זה התחיל בקטן.
פינה שולית בעיתון השכונתי, אפילו 'טור פובליציסטי' אי אפשר היה לקרוא לזה. סתם, כמה הגיגים שפורסמו מדי שבוע. על הטורים היה חתום השם הסתמי 'המהגג'. ההגיגים לא היו קשורים למשהו - ובטח לא למישהו - מסוים.
העיתון לא דרש ממנו תשלום על הפינה, הוא חיפש קצת תוכן אמיתי שימלא את הדפים מלבד שלל הפרסומות. הוא מצידו לא דרש תשלום על הפרסום. התנאי היחיד שלו היה שיהיה מותר לו לכתוב מה שהוא רוצה בלי שום צנזורה.
לאט לאט הוא תפס אומץ והתחיל לכתוב על נושאים אמיתיים. על מצוקת התחבורה בשכונה, על הנערים המרעישים בלילות, על תופעת ההרחבות הבלתי חוקיות.
השם של הטור השתנה מ'הגיגי ערב' ל-'הצעת ייעול'. במקום 'המהגג' הוא החליף את החתימה ל'המייעל'.
בשלב זה הטור הפך לפופולרי במיוחד. הייתה לו עט חדה. הוא ידע להניח את האצבע על נקודות כואבות, והיה לו את הכישרון החמקמק לשכנע את הקוראים ולהעביר אותם אל הצד שלו.
אחרי כמה כתבות שהביאו תועלת אמיתית לתושבי השכונה, הוא צבר אהדה ותמיכה רבה מהציבור. אנשים אהבו את הרעיונות שלו, את החשיבה שלו, וגם את האומץ לטפל בבעיות כואבות.
ההתנגשות הראשונה אירעה כשהוא כתב נגד מנהל המתנ"ס שלום בן שלמה. הוא לא כתב את שמו במפורש, אבל כל ילד שמעט בינה בקדקודו הבין למי הכוונה 'העסקן שאפילו אינו מתגורר בשכונה'.
שלום בן שלמה גם ככה לא היה אהוד במיוחד. המייעל רק הציף טענות שנשמעו גם כך מתחת לפני השטח. אחרי כמה שבועות של מאמרים נשכניים נגד בן שלמה, פנה מנהל המתנ"ס למערכת העיתון השכונתי וביקש מהם לפטר את הכתב. אחרת, כך איים, הוא יפסיק לפרסם אצלם.
המייעל כתב טור בלתי נשכח בשם 'זה אני או הוא'. הוא פרש בלי שום כפפות את כל המעללים של בן שלמה. רמז למהלכים פליליים של מנהל המתנ"ס, וסיים בחשיפת האיום שלו, 'בן שלמה החליט שזה או אני או הוא. אני - שדואג לציבור, או הוא - שדואג לעצמו'.
הציבור זעם. תושבי השכונה שלחו פניות למערכת העיתון, למתנ"ס, לעיריה ולמי לא. בסוף בן שלמה התקפל. הוא נאלץ להתפטר ועזב את ניהול המתנ"ס בבושת פנים.
המייעל קיבל חיזוק למעמדו. הוא פתח משרד לקבלת קהל וביקש לשמוע את תלונות הציבור. מדי פעם היה מוציא 'הצעת ייעול' חדשה.
כשהייתה יוצאת הצעת ייעול כולם היו מתיישרים לפיה. אנשים פחדו להתעסק איתו.
דוד, בעל חנות האופניים, היה יוצא דופן. כשהמייעל פנה אליו בהצעת ייעול להוריד את מחירי האופניים ולהשוות אותם למחירים ברשתות הגדולות מחוץ לשכונה - דוד סירב. 'אני לא רשת גדולה, מחזור המכירות שלי הוא יותר קטן, וממילא גם מתח הרווחים. תודה על הצעת הייעול, אבל אני לא מעוניין להתייעל'.
המייעל פתח במתקפה חזיתית נגד חנות האופניים של דוד. הוא הוציא הצעת ייעול לחנות הצעצועים להתחיל למכור אופניים גם הם. חנות הצעצועים נעתרה להצעה. ומחזור המכירות של דוד הפך מקטן לזעיר, ומזעיר לבלתי קיים.
דוד היה האחרון שהעז לסרב להצעת ייעול של המייעל.
המייעל שינה את שמות ההצעות ל'הצעה מחייבת'.
הוא הוציא 'הצעה מחייבת' לסניף הבנק להרחיב את שעות הפעילות, הבנק התקפל במקום. בית הכנסת 'חסדי משולם' קיבל הצעה מחייבת להסכים לבניית קומה נוספת על הגג לשם הקמת בית כנסת לקהילת האורפלים. עוד הצעה מחייבת הורתה לבית הספר השכונתי לשנות את התפריט בצהרונים. אף אחד לא העז להתנגד. כולם נעתרו להצעות הייעול.
התושבים התרגלו לכך שאין שום אפשרות להתנגד להצעות של המייעל. בפרט לאחר שיצאה 'הצעה מחייבת' מס' 332 שהורתה לכל תושבי השכונה כי חובה עליהם לציית לכל הצעה של המייעל.
הוא כבר לא היה צריך לאיים ולא לצעוק. הוא פשוט היה מוציא 'מחייבת' וכולם התרגלו לציית ללא אומר ודברים. המייעל הפך לשליט העל של השכונה.
ויום אחד, אחרי הרבה שנים, בא לשכונה תושב חדש. הוא קיבל מהמייעל 'מחייבת' להפסיק לחנות בחנייה שעל יד ביתו. לתדהמת כולם סירב לציית.
המייעל הוציא 'מחייבת' חדשה שהורתה לו לקיים במיידי את ה'מחייבת' הקודמת. אך הוא התעלם גם ממנה.
התושבים לא ידעו את נפשם. "חצוף שכמוך, איך אתה מעז להמרות 'מחייבת' מפורשת?" שאלו אותו.
"למה היא מחייבת אותי?" תמה.
"ככה זה. זה הרעיון של מחייבת. היא מחייבת אותך".
"אבל למה?"
"בגלל מחייבת מס' 332".
"ומה מחייב אותי לציית למחייבת מס' 332?"
"מ... מה? מה זאת אומרת?! ככה זה פה בשכונה. כל התושבים מצייתים למחייבות. מה שאתה עושה זה פשוט הרס הדמוקרטיה".
"מה דמוקרטיה בזה שמישהו החליט שהוא מחליט בשביל כולם?"
"זה לא שהוא החליט. הוא מסתמך על מחייבת 332".
"אבל גם אותה בעצמה הוא קבע".
"אל תתחכם. ככה זה וזהו".
פינה שולית בעיתון השכונתי, אפילו 'טור פובליציסטי' אי אפשר היה לקרוא לזה. סתם, כמה הגיגים שפורסמו מדי שבוע. על הטורים היה חתום השם הסתמי 'המהגג'. ההגיגים לא היו קשורים למשהו - ובטח לא למישהו - מסוים.
העיתון לא דרש ממנו תשלום על הפינה, הוא חיפש קצת תוכן אמיתי שימלא את הדפים מלבד שלל הפרסומות. הוא מצידו לא דרש תשלום על הפרסום. התנאי היחיד שלו היה שיהיה מותר לו לכתוב מה שהוא רוצה בלי שום צנזורה.
לאט לאט הוא תפס אומץ והתחיל לכתוב על נושאים אמיתיים. על מצוקת התחבורה בשכונה, על הנערים המרעישים בלילות, על תופעת ההרחבות הבלתי חוקיות.
השם של הטור השתנה מ'הגיגי ערב' ל-'הצעת ייעול'. במקום 'המהגג' הוא החליף את החתימה ל'המייעל'.
בשלב זה הטור הפך לפופולרי במיוחד. הייתה לו עט חדה. הוא ידע להניח את האצבע על נקודות כואבות, והיה לו את הכישרון החמקמק לשכנע את הקוראים ולהעביר אותם אל הצד שלו.
אחרי כמה כתבות שהביאו תועלת אמיתית לתושבי השכונה, הוא צבר אהדה ותמיכה רבה מהציבור. אנשים אהבו את הרעיונות שלו, את החשיבה שלו, וגם את האומץ לטפל בבעיות כואבות.
ההתנגשות הראשונה אירעה כשהוא כתב נגד מנהל המתנ"ס שלום בן שלמה. הוא לא כתב את שמו במפורש, אבל כל ילד שמעט בינה בקדקודו הבין למי הכוונה 'העסקן שאפילו אינו מתגורר בשכונה'.
שלום בן שלמה גם ככה לא היה אהוד במיוחד. המייעל רק הציף טענות שנשמעו גם כך מתחת לפני השטח. אחרי כמה שבועות של מאמרים נשכניים נגד בן שלמה, פנה מנהל המתנ"ס למערכת העיתון השכונתי וביקש מהם לפטר את הכתב. אחרת, כך איים, הוא יפסיק לפרסם אצלם.
המייעל כתב טור בלתי נשכח בשם 'זה אני או הוא'. הוא פרש בלי שום כפפות את כל המעללים של בן שלמה. רמז למהלכים פליליים של מנהל המתנ"ס, וסיים בחשיפת האיום שלו, 'בן שלמה החליט שזה או אני או הוא. אני - שדואג לציבור, או הוא - שדואג לעצמו'.
הציבור זעם. תושבי השכונה שלחו פניות למערכת העיתון, למתנ"ס, לעיריה ולמי לא. בסוף בן שלמה התקפל. הוא נאלץ להתפטר ועזב את ניהול המתנ"ס בבושת פנים.
המייעל קיבל חיזוק למעמדו. הוא פתח משרד לקבלת קהל וביקש לשמוע את תלונות הציבור. מדי פעם היה מוציא 'הצעת ייעול' חדשה.
כשהייתה יוצאת הצעת ייעול כולם היו מתיישרים לפיה. אנשים פחדו להתעסק איתו.
דוד, בעל חנות האופניים, היה יוצא דופן. כשהמייעל פנה אליו בהצעת ייעול להוריד את מחירי האופניים ולהשוות אותם למחירים ברשתות הגדולות מחוץ לשכונה - דוד סירב. 'אני לא רשת גדולה, מחזור המכירות שלי הוא יותר קטן, וממילא גם מתח הרווחים. תודה על הצעת הייעול, אבל אני לא מעוניין להתייעל'.
המייעל פתח במתקפה חזיתית נגד חנות האופניים של דוד. הוא הוציא הצעת ייעול לחנות הצעצועים להתחיל למכור אופניים גם הם. חנות הצעצועים נעתרה להצעה. ומחזור המכירות של דוד הפך מקטן לזעיר, ומזעיר לבלתי קיים.
דוד היה האחרון שהעז לסרב להצעת ייעול של המייעל.
המייעל שינה את שמות ההצעות ל'הצעה מחייבת'.
הוא הוציא 'הצעה מחייבת' לסניף הבנק להרחיב את שעות הפעילות, הבנק התקפל במקום. בית הכנסת 'חסדי משולם' קיבל הצעה מחייבת להסכים לבניית קומה נוספת על הגג לשם הקמת בית כנסת לקהילת האורפלים. עוד הצעה מחייבת הורתה לבית הספר השכונתי לשנות את התפריט בצהרונים. אף אחד לא העז להתנגד. כולם נעתרו להצעות הייעול.
התושבים התרגלו לכך שאין שום אפשרות להתנגד להצעות של המייעל. בפרט לאחר שיצאה 'הצעה מחייבת' מס' 332 שהורתה לכל תושבי השכונה כי חובה עליהם לציית לכל הצעה של המייעל.
הוא כבר לא היה צריך לאיים ולא לצעוק. הוא פשוט היה מוציא 'מחייבת' וכולם התרגלו לציית ללא אומר ודברים. המייעל הפך לשליט העל של השכונה.
ויום אחד, אחרי הרבה שנים, בא לשכונה תושב חדש. הוא קיבל מהמייעל 'מחייבת' להפסיק לחנות בחנייה שעל יד ביתו. לתדהמת כולם סירב לציית.
המייעל הוציא 'מחייבת' חדשה שהורתה לו לקיים במיידי את ה'מחייבת' הקודמת. אך הוא התעלם גם ממנה.
התושבים לא ידעו את נפשם. "חצוף שכמוך, איך אתה מעז להמרות 'מחייבת' מפורשת?" שאלו אותו.
"למה היא מחייבת אותי?" תמה.
"ככה זה. זה הרעיון של מחייבת. היא מחייבת אותך".
"אבל למה?"
"בגלל מחייבת מס' 332".
"ומה מחייב אותי לציית למחייבת מס' 332?"
"מ... מה? מה זאת אומרת?! ככה זה פה בשכונה. כל התושבים מצייתים למחייבות. מה שאתה עושה זה פשוט הרס הדמוקרטיה".
"מה דמוקרטיה בזה שמישהו החליט שהוא מחליט בשביל כולם?"
"זה לא שהוא החליט. הוא מסתמך על מחייבת 332".
"אבל גם אותה בעצמה הוא קבע".
"אל תתחכם. ככה זה וזהו".
נערך לאחרונה ב: