הנושאים החמים
הנושאים החמים
פתאום, באמצע המעוף לכיוונם של כל בעלי היכולות כדי לספר להם את בשורת הניצחון, צורך עז עולה בי, לעצור במחוז הדמיון שלי.
מחוז הדמיון, ששינויים כה רבים עבר בחודשים האחרונים. מחוז הדמיון, שהפעם האחרונה שהייתי בו הייתה מרסקת, מטלטלת, מפילה מענני השמים שבהם הוא נמצא אל התהום שיצרו לי בעלי היכולת הזרים.
אני עוצמת עיניים לרגע, לא חוששת מציפורים שיפגעו בי במעופי, ממטוסים דמויי זוועות, מאלה שצצו לאחרונה רבות, מטילים. כל אלה כבר אינם, נכון? ניצחנו. מרירות דקה יש בניצחון, לא חשבתי שאי־פעם אאבד את מורי ורבי, אבל ניצחנו. אנחנו שוב עם אחד, מאוחד, גם אם רובו לא מודע לבודדים שחתרו מתחת כדי להביא לישועה.
ניצחנו, ועכשיו מחוז הדמיון שלי אמור לחזור לקדמותו. כך זה תמיד. כך זה יהיה גם עכשיו.
פוקחת עיניים, מנפנפת ידיים, מתרכזת, מכוונת מחשבתי ולבי, קולטת את תדרי המחשבה הייחודיים למחוז שלי. מרחפת, עפה לעברם.
העננים הרכים עוטפים אותי, מלטפים את ידיי צרובות־התעופה, את רגליי שכמעט לא מורגשות. רוח קלילה מתעקשת לנשב במטפחתי, כמו מנסה להרחיקני. אבל אני כבר למדתי שמניעות לא משיבות לאחור אלא מניעות קדימה. ואני ממשיכה קדימה, אל ממלכת העננים הנפרשת תחתיי כשאני מגביהה עוף.
בנחת, אין מה למהר עכשיו, אני ממשיכה הלאה, מנסה לחפש את הרמזים לשער שלי, השער שבעצמו עבר טלטולים כה רבים, השער שעתיד להיפתח בפניי כעת חלקות, להזמינני פנימה, אל הדמיון שיעטפני, ירגיעני.
מנגינת הכינורות נשמעת כבר ממרחק, מתערבבת בהלמות לבי. כמה התגעגעתי אליה, לרוגע שהיא משלחת באיבריי, לשמחה שהיא מציפה בנשמתי.
אבל משהו בה מוזר. צלילים בלתי מוכרים חודרים בין משיכות הכינור הוותיקות. אני נעצרת לרגע, מרפרפת בידיי באוויר כדי לשמור על גובה התעופה, מאזינה.
האם זו חצוצרה, יחד עם קולות הכינור? וזהו... נבל? וכלים נוספים, שאיני יודעת לזהות. מהיכן הם הגיעו אל מחוז הדמיון שלי?
דחיפות נמסכת באיבריי פתאום, דחיפות מוכרת עד אימה. אבל ניצחנו, נכון? ולא ייתכן ששוב נפתחה מלחמה... מניעה את ידיי, הן מהירות, כמו בימים הקשים. ממשיכה הלאה, המנגינה ההרמונית מתקרבת אליי עוד ועוד – אבל את השער שלי איני רואה.
לא שוב...
העננים סביבי לבנים, מזמינים התפרקדות, מרחשים, הכול טוב, הכול לטובה. להאמין להם? האם באמת גם את מחשבותיהם אני יודעת לקרוא?
המנגינה גוברת, עוטפת אותי ממרחקיה. והיא אחרת מכל מה ששמעתי עד כה, הן בעולם הזה של הדמיון והן בעולם שמתחת. והיא לא יכולה להיות משהו רע... לא...
ממשיכה לרחף, מרגישה איך ידיי מתעייפות, ואז מקבלות תמיכה פתאומית, בלתי־נראית. מה קורה כאן? כבר לא מרחפת בעצמי. נישאת כעל כנפי נשרים, מרגישה פתאום כאילו מישהו העיר אותי, שפך עליי מי גשמים מרעננים. אבל העננים שתחתיי עדיין ענני נוצה...
ועדיין איני רואה דבר מלבד מרבדי עננים. ושומעת כל העת את המנגינה המשולבת, הולכת וקרבה, הולכת וקרבה...
ופתאום שלווה עצומה עוטפת אותי, מחלחלת לכל איברי גופי, מרקידה את נשמתי. שלווה שלא חשתי גם כשהבנתי שזהו, הכול הסתיים, ניצחנו. נותנת לשלווה לעצום את עיניי, מרגישה בחום עז, רך, מלטף את פניי. וזה לא חומה של השמש.
וכשאני פוקחת שוב את ריסיי העצומים, הוא עומד שם מולי. גבוה, עטוף בעננים מכל מרגלותיו, חודיו המשולשים של גגו נוגעים בשמים התכולים, הזכים כל־כך. ואני ממצמצת, כי האור שלו הוא לא משהו שבן אנוש יכול לעמוד בו לאורך זמן, ואני מביטה בו בעיניים דומעות, בין מפני האור, בין מפני ההתרגשות, ורואה על המעלות המובילות אליו את סיבת הנגינה: הם עומדים שם, שורות־שורות, לובשי לבן, הכלים בידיהם ובפיותיהם, תנועותיהם מאוחדות כמו בריקוד המופלא ביותר שיכולה הייתה נהרה ליצור, והם דמיוניים כל־כך, ועם זאת מוחשיים להפליא.
מתקדמת עוד קצת, משלבת כוח רצון עצמי בכוח רצון עליון, רואה לובשי לבן אחרים מתרוצצים ברחבה, ובהמות שונות מסתובבות סביבם, מצרפות את קולותיהן לכל נגינת העומדים על המעלות. מעולם לא היו חיות במחוז הדמיון שלי מלבד ציפורים ופרפרים, אבל כעת אני יודעת שעד כה הוא לא היה שלם באמת.
למרגלות הבית העצום ישנו מקווה עשוי עננים. ואני עוצמת שוב עיניים דומעות, מתמלאת התרגשות עצומה, נכנסת פנימה, יוצאת טהורה כפי שלא הייתי מעולם.
ונכנסת אליו.
מחוז הדמיון שלי הכיל תמיד רק טבע פראי ושורשי, וכשצמחה בו חומה מעשה אנוש הייתה היא רעה. וכעת... העצים והאבנים התגבשו סביבי לבניין מאיר, בניין שיש בו הכול – טבע ועיר, קודש חול מקודש, חיות טהורות עם לב טהור.
הדמעות מתגלגלות כעת בחופשיות על לחיי כשאני נוטלת טלה קטן מהבהמות המסתובבות, שצמרו רך כעננים המקיפים את הבית, ומקריבה אותו אל אחד הכהנים.
וכשאפרו מיתמר בריח שאין דומה לו במחוז הדמיון עם האש שעל גבי המזבח – אני יודעת שנתרצו עוונותינו כולם ונתקבלו מעשינו והשתדלויותינו ויכולותינו, ועל כולם יחד, ריח ניחוח לה', עם קרבן התודה שהקרבתי היום על הישועה הגדולה שעשה עִמנו.
