לא חושב שצריך לקדש את כללי האקדמיה העברית
בפרט שבלא מעט מקרים הם משנים את דעתם כל מספר שנים
העיקר שהענין יהיה מובן לקורא
ולא שמרוב דקדוקים תשתבש חוויית הקריאה
..
כללי האקדמיה העברית לא נועדו בשביל נוי או מילוי משכורות לאנשים. הם חוקקו על מנת לאפשר לנו שפה נקיה ומתורבתת, ללא "סלנגים"...
ברמה הגבוהה יותר, יבוא ספר קריאה. אם אני אשב ואקרא עכשיו ספר שבו יהיה כתוב "לפני שלושה דקות", אני אכעס ואקצוף. ודי בצדק, לא? אני אזעם על כך שלכאורה מזלזלים כאן באינטליגנציה שלי. למה, למה אתם לא טורחים לכבד את עצמכם ואותי? למה אתם לא טורחים לאמת קצת את הטקסט שלכם, לשפר אותו? זה הרי בדיוק כמו שגיאת אינפורמציה או בורות. זאת לא טעות אנושית, זאת טעות מזלזלת.
ולא פעם, האקדמיה, היא המשבשתולא שמרוב דקדוקים תשתבש חוויית הקריאה
מה דעתך על 'עורכת ספרות ולשון'?עורכת ספרותית ולשונית,
טעות אנושית היא לפעמים מאד אינדיוידואלית ומשתנההטעות תהיה אנושית,
בודדים? אויש[מתאים לאקדמיה?], לא להגזיםקוראים אינטלגנטים בודדים.
אז מה באמת ההסבר למילה צריבה?ולא צורמת וצורבת למדי
נפלאות האקדמיה?ולא פעם, האקדמיה, היא המשבשת
מה דעתך על 'עורכת ספרות ולשון'?
טעות אנושית היא לפעמים מאד אינדיוידואלית ומשתנה
בודדים? אויש[מתאים לאקדמיה?], לא להגזים
אז מה באמת ההסבר למילה צריבה?
בעברית תקנית?
אקדמית?
שימושית? מדוברת? תנ"כית?
טוב, הנה תנ"כית- ויקרא יג, כג.
"...צרבת השחין הוא [היא- קרי] וטהרו הכהן"
רש"י: "צרבת" לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום...
הבנתם???
אין לנו אלא להתפעל מנפלאות האקדמיה
בודדים? אויש[מתאים לאקדמיה?], לא להגזים
אז מה באמת ההסבר למילה צריבה?
בעברית תקנית?
אקדמית?
שימושית? מדוברת? תנ"כית?
טוב, הנה תנ"כית- ויקרא יג, כג.
"...צרבת השחין הוא [היא- קרי] וטהרו הכהן"
רש"י: "צרבת" לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום...
הבנתם???
אין לנו אלא להתפעל מנפלאות האקדמיה
לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.
מעולם לא בנתה שום אקדמיה את השפה. השפה נוצרת על-ידי העם, ועל-ידי טובי הסופרים והמשוררים.
תפקידה של האקדמיה הוא לשמור על הלשון העברית הקיימת, ולא להיגרר אחר חידושים של אנשים שלא קראו ולא שנו ולא למדו עברית, וחוש לשונם הוא גרמני או אנגלי, (ישיבת המליאה סג) ; אין לנו עסק בעם מגובש בעל מסורת רצופה. אנו פועלים בעם העשוי טלאים טלאים, ואין תווית המדינה מחפה ומכסה על העובדה הזו. העם זקוק להדרכה (ישיבה קט) ; וכמובן – גם המילים “בורות הציבור” (ישיבה קמ) לא נעדרו מהישיבות.
אני חושבת שהאקדמיה ללשון היא מוסד ארכאי לחלוטין. שפה משתנה מעצמה, מתוך היגיון פנימי ומתוך שימוש שאנשים עושים בה, ואין כל מקום להכתיב מלמעלה צורה נכונה או לא נכונה. זה כמו שתהיה מועצת אופנה שתחליט מה האופנה. מה שלא שימושי נופל ומת, ודוברי שפה יודעים לייצר לעצמם מכשיר יעיל להפליא.
תודה. גזרתי ושמרתי לאחרי פסחמאמר יפה של בועז לוי בעניין.
קצת ארוך, אבל שווה קריאה בזמנכם הפנוי, אחרי פסח, כנראה...
***
טוזיג, צהלולים ויעפת; מי צריך את האקדמיה ללשון
גלגשת, טוזיג וחממית הן רק קומץ מהמילים שחידשה האקדמיה ללשון עברית, ושאיש לו משתמש בהן. אם כל השנים הסתדרו בלי האקדמיה ללשון, מדוע שאנחנו לא נצליח?
בסוף חודש אוקטובר 1913, התחוללה בארץ ישראל “מלחמת השפות”. מעברו האחד של המתרס לחמו הגרמנים, ומעברו השני רוסים וצברים. כולם יהודים. “היקים”, היהודים הגרמנים, חשבו שמוטב יהיה לחנך את תלמידי הארץ בשפה הגרמנית, בהיותה שפה עשירה ומותאמת למציאות המודרנית, אך אחיהם הארץ-ישראלים התייצבו כנגדם בחרי-אף, כשבראשם אליעזר בן-יהודה, ודרשו ללמד בעברית בלבד. כמו בשתי מלחמות אחרות במאה העשרים, גם כאן נחלו הגרמנים תבוסה – הפעם בלי הרוגים – והעברית הפכה לשפת ההוראה הרשמית בארץ ישראל.
בן-יהודה, שהיה זה לו אחד הקרבות המרכזיים על השפה העברית, כבר היה ידוע כפעיל מרכזי בחזון תחיית השפה. שנים מספר לפני-כן הוא ייסד את ‘ועד הלשון העברית’ – ארגון וולונטרי שהתקיים לסירוגין עד קום המדינה. הוועד, שנתקל בביקורות רבות מיום היווסדו (ביניהן של המשורר נתן אלתרמן), נטל על עצמו את משימת הכשרת השפה והדור זו לזה. לימים, הציע בן-גוריון בהקמת המדינה, כי הוועד יהפוך לאקדמיה ממלכתית-רשמית ללשון.
ואכן, בשנת 1953, חוקקה הכנסת את “חוק המוסד העליון ללשון העברית”, שהסמיך את האקדמיה ללשון עברית כגוף התקינה הרשמי של השפה העברית במדינה. לפי הגדרת החוק, “תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית, על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה”. בתקנון האקדמיה, הורחבה ההגדרה כך:
במקרה או שלא במקרה, הסעיף הזה מספר את הסיפור כולו: סיפורו של מוסד ביורוקרטי מיותר, שהיומרנות וההיבריס מבית המדרש של השמאל המתכנן והריכוזי שולטים בו.
את הביקורת כולה ניתן לתמצת באוקסימורון המצוי בסעיף, שכבר תהו על קנקנו: “לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית, לפי טבעה…”. אם שפה מתפתחת בטבעיות, מדוע לנסות לכוון אותה מגבוה?!
גלגשת, תחפיף וצהלולים
תקציבה הממשלתי של האקדמיה ללשון עברית לשנת 2012, עמד על כמעט 12,000,000 שקלים – תרומה שנתית ממוצעת שנגבית מכל בית אב בישראל.
התמורה שהאזרח הקטן מקבל מהאקדמיה ללשון עבור שקליו, לא תסולא בפז: מסרר, נעימון, נגדה, מצלה, יעפת, טוזיג, חממית, גזרון, אמונית, גלגשת, צהלולים, תחפיף, תקריש ורכינוע, הן רק חלק קטן מהמילים שעומדות כעת לשירותו, במקום הנהמות והשריקות ששימשו אותו לפני כן – והכל הודות לאבירי השפה שעושים לילות כימים כדי לעצב עבורו את לשונו.
הוועד שהקים הפך למוסד ביורוקרטי מיותר; בן-יהודה בחדר עבודתו
מלבד חידוש מילים שטעמן מוטל בספק, האקדמיה ללשון משקיעה כבר שנים ארוכות גם ביצירת מילון עברי-עברי מקיף, שהצורך בו לאחר תקדימים כמו מילון אבן-שושן מוטל בספק. [מכל מקום, מוזר שעד היום האקדמיה ללשון לא הצליחה למצוא תחליף (או אולי תחפיף?) בעברית למילה ‘אקדמיה’].
ברי לכל, שהדיוטות כמונו אינם יכולים להעריך נכונה את חשיבותו הלאומית של המוסד. ממילא, גם אין ביכולתנו להבין כראוי את צירוף המילים המופיע בלשון החוק, לפיהן “חברי המוסד מתמנים לכל ימי חייהם”, או את העובדה שבחירת המועמדים החדשים נעשית… על-ידי חברי האקדמיה עצמם. אכן, נשגבות הן דרכי מתכנני השפה.
תל טרמיטים עצום
העובדה שהאקדמיה ללשון עברית שואבת את השראתה ממוסד דומה שקיים בצרפת, איננה מקרית. צרפת היא הרי ערשו של הרציונליזם המדיני האנטי-שמרני, דוכסית התכנון והנדסת התרבות. כמו שורה של ניסיונות שחצניים, אוויליים ורעים להנדס ולתכנן את הכלכלה, את התרבות, את הדת ואת הסולידריות, כך הוא גם הניסיון להנדס את השפה. למען האמת, הניסיון להנדס ו”לכוון” את השפה, הוא הניסיון הנואל והטפשי ביותר מכולם. שהרי, אין דבר אנושי מפואר, מתוחכם ומורכב, ובד-בבד ספונטני, אקראי ובלתי-מתוכנן, יותר מלשונם של בני אדם. השפה האנושית, ותהא זו עברית, סינית או גרמנית, איננה יצירה של אף אחד: איש מעולם לא תכנן אותה, אף מועצה של ****-ספיינס קדמונים לא קבעה אי-שם את כלליה, ובטח שאף אקדמיה מעולם לא השכילה להנדס לה אחת משלה.
בול במלאת מאה שנים לייסוד ועד הלשון העברית
ובכל זאת, למרות שאיש לא יצר במודע את השפה, הנה היא ניצבת לפנינו, חיה ובועטת, ומעסיקה כבר דורות של בלשנים המשתאים ממבניה המורכבים והמתוחכמים. הפלא הזה, שהוציא את בני-האדם משרשרת המזון והפך אותם לאדוני הארץ, הוא בעצם יצירה קיבוצית של אינספור אנשים, שבמערכת בלתי פוסקת של תיאומים ואינטרקציות מפתחים את השפה בלא הפסק. היטיבה לבטא זאת המשוררת לאה גולדברג, בביקורת שהשמיעה על האקדמיה ללשון:
למרות הספונטניות וחוסר התכנון המרכזי, השפה מתגבשת עם לכידות פנימית מרשימה, בקוהרנטיות שלא היתה מביישת אף חיבור פילוסופי.
בספרו גלגולי לשון, היטיב לתאר הבלשן גיא דויטשר את התהליכים המרכזיים שמעצבים את השפה. מצד אחד של המשוואה קיימים מנגנונים חזקים שלוחצים, שוחקים ומבלים את מילות השפה באופן מתמיד, ומהצד השני קיימים מנגנונים שמתיכים, מחברים ומחדשים כל העת מילים חדשות. כך, אט-אט, השפה מתחדשת ומתפתחת ללא הפוגה, בתהליכים שרק ממרחק השנים ניתן לעמוד עליהם.
הדבר דומה לשדה עצום מוקף בכפרים, שבהקלטה רצופת שנים ממבט הלווין ניתן לראות כיצד נכבשים בו כל העת שבילים ומשעולים חדשים, וננטשים אחרים. למתבונן בתמציתו של סרטון כזה, השדה משנה את פניו כל העת, לובש ופושט מסלולים בלי הפוגה. הדרכים, כמובן, אינן נכבשות על-ידי אדם אחד, אלא על-ידי אינספור אנשים בלא שהדבר יוכתב מגבוה.
התנ”ך לא צריך את האקדמיה ללשון
מנגנוני השחיקה וההתכה מגוונים, וביניהם נמצא למשל הצורך בהדגשה ובהבלטה של תוכן, או הצורך לקצר ולפשט את ההגייה. כך לדוגמה, מילה שעד תקופה מסוימת העבירה מסר בצורה אפקטיבית, עשויה להישחק ולהפסיק למלא את הפונקציה. כדי לחזק את המילה שנחלשה, תוצמד לה מילה חדשה שתהפוך אותה שוב לאפקטיבית, עד שבחלוף הזמן הן עשויות לעבור התכה ולהפוך למילה אחת – בגלל הצורך לקצר את ההגייה – שגם היא בתורה תתבלה, וחוזר חלילה.
דויטשר מביא דוגמה נאה לעניין (שמגובה במחקר פילולוגי בספרות עתיקה):
במשפט “אפילו אם תעשה כך וכך…” שרווח היום, ה’אם’ באה לחזק את ה’אפילו’ שאיבד מכוחו, ולהדגיש את המסר. שכן, בעבר הסתפקו במילים “אפילו תעשה כך וכך…” בדיוק לאותו מסר. למרבה ההפתעה, ה’אפילו’ עצמו הוא התכה של צורה קודמת, שמופיעה במשנה הארץ-ישראלית כך: “אף-אילו”. שתי המילים התמזגו לצורה “אפילו”. אך זה לא נעצר כאן: צירוף המילים “אף אילו”, הוא למעשה חיזוק של הצורה ‘אילו’ לבדה, שגם היא הביעה בעבר מסר דומה, כאשר ה’אף’ נחלץ לעזרתה של ה’אילו’. ואם לא די בכך, הצורה ‘אילו’ גם היא התכה של שתי מילים בעלות אותו מטען, ‘אם’ ו-‘לו’, שיכולות לשמש גם הן באותה צורה במשפט. או בקיצור: אם לו ← אילו ← אף אילו ← אפילו ← אפילו אם← אפילים?
מילים שחידש והדפיס ועד הלשון העברי
האטימולוגיה של מילים היא אינסופית, ונסתפק רק בחידה אחת נוספת, גם היא בהשראת ספרו של דויטשר. המשפט “למרות שהפוסק השנון התחבט בסוגיה, הוא הכריע לבסוף באופן נחרץ”, ברור לכל ישראלי בן ימינו. אולם, איזו משמעות תתקבל למשפט אחרי עבודה בלשנית “ארכאולוגית”? לוּ הוא היה נאמר כפי שהוא בנקודת זמן רחוקה בהיסטוריה, כך הוא היה מובן: “למרוד שהחותך החד הרביץ לעצמו בהליכה, הוא הוריד לברכיים לבסוף באופן שרוט”.
ברור שהמשפט לפי פרשנותו ההיסטורית חסר מובן כיום, בדיוק בגלל תהליכי השחיקה שעברו על המילים הללו: משמעותה המקורית של המילה ‘למרות’ היא למרוד, ובאופן די ברור היא התגלגלה למילה שמביעה לעומתיות. ‘פוסק’ פירושו בארמית ‘חותך’, וגם כאן ההיגיון ברור – חיתוך היא מטאפורה ליכולת קבלת החלטות שנדרשת מפוסק. ‘שנון’ כיום עניינו סרקסטי, או חד מחשבה, ויש להניח שהדבר נלקח במטאפורה מ’שיניים’, שבטבע הן חדות וגם נושכות. הקשר ברור. הלאה: ‘התחבט’ הוא פעולה עצמית משורש ח.ב.ט, שהקשר בינו ובין התלבטות לא מופרך – בדומה לביטוי “אכול ספקות”. ‘סוגיה’ היא הצורה הארמית של הליכה, בדומה למשמעות שקיבלה המילה ‘הלכה’. ‘הכריע’ מלשון כ.ר.ע – הוריד מישהו אחר על ברכיו. גם כאן הקשר ברור, הכרעה היא סוג של הכנעה (המתבטאת בהורדה על הברכיים) – הכנעת הספק. ‘אופן’ – אפשר לדון האם הוא גלגול של המילה התנ”כית המבטאת גלגל (“אופני מרכבותיו”). ‘נחרץ’ – מלשון חריצים, שריטות. ניתן להבין גם פה את הקשר: דבר חד יכול לחתוך ולחרוץ.
גם כאן, איש לא קבע שהמילים הללו יישחקו ויחליפו משמעות, או ישמשו מטאפורות למילים אחרות. זהו תהליך שנמשך שנים ונוצר באופן ספונטי על-ידי דוברי שפה רבים, שהופכים אותה לאתר זיכרון חי למילים ומושגים מהעבר.
המון אדם אפוא, מסוגל ליצור במהלך אינספור אינטרקציות אקראיות ו”מבולגנות”, מוסדות מתוחכמים, יעילים, מורכבים ומתואמים להפליא כמו השפה האנושית, בלי יד מכוון, ולהשתמש בו באופן יעיל מבלי שמישהו יהיה באמת מודע לכל עומקו והיקפו. אותו המון שאוצרות לשונו נמצאים בתנ”ך, וגם מילים כמו “יישום” “דיבוב” “אחסון’ ו”לדווח”, איננו זקוק לשום אקדמיה מכוונת.
התנ"ך. לפני האקדמיה ללשון; פרט ממגילות מדבר יהודה. צילום: ברטהולד ורנר
בינתיים, נוכח הצלחתם המטאורית של חברי האקדמיה ללשון לשרש מילים “מוטעות” שהתקבלו בציבור, ולהשריש מילים “מדויקות” שהם חפצים להנחיל, נראה שיותר משהם מעצבים שפה לעם, הם מעצבים שפה לעצמם: יושבים להם אנשים בחדרים ממוזגים, ומנהלים דיונים מעמיקים באיזו שפה הם ידברו ביניהם. מחזה מוזר.
אגב, מרתק לעיין בפרוטוקולים של ישיבות האקדמיה ללשון בראשית דרכה. כפי שנכתב בתחילת המאמר, ההיבריס וההתנשאות אכן שולטים בכל מיזם של הנדסת תרבות:
למרבה התימהון, אפילו מההתנשאות ומהמקצועיות של חברי האקדמיה ללשון כבר לא נשאר הרבה. כיום, כדי לשרוד את הביקורת הציבורית, האקדמיה יוצאת במיזמים פופולריים דוגמת “מן השטח“, שהיא בקשה לעזרת הציבור במציאת מילים. ואם אפילו חברי האקדמיה ללשון כבר תוהים על ההצדקה לקיומה ומבקשים את עזרת הציבור, מה יגידו אזובי הקיר?
כלכלה, שפה ושמרנות
הדבר נכון להיבטים רבים נוספים של חיינו, בייחוד לכלכלה. במקום ידו המכוונת של הממשל, ניתן להסתפק ב”יד הנעלמה” של אדם סמית, שעושה את העבודה הרבה יותר טוב. מילטון פרידמן, בקטע מרתק ומפורסם בן שבע דקות, מדגים בדיוק את העניין הזה: למרבה האבסורד, אין אף אדם בעולם שיודע באמת כיצד להכין עיפרון פשוט מא’ ועד ת’ (החל מכריית העופרת, דרך עיבוד העץ וכד’), ובכל זאת, במערכת תיאומים מורכבת ומסועפת שאינה עוברת הכוונה ממשלתית, העיפרון מיוצר לבסוף.
אם תרצו, זוהי כל התורה השמרנית על רגל אחת: אל תפריעו לחברה ליצור בקלות ובאופן ספונטני, את מה שאף גוף אחר – מתוחכם ככל שיהיה – לא יצליח לעשות גם בהרבה מאמץ. ובטח שאל תקצו לכך את המיסים של האזרחים.
ובחזרה לאקדמיה ללשון עברית. דבריה של פרופ’ מירה אריאל יכולים לשמש סיכום נאה לדברים:
נדלה מכאן:
https://mida.org.il/2013/11/06/טוזיג-צהלולים-ויעפת-מי-צריך-את-האקדמיה/
סליחה על הבוטות, אך הדברים כאן מעליבים מעט את קוראינו המסורים. לא נאה ולא נכון להפוך אותם לקבוצת המון נבערת מדעת. הקוראים שלנו הם עם אינטליגנטי ובר דעה, והם אכן יודעים משהו או שניים בענייני דקדוק.ועדיין...
דבר חשוב מאד הוא, שסתם ספר קריאה הנמכר בשוק באלפי עותקים, לא חובר ויועד לאנשי דקדוק בלבד, ובטח לא בשביל עורכים לשוניים וספרותיים באשר יהיו.
אלא הוא נמכר בשביל עמך בית ישראל ונערי ישראל, שיותר ממה שהם יודעים בדקדוק הם אינם יודעים. ולהם חשובה חוויית הקריאה והתוכן שבה, הרבה יותר מאשר כתיבה מדוקדקת על פי חכמי ודווקני האקדמיה הנכבדים [כמובן צריך שהספר יהיה נקי משגיאות כתיב וכדו', ושיעמוד בכללים בסיסיים ברורים כענין ה"שלוש" או "שלושה" וכדו'].
אז למה באמת חשוב לסופרים לכתוב בצורה דקדוקית ולעשות הגהה לשונית על פי חוקי וכללי האקדמיה?
כי זה יותר מכבד אותם אישית כסופרים דווקנים ואינטלגנטים, ובדרך אגב זה גם עושה טוב לאותם קוראים אינטלגנטים בודדים. וכפועל יוצא, הביקורת הספרותית על ספרם תהיה נעימה יותר ולא צורמת וצורבת למדי [שלפעמים גם זה נלקח כשיקול מצידם].
וזה עוד מבלי להכנס לתוכן הספר והסיפור של זמנינו, וד"ל.
להבנתי המוגבלת, אחר עיון במפרשים בויקרא, יחזקאל ומשלינפלאות האקדמיה?
טוב הנה תנ"כית - יחזקאל כא, א
וְכָל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה
רש"י: ונצרבו. לשון צרבת השחין (ויקרא יג) על שפתיו כאש צרבת (משלי טז) לשון כויה
היית נעלבת בשביל הסופר???הייתי נעלבת אם הייתי קוראת ספר שרמת הליטוש בו לא הייתה מושלמת.
מעניין מאד, מרתקמאמר יפה של בועז לוי בעניין.
קצת ארוך, אבל שווה קריאה בזמנכם הפנוי, אחרי פסח, כנראה...
האקדמיה ללשון עברית לשנת 2012, עמד על כמעט 12,000,000 שקלים –
עם מספרים כאלה, צריך להיות שוטה כדי לא ללחום את השארותה של האקדמיהכדי לשרוד את הביקורת הציבורית, האקדמיה יוצאת במיזמים פופולריים דוגמת “מן השטח“,
"אי"= מילת שלילה, ['אי אתה רשאי']= לאאילו’
אולי לא הובנתי נכון?זכותכם המלאה להביע
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
4.06
כ"ז אייר
קורס משולב בינה מלאכותית
קורס פיתוח ובניית אתרים
קריירה מתקדמת, ביקוש עצום, וממוצע משכורות גבוה במיוחד!
מלגות גבוהות ומשתלמות!
2.06
כ"ה אייר
פתיחת מסלול
קורס עריכת וידאו
מלגות והנחות משמעותיות!
4.06
כ"ז אייר
#רקבפרוג
הרצאה מרתקת:
הכירו את טווינמושן
עם גל אקסלרוד
עולם מטורף משל הדמיות! ממשק חדשני שמאפשר לבצע הדמיה כמעט כמו משחק מחשב
לתלמידים ובוגרים בלבד!
27.06
כ"א סיוון
פתיחת מסלול
עיצוב ואדריכלות פנים
מלגות גבוהות!
27.06
כ"א סיוון
השקה חגיגית!
עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
תהילים פרק קנ
א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ:ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ:ג הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר:ד הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה:ו כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ: