הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
אם אתם רוצים לדעת מי זה הבן אדם, תשאלו מה הוא שותה.
אני, רק סודה. של טמפו. הכי טוב כשר לפסח כי שמה הגיזוז יותר חזק. סודה קר של טמפו. רק עם מים וחמצן. הרי זה מה שבנאדם צריך כדי לחיות: מים וחמצן.
היה פעם אחד. כשהיינו בחורים נסענו שלושה ימים למירון ושכחנו להביא סודה. אל תשאלו. שלושה ימים היינו צריכים לחיות רק על מים. ואוכל. זה לא כמו היום שיש לך תחנות דלק בכל מקום.
חבר שלי יענקלה, גם הוא היה איתנו אז. הוא אוהב לספר את זה על שנסענו שבוע במדבר לראות את הר סיני, לפני שהיה ההסכם שלום, ולא לקחנו פותחן לבירה. אבל הוא טיפוס של קוקה קולה קר. לנדא מזיע, כמו שהוא קורא לזה. לכן הוא ככה מנפח וממתיק את הסיפור כמו ימבמבם. אני איש של סודה ואני אומר לכם מה היה באמת. זה היה למירון.
דווקא באותה נסיעה למדתי שמים זה לא כזה גרוע. אפשר לחיות עם זה. הרי מה זה מים בסך הכול, סודה בלי גזים.
...והנה אנחנו יושבים ויענקלה שואל: אז מה הפאנץ'?
מה זה פאנץ'? נשענתי לאחור.
בוכקע רכן להשיב. הוא מתכוון לפאנץ' ליין. שורת המחץ. מה קרה בסוף הסיפור?
זוכמיר. הוא מזכיר לי את ההונגרי שסיפרו לו שפעם לא היה מניין אז לקחו חמישה אנשים ושמו אותם מול המראה של בנויס ירושלים, האולם שמחות. וכך היה מניין. חה. אז כשסיפרו את זה להונגרי הוא שאל: נו, און בסוף האט מען געדאווענט? בסוף התפללו? חה.
יענקלה, הסיפורים שלו תמיד עם מלא פאנץ'. הוא מספר לכולם על אבא שלו מהפלמ"ח ואיך שהוא עצמו היה על טנק בשיישת הימים. רק אני יודע את האמת שישבנו יחד במקלט עם המשפחות, הוא ואחים שלו אכלו פופיטעס וארבעס עם טרנזיסטור צמוד לאוזן ושאלו כל רגע: נו, הערבים כבשו כבר את תל אביב?
ככה זה, אנשים אוהבים להמציא דברים. עכשיו עם הקורונה אנשים יושבים בבית משועממים, ממציאים כל הזמן בדיחות. למשל אחד בדיחה טובה: הקורונה זה כמו טיסות. כולם רואים סרטים והחרדים כל הזמן מארגנים מניינים.
זה אהבתי דווקא. לא כמו הבדיחה על ההוא שהשנה בשריפת חמץ זרק לשירותים גם את הלולב וההושענות.
אבל אפילו שאהבתי, אני בטיסה בזמנו לא הייתי צריך מניינים. התארגנתי מראש כמו המלך קינג ג'ורג'. מעריב בזכרון משה, שחרית בבורו פארק. לידי יושב אחד שנוסע לאותה מטרה כמוני, אבל בבלגיה. בווילרייק ובאה-די געם. אם ילך טוב ייסע גם ללונדון.
כשהוא שומע שאני טס כמוהו, ל"מבצע מזוזה", הוא צוחק. מספר לי.
פעם בווילרייק, שזה הרחביה של אנטוורפן, היו שני שכנים יהלומנים. אחד יהודי אחד גוי. יום אחד אמר הגוי ליהודי: איך זה שאני משלם כל חודש הון טוטפות לכל השמירה, מוקד 99, שמירה כהלכה, כלבים עזי נפש, ואתה כלום? אתה לא פוחד מגנבים?
אומר לו היהודי: יש לי מזוזה. חמישים אירו וסוגר את הפינה. הלך הגוי קנה גם כן. אחרי שבוע מבקש להחזיר את המזוזה. אומר לו היהודי: מה, זה לא עבד? לא, עונה לו הגוי. מאז ששמתי את המזוזה דופקים כל הזמן בדלת מבקשים צדקה... חה.
ואז עברו הדיילים עם העגלה של המשקאות.
בשביל זה אני אוהב להיכנס לבית הכנסת בַּלַתַּנְיֶא, ימינה מרחוב מפעל הש"ס. למה שמה ר' צבי חנון יודע להביא לי תמיד סודה קר. סודה קרה, כמו שהוא קרא לזה. ככה הוא דואג לכל מי שנכנס לשם להתוועדות, בין אם זה איש חשוב ובין אנשים כמוני. אבל אני מחזיר לו טובה, אני מספר לכל מי שרוצה את המסר: אם לוקחים בקבוק סודה סגור שעוד לא נפתח אף פעם ושמים בפריזר שעתיים ככה, הוא לא קופא! אתה מוציא אותו והכל רגיל, הסודה זז מצד לצד ושקוף. רק אם אתה פותח את הבקבוק, בום! בבת אחת הוא קופא באוויר ונהיה לבן. המסר הוא שסודה לא מתפעל מהקור סביבו. לכן.
עוד היה שם צלחת עם קצת משולשים דוכסוסטוס. זה דבר שאני מסוגל לאכול ליד הסודה, אבל רק את הטעם הטבעי. לא בטעם גריל ובטח שלא נאצי מקסיקני או חמוץ-מתוק.
מסתכל ברחמים על אלו ששותים את כל המתוק-מתוק הזה. כל הקריסטל והסופר דרינק והתן לשתות והתפוזינה של הביוקר. כשיש מצב ורוח אני שואל אותם: למה לתפוזינה אין פקק דק, כמו של הסודה? הם לא יודעים אז אני מראה להם: אם היה פקק דק, היה נופל לתוך הבקבוק. ואז איך תסגור את הסודה.
אז יש סודה, יש דוכיטוס טבעי, אפשר לספר משהו טוב.
בוכקע יושב מאחוריי, תמיד מוכן לעזור. בוכקע הזה יתומ'ל מגיל צעיר, מסכן. כרוך אחריי כמו החתולות אחרי חוה'לה קצ'לה שמביאה להם את הקוטג' אחרי התאריך. תמיד נמצא לידי. תמיד מקשיב לסיפורים וגם מלווה אותי ברחוב ועוזר בקניות. אף פעם לא דיברנו כלום מזה, זה פשוט קורה.
חוץ ממתי שאני טס לאמריקה. אין לי כסף לכרטיס בשבילו. גם ככה אני יושב צפוף בקלאס של העניים עם חניית בינתיים. וגם לחשוב חשבונות ולשדך הבנות.
"נו, שמשן, ספר משהו". אומרים החברים סביב השולחן. בשולחן הזה כולם כמוני, פחות או יותר. אבל כל אחד שותה משהו אחר. אז אני מספר.
שַׁמְשְׁן, כן? כמו בינת ג'בל. ובוכקע זה ברוך, אתם כבר יודעים.
אז מספר להם את הסיפור מהמטוס. היו פעם שכנים יהודי וגוי. הגוי היה שם מלא כסף על שמירות והיהודי לא. יום אחד הגוי שאל את היהודי, מה? אמר לו היהודי, לך תקנה מזוזה חמישים אירו. חה. חושבים שזה יכול לעזור גם לגוי הרי כתוב בפירוש שוימר דלתות ישראל.
שוין. המהומים מסביב. לא ממש צוחקים. זוכר שבמטוס זה היה יותר מצחיק, כנראה בין שמים ובין בארץ הכל שונה. מה גם שבסוף בדיוק צבי חנון התקרב אז היה צריך להעלות את הרמה.
יודעים מה, קחו סיפור עליי עצמי. כשהייתי באמריקה, בבית של אחד הגבירים.
הרוטשילד הזה, שיהיה בריא, לא היה טיפוס של סודה. הוא יש לו עגלה של משקאות, כולם חריפים, כולם בצבע של 777, כל אחד עם מספר שנים על הבקבוק כמו הכולסטרול שלי, בלי עין הרע.
האידיש שלו לא הייתה משהו והלועזית שלי, כמו שאומרים, עייפה אך רצוצה. אז קשקשנו בינינו במילים בינעירוניות מפה ושם.
קופי? טי? הוא שאל בחביבות. זו עוד סיבה שאני מעדיף להתרים באמריקה ולא בלונדון. שם היו שואלים את אותה שאלה, אבל בנימוס. לאמריקאים יש לב טוב אמיתי, בילד אין.
וגם כסף. בשביל לב טוב לא הייתי נוסע עד בורו פארק. יש הרבה גם במיישרים.
ניין, לא, נואו. הבהרתי. סודה!
הוא חייך חיוך רחב. סודה, נו פרובלם. קולה? ספרייט? פאנטה? פרסקה? ג'ינג'ר? דוקטור פפר?
הסתכלתי עליו באלכסון. רוטשילד רוטשילד אבל לא מבין מה מדברים אתו. הצבעתי על בקבוק הסודה הקטן שעמד על השולחן. סודה. כזה!
אההה. הוא חייך חיוך רחב חושף חיוך אמריקאי. סלצר!
עכשיו, שלא תבינו. אני מכבד מאוד את סלצר. הוא אפילו היה צלם בחתונה של הבן הקודם שלי. הכלה ביקשה, כי הוא ממש מקצועי ויקר שכל החברות שלה. אני עצמי לא בין מה רע בחתונה כמו שלנו, ב'בנויס' עם פויקער. למה צריך איזה מוישה גרויס שוקי לרר. טוב שלא שואלים אותי בדברים האלו.
אז הוא תרם לך בסוף, לא תרם, מה הפאנץ'? יענקלה תמיד מזלזל בסיפורים שלי.
מה זה פאנץ'? התרווחתי לאחור. זה בלועזית?
בוכקע התכופף קדימה והשיב.
תקשיב טוב יענקלה, אמרתי לו. אין פאנץ'. זה לא כמו איזה טילון שאתה בסוף מגיע לשוקולדה. זה לא כמו קארטאפל קוגעל שאתה מגיע לשרוף. לא כמו האהאהאא שמגיע להמלך. זה לא.
זה כמו סודה. אין לזה סוף, זה פשוט קורה.
אם אתם רוצים לדעת מי זה הבן אדם, תשאלו מה הוא שותה.
אני, רק סודה. של טמפו. הכי טוב כשר לפסח כי שמה הגיזוז יותר חזק. סודה קר של טמפו. רק עם מים וחמצן. הרי זה מה שבנאדם צריך כדי לחיות: מים וחמצן.
היה פעם אחד. כשהיינו בחורים נסענו שלושה ימים למירון ושכחנו להביא סודה. אל תשאלו. שלושה ימים היינו צריכים לחיות רק על מים. ואוכל. זה לא כמו היום שיש לך תחנות דלק בכל מקום.
חבר שלי יענקלה, גם הוא היה איתנו אז. הוא אוהב לספר את זה על שנסענו שבוע במדבר לראות את הר סיני, לפני שהיה ההסכם שלום, ולא לקחנו פותחן לבירה. אבל הוא טיפוס של קוקה קולה קר. לנדא מזיע, כמו שהוא קורא לזה. לכן הוא ככה מנפח וממתיק את הסיפור כמו ימבמבם. אני איש של סודה ואני אומר לכם מה היה באמת. זה היה למירון.
דווקא באותה נסיעה למדתי שמים זה לא כזה גרוע. אפשר לחיות עם זה. הרי מה זה מים בסך הכול, סודה בלי גזים.
...והנה אנחנו יושבים ויענקלה שואל: אז מה הפאנץ'?
מה זה פאנץ'? נשענתי לאחור.
בוכקע רכן להשיב. הוא מתכוון לפאנץ' ליין. שורת המחץ. מה קרה בסוף הסיפור?
זוכמיר. הוא מזכיר לי את ההונגרי שסיפרו לו שפעם לא היה מניין אז לקחו חמישה אנשים ושמו אותם מול המראה של בנויס ירושלים, האולם שמחות. וכך היה מניין. חה. אז כשסיפרו את זה להונגרי הוא שאל: נו, און בסוף האט מען געדאווענט? בסוף התפללו? חה.
יענקלה, הסיפורים שלו תמיד עם מלא פאנץ'. הוא מספר לכולם על אבא שלו מהפלמ"ח ואיך שהוא עצמו היה על טנק בשיישת הימים. רק אני יודע את האמת שישבנו יחד במקלט עם המשפחות, הוא ואחים שלו אכלו פופיטעס וארבעס עם טרנזיסטור צמוד לאוזן ושאלו כל רגע: נו, הערבים כבשו כבר את תל אביב?
ככה זה, אנשים אוהבים להמציא דברים. עכשיו עם הקורונה אנשים יושבים בבית משועממים, ממציאים כל הזמן בדיחות. למשל אחד בדיחה טובה: הקורונה זה כמו טיסות. כולם רואים סרטים והחרדים כל הזמן מארגנים מניינים.
זה אהבתי דווקא. לא כמו הבדיחה על ההוא שהשנה בשריפת חמץ זרק לשירותים גם את הלולב וההושענות.
אבל אפילו שאהבתי, אני בטיסה בזמנו לא הייתי צריך מניינים. התארגנתי מראש כמו המלך קינג ג'ורג'. מעריב בזכרון משה, שחרית בבורו פארק. לידי יושב אחד שנוסע לאותה מטרה כמוני, אבל בבלגיה. בווילרייק ובאה-די געם. אם ילך טוב ייסע גם ללונדון.
כשהוא שומע שאני טס כמוהו, ל"מבצע מזוזה", הוא צוחק. מספר לי.
פעם בווילרייק, שזה הרחביה של אנטוורפן, היו שני שכנים יהלומנים. אחד יהודי אחד גוי. יום אחד אמר הגוי ליהודי: איך זה שאני משלם כל חודש הון טוטפות לכל השמירה, מוקד 99, שמירה כהלכה, כלבים עזי נפש, ואתה כלום? אתה לא פוחד מגנבים?
אומר לו היהודי: יש לי מזוזה. חמישים אירו וסוגר את הפינה. הלך הגוי קנה גם כן. אחרי שבוע מבקש להחזיר את המזוזה. אומר לו היהודי: מה, זה לא עבד? לא, עונה לו הגוי. מאז ששמתי את המזוזה דופקים כל הזמן בדלת מבקשים צדקה... חה.
ואז עברו הדיילים עם העגלה של המשקאות.
בשביל זה אני אוהב להיכנס לבית הכנסת בַּלַתַּנְיֶא, ימינה מרחוב מפעל הש"ס. למה שמה ר' צבי חנון יודע להביא לי תמיד סודה קר. סודה קרה, כמו שהוא קרא לזה. ככה הוא דואג לכל מי שנכנס לשם להתוועדות, בין אם זה איש חשוב ובין אנשים כמוני. אבל אני מחזיר לו טובה, אני מספר לכל מי שרוצה את המסר: אם לוקחים בקבוק סודה סגור שעוד לא נפתח אף פעם ושמים בפריזר שעתיים ככה, הוא לא קופא! אתה מוציא אותו והכל רגיל, הסודה זז מצד לצד ושקוף. רק אם אתה פותח את הבקבוק, בום! בבת אחת הוא קופא באוויר ונהיה לבן. המסר הוא שסודה לא מתפעל מהקור סביבו. לכן.
עוד היה שם צלחת עם קצת משולשים דוכסוסטוס. זה דבר שאני מסוגל לאכול ליד הסודה, אבל רק את הטעם הטבעי. לא בטעם גריל ובטח שלא נאצי מקסיקני או חמוץ-מתוק.
מסתכל ברחמים על אלו ששותים את כל המתוק-מתוק הזה. כל הקריסטל והסופר דרינק והתן לשתות והתפוזינה של הביוקר. כשיש מצב ורוח אני שואל אותם: למה לתפוזינה אין פקק דק, כמו של הסודה? הם לא יודעים אז אני מראה להם: אם היה פקק דק, היה נופל לתוך הבקבוק. ואז איך תסגור את הסודה.
אז יש סודה, יש דוכיטוס טבעי, אפשר לספר משהו טוב.
בוכקע יושב מאחוריי, תמיד מוכן לעזור. בוכקע הזה יתומ'ל מגיל צעיר, מסכן. כרוך אחריי כמו החתולות אחרי חוה'לה קצ'לה שמביאה להם את הקוטג' אחרי התאריך. תמיד נמצא לידי. תמיד מקשיב לסיפורים וגם מלווה אותי ברחוב ועוזר בקניות. אף פעם לא דיברנו כלום מזה, זה פשוט קורה.
חוץ ממתי שאני טס לאמריקה. אין לי כסף לכרטיס בשבילו. גם ככה אני יושב צפוף בקלאס של העניים עם חניית בינתיים. וגם לחשוב חשבונות ולשדך הבנות.
"נו, שמשן, ספר משהו". אומרים החברים סביב השולחן. בשולחן הזה כולם כמוני, פחות או יותר. אבל כל אחד שותה משהו אחר. אז אני מספר.
שַׁמְשְׁן, כן? כמו בינת ג'בל. ובוכקע זה ברוך, אתם כבר יודעים.
אז מספר להם את הסיפור מהמטוס. היו פעם שכנים יהודי וגוי. הגוי היה שם מלא כסף על שמירות והיהודי לא. יום אחד הגוי שאל את היהודי, מה? אמר לו היהודי, לך תקנה מזוזה חמישים אירו. חה. חושבים שזה יכול לעזור גם לגוי הרי כתוב בפירוש שוימר דלתות ישראל.
שוין. המהומים מסביב. לא ממש צוחקים. זוכר שבמטוס זה היה יותר מצחיק, כנראה בין שמים ובין בארץ הכל שונה. מה גם שבסוף בדיוק צבי חנון התקרב אז היה צריך להעלות את הרמה.
יודעים מה, קחו סיפור עליי עצמי. כשהייתי באמריקה, בבית של אחד הגבירים.
הרוטשילד הזה, שיהיה בריא, לא היה טיפוס של סודה. הוא יש לו עגלה של משקאות, כולם חריפים, כולם בצבע של 777, כל אחד עם מספר שנים על הבקבוק כמו הכולסטרול שלי, בלי עין הרע.
האידיש שלו לא הייתה משהו והלועזית שלי, כמו שאומרים, עייפה אך רצוצה. אז קשקשנו בינינו במילים בינעירוניות מפה ושם.
קופי? טי? הוא שאל בחביבות. זו עוד סיבה שאני מעדיף להתרים באמריקה ולא בלונדון. שם היו שואלים את אותה שאלה, אבל בנימוס. לאמריקאים יש לב טוב אמיתי, בילד אין.
וגם כסף. בשביל לב טוב לא הייתי נוסע עד בורו פארק. יש הרבה גם במיישרים.
ניין, לא, נואו. הבהרתי. סודה!
הוא חייך חיוך רחב. סודה, נו פרובלם. קולה? ספרייט? פאנטה? פרסקה? ג'ינג'ר? דוקטור פפר?
הסתכלתי עליו באלכסון. רוטשילד רוטשילד אבל לא מבין מה מדברים אתו. הצבעתי על בקבוק הסודה הקטן שעמד על השולחן. סודה. כזה!
אההה. הוא חייך חיוך רחב חושף חיוך אמריקאי. סלצר!
עכשיו, שלא תבינו. אני מכבד מאוד את סלצר. הוא אפילו היה צלם בחתונה של הבן הקודם שלי. הכלה ביקשה, כי הוא ממש מקצועי ויקר שכל החברות שלה. אני עצמי לא בין מה רע בחתונה כמו שלנו, ב'בנויס' עם פויקער. למה צריך איזה מוישה גרויס שוקי לרר. טוב שלא שואלים אותי בדברים האלו.
אז הוא תרם לך בסוף, לא תרם, מה הפאנץ'? יענקלה תמיד מזלזל בסיפורים שלי.
מה זה פאנץ'? התרווחתי לאחור. זה בלועזית?
בוכקע התכופף קדימה והשיב.
תקשיב טוב יענקלה, אמרתי לו. אין פאנץ'. זה לא כמו איזה טילון שאתה בסוף מגיע לשוקולדה. זה לא כמו קארטאפל קוגעל שאתה מגיע לשרוף. לא כמו האהאהאא שמגיע להמלך. זה לא.
זה כמו סודה. אין לזה סוף, זה פשוט קורה.
)
