'מלמדו אמנות' - נראה להם!

[כנפיים]

@עבדקן
נראה כי הכוונה היא שלוש פעמים ניגשתי לנעול את הדלת, כמנהג נשים מפוחדות, ואז זה כן מנוסח נכון.
גם "למעשה" מתאים, כי הוא מציין שרק הסטטוס של אברך נשאר, בעוד שלמעשה ישב ערב...ונאם על השקעות..

 

[הפקות כתיבה]

הי,
זה משהו ראשוני, השתמשתי בכמה ווריאציות של פ.ש.ט
אבל הרעיון אחד. אשמח להערותיכם המלמדות!
הרי אני
פשוטה לפניך
תשמע את הדי לבבי
הנני, הנני
מְחלה את פניך
פוסעת אלֵי לב אבי
פושטת בגדָי,
כותנתי הזוהרת
ולא אלבשנה
יותר
פושטת יָדָי
נשמתי הבוערת
אבא, קשרָי נא
הָתֵר
קמתי אני
לפתוח דלתות
להוריד מנעולים
ובריח
רציתי היום
פשוט להיות
בלי מסכות ומילים
בלי לברוח
אז תן לי עתה
את ידך
ואלֵיךָ אֵלְכָה
אני, רק אני
ואתה

 

[אשר כותבת]

נהדר!
רק התחלתי לעבור (סליחה ממי שלא הספקתי ללייק על יצירתו)
המשיכו כך....

 

[מטריה]

חדשה כאן...
מתכבדת להעלות את יצירתי.
אשמח לשיפורים וביקורת בונה!


רַק בַּלַּיְלָה

הֵם הִרְשׁוּ לְעַצְמָם

לְהִתְפָּרֵק.

רַק בַּלַּיְלָה,

בַּחֹשֶׁךְ,

בַּחֶדֶר הָרֵיק.


אָז הוּסַט הַוִּילוֹן,

וְיָרְדוּ מַסֵּכוֹת

שֶׁל נִרְמוּל.

הוּסְרָה הַתַּחְפֹּשֶׂת,

וּכְבָר לֹא הִסְתִּיר

הַשַּׁרְווּל.


זְרוֹעַ חֲשׂוּפָה

גִּלְּתָה יָד

עִם קַעֲקוּעַ,

וַחֲלוֹמוֹת בִּיעוּתִים

יִסְּרוּ בִּכְאֵב

וְגַעְגּוּעַ.


וּבַבֹּקֶר,

נִמְחוּ הַדְּמָעוֹת

וַעֲקֵבוֹת רְגִישׁוּת,

וְאוֹתָן הַיָּדַיִים

עָמְלוּ

בִּנְחִישׁוּת.


כַּפַּיִים

נִשְּׂאוּ שׁוּב

בֶּאֱמוּנָה,

שְׂפָתַיִם חֲרֵבוֹת

דּוֹבְבוּ

תְּחִנָּה.


עַל פָּנָיו,

הַמַּצָּב נִרְאֶה

אָבוּד.

מָה אֶפְשָׁר

לַצָּפוֹת כְּבָר

מֵאוּד?


אַךְ מֵאֶפֶס,

צָמַח דּוֹר

מְפֹאָר.

נֵס הַתְּקוּמָה

הָיָה פִּלְאִי

וְלֹא מֻסְבָּר.


עַל אַף הַכֹּל,

לַמְרוֹת,

וּבִגְלַל.

זֶה יָכֹל גַּם לִהְיוֹת

רַק

מָשָׁל.

 

[מכונתכתיבה]

ג. 'נתי בן ה-10' - לא ככה אמא מספרת על בן. (הייתי משאיר את המשפט המקורי על כנו, ומוסיף אחריו משהו כמו: מסכן שלי, רק בן עשר וכבר צריך להתרוצץ בין חלוקות)

הערה נכונה!
לגבי האחרות- הדגשתי את השלוש פעמים כי היא מפחדת. מעניין אם זה לא תקין דקדוקית.
למעשה- גם כן נראה לי מתאים בהקשר. הוא היה אברך בסטטוס אבל בתכלס...
אבל ההערה האחרונה ממש חשובה. תודה רבה !

 

[מרציפן]

הי,
זה משהו ראשוני, השתמשתי בכמה ווריאציות של פ.ש.ט
אבל הרעיון אחד. אשמח להערותיכם המלמדות!
הרי אני
פשוטה לפניך
תשמע את הדי לבבי
הנני, הנני
מְחלה את פניך
פוסעת אלֵי לב אבי
פושטת בגדָי,
כותנתי הזוהרת
ולא אלבשנה
יותר
פושטת יָדָי
נשמתי הבוערת
אבא, קשרָי נא
הָתֵר
קמתי אני
לפתוח דלתות
להוריד מנעולים
ובריח
רציתי היום
פשוט להיות
בלי מסכות ומילים
בלי לברוח
אז תן לי עתה
את ידך
ואלֵיךָ אֵלְכָה
אני, רק אני
ואתה

תענוג צרוף!!

לקרוא
להרגיש
לחוש
להתמלא
וחוזר חלילה..

 

[הפקות כתיבה]

תודה @מרציפן

 

[מ"ם]

ב"ה.


יום הכיפורים תשע"ט.

השמש עמדה לשקוע, שולחת קרניים אדמדמות אחרונות אל ראשי האילנות. בית הכנסת הגדול של קהילת "בלב ונפש" המה אדם. אנשים וטף עמדו בעזרת ישראל, מחזוריהם בידיהם והם מוכנים אל הרגעים הגדולים בשנה. עזרת הנשים הייתה אף היא עמוסה עד לקצה יכולת הקיבולת שלה.

ר' נחום ניגש לעמוד ופתח ב"אשרי יושבי ביתך" בנעימה המסורתית ונימה רטטה בלב כל המתפללים.

זו השנה הראשונה מאז פטירתו של בעל התפילה הוותיק, ר' אליהו-יוסף. בעל התפילה הקבוע היה מפליא לכבד את ה' בגרונו גם לעת זקנותו, כאשר השיא הוא תפילת נעילה בה היה מחנן בקולו לעת נעילת שער עד שנעשה כל בית הכנסת כעיסה אחת של תשובה והתעלות ברגעיו האחרונים של היום הקדוש.

ואילו ר' נחום, כבודו במקומו מונח. קולו גבוה ורם, אין ספק. דרכו לגשת למוסף של שבתות וימים טובים, ואף מנחה של יום הכיפורים קיבל פעם או פעמיים בשנים האחרונות. אבל איפה הוא ואיפה ר' אליהו-יוסף...

שיא השיאים של תפילת נעילה בעבר, היה כאשר ר' אליהו-יוסף היה מגיע לקטע הפיוט "ידך פשוט". בקטע זה היה פוצח בנעימה הידועה של החזן ר' זבולון קברטין, עד שהייתה כל העזרה נעשית כמדורת אש. "וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחל רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו - - -"

...ומשהיה מסיים בנימת ביטחון "ואתה ה' מגן בעדי", חשו כולם טעמה של תשובה שנתקבלה, של יד פשוטה שנשלחה.

ור' נחום? צעירי הצאן ידעו לדווח שהוא נשמע מתאמן על קטעי הנעילה, ובפרט על ה"ידך פשוט". מהבניין ליד, שחלון מסתור הכביסה שלהם פונה אל סלונו של ר' נחום, כבר שמעו אותו מסלסל חזור וסלסל לעת צהריים של שלהי אלול, וביתר שאר בין כסה לעשור. היוכל לעלות מעלה-מעלה ולהוריד אל הקהילה טעמה של תשובה? הספקנים היו סקפטיים, וכן גם להיפך.

תפילת נעילה התקדמה. תוכן התפילה המעורר והזמן הנעלה לא נתנו פנאי לעסוק בזוטות של קול ונימה, טון ונעימה. עד כי הנה, הגיע הקטע המיוחל.

ר' נחום כחכח בגרונו ופתח בסלסול הראשון. ונעימתו, לא הוד לה ולא הדר. כמין זיוף של התאמצות מאת מי שביקש להחזיק בגדולה שאינה שלו. תחושת אי-נוחות פשטה בקהל.

היה זה ר' שמשון, ה'לץ' של בית הכנסת, שלחש בקול בס רועם לשכניו "פחחח... זבולון מתהפך בקברטינו"... צחקוקים כבושים נשמעו מתחת לטליתות, וגערות "נו, הו!" מהמעגל הרחב יותר. אחר רגע השתתקו כולם, נזכרו ברצינות הזמן והמקום, ואפשרו לר' נחום להמשיך בקטע עד תומו.

עם סיום התפלה ניגשו המתפללים כמקובל להודות לחזן, שאכן נתן את כל מה שיש לו ומכל הלב והנשמה. כשהגיע תורו של ר' שמשון, הסב ר' נחום את ראשו לצד השני ולא שלח את ידו ללחיצה. אם מישהו קיווה עד כה שהדברים נעלמו מאוזניו – התקווה התבדתה.

***

פורים תשע"ט.

כמידי שנה בשנה, התקיימה סעודת פורים רבתי בביתו של רב הקהילה. ההתקבצות מתחילה בשעה מאוחרת יחסית, עת מסיימים כולם את הסעודה בבתיהם הפרטיים ומתאספים בביתו של הרב להמשיך את שמחת הפורים ככל האפשר, עד השעות הקטנות של הלילה.

במקום טוב באמצע, ישב ר' שמשון כמלך בגדוד. אמרות השפר הקבועות שלו מצאו כעת נתיבות גם לאלו שמשך השנה התנערו מהם בטענות-רצינות כאלה ואחרות. ומרגלא בפומיה דר' שמשון: מי שבא ואומר לי בפורים בפנים רציניות "פורים-כיפורים" – אני רושם את השם שלו בפנקס, ובאמצע כל-נדרי אזכיר לו בפנים צוהלות: "חה חה! פורים-כיפורים! אה?"...

הרב, חבוש במצנפת הודית ייחודית, העביר מראש השולחן כוסות וויסקי מלאות אל המסובים, לקיים בהם מצוות היום. וויסקי יקר היה זה, היישר ממשלוחי עשירי הקהילה שכיבדו את ה' מהונם.

"תעבירו הלאה!" ביקש הרב. "לחיים טובים ולשלום!"

ממקומו במרכז, מצא את עצמו ר' שמשון מעביר כוס מלאה קדימה, אל ירכתי השולחן. "תעביר!" ציווה בקולו הבס, בלי לשים לב כי מי שיושב שם הוא החזן דלפני שישה חודשים, ר' נחום.

תנועת יד פתאומית נמרצת העיפה את הכוס מידו. היא התהפכה על השולחן, שולחת נתזי חריפות לכל עבר. שקט מבוהל השתרר מסביב.

"אתה לא מתבייש?!" עלה מתוך השקט קולו של ר' נחום. פניו אדומות, עיניו מבריקות וניכר כי כמה כוסות כבר עשו את דרכן לגרונו. "אתה חושב ששכחתי?"...

"אני... אני מתנצל". ניסה ר' שמשון. הוא לא הורגל במצבים כאלו.

"עכשיו אתה מתנצל?! שופך דמים! כמה עמלתי להשביע את רצון הקהילה בתפילה... כמה התאמנתי, כמה השקעתי... ואתה, ככה ברגע אחד... אשתי עמדה בעזרת נשים ושמעה אותך!... הבנים שלי עמדו לידי ושמעו אותך..." קולו נקטע.

חרדת אלוקים נפלה על המקום.

נראה כי ר' נחום רצה לקום ולצאת, אך הצפיפות מאחוריו מנעה את האפשרות. במקום זאת, הוא הרכין ראשו על השולחן, כתפיו רוטטות.

משעבר רגע, ניסה הרב לפייס. "ר' נחום, פורים-כיפורים! חצי שנה-מעוברת כבר עברה... מתי הוא הזמן לסלוח אם לא עכשיו? אנא, סלח נא"...

ר' נחום לא ענה. דקה נוספת של שקט מתוח ריחפה בחלל.

ואז, טיפס ר' שמשון על השולחן. תנועותיו שבורות אך מבטו נחוש. הוא צעד עד לר' נחום, שם כרע ברך אחת והושיט ידו פשוטה קדימה.

"ר' נחום היקר". התחנן בקול לא-לו. "התנהגתי בצורה הגרועה ביותר. לא מגיע לי שתסלח לי. אבל בפורים, כל הפושט יד נותנים לו. אנא! ידך פשוט וקבל תשובתי... סלח ומחל!"

ר' נחום הרים את עיניו וניצוץ של התעניינות נראה בהם לרגע. הצעירים מסביב ראו בזה סימן עידוד ותקווה, והצטרפו: "ר' נחום, ידך פשוט!"

ובתוך רגע עלו קריאות קצובות מכל עבר השולחן, מעודדות את ר' נחום להשמיע את סליחתו. "ר' נחום, ידך פשוט! ר' נחום, ידך פשוט!"...

הרב עקב אחרי המתרחש בחרדה. האם הם לא מעמיקים את הבור?... ובכל זאת, פורים...

ופתאום, הזדקף ר' נחום על רגליו, הדף את הספסל לאחוריו ועצם את עיניו. השקט המתוח התגבר.

מתוך השקט, עלה קולו של ר' נחום כקול מלאכי השרת. כקול משק כנפי הגאולה.

"ידך פשוט.... אההההה... וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחל רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו בטובת משחריך דודי ומעודדי - - -"

קולו הרווי והמבוסם הסתלסל בחדר הגדול כנעימת כינור מדויקת. בכיות רמות נשמעו מכל עבר. מאוחר יותר יטענו זקני הקהילה כי גם בשנים הטובות ביותר של ר' אליהו-יוסף לא הייתה התעוררות כזו בנעילה. ומי מדבר על פורים...

ר' נחום חזר על הקטעים הראשונים שוב ושוב. דומה היה שקולו רק משביח מפעם לפעם. שורות-שורות של אנשים התנועעו כתף-אל-כתף בקצב אחיד, כשהם מחרים-מחזיקים אחר הנעימה אותה מוביל ר' נחום בקולו הבוטח. מתחנן ומפייס, מתרצה ומוחל, מעביר על מידותיו ועל כל פשעי קהלו.

ומשסיים "ואתה ה' מגן בעדי!" בנעימת הביטחון הידועה, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. ר' שמשון שעל השולחן רעד כולו בבכי סוער.

רק כשעלה ר' נחום אל השולחן וחיבק אותו חיבוק אמיץ של מבוסמי-פורים, הפך בכיו לבכי של הקלה.

"זה היה נשמע כאילו זבולון קם מקברטינו!" הצהיר נרגשות. והפעם – זכה לחיוך אוהב.

 

[מרציפן]

לפני שאני מעלה לתחרות, אשמח לביקורת.
מעלה שוב עם שינויים קלים:

כל הנותן פושטים לו יד - - - ​

גם כן השכנים האלה. לא מתביישים. זה משלוח מנות זה? תראו איזה משלוח מושקע עשינו, ומה אני מקבלת?

זהו. שנה הבאה הם עוד יראו מה זה. השכנים האלה! לא משקיעה כלום. הם יקבלו ממני את מה שהם מביאים. את הגלילית של שוכמכר אתן לגרטנר יחד עם הבננית של בן-דוד. אה, הם גם שמו בננית? טוב, נשים להם תותית במקום, יחד עם צ'יטוס ואיזה ביסלי מסכן וזהו. מילהשלי.

היחידים שבעיקרון הייתי נותנת להם משהו יפה זה אלו הצעירים מקומה שניה שרואים שהשקיעו את הנשמה עם כל מיני סוגים של גבינות מלוחות ומתובלות, ודגים מעושנים למיניהם, בתוך איזה מן מגש קריסטלי משו, וכמה פטיפורים לקינוח. אבל תאמינו לי זו לא חכמה, אלה תמיד אוהבים להשוויץ. בכל דבר הם מוכרחים להיות הכי הכי. גם-כן הם. לא סובלת את הסגנון. על הפרנציפ אתן להם משהו פשוט, רק כדי ללמד אותם שאפשר לקיים את המצווה בהידור גם ככה. לא מוכרחים לנקר עיניים.

ומשפחת הראל, לא זוכרת מאיזה קומה, נכון, הם השקיעו והביאו לכל שכן איזה קיגעל ירושלמי מעשה ידי הבת שעוד לא למדה מספיק את המלאכה, אבל למה הם חושבים שעם זה יקנו אותי? וחוץ מזה, מה עם ההכשרים? בסדר, אנחנו לא המחמירים הכי גדולים, אבל מי שמביא מאפה בית או תבשיל כלשהו, ראוי שיציין את ההכשרים על כל דבר. כן, ויוודא גם שהניקיון וההיגיינה הכללית שלהם יספקו אותי. לא נאה להם - אז לא. כך שגם להם אני לא חייבת כלום.

במחשבה שניה, תאמינו לי, הייתי מכינה לכל השכנים משלוחים יפים רק כדי ללמד אותם מה ואיך צריך להביא; אבל כבר נמאס לי כל השנה ללמד אותם שוב ושוב עוד ועוד דברים, כמו למשל: לא לשלוח שקיות אשפה מטפטפות - לטובתם. פשוט אפשר לראות לפי הסימנים מאיזה דלת נשלחה האשפה, לא מאמינה שכיף להם עם זה; לא לשלוח ילדים עם איגלויים וארטיקים לחדר מדרגות; לשמור על השקט בין שתיים לארבע וחצי [כן, אני רוצה לישון עוד חצי שעה]; לדאוג שהריח בבית יסגיר את סוג מרכך הכביסה שבשימוש אצלם, ולא את כמויות השתייה שהילדים שתו לפני שהלכו לישון...

בסדר. לא אכפת לי להיות הסנובית של הבניין. מכירה את אלו שמלגלגים ואומרים שבכל בנין חייב להיות שכן סנוב כזה, מושלם וטוב, שכל היום רק מנסה לחנך את השכנים, ולהסביר לעצמו כל הזמן בצורה שגם אחרים יבינו, למה הוא יותר מוצלח מהם, ולמה הם לא מתנהגים כמו שצריך. נכון, אבל העניין הוא שבדרך כלל השכן הזה קצת צודק; וחוץ מזה, ותאמינו לי, בכיף הייתי מוותרת על התפקיד, אבל אף אחד לא יעשה את זה יותר טוב ממני...

*

בפועל, כשהגיע פורים, עלה לי בראש שוב ושוב המשפט "כל הפושט יד נותנים לו" כמו איזו מנטרה, אלא שתחת אדי האלכוהול התערבבו לי המילים, ובמקום "כל הפושט יד נותנים לו" התנגן במוחי שוב ושוב המשפט "כל הנותן פושטים לו יד" [במנגינת 'איפה יוסל'ה' למי שלא הבין לבד],
ופתאום חדרה התובנה הזו לתוכי בעוצמה,
כל הנותן - באשר הוא ונתינתו - פושטים לו יד!

ומול כל דפיקה בדלת, וכל משלוח באשר הוא ובעליו,
פשטתי יד ולב מבלי לאמוד את תוכנו,

ותאמינו לי -
נפתח לי עולם חדש.
עולם של רעות,
עולם של ידידות - - -


[השמות בדויים כמובן]

 

[דיו וקסת]

מן הנותנים

קראו לו "דוד השנורר".
אף אחד לא ידע את שמו המלא או היכן הוא גר.
הוא הפך להיות חלק מהנוף של השטיבלך. כמו הוינטלטורים הזקנים, כמו לוחות ההקדשה המוזהבים לשעבר, כמו יענקל הגבאי המיתולגי שהיה מסובב בין המניינים ומוכר את העליות.

יודעי דבר סיפרו שפעם פעם - לפני המשבר - הוא יהודי תלמיד-חכם גדול. הורים היו מזהירים את ילדיהם לבל ירגיזו אותו, אזהרות שהפכו לאזהרות שווא, שכן אין דבר החביב על ילדים מאשר להרגיז אדם המראה את רוגזו כלפי חוץ.
המתפללים היו זורקים לעברו אי אלו מטבעות ופרוטות, בעיקר בשעת 'ויברך דוד', עת היו אומרים 'והעושר והכבוד מלפניך', מקווים בליבם שיש מקור לסגולה שתביא את העושר והכבוד מלפניהם. דוד השנורר היה מתבונן בידו הפשוטה, ובוחן בחוסר-טקט של קבצנים את המטבע שקיבל. לאחר מכן היה מברך את הנותן בקול גדול "שתהיה תמיד מן הנותנים". ויברך דוד את התורם לעיני כל הקהל.

היה זה בתחילת חודש אדר. אדם בלבוש מוקפד הגיע אל השטיבלך מצויד בעלוני כרומו מבהיקים. מיד לאחר קדושה חילק בין הספסלים את עלוניו, והשאיר לקהל הקדוש לעלעל בהם בשעת חזרת הש"ץ. סיפור קשה, משפחה מרוסקת, כתוב ביד אמן. הסכמות מגדולי הרבנים, אפשר לתרום גם באשראי.
לאחר ובא לציון, נעמד המוקפד ונשא מיני-נאום מרגש. ניכר על הדברים שהוכנו בקפידה, האורך מדוייק, כל מילה במקום. קולו של הדובר מתחיל באנרגטיות גבוהה, נשבר בדיוק במקום הנכון ויורד לבריטון דרמטי לקראת הסוף. הוא מסיים במשפט מחץ סוחף שפותח את ליבות המתפללים לרווחה, ובעקבותיהם את כיסיהם.
ניכר שזו לא הפעם הראשונה שהוא נושא את הדברים. המתרים המקצוען ידע את מלאכתו והצדיק את האחוזים השמנים שקיבל.

בין המניינים, בחדר הקפה, ניגש אליו דוד השנורר. "זה סיפור אמיתי"? שאל בקולו המשובש.
"א וואדע, כל הפרטים אומתו על ידי רב השכונה. הנה המכתב שלו. תרצה לתרום?" המקצוען לא היה מפספס הזדמנות לזַכות יהודי במצוות צדקה, "אפשר גם באשראי".
"וכמה אתה תרמת?" מישיר אליו דוד השנורר את מבטו.
המקצוען התבלבל לרגע. "אני? אה... גדול המעשה יותר מן העושה, אני מתרים בשבילם" אחרי רגע הוסיף, "אבל בטח, בטח שאני תרמתי להם. טוב, אני צריך ללכת, עוד רגע יש פה קדושה בשטיבל ג'."

"רגע, רגע. אני רוצה לתרום" אמר דוד השנורר, והוציא מכיסיו המרופטים שטרות ומטבעות למכביר.
"אוה! שכוייח"
"לא" עצר אותו דוד "תגיד לי איפה הם גרים ואני אלך בעצמי להביא להם, שיקבלו את כל הכסף"

המתרים המקצוען הסמיק.
אחרי רגע הוציא המקצוען מכיסו שטר מגוהץ של מאה שקלים ואמר לו בשקט "ותביא להם גם את זה. זה ממני"

דוד הסתכל עליו במבט שונה. ואז אמר "שתהיה תמיד מן הנותנים".

 

[מרים קרייטמן]

חדשה כאן בפורום הנכבד..
עד היום לא העזתי להעלות מהגיגי...

ובכל אופן אפשוט ידי ומקלדתי ואנסה להצטרף לפשיטה. המרץ של כל השותפים- מדבק...


התח-פושט
עוד לא נמוגו צלילי על הניסים, ואימא כבר מתפללת לניסים. מודה על העבר ומבקשת על העתיד. שלוש בנות לה כן ירבו, ושלושה בנים נרם יאיר, והיא אנה היא באה?
שלוש מתחפשות ושלושה מתחפשים, יצירתיים ובעלי רעיונות כרימונים, והיא- ידיה רב לה בניהול חשבונות ובחישוב נהלים, בהקלדת נתונים ובמחיקתם, ואין לה מושג קלוש בס"מ וגיר חייטים, גזרות וגזירות, אהה- איזו גזרה!
במה יתחפשו ילדיה? עוללים שאלו תחפושת, והיא מר לה!
ברוב דאגתה התקשרה לכל גיסותיה אחיותיה שכנותיה וחברותיה מהעתיד הקרוב והרחוק, לפשוט ידה לעומתן ולהתחנן לפת תחפושת. "אולי תשאילוני מדי מלצר, רופא, יזם או מתכנתת? אולי תשיגוני גלימת נסיך הכתר, סינר טבחים או שוליית קצבים?"
וכל מכרותיה מנידות בראשן, מסובבות על הרקה ומנופפות בלוח השנה שעוד לא הצהיב:
"רעבעצין, אולי תביאי מתכון לפאי דובדבנים במקום להפחידנו בטרדות הזמן הפורימי?
דיה לשמחה בשעתה!!"
לא עלה לה ניסיונה, ובמגינת לב ירדה הגברת לסיבוב בחנויות. שם קידמו אותה שלל פירות יבשים וטריים, מכל טוב ארגנטינה וקליפורניה, ואפס תחפושת על מדף.
חזרה לביתה נכאת לב ורוח, ורשמה בארטליין מדיף צחנה כי יש לחזור לחיפושי התחפושת בעוד יומיים ומחצה, לכשיעבור חגם של האילנות החשובים.
אתא יומא, והיא חוזרת למסע תלאותיה בחיל ורעדה. בודקת בספר הטלפון הוירטואלי אשר בפלאפונה, מחייגת בחיוג מקוצר וליבה הולם כפטיש השופט על דוכנו.
התואילי לבדוק אם יש עימדך תחפושת מיותרת עבור ילדיי? או ילדותיי?
והשומעות, ברוגז רב מפטירות לעומתה: אדר א', חביבתי. יש זמן, יש זמן. מה לך מעלה צרתנו על ראשנו?
חפוית ראש וקומה יורדה אמתנו לפשוט על פני חנויות העיר. כותרות ענק של סופעונה מכסות כל פינה, והיא נמלטת אל פינתה במרירות לב רבה.
עבר חורף, כלה (כמעט) אדרנו הראשון, והגיע שעתה ברוב רננה ותחינה להרים השפופרת ולחייג לכל דורשות טובתה. התואילו לבדוק באמתחותיכן אי אילו תחפושות מיותרות תוכלו להשאיל לילדיי?
ואלו מהמהמות, מהנהנות, מצקצקות לגורלה המר של זו שאינה יודעת לתפור וגם לא לשאול כלי מתפרת, מפשפשות בארגזי תחפושותיהן, ודולות גלימה מפה וחצאית משם, ואומרות ברוחב לב: "רק תוסיפי מכנס תואם לגלימה, ורק תתפרי אביזרים משלימים לחצאית, ורק תדפיסי על אלבד סמלי החברה, ורק תסגרי את הרוכסן שנקרע, ורק תכיני הנזר והעטרה, ורק תצרפי אדרת רקומה, וליהודים הייתה שמחה ואורה!"

פשטה ידיה, פשטה ליבה, ולבסוף רצה השוקה ופשטה גם רגליה ומעותיה.
ולשנה הבאה רשמה מדם ליבה: כל הפושטין יד נותנין לו- השאלה מה.


אשמח לתגובותיכם

 

[ארבע]

אני מקווה שתעזי להעלות עוד ועוד מהגיגיך כי את כותבת מקסים.

למה בחרת לכתוב את הקטע בשפה ארכאית-תנ"כית משהו?

 

[יאן]

כתוב יפה מאוד!

חצי סיפור חצי שיר
בכל אופן אפשר בקלות להפוך את זה לחרוזים ואז יותר תתאים השפה שעל גבול הספרותית

 

[דיו וקסת]

חדשה כאן בפורום הנכבד..
עד היום לא העזתי להעלות מהגיגי...

ובכל אופן אפשוט ידי ומקלדתי ואנסה להצטרף לפשיטה. המרץ של כל השותפים- מדבק...


התח-פושט
עוד לא נמוגו צלילי על הניסים, ואימא כבר מתפללת לניסים. מודה על העבר ומבקשת על העתיד. שלוש בנות לה כן ירבו, ושלושה בנים נרם יאיר, והיא אנה היא באה?
שלוש מתחפשות ושלושה מתחפשים, יצירתיים ובעלי רעיונות כרימונים, והיא- ידיה רב לה בניהול חשבונות ובחישוב נהלים, בהקלדת נתונים ובמחיקתם, ואין לה מושג קלוש בס"מ וגיר חייטים, גזרות וגזירות, אהה- איזו גזרה!
במה יתחפשו ילדיה? עוללים שאלו תחפושת, והיא מר לה!
ברוב דאגתה התקשרה לכל גיסותיה אחיותיה שכנותיה וחברותיה מהעתיד הקרוב והרחוק, לפשוט ידה לעומתן ולהתחנן לפת תחפושת. "אולי תשאילוני מדי מלצר, רופא, יזם או מתכנתת? אולי תשיגוני גלימת נסיך הכתר, סינר טבחים או שוליית קצבים?"
וכל מכרותיה מנידות בראשן, מסובבות על הרקה ומנופפות בלוח השנה שעוד לא הצהיב:
"רעבעצין, אולי תביאי מתכון לפאי דובדבנים במקום להפחידנו בטרדות הזמן הפורימי?
דיה לשמחה בשעתה!!"
לא עלה לה ניסיונה, ובמגינת לב ירדה הגברת לסיבוב בחנויות. שם קידמו אותה שלל פירות יבשים וטריים, מכל טוב ארגנטינה וקליפורניה, ואפס תחפושת על מדף.
חזרה לביתה נכאת לב ורוח, ורשמה בארטליין מדיף צחנה כי יש לחזור לחיפושי התחפושת בעוד יומיים ומחצה, לכשיעבור חגם של האילנות החשובים.
אתא יומא, והיא חוזרת למסע תלאותיה בחיל ורעדה. בודקת בספר הטלפון הוירטואלי אשר בפלאפונה, מחייגת בחיוג מקוצר וליבה הולם כפטיש השופט על דוכנו.
התואילי לבדוק אם יש עימדך תחפושת מיותרת עבור ילדיי? או ילדותיי?
והשומעות, ברוגז רב מפטירות לעומתה: אדר א', חביבתי. יש זמן, יש זמן. מה לך מעלה צרתנו על ראשנו?
חפוית ראש וקומה יורדה אמתנו לפשוט על פני חנויות העיר. כותרות ענק של סופעונה מכסות כל פינה, והיא נמלטת אל פינתה במרירות לב רבה.
עבר חורף, כלה (כמעט) אדרנו הראשון, והגיע שעתה ברוב רננה ותחינה להרים השפופרת ולחייג לכל דורשות טובתה. התואילו לבדוק באמתחותיכן אי אילו תחפושות מיותרות תוכלו להשאיל לילדיי?
ואלו מהמהמות, מהנהנות, מצקצקות לגורלה המר של זו שאינה יודעת לתפור וגם לא לשאול כלי מתפרת, מפשפשות בארגזי תחפושותיהן, ודולות גלימה מפה וחצאית משם, ואומרות ברוחב לב: "רק תוסיפי מכנס תואם לגלימה, ורק תתפרי אביזרים משלימים לחצאית, ורק תדפיסי על אלבד סמלי החברה, ורק תסגרי את הרוכסן שנקרע, ורק תכיני הנזר והעטרה, ורק תצרפי אדרת רקומה, וליהודים הייתה שמחה ואורה!"

פשטה ידיה, פשטה ליבה, ולבסוף רצה השוקה ופשטה גם רגליה ומעותיה.
ולשנה הבאה רשמה מדם ליבה: כל הפושטין יד נותנין לו- השאלה מה.

ברוכים הבאים
נפלא ביותר ביותר. קטע זורם ומתגלגל על הלשון.
נראה שעבדת עליו הרבה. אני צודק?
רק את הסיום לדעתי יש צורך לחדד.

 

[מרים קרייטמן]

[QUOTE="ארבע, post: 6251965, member: 619"

למה בחרת לכתוב את הקטע בשפה ארכאית-תנ"כית משהו?[/QUOTE]


אולי כסוג של מגננה... הרוצה לספר על עצמו - ירחיק עדותו...
והסיום- כן, זו בעיה קבועה אצלי, שבסוף קשה לי לחדד את מה שאני רוצה לומר...

תודה לכל המעודדים!
ועל פי כללי התחרות.. האם צריך לשלוח גם למייל המערכת? או שכאן מספיק ויצאתי ידי חובה...?

 

[יאן]

מן הנותנים

נפלא!
כל הדקויות...

 

[מרים קרייטמן]

לא יודעת אם זה קשור לאשכול הפושט יד, אבל לאומנות זה יכול להיכנס מהדלת האחורית.. אפשרי?




כולנו פושטי יד ולב, למילים טובות. אבל משום מה, אלו דווקא לא תמיד בנמצא. במקומן יש לנו מילים בתחפושת. חסרות תוכן ועטופות גלימת שיראין וריקנות מתנפנפת. וכאלו יש
לנו רבות במלאי.

כן, כן, תחפושות של מילים, הנה, אדגים מעט למשל ולשנינה:
מה נשמע? (ואין אוזן קשבת לתשובה הארוכה),
את לא מפריעה, (באמת?!),
ממש לא הערת אותי (אז למה את נשמעת כה ישנונית?),
את תמיד יכולה לשאול, (רק לא על גובה המשכורת ולא על היחסים ביני לבין X),
תרגישו בבית (אבל לא לגמרי),
אתם קופצים לבקר עכשיו? איזה יופי! (אבל רחמים, למה לא יכולתם להודיע לפני חצי שעה?)
זה כלום עבודה! (ארבע שכבות ושלושה סוגי קרמים. ממש כלום)
אל תסתכלי על הבלגן, (הפעם סידרתי והברקתי, אבל תמיד יכול להיות יותר, אז תדעי שאצלי גם זה נקרא בלגן!)
וכמובן- אני לא מסתכלת, הכול בסדר... (כמה טוב לגלות שלא רק אצלי הבית מבולגן כל כך..)

כל מיני אמירות כאלו, שנאמרות ברבע אמת, בחצי קריצה ובלי הרבה אמת מאחור. אבל מילא, אם הן נאמרות בשביל השלום, הנימוס, כבוד הבריות (גם שלנו, מה יש, גם אנו בריותיו של הקב"ה) והדרך ארץ, אז נעזוב. לא ניכנס לדקדוקי עניות.

אבל יש מקרים בהם המילים חייבות להתחפש, ודווקא אז אנו לעיתים שוכחות את תפאורת המילים. ולא רק בשביל למנוע לשון הרע, או פגיעה ועלבון וכל כיוצא באלו, החשובים כל כך וידועים לכולנו, אלא גם בשביל העצמת הטוב והדגשתו.

לא מזמן ארע לי מקרה אחד כזה, בו נאמרו מילות הסוואה בלי הרבה אמון מאחוריהם, אך בלי לשים לב הפכו המילים הטובות ושינו את התמונה כולה. כי בכוח הטוב להיטיב, אז למה לא לחפש, תרתי משמע, דווקא את המילים הטובות האלו?!

מילים של הצלחה

היה זה כשחזרה אלי תלמידתי ריקי (שם בדוי מטעמים מובנים) עם תוצאות המבחן הרביעי שלה. התוצאות היו נמוכות עד קרקעיות, והרגשתי שהגיע הזמן לעצור. כמה, כמה אפשר להשקיע וללמוד ולחזור ולנסות ולהתאמץ, ושוב להיכשל? "לא עובר" זה הציון שהואילה המורה לכתוב בשולי המבחן. ראיתי את המבחן המסכן, את התשובות השגויות ואת השורות הריקות שאף לא מילאה, וידעתי שמורתה באמת לא יכלה לתת לה ציון יותר טוב. היא נכשלה ללא ספק, ואפילו לא ידעתי מדוע.

היא לא מחסירה בבית הספר, מקשיבה היטב ומכינה את שיעורי הבית בכל שבוע- במהלך השיעורים הפרטיים. לא קל לה, אבל היא מתאמצת ומשקיעה מאד. לקראת המבחן אימה הוסיפה ושילמה על שיעורים נוספים, העיקר שביתה תצליח ותעבור סוף סוף את מחסום ה"לא עובר".

והיא לא עברה.

התקשרתי לאימא של ריקי באותו ערב ובקשתי ממנה להפסיק את השיעורים הפרטיים.

"אינני מצליחה לעזור לה, וחבל על הכסף הרב שאתם מוזילים על השיעורים. אולי תשלחי אותה למורה אחרת, כי כמו שזה נראה כעת, אני חוששת שיהיה זה גזל אם אמשיך ללמד אותה בלי לומר לכם את האמת".

אימה שמעה, חשבה ולבסוף חזרה אלי חד משמעית ובקשה שאמשיך ללמוד עם ביתה. "ריקי לא רוצה ללכת לאף מורה אחרת", כך אמרה, "ואני לא רוצה להפסיק ולנסות לקדם אותה. היא רוצה ללמוד אצלך ולנסות עוד להתקדם, ורק בשביל התקווה שלה שווה לי לשלם. זה בסדר," כך אמרה, תתני לה כל מה שאת יכולה ואל תדאגי לגבי התוצאות והציונים. הקב"ה יעזור".

יהי כן, המשכתי ללמד את ביתה באופן פרטי, אולם הילדונת עצמה כבר הייתה די מיואשת וחסרת מוטיבציה. הייתי חייבת לגבור על כל כללי ההיגיון, ועל ניתוח תוצאות העבר, ולהפיח בה את כוח הרצון מחדש. לא הייתה לי בררה. אז בלי להאמין בכך יותר מדי, אמרתי לה שוב ושוב: "את עובדת נהדר, את פותרת היטב, את יכולה, בעזרת ה' את תצליחי".

המילים הללו עזרו לה קודם כל לשרוד את ההשקעה הרבה שנדרשה ממנה, להמשיך ללמוד ולא להחמיץ הזדמנויות לקידום, ועם הזמן היא למדה להאמין ביכולותיה, וגם... אני.

במבחן הבא היא כבר קיבלה שבעים, הציון עבר אך עדין לא היווה הצלחה. גם בשני המבחנים אחר כך נרשמה התקדמות. מזערית אומנם, אבל התקדמות.

כיום, שנה וחצי אחר כך, סגרה הילדה את הפער הלימודי, ועל מבחניה התנוססו גם הספרות 95 ו- 90 פלוס. את השיעורים הפרטיים הפסקנו, ולי נותר לימוד נוסף באופן פרטי: כמה חשובות המילים הטובות, גם אם איננו חשים באמת בעומד מאחוריהן.

 

[אשר שרבר]

נותנים, רק תקח
​

הוא כתב בתחילה למגירה. או שלא כתב בכלל. מאז המכתב שכתב פגישה האחרונה לארוסתו. הוא לא באמת כתב משהו שהוא ישב וחשב עליו. אבל הוא הרגיש שהנפש שלו משתוקקת לכתוב.

הוא ניסה לכתוב חידושי תורה. לסכם את הסוגיא השבועית. אולי את חידושיו שלו. להוציא ספר תורני על חנה ושבעת בניה או קדימה בברכותיה. אפעס' תמיד הפסיק לו באמצע. וגם הוא ידע שאף אחד לא יקנה. רעיונות היו לו בלי סוף. אבל ביננו. מי קונה היום ספרים בכלל.

ואז הוא לא עלינו גילה כל מיני לא עלינו אממ אינטרנטים. היו שם גם חילויניים וגם חרדים כאלה של בערך. היו שם מיזרוחניקעס' וגם כאלה שהם בכלל לא יהודים. לא עלינו. כבר אמרנו.

ניסה להתערבב. לא באמת רצה להתערבב. הרי לא שם חלקנו כהם. והוא לא הגריל את המונם. אבל הוא כתב איזו בלאדה שיצאה מהשרוול. וקיבל מלא לייקים. הוא נשם עמוק. והתאהב. יאללה את קונה חברים בכפתור. לוחץ 'אשר' ויש לו מלא. הוא כתב שיר. ואחר כך פזמון. ונהיו לו מלאנים חברים. וגם אממ לא עלינו חברים בלשון נקבה. וכלם הריעו ואמרו לו לכתוב ספר. ואין כמוך.

יכול להיות שזה קשור לרטלין שהוא אף פעם לא לקח, אולי. אבל הוא הרגיש שהוא צריך תגבה. פידבק, כאן ועכשיו. וגם לא לקרוא ארוכים. קצר, עוקץ פאנץ' רגש. תגובה. תגובה חוזרת שרשור והלאה. לריגוש הבא.

לא שהוא אהב את זה כל כך את כל ה'קשרים' האלו שהוא תפס שם. אבל זה חלק מהקונספט. הוא כותב הם מלייקים יש כל מיני צבעים ללייקים. יש צוחק ובכה כועס ואוהב. היו לו כל מיני גם כן.

והיו גם כאלו שהגיבו. גם כן כל מיני. והוא הרגיש שהנה הוא מראה לכולם שאין כמוהו ואיך כולם מכבדים את הדוס החסוי הזה שאף אחד לא יודע מיהו. וממש ממש הוא הרגיש שהוא מקדש שם שמים. ובזכותו כולם ידעו שהדוסים הם ממש ממש נורמליים.

כל מיני שיחות שגלשו לכל מיני נושאים פרטיים וכלליים. לא לא חלילה חצה את הגבול. זה הגבול עצמו שזז קצת. הוא באמת לא חושב שצריך כזה גבול קרוב. הנה הוא גמיש הגבול שלו. עובדה.

לאט לאט הוא נסחף היו לו מלא קשרים והוא היה בטוח שכולם חברים שלו. אבל גם כשהוא נתקע עם מינוס בבנק או עם ילדה חולה הם נתנו לו רק לייקים. וכשהוא כתב משהוא מעצבן. הם הפסיקו לתת לו לייקים. ולאט לאט הוא הבין שהם לא באמת חברים שלו. הם הרי לא יודעים מי הוא. ויש להם עוד כמה חברים חוץ ממנו.

והוא, הוא באמת לא כל כך רוצה להיות חבר שלהם באמיתי. הוא הרי לא יילך עם אף אחד מהם בשכונה לבית הכנסת. ואז רגע לפני שהוא נשבר ושם תמונה של הבת שלו כדי לקבל מלא מלא לייקים ולהיות ממש חלק. ולקבל תגובות שהוא מעדיף שלא יגידו על הבת שלו ברחוב. הוא גילה את פרוג.

ושם גילה שאפשר לכתוב ולקבל לייקים רק על הכתיבה. אממ, לא לייקים. תודות. אנשים פשוט אומרים תודה. וגם מגיבים. לגופו של עניין. נכון ירד לו הריגוש. של לרעות בשדות זרים. אממ. אבל הוא לא באמת חיפש את זה. הוא רק רצה מקום שישמעו את מה שיש לו בבטן.

הוא שמח לפשוט יד באיש את רעהו. במקום שלא יאפשרו שיהא איש מכה רעהו. להושיט יד בתמיכה וחסד. ובעיקר לגלות שאפשר. אפשר אחרת. זה לא קל. אבל אפשרי.

כן, אם רוצים אפשר. גם לצאת משם. גם להקים מקום כזה. או אם תרצו. כל הפושט יד נותנים לו.

נותנים לך, לא תיקח?

 

[Natan Galant]

הפושט יד- נותנים לו, ובבקשה בלי פרצוף חמוץ | מבוסס על סיפור אמיתי

לא התכוונתי אף פעם להיות במקום הזה, להיות היהודי שמסתובב ביניכם עם היד הפשוטה קדימה, המבט המושפל, הפרוספקטים ביד. אבל הנה, אני שם.
לא הגעתי למקום המכובד הזה ביום אחד.

קודם לכן, היו לי עסקים טובים. הייתי חלפן כספים, היה לי תזרים מזומנים ענק. הייתי גם פורט צ'קים, בתקופות שבהם זה היה חוקי וקל.
הייתי פורט דולרים, מתנייד במהירות על קטנוע קטן לאן שצריך.
מגיע, נכנס, פורט, יוצא עם רווח יפה.

היו תקופות טובות יותר, היו קצת פחות, תמיד הייתי במצב מעל הממוצע.
מי שעובד בכסף, קצת נדבק לו לידיים בכל מקרה, אומרים העולם - וצודקים.
או לפחות במקרה שלי - זה היה נכון ביותר. הכסף פשוט 'נדבק' אליי.

ולא שהתעצלתי. עבדתי קשה. באמת. הייתי מקבל טלפונים בשעות לא שעות, וממהר לשם עם פאוץ' מנופח, מספק שירותי פריטה והמרה מהירים. והכל בשערים תחרותיים מאוד.
פריטת הצ'קים הייתה הדבר הרווחי מכולם. תמורת אחוזים נמוכים מאוד הייתי פורט צ'קים דחויים, וכעבר כמה שבועות סופר בסיפוק ובהודיה להשי"ת ממון רב.

במקצוע שלי בעבר, אגב, אי אפשר היה שלא להיות יהודי מאמין מאוד: ההתגלות האלוקית הייתה נגלית בעיניי בכל יום. בדיוק כשקניתי מההוא דולרים - קיבלתי טלפון מפלוני הזקוק הרגע לדולרים.
בדיוק כשמכרתי דולרים והיו בידיי סכומי עתק רבים בשקלים - קיבלתי טלפון דקה אחר כך: רוצים דחוף שקלים חדשים, ישראליים, בוא מהר בבקשה.

וכך הענינים התגלגלו, וברוך השם הפרוטה הייתה מצויה תמיד בכיסי. בכל כיס וכיס. וגם בכיס של החליפה, הפנימי, שם לפעמים היה לי גם חבילת שטרות מגוחכת בעוביה.

עד ש...
טוב, אין עד ש.
קשה להניח את האצבע על הנקודה המדויקת שבה העניינים החלו לחרוק.
לא ביום אחד, גם לא ביומיים, גם לא בחודשיים. עם הזמן הגלגל הגדול החל להתייבש. פתאום היה לי פחות תזרים מזומנים, וממילא פחות אפשרויות להתפרנס. כי כמו שזגג זקוק למסורית מיוחדת, כך אני זקוק לכסף מזומן. הוא כלי העבודה שלי. בהיעדרו - איך אעבוד?
וזה הלך והחמיר.

אחר כך הגיע שלב הלווים העקומים, כך אני מכנה אותם.
קבוצת יהודים נשואי פנים, לא קשורים אחד לשני, שהייתה איתי בקשרי מסחר ענפים. עם השנים יצא שכל אחד מהם החזיק עבורי פקדון לא קטן, סכום מכובד ששמתי אצלו. לפעמים גם קראנו לזה הלוואה, לפעמים סתם פיקדון. בדיעבד שהטעות הייתה, כנראה, שלא הגדרנו מפורש את העסקה; פקדון, הלוואה, השקעה, מה שלא יהיה.

עם השנים, החל הכסף ההוא להיעלם. לפתע התחוור לי, כי חלק גדול מאותם ידידים שבטחתי בהם, לא ממהרים להשיב לי כספי, וזאת בלשון המעטה...
חלקם הפסיקו לגמרי לענות לטלפונים, חלקם שילמו בצ'קים דחויים על שלל סכומים מוזרים, שחלקם כלל לא כובדו על ידי הבנקים, וחלק אחר מאותם יהודים החלו להתמקח איתי בדיוק על גובה הסכום שאמור להיות אצלם.

נשמע מוזר, אני מסכים. גם לי אין הסבר ברור איך זה קרה. כנראה שעסקה צריכה להיבנות בצורה מסודרת, ממוסמכת, כמו שאומרים הצעירים, הכל רשום מסודר ומתוייק, ולא בכל מיני סיכומים חבריים בעל פה.
מה שלא ברור לי עד היום, וזו אם תרצו שאלת השאלות, איך אותם יהודים ישנים טוב בלילה.
כלומר, גם אם לשיטתם הם חייבים לי סכומים נמוכים בהרבה מכפי שאני סבור - עדיין מדובר בסכומי עתק...

ולמה אני מספר לכם את כל זה?
כי היום אני.. פושט יד. לא רגל, יד. עובר בבתי כנסת, מסתובב עם צרור ניירות שחתמו לי הרבנים המכירים אותי, מנסה ללחוץ כדי לקבל שני שקלים במקום אחד, מכיר בעל פה את כל הכוללים בארץ, שעות המניינים, איפה הכי כדאי לאסוף בשלישי בבוקר, או ברביעי בצהרים, ומתי גביר פלוני 'פותח', שזה כינוי מכובס ל'מתי אפשר לבוא לפלוני ולקבל חמישים שקל'.

ולצערי, אני 'שם' עד היום. באותו מקום. ואני עושה את זה, כי בין ללכת להלוות כספים מגמ"חים רבים בידיעה שאין לי איך להחזיר, ורק לגלגל ולגלגל, העיקר לשמור על חזות של עסקים כרגיל, ובין להשפיל את עצמי אבל להביא לחם וחלב הביתה - אני בוחר באופציה השניה.

ומה המסר שלי?
שתחשבו גם על הצד שני, בפעם הבאה שאני בא אליכם באמצע שחרית, מנחה או מעריב, ופושט יד ומבקש: צדקה.
וגם אם לא תתנו, לפחות אל תתעלמו ממני, ואל תתנו לי הרגשה של נודניק, טרדן דביק ומנוזל שנדחף לכם באמצע התפילה, כי גם אני לא רציתי להיות שם.

 

[כנפיים]

הבו קטע, הבו שיר,
רעיון או סיפור,
הבו פרוזה, הבו טקסט,
פיוט, או דיבור,

תנו לי מלל,
נושא, משפט,
או תיאוריה,
משהו חם, עסיסי,
אולי פוליטי?
בלי דלטוריא!

תנו רק אות,
דוגמאות,
הרהורים, מחשבות,
נקודה, או עמדה,
או סתם שורות שובבות,

כל פושט יד-
הלא כך טוענים,
נותנים לו!
נותנים לו!
נותנים!

והבור ריק, אין בו כלום,
אפילו לא עקרבים,
לו רק יהיו, והפכתים,
לאבק כוכבים...

בסוף פשטתי יד,
למי שהכל שלו,
ובכן..אהם.. מתברר,
שהוא לא אמר לי לא...