיקות ובלגן ואנשים - כבר לא בשבילו, לגמרי לא בשבילו.
מי כמוכם יודע כמה אני שמח בשמחת כל אחד ואחד מצאצאיי, אך לבוא ולהשתתף בפועל – לא אוכל יותר".
דממה.
"אני רוצה להישאר בבית עם המטפל המסור" ממשיך סבא, "להיכנס למיטתי בשעה שאני רגיל אליה, לא להיטלטל, לא לשבת שעות עייף ומוצף באורות, בקולות, באנשים..."
מביטים זה בפני זה, מתקשים להגיב.
"אתם תמשיכו לשמוח בלעדיי" מוסיף סבא, "בעלי השמחה יוכלו להגיע לביתי לקבל את ברכתי האוהבת. תבואו להראות לי תמונות, ותדעו שזה הטוב ביותר עכשיו..."

מאוחר יותר, אחרי כל הדיבורים והדיונים והתגובות, כשכולם כבר קמים ממקומותיהם, ניגש אל סבא שמולי, הנכד הצעיר ביותר המהנוכחים בחדר, ושואל בשקט:
"סבא, מה בעצם ביקשת? רצינו שתבקש משהו, וניתן לך אותו בכבוד ובאהבה..."
"ביקשתי המון, שמולי" אומר סבא רכות "ביקשתי קודם כל את הבנתכם... ביקשתי גם את ההשלמה שלכם עם המציאות ברוח טובה ושמחה, ואני בטוח שאקבל מכם את שני הדברים האלה בכבוד ובאהבה..."

 

[מרים קרייטמן]

לא פושטת יד

הייתי ילדונת בז', כמעט בת שלוש עשרה, שהתרגשה מאד מהתפקיד הצפוי: להיות מעבירה!

"מעבירות", כך כינו אצלנו בבית הספר את התורניות שעמדו על שפת הכביש הסואן הסמוך לבית הספר, ועזרו למאות הילדות הקטנות לחצות את הכביש בבטחה בדרכן ללימודים. מדי בוקר ומדי צהרים הן עמדו שם, ה"בחורות החשובות" עם אפוד זוהר ומקל ארוך ארוך ועצרו ברוב גאון את התנועה הזורמת.

הערצתי אותן, חיכיתי ליום בו אגדל מספיק, ואזכה לפשוט ידי אל הכביש ולעצור בניע מקל את כ-ל המכוניות הנוסעות...

והנה הגיע היום הנכבד. המורה נכנסה וסיפרה על לימודי זהירות בדרכים שנתחיל ללמוד בתקופה הקרובה. לכיתתנו תגיע שוטרת! אמתית! והיא תלמד אותנו את הכללים הנחוצים בטרם נתחיל במשימת ההעברה.

חזרתי הביתה נלהבת, ומיהרתי לספר לאמי על החוויה הצפויה.

אך אז התקדרו פניה, ואני הבנתי שמשהו לא כשורה. היא לא אמרה לי מאומה באותו רגע. אולם בערב הסתגרו הורי שעה ארוכה ודנו בנידון. אמי גם הרימה טלפון למחנכת, שאלה על הנהלים ועל השיעורים, על השוטרות ועל המעבירות. התשובות לא הניחו את דעתם של הוריי, ולבסוף, עם כל הכבוד הראוי, היא גם התקשרה למנהלת בית הספר.

בבוקר שמעתי את המסקנות החדשות: אבי מעדיף שלא אלמד מפי השוטרת, אי לכך ובאישור המנהלת, בכל שיעורי הזה"ב הקרובים- אצא מהכיתה ולא אהיה נוכחת בשיעוריה. כמו כן- גם לא אוכל לשמש כמעבירה. לא ידעתי אם להתאכזב או לא.

כשהגיע השיעור יוצא הדופן- חייכה אלי המורה ואישרה לי בניד ראש לצאת מהכיתה. בעודי מתארגנת כציפור דרור לצאת לשיעור חופשי שלא מן המניין- ראיתי את השוטרת שנכנסה לכיתתנו. כן, אמנם היא הייתה לבושה בחצאית קצרה... מעל המכנסים. אוירה זרה חדרה יחד עמה לכיתה, צפצופי ביפר וחולצה תכולה, בוהקת. חמקתי אל המסדרון כשהתמיהה בליבי הקטן מפנה מקום לעוד קצת הבנה...

ידעתי כמה חינוכנו חשוב להורי. ראיתי כמה מאמצים הם משקיעים בטיפוח החממה שלנו. באיטום החריצים ובאוורור נאות, בהגנה מוקפדת, בהשקיה מתמדת ובליטוף אוהב... כל ספר קריאה שהכנסנו הביתה עבר את הביקורת של אבי. כל בילוי או טיול נחקרו היטב ואפילו אלבום המכתביות שלי עבר סינון מכל תמונה זרה. היה לנו חם וטוב בחממה, וגם אם לא תמיד הבנתי, תמיד היה לי נעים ואוהב.

ביליתי שיעור שלם בחוץ, קצת מטיילת, קצת חולמת, משתדלת להשתחרר וליהנות ולא לחשוב על השיעור המעניין שלומדות חברותיי.

אבל דווקא למחרת, שמחתי לגלות כי אני לא צריכה להשתעמם לבד במסדרון... הוריה של חברתי שמעו על שיעורה של השוטרת הנכבדת, ואף הם לא היו מרוצים. המנהלת זכתה לטלפון נוסף, ובשיעורים הבאים יצאנו מהכיתה, שתי חברות גאות ומאושרות.

היום, כבר לא תשמעו על שיעור מפי השוטרת. הס מלהזכיר. מקצוע הזה"ב עבר בכור ההיתוך ונמסר לידי מורות משלנו, עם תכנים מוקפדים ומשחקים ראויים. אך תחושת השמירה המתוקה מאז שיעוריה של השוטרת- עוד שמורה עמוק עמוק בלבי.

 

[מרים קרייטמן]

סיפור אמיתי, הפרטים טושטשו

פשיטת יד, כפשוטו.....

זה קרה בשנה שעברה, בדיוק בליל פורים. בלחץ של הרגע האחרון, ארגנתי את משלוחי המנות בקדחתנות. ניסיתי להצמיד להדביק לסגור ולהעמיד משלוח עמוס וכבד על הידיים, ומיהרתי תוך כדי כך אל הארון לשלוף סלוטייפ חדש. עשיתי איזושהי תנועה לא נכונה ואאוץ'... התנגשתי בשולחן בעצמה. המשלוח המושקע התעופף וחלקיו התפזרו בכל הרדיוס סביבי, אבל זה כבר לא עניין אותי. היד שלי! היא לא התנפחה אבל היא כן כאבה נוראות ולא השאירה מקום לספק, חייבים ללכת לבדיקה.
ליל פורים הוא לא זמן מוצלח להתנגשויות, תאמינו לי. הלכנו למוקד הרפואי, וחוץ מלהגיד שהיד נראית בסדר ועד הבוקר זה יעבור, לא היה לרופא מה להוסיף. מקסימום לשלוח אותנו למיון, אם אנחנו ממש מתעקשים.

לא התעקשנו, רק זה מה שחסר לי בליל פורים עמוס? חזרתי הביתה למשלוחי המנות, לתחפושות ולכל המטלות השמחות. ואל היד שגרתי אזהרה נחרצת: בבקשה, בלי פינוקים מיותרים.

אולם הבוקר האיר, שמעתי מגילה, שלחתי מנות, תרמתי מתנות, והיד לא מפסיקה לכאוב. המטלות לעומת זאת, לא הפסיקו להיערם לפתחי ודרשו את כל כולי, מתפקדת. במאה אחוזים, ובלי לפשוט יד. (אבל איך סוגרים צלופנים עם יד שכמעט ולא מתפקדת? איך מסרקים את הכלה בת השבע שלא מוותרת על תסרוקת יפהפייה..?) היד לא הכחילה ולא התנפחה, (אולי נבהלה מהאזהרה דליל אמש?) אבל היא כאבה. כאבה מאד. לא היה מנוס אלא לחזור למרפאה. בזמן שכולן מסביבי נחפזו לסעודת פורים ולסיים משלוחי מנות אחרונים, מיהרתי לבצע צילום, ולאחר שעת המתנה ,קבלתי את התוצאה ה(לא) צפויה: שבר ביד.

יחד עם האבחנה הופניתי לגיבוס, אך הרופא התורן לא ביצע גיבוסים, ובכלל, המרפאה כבר סגרה שעריה. פורים או לא פורים? נסענו לטר"ם שבעיר השכנה, ולאחר בלוי מייגע ומתיש במיוחד חזרתי עם גבס מפואר על היד ועוד הספקתי ליטול יד(ים) לסעודת פורים.

פורים עבר, ואני נותרתי עם יד מגובסת לכל החודש הקרוב. ערב פסח, בית ברוך ילדים ושלושה חדרים, ואני- אנה אני באה?

בשבוע הראשון עוד לא התפניתי לקלוט את גודל הבעיה. היד כאבה מאד מאד, אפילו בשינה לא הצלחתי למצוא תנוחה הגיונית. הקטנים דרשו את שלהם, התינוק בכה, ואני התקשיתי בכל מטלה בסיסית. איך להרים את התינוק מהעגלה ביד אחת? איך להכין בקבוק? איך לטגן חביתה? ומי ידליק את האש? ואיך לערבב שוקו בכוס? קשה לדפדף בספר טלפונים, מסורבל למזוג חלב, שלא לדבר על לפתוח את שקית החלב. איך למרוח שוקולד על הפרוסה? ואיך לקשור שרוכים? ומי יחתוך את התפוח? ומי יסרק את הבנות, ואיך להכניס את החולצה של השובב הקטן למכנס..
מי שלא התנסה- פשוט לא יכול להבין. אינספור מטלות קטנטנות הופכות למשימות מורכבות ובלתי אפשריות. וברוך ה'- לא הייתי חולה. בסך הכול שבר קטן ביד אחת.

לא הצלחתי לבשל ולא לנקות, לא לשטוף כלים ולא לכבס, הכול צלע וקרטע מחוסר תפקוד, כשאני נלאית מלבקש ולהסביר מה צריך לעשות וכיצד. לקראת שבת פגשה אותי אחת השכנות, וכשקלטה את התכשיט החדש העוטף את ידי, מיהרה לשאול: ואיך תכיני את השבת? התביישתי לומר לה כי אינני יודעת, אולם היא, אוהבת חסד שכמותה, החליטה להסתער על המצווה. הפכנו לפרויקט החסד שלה, על כל משמעות הדבר. החל מדיווחים לכל השכנות בבניין, ועד לדפיקות מדי חצי שעה עם פריט נוסף: צלי עוף, סלט גזר, עוגה, סיר טשולנט, וכך הלאה והלאה, במשלוחים מגוונים כיד המלך.

היא שלחה במסירות רבה המון סלטים ועוגות ותבשילים, ולא הסתפקה כלל וכלל במאכלים הרגילים לעלות על שולחננו מדי שבת. "זה פשוט כלום", היא אמרה בסיפוק מודגש, והחלה לספר לי ברוב רגש כמה פעמים כבר עזרה למשפחות אחרות, ובאילו מצבים נמצאו אותן משפחות. הפירוט העלה בי כמו גרד מטריד: האם בעוד חודש או חודשיים היא תספר באוזני כל גם על חסדיה הרבים שעשתה עמנו? במחי מכה כואבת הפכתי לנתמכת. לזו שמדוברת בפיות האחרים. כמה שזה כאב לי. אולי אף יותר מכאבי היד.

אם במהלך השבוע הראשון ראיתי בכל רגע מה אינני יכולה לעשות, הרי שבשבוע השני ניסיתי לחשוב ולמצוא מה אני כן יכולה לעשות: הכאבים ביד פחתו, ויד שמאל החלה להסתגל למעמדה החדש. גיליתי שאני יכולה ללטף, להרגיע, להקריא סיפורים, לנדנד את עגלת התינוק, ליטול ידיים לקטנים, (חצי ספל נשפך מסביבי, לא נורא) ולשטוף להם פנים. כשהייתי צריכה לחתום לבת השבע על פתק איחור- (כן, הם איחרו בבוקר כי אימא לא יכלה לעזור כמעט כלום) הצלחתי לקשקש משהו על הפתק שהיא כתבה לפי הדרכתי. אפילו כביסה הצלחתי להפעיל. והכול לאט לאט, בצעדי צב ובזהירות, כי כל תנועה לא מחושבת דיה, הזיזה את היד וגרמה לי לייסורים.

רק אז, כשיצאתי מעט מבועת הכאב, קלטתי פתאום כי ירדתי מהרכבת הדוהרת בתחנה הלא נכונה. כולם נוסעים לערב פסח, ואני? חשתי כנוחתת מעולם אחר: חזרתי מבדיקה אצל האורטופד, ובדרך פגשתי את שכנתי. היא סיפרה לי בהתלהבות על הספקיה המדהימים בניקיונות הפסח, ואני לא ידעתי את נפשי. איזו חלישות הדעת... פסח? איפה אני ואיפה פסח? איך אנקה? איך נתכונן לחג? הרי אינני מתמודדת אפילו עם המטלות היומיומיות והפשוטות, מתי ואיך אתחיל לנקות לפסח?

כל עדכון נוסף של שכנה הוריד לי עוד יותר את מצב הרוח, והעלה עוד יותר את מפלס הלחץ. ויותר מהעדכונים, הציקו לי התלונות: אלו שהתמרמרו באוזניי על הבלגן, על הניקיונות המתישים, על הגב הדואב והידיים הצורבות, על הילדים שלכלכו את שהן ניקו, וכמובן, על ההספקים הדלים. ואני, מביטה על הגבס המקושקש והמוכתם... ולא יודעת אם לצחוק או לבכות. לזה ייקרא קצב גרוע של ניקיונות לחג?! אם היא הייתה יודעת כיצד נראה הבית שלי- מה הייתה אומרת..? כולן מסביבי דברו על פסח, חשבו על פסח וישנו פסח, ורק אני – שותקת. נותרתי מחוץ לכל המעגל. ייחלתי להתחיל ולנקות, כמהתי להכין גם את הממלכה שלי לחג הקרב, ולא עלה בידי.

השכנה הצדקת הציעה לי לפנות למרכזת החסד בסמינר ולבקש כי תשלח בנות לעזרה. התלבטתי מאד. כמה לא נעים לפרוץ את הבית לבחורות צעירות שיעשו בו כהבנתן... הפרטיות, הסדרים הרגילים בבית, קצב הניקיונות המותאם לבני הבית, כל אלו לא יהיו לנו השנה. אולם הבית זעק לעזרה, ובלב כבד החלטתי להישמע לעצתה. אך מה הסתבר? שכל ארגוני החסד כבר סגרו מזמן את הרשימות, הבנות משובצות כולן ואין אפשרות להכניס שמות חדשים. כבר הרמתי ידיים, אך היא, יוזמתית ונמרצת, לא נכנעה. היא התקשרה לכמה וכמה סמינרים, והצליחה להשיג אישור ליום אחד של עזרה. ועדיין לא הסתפקה בכך, וסידרה לנו ארוחות צהרים לשבוע הקרוב, ולקינוח, בקשה מבנותיה לשאול את כל חברותיהן מי תוכל לנדב יום או יומיים לעזרה.

אגב, שמעתי בדיווח ישיר על כל הניסיונות והמאמצים, והיה לי נחמד מאד לשמוע כל זאת... אולם חוץ מלהודות ולהודות לה, לנסות לומר שאין צורך להתאמץ כל כך וננסה להסתדר כך, ושוב להודות מעומק הלב – לא נותר לי מאומה. הפיקוד כבר עבר לידיה.

וכך, הגיעו בנות חרוצות וביישניות אל ביתי, ניקו כראות עיניהן וכטוב בידיהן, ואני נדרשתי לספק להן עוד ועוד סמרטוטים, אי אילו הוראות, וכוס מים. (הן לא הסכימו ליותר מכך). בניגוד לכל הרגליי בשנים עברו, הפעם התחלתי ישירות בניקוי המטבח. לדעת שמעוז החמץ כבר נכבש בהצלחה. ואכן, הבנות קרצפו ושפשפו, פטפטו ושטפו, גרפו וייבשו, ואני, עומדת מן הצד, התינוק בזרועותיי, כלומר, בזרועי האחת, ועיניי כלות.

לא כך מנקים מקרר! אני רוצה למחות בתוקף, אבל שותקת. ארונות המטבח נהרסים בצורה כזו! אני נחרדת, אך שוב שותקת. שכחתן להזיז את המקרר ולנקות מעליו... אני לא אומרת. ומה עם המדפים? ודלת המקרר מבחוץ? וצריך לשפשף קצת יותר... רק שותקת. בוחנת את התוצאות בלב נחמץ, ומודה לבנות בפה מלא. הן באמת לא אשמות שיש לי גבס, וכל שאני רוצה הוא לנקות את ביתי במו ידיי...

ולאחר שהן יוצאות, מתקשרת חברה ומקנאה בי במופגן: בחורות הגיעו לנקות לך? הלוואי עלי! כמה נחמד לך! את בחופש בדיוק בערב פסח. איך הצלחת...?!
אבוי להצלחה שכזו.

 

[הפקות כתיבה]

ביקשתי קודם כל את הבנתכם... ביקשתי גם את ההשלמה שלכם עם המציאות ברוח טובה ושמחה,

מדהים איך הצלחת בעצמך להיכנס להרגשה הזו, הכל-כך קשה להבנה על ידי צעירים. סיפור מרגש.

 

[מרחבית]

מדהים איך הצלחת בעצמך להיכנס להרגשה הזו, הכל-כך קשה להבנה על ידי צעירים. סיפור מרגש.

תודה.
אני לא מאוד צעירה, ויצא לי ללוות כמה אנשים מבוגרים ממש. כשהם פורשים לאט לאט מהחיים, הסביבה רוצה להמשיך לשתף אותם, להוציא אותם לשמחות, לפעילויות וכדו', ובצדק גמור, כי בקלות הם יכולים לשקוע. אך עד גבול מסוים. לפעמים זה כבר מתחיל להיות עינוי בשבילם במקום הנאה, ולא תמיד קל להם להתנגד להפצרות.

כשמדובר בסבים או בהורים - לא קל לקבל את המציאות של הירידה ההולכת וגוברת שלהם. של הפרישה שלהם לאט לאט מהחיים.

הסיטואציה הזו היא דוגמא להרבה מצבים אחרים, שלא קשורים לזקנה. העניין הוא להשתדל לראות מה טוב לכל אחד - דרך העיניים והמצב שלו - ולא דרך הרגשות והמצב שלנו. וזו עבודת חיים...

 

[nechamizak]

שובו של אתגר הפורים הגדול

שלושה בחורי ישיבה מבוסמים וחסרי יציבות מכתתים רגליהם בין בתי השכונה המרוחקת מעבר לגבול הלא רשמי של השטעטל. הם מחליטים להיכנס אל הבניין האחרון בשורה שהקבלן העניש אותו ובנה אותו מבודד משאר הבתים. הבניין נראה להם סטנדרטי. רגיל. קונבנציונלי. לגמרי. שני זוגות אופניים. דלי של סיד קרוש. עגלת קניות שבורה משנות השמונים וחתולה אפרפרה עם עיניים ירוקות. הם דופקים על הדלת הראשונה נעדרת השלט וצועקים בקול ניחר: "לא פחות מאלף! לא פחות מאלף!". הדלת נפתחת בחריקה קלה, ובפתח עומד..................................

אם אתם מיושבי קרנות פורום קהילת הסופרים או העיתונאים או הכותבים או העורכים, תלוי בגלגול שלכם, אתם יכולים לנער את האבק מכמה תאים חלודים במוח. מוכר לכם הקטע? נכון!

זה היה האתגר האחרון בגרסת 1.9 של הפורום.

זכיתי לנהל את אתגר הפורים הגדול. מה שלא ידעתי הוא שהפורום היה במצב גסיסה מתקדם, ואלו היו פרפוריו האחרונים רגע לפני שנכנס לדיכאון קליני עמוק. אנשים שלחו סיפורים ושירים מרגשים, מעניינים או מצחיקים, אפילו עברנו לשלב ב' ו.... פוף. מישהו בא וסגר עלי את הדלת של הפורום. ככה באמצע האתגר. נשאר לי רק סימן כחול:

הרגשתי כמו מי שנכנס למעגל סוער בחתונה, ואז המעגל מתאייד לו, והוא נשאר מבוייש, גמלוני ונבוך.

שנה עברה, והנה ימים באים, וצצה לה בראש האתר כותרת מזדעקת המצווחת עלי: אתגר! אתגר! אתגר! לא פחות מאלף!

נהיה לי חם וקר, ופתאום אני שומעת את הפורום קורא לי. "פסססססט פסססססט", הוא לוחש, "תגמרי כבר את האתגר!".

אז פשטתי את ידי וליקטתי את שברי האתגר, בתקווה להשלים אותו ולכבד את זכרו, ככה שאוכל להביט בו ולומר לו בהשלמה: נוח בשלום על משכבך!

הם דופקים על הדלת הראשונה נעדרת השלט וצועקים בקול ניחר: "לא פחות מאלף! לא פחות מאלף!". הדלת נפתחת בחריקה קלה, ובפתח עומד................................ קאזאחי משופם בעיניים יורקות ברקים, ובקבוק בירה זולה ביד שרועדת באופן מסוכן. "חיז'מאייס", הוא מסנן, "מי שלח אתם לכאן?"

הג'ינג'י מבין החבר'ה מסליק עד לשורשי נמשיו ועונה בקול קטוע למחצה " זזזזה בוקי מזורי, זה הוא שלח אותנו, הישיבה של האדמו"ר מקורצוויל במצב קשה". "מצב קטטוני" מתקן אותו המשקפופר השחרחר.

"קטטנוני, מה?" נושף ג'ורג', "אני יש אותי חגורה שחורה בקטטות, אני לתת לכם אלף מכות, הכיף כולו שלי".

"לא, לא, לא! לא מכות!" הנמשים פתאום בולטים נורא על הפנים של הג'ינג'י.

"מה חשבתם? אני לתת לכם כסף?" הברקים הופכים לגיצים.

"לא כסף" מתלעלע השחרחר.

"אז מה אתם רוצים? אתם אומרים עכשיו לג'ורג' – אתם מקבלים טיפול חינם בקליניקה! לא אומרים – לא מקבלים!".

"אנחנו רוצים"... מחרחר השחרחר, "רוצים"....

היד של הקזחי מתהדקת על הבקבוק הירוק והשפם שלו רוטט.

"רוצים.... אלף.... אלף מילים. לאתגר".

 

[אשר שרבר]

שובו של אתגר הפורים הגדול

שלושה בחורי ישיבה מבוסמים וחסרי יציבות מכתתים רגליהם בין בתי השכונה המרוחקת מעבר לגבול הלא רשמי של השטעטל. הם מחליטים להיכנס אל הבניין האחרון בשורה שהקבלן העניש אותו ובנה אותו מבודד משאר הבתים. הבניין נראה להם סטנדרטי. רגיל. קונבנציונלי. לגמרי. שני זוגות אופניים. דלי של סיד קרוש. עגלת קניות שבורה משנות השמונים וחתולה אפרפרה עם עיניים ירוקות. הם דופקים על הדלת הראשונה נעדרת השלט וצועקים בקול ניחר: "לא פחות מאלף! לא פחות מאלף!". הדלת נפתחת בחריקה קלה, ובפתח עומד..................................

אם אתם מיושבי קרנות פורום קהילת הסופרים או העיתונאים או הכותבים או העורכים, תלוי בגלגול שלכם, אתם יכולים לנער את האבק מכמה תאים חלודים במוח. מוכר לכם הקטע? נכון!

זה היה האתגר האחרון בגרסת 1.9 של הפורום.

זכיתי לנהל את אתגר הפורים הגדול. מה שלא ידעתי הוא שהפורום היה במצב גסיסה מתקדם, ואלו היו פרפוריו האחרונים רגע לפני שנכנס לדיכאון קליני עמוק. אנשים שלחו סיפורים ושירים מרגשים, מעניינים או מצחיקים, אפילו עברנו לשלב ב' ו.... פוף. מישהו בא וסגר עלי את הדלת של הפורום. ככה באמצע האתגר. נשאר לי רק סימן כחול:

צפה בקובץ המצורף 451781

הרגשתי כמו מי שנכנס למעגל סוער בחתונה, ואז המעגל מתאייד לו, והוא נשאר מבוייש, גמלוני ונבוך.

שנה עברה, והנה ימים באים, וצצה לה בראש האתר כותרת מזדעקת המצווחת עלי: אתגר! אתגר! אתגר! לא פחות מאלף!

נהיה לי חם וקר, ופתאום אני שומעת את הפורום קורא לי. "פסססססט פסססססט", הוא לוחש, "תגמרי כבר את האתגר!".

אז פשטתי את ידי וליקטתי את שברי האתגר, בתקווה להשלים אותו ולכבד את זכרו, ככה שאוכל להביט בו ולומר לו בהשלמה: נוח בשלום על משכבך!

הם דופקים על הדלת הראשונה נעדרת השלט וצועקים בקול ניחר: "לא פחות מאלף! לא פחות מאלף!". הדלת נפתחת בחריקה קלה, ובפתח עומד................................ קאזאחי משופם בעיניים יורקות ברקים, ובקבוק בירה זולה ביד שרועדת באופן מסוכן. "חיז'מאייס", הוא מסנן, "מי שלח אתם לכאן?"

הג'ינג'י מבין החבר'ה מסליק עד לשורשי נמשיו ועונה בקול קטוע למחצה " זזזזה בוקי מזורי, זה הוא שלח אותנו, הישיבה של האדמו"ר מקורצוויל במצב קשה". "מצב קטטוני" מתקן אותו המשקפופר השחרחר.

"קטטנוני, מה?" נושף ג'ורג', "אני יש אותי חגורה שחורה בקטטות, אני לתת לכם אלף מכות, הכיף כולו שלי".

"לא, לא, לא! לא מכות!" הנמשים פתאום בולטים נורא על הפנים של הג'ינג'י.

"מה חשבתם? אני לתת לכם כסף?" הברקים הופכים לגיצים.

"לא כסף" מתלעלע השחרחר.

"אז מה אתם רוצים? אתם אומרים עכשיו לג'ורג' – אתם מקבלים טיפול חינם בקליניקה! לא אומרים – לא מקבלים!".

"אנחנו רוצים"... מחרחר השחרחר, "רוצים"....

היד של הקזחי מתהדקת על הבקבוק הירוק והשפם שלו רוטט.

"רוצים.... אלף.... אלף מילים. לאתגר".

בגללך ובגלל @ח.נוי הלכתי לבדוק איזה טייטל יש לי. ישנם עוד פורומי כתיבה פעילים?

 

[גני ילדים]

רבותי, האנשים פה מוכשרים בלי ספק! ממש חויה צרופה לקרוא כל מילה...
והנה הקטע שלי:

פושט אליך יד... / מבוסס על סיפור אמיתי

הבעיטה היתה קשה וכואבת מאד מאד.

באמצע החיים, הבן של הראש כולל הידוע, איש הציבור המוכר והמחנכת הנודעת מהסמינר הכי שווה... פשוט קם ביום אחד ועזב בטריקת דלת.

ובבת אחת, מבית טוב עם שם טוב וממשפחה לתפארת הם הפכו להיות אלו ש "הבן שלהם נשר..."

הם נאלצו להתרגל לחיים שאחרי, חיים בצל לחשושי האנשים וצקצוקי הלשון המרחמים, לאורם (החשוך..) של העצות המאלפות בינה כיצד לנהוג עם הבית והילדים ובכלל...

***

מהר מאד הוא התרגל לעידן החדש, נסחף בעקבות החברים, הריחות והצבעים. מסתחרר בתוך מערבולת טובענית של בילויים מסחררים וחוויות מסעירות ואשליה של חופש... מצמיד אל פניו בהיסטריה את מסכת הצחוק האין סופי שתסתיר באופן מוחלט את המהומה הפנימית שחש.

ובלילה, בלילות הלבנים בלי שינה, ככל שניסה לברוח התחושות היו חזקות ממנו. ההתנתקות שבחר בה השאירה אותו חסר כל משפחתיות חמימה וביתית. חסר נפש קרובה ואכפתית באמת.

אבא לא הסכים להפנות אליו מבט. הפגיעה הדוקרת היתה בלתי נסבלת מבחינתו והוא סרב לכל קשר.

אמא נסתה להיות שם בשבילו, עדיין קשובה ואוהבת ומוכנה לקבל. אבל מטבע הדברים ידה היתה קצרה.

והוא נשאר שם רחוק, זרוק ומבודד וכמה למעט יחס... אוי אבא! אם רק היית יודע כמה דמעות אני מוריד בגעגועי אליך! אני כל כך רחוק, וכל כך כמה לקרבה...
נקרע בין החסר והכאב לכוחה של המציאות השואבת ומחירה של ההחלטה החפוזה שלו.

***

שנתיים אחרי...

מלילה ללילה נהיו יסורי הנפש קשים יותר. הוא כבר הגיע מזמן למסקנה שטעה ואבד את שתי העולמות. הנוצץ והמתוק כבר מזמן הפך למר ומשופשף או לסתם שיגרה חסרת ברק. המצפון הרדום כבר התעורר ודפק במלא עוזו. והוא ידע אל נכון כי יש רק דרך אחת, דרך שאף פעם לא ננעלת...

הכמיהה לשוב הביתה כבר הפכה לחלק ממנו ומלאה אותו בגעגועים כואבים, מציפים, מפעם לפעם צפו בזכרונו פינות חמות מן העבר והאפילו על המרחק והניכור ממלאות את עיניו בדמעות ואת ליבו בחרטה גדולה ונוראה...

הוי... מי יתנני ימים מקדם... האם יש באמת דרך אחורנית? האם באמת אפשר לתקן גם כלי שבור ומנופץ כמוני? גם קשר מתוק וחם שהיה לשממה באבחת החלטה תוהה?

בינות לדמעות ולכאב, הוא ידע אל נכון את שעליו לעשות ובתוך תוכו ידע כי כל הקשיים כולם שווה לשאת ובלבד לחזור ולקנות את עולמו.

רק דבר אחד לא יכל לשאת בשום אופן,

לעמוד מול דחייתו של אבא.

לא מסוגל אפילו לדמיין את הסיטואציה, כשיגיע כעני בפתח מול אבא ויטרקו בפניו הדלתות
הוא לא יוכל לשאת את זה... זה יסתום את הגולל לתמיד!

***

באמצע סעודת הפורים נפתחה הדלת כמקובל בלי לדפוק. הם ישבו בסעודה המשפחתית והמתינו לקבוצת הבחורים שתכנס בצהלה רמה אבל איש לא נכנס. היתה דקה של דממת צפיה ואז בצעדים מהססים נראה לו בפתח הסלון, שפוף גוו ועיניו מושפלות...

הבן.

הוא נגש אל אביו והושיט את ידו כשקולו רועד: אבא, אני פושט את ידי לפניך... היום הזה, קבלני.

ופרץ בבכי.

 

[מרציפן]

הוא נגש אל אביו והושיט את ידו כשקולו רועד: אבא, אני פושט את ידי לפניך... היום הזה, קבלני.

ופרץ בבכי.

סיפור יפה, נוגע ומרגש, כתוב נפלא.

[הסיום לא מספיק אמיתי. הייתי למשל מעדיף לקרוא תיאור איך הבן נכנס אחרי לבטי נפש רבים והתיישב בשקט בצד, כשהנוכחים לא שמים לב לנוכחותו מרוב ההמולה וכו', ואז שמע את אבא ששתה כמצוות היום מתחיל לדבר עליו - על הבן, כמה הוא אוהב אותו למרות הכל וכמה הוא כואב וכו' וזועק מקירות ליבו כשראשו כלפי מעלה "כל הפושט יד נותנים לו, אני פושט יד אליך בני אהובי וכו', ואז הבן קם ממקומו ורץ לאבא ונופל בין זרועותיו הפשוטות וכו']

 

[גני ילדים]

סיפור יפה, נוגע ומרגש, כתוב נפלא.

[הסיום לא מספיק אמיתי. הייתי למשל מעדיף לקרוא תיאור איך הבן נכנס אחרי לבטי נפש רבים והתיישב בשקט בצד, כשהנוכחים לא שמים לב לנוכחותו מרוב ההמולה וכו', ואז שמע את אבא ששתה כמצוות היום מתחיל לדבר עליו - על הבן, כמה הוא אוהב אותו למרות הכל וכמה הוא כואב וכו' וזועק מקירות ליבו כשראשו כלפי מעלה "כל הפושט יד נותנים לו, אני פושט יד אליך בני אהובי וכו', ואז הבן קם ממקומו ורץ לאבא ונופל בין זרועותיו הפשוטות וכו']

תודה על המשוב

אני באמת בהתלבטות על הסיום. שמעתי כבר הערה כזו.
אבל מצד שני אני לא רוצה שזה יהיה סיום בנאלי כזה שאחד נופל על כתפי השני... וכו'...
אולי למישהו יש רעיון באמצע, איך לסיים טוב אבל לא מידי דביק...

 

[גני ילדים]

טוב, אז בסופו של דבר זה מה שיצא...

ותודה למרציפן על הרעיון לסיום.

מה דעתכם? איך זה?
ובכלל, זה לא מאוחר מידי???? אני לא בעניינים עם הכללים והזמנים...


פושט אליך יד... / מבוסס על סיפור אמיתי

הבעיטה היתה קשה וכואבת מאד מאד.

באמצע החיים, הבן של הראש כולל הידוע, איש הציבור המוכר ושל המחנכת הנודעת מהסמינר הכי שווה... פשוט קם ביום אחד ועזב בטריקת דלת.

ובבת אחת, מבית טוב עם שם טוב וממשפחה לתפארת הם הפכו להיות אלו ש "הבן שלהם נשר..."

הם נאלצו להתרגל לחיים שאחרי, חיים בצל לחשושי האנשים וצקצוקי הלשון המרחמים, לאורם (החשוך..) של העצות המאלפות בינה כיצד לנהוג עם הבית והילדים ובכלל...

***

מהר מאד הוא התרגל לעידן החדש, נסחף בעקבות החברים, הריחות והצבעים. מסתחרר בתוך מערבולת טובענית של בילויים מסחררים וחוויות מסעירות ואשליה של חופש... מצמיד אל פניו בהיסטריה את מסכת הצחוק האין סופי שתסתיר באופן מוחלט את המהומה הפנימית שחש.

ובלילה.


בלילות הלבנים בלי שינה, ככל שניסה לברוח התחושות היו חזקות ממנו. ההתנתקות שבחר בה השאירה אותו חסר כל משפחתיות חמימה וביתית, חסר נפש קרובה ואכפתית באמת.

אבא לא הסכים להפנות אליו מבט. הפגיעה הדוקרת היתה בלתי נסבלת מבחינתו והוא סרב לכל קשר.

אמא ניסתה להיות שם בשבילו, עדיין קשובה ואוהבת ומוכנה לקבל. אבל מטבע הדברים ידה היתה קצרה.

והוא נשאר שם רחוק, זרוק ומבודד וכמה למעט יחס... אוי אבא! אם רק היית יודע כמה דמעות אני מוריד בגעגועי אליך! אני כל כך רחוק וכל כך כמה לקרבה...
נקרע בין החסר והכאב לכוחה של המציאות השואבת ומחירה של ההחלטה החפוזה שלו.

***

שנתיים אחרי...

מלילה ללילה נהיו יסורי הנפש קשים יותר. הוא כבר הגיע מזמן למסקנה שטעה ואבד את שתי העולמות. הנוצץ והמתוק כבר מזמן הפך למר ומשופשף או לסתם שיגרה חסרת ברק. המצפון הרדום כבר התעורר ודפק במלא עוזו. והוא ידע אל נכון כי יש רק דרך אחת, דרך שאף פעם לא ננעלת...

הכמיהה לשוב הביתה כבר הפכה לחלק ממנו ומלאה אותו בגעגועים כואבים, מציפים, מפעם לפעם צפו בזיכרונו פינות חמות מן העבר והאפילו על המרחק והניכור ממלאות את עיניו בדמעות ואת ליבו בחרטה גדולה ונוראה...

הוי... מי יתנני ימים מקדם... האם יש באמת דרך אחורנית? האם אכן אפשר לתקן גם כלי שבור ומנופץ כמוני? לחזור אל קשר מתוק וחם שהיה לשממה באבחת החלטה תוהה?

בינות לדמעות ולכאב, הוא הבין אל נכון את שעליו לעשות ובתוך תוכו ידע כי כל הקשיים כולם שווה לשאת ובלבד לחזור ולקנות את עולמו.

רק דבר אחד לא יכל לשאת בשום אופן,

לעמוד מול דחייתו של אבא.

לא מסוגל אפילו לדמיין את הסיטואציה, כשיגיע כעני בפתח מול אבא ויטרקו בפניו הדלתות.
הוא לא יוכל לשאת את זה... זה יסתום את הגולל לתמיד!

***

באמצע סעודת הפורים, בחסות ההמולה השוקקת הדלת נפתחה בשקט והוא השתחל פנימה בדממה. איש לא הבחין בו כשנכנס ותפס לו מקום פינתי. הוא בלע בעיניים שוקקות את מראה הסעודה המשפחתית הסוערת ובני משפחתו הקרובים - הרחוקים ממנו כל כך...


כל העיניים היו נשואות לאבא. אבא שקיים את מצוות היום בהידור נעמד מלא קומתו וזעק בתחינה שיכורית: "כל הפושט יד! הוי, רבונו של עולם, אבא שבשמים! אתה תמיד מוכן לקבל אותנו אליך כי אנו הבנים שלך! הוי הוי..." הוא פשט את זרועותיו ונשאן כלפי מעלה "היום, אבא, כל הפושט יד - לא בודקים אחריו... אבא! קבל אותנו לזרועותיך!".


ומול הזרועות הפרוסות, קם הבן המרוחק וצעד אל אביו בידיים מושטות: "אבא! אבא! קבל אותי לזרועותיך!"

ונפל לזרועותיו בבכי משותף.