הנושאים החמים
הנושאים החמים
// קרדיט: רייזי אש
ראשונה קופצת צביה. "יום הולדת שמח מאד מאד", היא כותבת לי.
אין לי זמן לענות לה עכשיו. היא מוסיפה אימוג'י של פרח, ומקלידה "כל האיחולים וכל זה".
אני נוטשת לרגע את הזום ועוברת אל המייל. "אני באמצע ישיבת צוות... תודה שזכרת".
היא מניחה שם סמיילי.
אוף.
מאחורי הדלת מישהו צורח. שוב יונתן. אני עוצרת את עצמי בכח לא לקום אליו. מה יהיה עם הבייביסיטר הזאת? למה הוא תמיד בוכה אצלה? אמרתי לה לתת לו בקבוק אם הוא לא רגוע. היה לו קצת חום אתמול, לא משהו רציני - אז מה הבכי הזה? ולמה אני לא שומעת בכלל את השאר? ביקשתי שכולם יהיו איתה בסלון כל הזמן ולא ישחקו לבד בחדר.
במסך מולי הבוסית עוברת לשקופית הבאה. אני חושבת על זה שלאשה הזאת לעולם לא יימאס ממצגות ופרזנטציות, רצוי ארוכות ככל האפשר. מישהי מציעה רעיון כלשהו, ועוד מישהי מתערבת. הבוסית מתלהבת. ככה לפחות זה נשמע.
אני מתקשה לעקוב אחרי מהלך העניינים כשיונתן צורח שם בחוץ. נדמה לי גם שמישהו דופק בדלת. או שלא.
את חייבת להפסיק עם זה, אני אומרת לעצמי, את חייבת להתרכז במה שהן אומרות. אני מתחילה לחפש, בלית בררה, את האזניות השנואות עליי עד מאד.
אבל מישהו באמת דופק בדלת, וכשאני יוצאת מהכוך שלי, המכונה משום מה חדר עבודה, הילדים שלי עומדים בכניסה לבית, מסתכלים על הבייביסיטר, מחזיקה ביד אחת את יונתן שצורח את נשמתו, וביד השנייה זר פרחים ענק.
"זה בשבילך," היא מושיטה לי את הזר. "כתוב פה."
אני לוקחת ממנה את יונתן. "למה הוא בוכה ככה?"
"הוא לא רוצה בקבוק," היא נשמעת מתנצלת, "אני לא יודעת מה יש לו."
איכשהו, הבכי מפסיק כשהוא עליי. אני מערסלת אותו. בנימין נצמד אלי לחצאית. שולמית מראה לי את הציור החדש. הסלון הפוך לחלוטין, יותר ממה שהיה בבוקר. זה מרשים, אם מסתכלים על זה ככה, שהם הצליחו לעשות את כל זה בפחות משעתיים.
היא עדיין מחזיקה את הזר. הוא גדול, גדול מידי, ואיזה מן שילוב של צבעים זה בכלל. מזל טוב ושפע שנים מאושרות, כתוב על הכרטיס, אוהבות, חנה והצוות.
איזה נחמד. הבוסית שלי, שמחכה מאחורי המצלמה, שלחה לי זר. אני צריכה להיכנס לשם ולהגיד תודה, מקסימה את שזכרת, ועוד שלחת שליח אליי הביתה, זה כל כך מחמם את הלב, אני צריכה להיכנס לשם ולשמוע את כל הברכות והקלישאות הרגילות. חנה תרצה לראות את הזר, ואז תגיד "זה קטן יותר ממה שהזמנתי, זה לא בסדר", אני צריכה להיכנס לשם ולחייך חיוך ממש גדול.
אמא מתקשרת בצהריים. אני מטגנת חביתות.
"רק רציתי לאחל יום הולדת שמח. אז מה? שלושים ואחת?"
"ממש כך. שלושים ואחת."
"לא מאמינה שיש לי ילדה בת שלושים ואחת."
"את אומרת את זה כל שנה. אמא, רק רגע. מה הבעיה? מה קרה לעין? העין התפוצצה! נכון. אתה צודק. תביא את זה לשולמית ונכין לך חדש. כן, אמא, סליחה."
אמא שלי שותקת.
"אל תדאגי, בערב נאכל משהו נורמלי יותר. הבייביסיטר שהייתה פה בבוקר לא השתלטה על הכל אז אנחנו אוכלים עכשיו ארוחת בוקר מאוחרת מאד."
"איפה נתנאל?"
"אהממ... הוא לא... הוא לא בבית היום."
"מה? את לא יכולה להיות איתם לבד כל היום וגם לעבוד, זה באמת לא שייך."
"זה חד פעמי, אל תדאגי. אני בסדר."
"אל תגידי לי שהוא שוב נסע לקריית שמונה."
עכשיו תורי לשתוק.
"מה? אבל למה? חשבתי שכבר מצאתם שוכרים, לא?"
"מצאנו, ב"ה. אבל יש כמה דברים שאפשר לטפל בהם רק מקרוב. בנימין. בנימין! תעזוב את יונתן בבקשה. הנה, סבתא שומעת איזה ילד בוגר יש לנו כאן, נכון?"
אמא שלי נאנחת אנחה גדולה. אני יכולה לראות מול העיניים את ההבעה שלה, לשמוע, גם בלי שתגיד, אבל אמרנו לכם. אמרנו.
"אמא, אל תדאגי."
"טוב."
"תודה שהתקשרת."
"כן, מזל טוב. אני מקווה שיש לפחות מטריות יפות שם, בקרית שמונה. או בדרך."
אני צוחקת צחוק קטן. "בטח יש, אם הוא לא קנה כבר אחת."
היא שוב נאנחת. "אז יום נהדר בינתיים."
"להתראות."
..
ראשונה קופצת צביה. "יום הולדת שמח מאד מאד", היא כותבת לי.
אין לי זמן לענות לה עכשיו. היא מוסיפה אימוג'י של פרח, ומקלידה "כל האיחולים וכל זה".
אני נוטשת לרגע את הזום ועוברת אל המייל. "אני באמצע ישיבת צוות... תודה שזכרת".
היא מניחה שם סמיילי.
אוף.
מאחורי הדלת מישהו צורח. שוב יונתן. אני עוצרת את עצמי בכח לא לקום אליו. מה יהיה עם הבייביסיטר הזאת? למה הוא תמיד בוכה אצלה? אמרתי לה לתת לו בקבוק אם הוא לא רגוע. היה לו קצת חום אתמול, לא משהו רציני - אז מה הבכי הזה? ולמה אני לא שומעת בכלל את השאר? ביקשתי שכולם יהיו איתה בסלון כל הזמן ולא ישחקו לבד בחדר.
במסך מולי הבוסית עוברת לשקופית הבאה. אני חושבת על זה שלאשה הזאת לעולם לא יימאס ממצגות ופרזנטציות, רצוי ארוכות ככל האפשר. מישהי מציעה רעיון כלשהו, ועוד מישהי מתערבת. הבוסית מתלהבת. ככה לפחות זה נשמע.
אני מתקשה לעקוב אחרי מהלך העניינים כשיונתן צורח שם בחוץ. נדמה לי גם שמישהו דופק בדלת. או שלא.
את חייבת להפסיק עם זה, אני אומרת לעצמי, את חייבת להתרכז במה שהן אומרות. אני מתחילה לחפש, בלית בררה, את האזניות השנואות עליי עד מאד.
אבל מישהו באמת דופק בדלת, וכשאני יוצאת מהכוך שלי, המכונה משום מה חדר עבודה, הילדים שלי עומדים בכניסה לבית, מסתכלים על הבייביסיטר, מחזיקה ביד אחת את יונתן שצורח את נשמתו, וביד השנייה זר פרחים ענק.
"זה בשבילך," היא מושיטה לי את הזר. "כתוב פה."
אני לוקחת ממנה את יונתן. "למה הוא בוכה ככה?"
"הוא לא רוצה בקבוק," היא נשמעת מתנצלת, "אני לא יודעת מה יש לו."
איכשהו, הבכי מפסיק כשהוא עליי. אני מערסלת אותו. בנימין נצמד אלי לחצאית. שולמית מראה לי את הציור החדש. הסלון הפוך לחלוטין, יותר ממה שהיה בבוקר. זה מרשים, אם מסתכלים על זה ככה, שהם הצליחו לעשות את כל זה בפחות משעתיים.
היא עדיין מחזיקה את הזר. הוא גדול, גדול מידי, ואיזה מן שילוב של צבעים זה בכלל. מזל טוב ושפע שנים מאושרות, כתוב על הכרטיס, אוהבות, חנה והצוות.
איזה נחמד. הבוסית שלי, שמחכה מאחורי המצלמה, שלחה לי זר. אני צריכה להיכנס לשם ולהגיד תודה, מקסימה את שזכרת, ועוד שלחת שליח אליי הביתה, זה כל כך מחמם את הלב, אני צריכה להיכנס לשם ולשמוע את כל הברכות והקלישאות הרגילות. חנה תרצה לראות את הזר, ואז תגיד "זה קטן יותר ממה שהזמנתי, זה לא בסדר", אני צריכה להיכנס לשם ולחייך חיוך ממש גדול.
אמא מתקשרת בצהריים. אני מטגנת חביתות.
"רק רציתי לאחל יום הולדת שמח. אז מה? שלושים ואחת?"
"ממש כך. שלושים ואחת."
"לא מאמינה שיש לי ילדה בת שלושים ואחת."
"את אומרת את זה כל שנה. אמא, רק רגע. מה הבעיה? מה קרה לעין? העין התפוצצה! נכון. אתה צודק. תביא את זה לשולמית ונכין לך חדש. כן, אמא, סליחה."
אמא שלי שותקת.
"אל תדאגי, בערב נאכל משהו נורמלי יותר. הבייביסיטר שהייתה פה בבוקר לא השתלטה על הכל אז אנחנו אוכלים עכשיו ארוחת בוקר מאוחרת מאד."
"איפה נתנאל?"
"אהממ... הוא לא... הוא לא בבית היום."
"מה? את לא יכולה להיות איתם לבד כל היום וגם לעבוד, זה באמת לא שייך."
"זה חד פעמי, אל תדאגי. אני בסדר."
"אל תגידי לי שהוא שוב נסע לקריית שמונה."
עכשיו תורי לשתוק.
"מה? אבל למה? חשבתי שכבר מצאתם שוכרים, לא?"
"מצאנו, ב"ה. אבל יש כמה דברים שאפשר לטפל בהם רק מקרוב. בנימין. בנימין! תעזוב את יונתן בבקשה. הנה, סבתא שומעת איזה ילד בוגר יש לנו כאן, נכון?"
אמא שלי נאנחת אנחה גדולה. אני יכולה לראות מול העיניים את ההבעה שלה, לשמוע, גם בלי שתגיד, אבל אמרנו לכם. אמרנו.
"אמא, אל תדאגי."
"טוב."
"תודה שהתקשרת."
"כן, מזל טוב. אני מקווה שיש לפחות מטריות יפות שם, בקרית שמונה. או בדרך."
אני צוחקת צחוק קטן. "בטח יש, אם הוא לא קנה כבר אחת."
היא שוב נאנחת. "אז יום נהדר בינתיים."
"להתראות."
..
