הנושאים החמים
הנושאים החמים
גם קבלתי - הנה:נכתב ע"י levy;1188089:
בין מוות לחיים
אנחנו באים למחלקה ומחייכים, ואדם מבחוץ יגיד, כמה זה מוזר, הם איבדו את הבנות שלהם. בבוקר עמדנו דומעים מעל הקברים של הילדות, ובערב אנחנו פה, בשביל הבנים.
(שמעון גרוס מתנדנד בין שברון הלב על מות בנותיו לאמונה שבניו ישובו לאיתנם)
אתי אברמוב, ירון קלנר, עקיבא נוביק
פורסם: 31.1.2014
ביום רביעי בבוקר קמו מיכל ושמעון גרוס מהשבעה על מות בנותיהן אביגיל בת הארבע ויעל בת השנה וחצי. הם עמדו ליד הקברים שנכרו רק שבוע לפני כן, ומיררו בבכי. אבל בצאתם מבית העלמין נעשה להם נס קטן, כשקיבלו טלפון מבית החולים לילדים שניידר שבפתח־תקווה: בואו מהר, אמרו להם אנשי מחלקת טיפול נמרץ לב־ריאות, הבן הקטן שלכם התעורר. "מיד עשינו סיבוב פרסה", מספר האב, שימי בפי מכריו, "וטסנו לבית החולים".
בחדרו שבבית החולים חיכה להם רפאל יצחק אייזיק, בנם בן החמש – אמנם חלש, אבל בהכרה, לאחר שבוע שבו היה מורדם ומונשם, כתוצאה מהאדים הקטלניים של חומר ההדברה הרעיל שהרג את אחיותיו הפעוטות. "אמרנו לו 'אתה בבית חולים' וניסינו להסביר לו על המכשירים", מספרת הסבתא ציפורה גרוס, אמו של שימי. "ואז אמרתי לו: אם לא תיגע במכשירים ולא תנתק אותם, אני אקנה לך מתנה יפה מדי יום. מה אתה רוצה? והוא ענה, בלחש: פליימוביל".
שני בניהם של מיכל ושימי מאושפזים מיום רביעי במחלקה שבקומה החמישית. אתמול החליטו הרופאים שניתן סוף־סוף גם להוציא את הבן הבכור, חיים מיכאל שלמה בן השש וחצי, מהשפעת ההרדמה ולנתקו ממכונת האקמו, שהחליפה את פעולת הלב והריאה. "לאט־לאט הוא פקח את העיניים", סיפרה דודתו נאוה בהתרגשות. "הוא ממצמץ, מקשיב לכל ההסברים על מה שקרה לו ועל המכשירים, וההורים שלו כל הזמן מלטפים אותו, ולא מוכנים לעזוב את ידו".
ההורים מותשים. במהלך השבעה לא ישנו יותר משעתיים בלילה. בכל בוקר מוקדם מאוד הגיעו מירושלים לשבת לצד הבנים. לאחר תפילת מנחה, בסביבות השעה חמש וחצי אחר הצהריים, היו מתארגנים ונוסעים 66 קילומטרים מזרחה, אל בית הוריה של מיכל בשכונת גבעת־מרדכי, ושם מקבלים את מאות המנחמים שהגיעו מכל רחבי הארץ. בימים הראשונים של השבעה הדירה הייתה צרה מלהכיל את קהל המנחמים שגלש ומילא גם את חדר המדרגות. כולם המתינו בסבלנות לתורם להיכנס פנימה.
בחדר אחד בדירה הצנועה ישבה האם מיכל, מוקפת באמה, אחיותיה, קרובות משפחה, חברות, שכנות. החדר צפוף מאוד, כל מקום שמתפנה נתפס מיד. שלוש יוצאות – שלוש נכנסות. בחדר השני, המשמש בימים כתיקונם כסלון, ישב האב שימי, מקבל את פני הגברים. המבקרים מעבירים מיד ליד צרור תמונות שהוכן במיוחד. תמונות של משפחה מאושרת, של תלתלים בלונדינים, של חיוכים חסרי שיניים, חיבוקים מתוקים בשדה חרציות.
במטבח הרבה שתייה ודברי מאפה בהכשר הבד"ץ. רק ב־11 בלילה התפנו בנות המשפחה להתקין ארוחה חמה, הכינו סיר מקרוני וחילקו לאבלים. ביום שלישי, היום האחרון לשבעה, בשעת לילה מאוחרת, כשזרם המנחמים הוקל מעט, פתאום נשמעה במטבח קריאה "הרב אורי זוהר הגיע".
כל מי שהיה בבית נדחק אל הסלון הקטן. מיכל יצאה מחדרה והתיישבה לצד בעלה. הושלך הס, כולם עצרו נשימה, מנסים להקשיב לדברי הניחומים. זוהר ישב מאוד קרוב אל בני הזוג ודיבר אליהם בקול נמוך. דיבר על קדושת הילדים ולמה הם נלקחים לעיתים בגיל צעיר. מיכל מחתה דמעות. אחר כך יצא מהבית, בלי שהסכים להתראיין או להסביר למה בא. "אנחנו לא מכירים אותו", אמרה סבתא ציפורה, "אבל גם הוא מצא זמן לבוא. האסון הזה", נדה בראשה, "נגע בכולם".
נעלי שבת כחולות
מיכל ושמעון גרוס, שניהם כבני 30, הכירו לפני שמונה שנים בשידוך. היא בת למשפחת אנגלרד, שלהם בית דפוס ירושלמי ותיק. יש לה עוד שישה אחים ואחיות, והיא עצמה אחת משלישיית תינוקות שנולדו להורים רחל ומשה. היא בעלת תואר ראשון בחינוך, אך עובדת כיום כמזכירה. שמעון הוא תלמיד חכם בישיבת מיר, בן למשפחת גרוס הנתנייתית, בן יחיד שנולד אחרי שלוש בנות. אביו יעקב היה שנים רבות הרב הראשי של משטרת ישראל. אמו היא אשת חינוך שהייתה הממונה בנתניה על בנות השירות הלאומי.
לאחר נישואיהם עברו מיכל ושימי לגור בשכונת גבעת־מרדכי בירושלים, סמוך מאוד להוריה של מיכל. היחסים בין ההורים וכלל האחים משני הצדדים קרובים מאוד, וכך, כאשר הוחלט לפני כשבועיים לבצע הדברה בבית עקב עש בארון הבגדים, שיתפה מיכל את שתי המשפחות, את הוריו של שימי ואת הוריה.
"הם התלבטו מתי לעשות את ההדברה", מספרת סבתא ציפי. "אמרתי להם 'תעשו את ההדברה ביום חמישי ובואו אלינו לנתניה לסוף שבוע ארוך. בשביל מה שהילדים יהיו בבית?' אבל מיכל אמרה שהמדביר טען שלא תהיה בעיה להישאר בבית, ולמה לבטל עבודה ולימודים לילדים, בעיקר כשמדובר בחדר אחד מכל הבית. הבנתי אותה. מי מחפש לא להיות בבית שלו?"
ובכל זאת, הסבים ציפי ויעקב לא ויתרו על פגישה ובאותו יום שני שבו נערכה ההדברה הקטלנית, הם הגיעו לבקר אצל בתם. מיכל הראתה להם את החדר הנעול שנאטם, וכולם ישבו בסלון, אכלו, צחקו ובעיקר שיחקו עם הנכדים. "מי חשב על משהו נורא כזה?" שואלת הסבתא בכאב. "אם היינו חושבים שיש סיכון קלוש, הייתי לוקחת את בעלי, שהוא אדם מבוגר, לבית הזה?" מאז האסון לא עוזבות אותה התמונות האחרונות של נכדותיה הפעוטות. "יעל הביאה לי לראות קופסה שבה היו מונחות נעליים חדשות בצבע כחול. אלו היו נעלי שבת חדשות שקנו לה. כמה מלאת חיים היא הייתה, כמה שמחה הייתה בה. ואביגיל, לה הבאתי קוקיות".
"הקטנה", מוסיף סבא יעקב, "רק התחילה לדבר. אמרה אמא, ופתאום אמרה לנו איזו מילה, משהו דומה לסבא. אמרתי לה: תגידי שוב: סבא". בתום כמה שעות נפרדו בני המשפחה "בחיבוקים ונשיקות ובהבטחה לחגוג בעוד שבועיים יום הולדת ארבע לאביגיל ו'נקנה לך עוגה', ו'מה את רוצה במתנה?' הם ילדים מקסימים, בית שכל הורה רצה להתברך בו".
אלא שביום שלישי החלה ההדברה לתת אותותיה במשפחה. הילדים החלו לסבול משלשולים והקאות, ומיכל התקשרה לאמה והתייעצה עימה מה לעשות, האם להביא אליה את הבנות. האם, רחל, אמרה לה שמכיוון שבבית מתגוררת סבתא מבוגרת, יהיה זה לא חכם להביא ילדים עם וירוס. אבל אם המשפחה תלך למרפאת "טרם", וייקבע שזה בגלל הריסוס, בוודאי שכולם מוזמנים.
בשעה אחת וחצי בלילה הלכה כל המשפחה לסניף "טרם", רשת מרכזים לרפואה דחופה, ובתשאול הרפואי אמרו לרופא שאכלו בערב ביצה. "ומיכל עוד זוכרת", מספר קרוב משפחתה, "את התנוחה המדויקת שבה היא ישבה מול הרופא ב'טרם', כשאחד הילדים נמצא על הידיים שלה, ואיך היא אמרה לו שהייתה הדברה בבית. בפירוש, אמרה. הרופא בדק אותם, לא לקח בדיקות דם, אמר שזה נראה לו כמו קלקול קיבה, הציע שייקחו אקמול ושאם ממשיכים להרגיש לא טוב שילכו בבוקר לרופא המטפל בקופת חולים. אבל", מיד מהסה את עצמו אותו קרוב משפחה, "מה זה משנה עכשיו, כל מה שאנחנו רוצים שהבנים יהיו בריאים. את האבדות הרי לא יחזירו לנו".
"קיים קונצנזוס רפואי נרחב כי רופאי 'טרם', כמו בני המשפחה, לא יכלו לשער בעת הבדיקה כי מדובר בהרעלה שכזו", נמסר מרשת המרכזים. "לאור הבדיקה המקיפה שנערכה ב'טרם' לאחר האסון, עולה כי הטיפול היה על פי כל הסטנדרטים המקצועיים וכל החומר הועבר בשקיפות למשרד הבריאות. 'טרם' מביעה צער על האסון, מחבקת את משפחת גרוס ומאחלת רפואה שלמה לילדים".
לאחר הבדיקה, רגועים מעט יותר, חזרו בני משפחת גרוס לביתם והלכו לישון. אבל ההקאות לא פסקו. שימי התקשר בבוקר לקבוע תור לרופא בקופת חולים לאומית ובינתיים הוחלט כי כל המשפחה תישאר בבית כדי לנוח ולהתאושש. מאוחר יותר נסע האב לקניות, בעוד מיכל מטפלת בכביסה שהצטברה בעקבות ההקאות והשלשולים של הילדים. "שימי חזר הביתה מהקניות והלך לישון", סיפר אחד מקרובי המשפחה לעיתון החרדי "המשפחה", "ובשעה 11 בבוקר של יום רביעי, כאשר היא מחזיקה גיגית עם כביסה ביד, שמעה מיכל צעקה נוראה משימי. הוא הבחין שיעל התינוקת לא נושמת.
"הם התקשרו לכוחות ההצלה, ובינתיים התחילה מיכל לעשות ליעל עיסוי לב בעוד שימי מנחה אותה על פי ההוראות ששמע מהמוקדן. תוך דקות הגיעו מתנדבים. מיכל לא רצתה שהילדים יראו מה קורה עם יעל, ולקחה אותם לחדר אחר שיגידו תהילים. ברגע שהחובשים שמעו שהייתה בבית הדברה וכולם עם בחילות, הם מיד חשדו בהרעלה. הזמינו אמבולנסים לפנות את כולם לבית החולים שערי צדק.
"הבנים הלכו לאמבולנס בכוחות עצמם. מיכאל ישב לבד באמבולנס וביקש מהפרמדיק מים. יצחק התלונן שהחגורה באמבולנס מפריעה לו בבטן. אביגיל אמנם לא צעדה על רגליה, אבל הגיעה לבית החולים 'שערי צדק' בהכרה. נהג האמבולנס ביקש ממיכל שתדגדג אותה בכפות הרגליים כדי לשמור על הערנות שלה. היא הגיעה לבית החולים ערנית. היא אפילו אמרה להוריה: 'זהו, אני לא אשתה יותר שוקו. זה עושה לי כאבי בטן'".
"כשהגענו לשערי צדק", סיפר האב לכתב "המשפחה", "ההערכה הייתה שמדובר בהרעלה ריאתית. שהילדים שאפו רעל לריאות. במזל גדול הם הזעיקו לחדר המיון גם ד"ר איריס אפטוביצר, רופאה בכירה ממחלקת קרדיולוגיה־ילדים. היא לא הבינה למה בכלל הזעיקו אותה אם מדובר במשהו ריאתי, אבל בכל זאת, כיוון שהייתה במקום, הסתכלה על הנתונים והמדדים השונים, ביניהם גם פעילות הלב. פתאום היא אמרה 'רגע, זו הרעלה לבבית!' היא זו שביקשה מיד להביא מכשירי אקמו מבית החולים שניידר ולחבר את הילדים".
עבור אביגיל זה כבר היה מאוחר מדי. מצבה הידרדר במהירות, הרופאים לא הצליחו לייצבו וכשהגיע המכשיר כבר לא ניתן היה לחבר אותה אליו. מיכאל שלמה – שבינתיים הוסף לו השם חיים, כסגולה לבריאות – הובהל לניתוח לב פתוח, שבמהלכו חובר למכונת לב־ריאה ובהמשך למכשיר האקמו. "תחשוב", אומר שימי, "על ילד שמגיע על הרגליים לבית החולים, וכעבור זמן קצר נמצא בניתוח לב פתוח. בדיעבד אנחנו יודעים שזה מה שהחזיק אותו ואת אחיו הקטן רפאל יצחק אייזיק בחיים והציל אותם".
"הקב"ה אמר: סטופ"
הלוויות האחיות נערכו ביום חמישי בבוקר. זעקת השבר של האם מיכל מתוך חדר הטהרה הידהדה ברחבי הר המנוחות בירושלים. האב שימי הספיד אותן במילים קורעות לב. "אני מבקש מאביגיל ויעל, תינוקות שלא חטאו, נשמות טהורות, תבקשו ממלאכים חסדי שמיים, תבקשו מהקב"ה שיאמר לצרותינו די. שלא יהיו עוד ניסיונות", אמר. "אין לנו שאלות לבורא עולם. השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך".
"בעיניים חילוניות קשה מאוד להבין את הלך הרוח הזה", אומר נחמן, אחיה הגדול של מיכל. "את שואלת את מיכל 'איך את מרגישה', אבל כדי להבין את התשובה שלה, את צריכה לעבור שלושה ימים של סמינר ערכים".
שימי, האב השכול, בכל זאת מנסה להסביר: "הורים חושבים שהילד שלהם, התינוק שלהם, הוא הרכוש שלהם. הם הרי יצרו אותו והם אומרים לו מה לעשות. ופה בא הקדוש ברוך הוא ומלמד אותך שיעור. ואולי המטרה במוות של הבנות ובמה שעובר עלינו עם הבנים, שנעריך כל דבר, שלא ניקח דברים כמובן מאליו? שלא נחשוב שהילדים הם שלנו, כי הם של הקב"ה. את חושבת שלא היו לנו תוכניות ליום שאחרי האסון, לשבוע שאחר כך? ומי חשב שנמצא עצמנו בבית הקברות ובבית החולים, אבל הקב"ה אמר לנו: סטופ, יש עניינים אחרים מלמעלה שמכוונים אתכם".
רק ביום רביעי, לאחר שבנו הצעיר נותק מהמכשירים, מרשה לעצמו שימי לחייך מעט. "ידעת פעם", הוא שואל, "כמה זה מרומם לפקוח עיניים בבוקר, לפתוח את הפה, להרים את היד? כשמגיעים לכאן מבינים כמה זה משמח ומרומם, הפעולות הפשוטות האלו והמובנות מאליהן. השבוע למשל, למדנו להעריך את הלב. אותו איבר קטן, רק בגודל אגרוף, וכל כך חשוב".
השכול והתקווה מעורבבים אצלך. אתה בכלל מצליח לשמוח על הנס?
"אנחנו באים למחלקה פה, ומחייכים, ואדם מבחוץ יגיד, כמה זה מוזר. הם איבדו את הילדות שלהם. אבל שלמה המלך כבר אמר במשלי: עת ספוד ועת רקוד. בבוקר עמדנו דומעים מעל הקבר של הילדות, ובערב אנחנו כאן, בשביל הבנים. וזה לא שלא היו לנו משברים. אנחנו בני אדם, כמו כולם.
"אחד המשברים הראשונים שאני זוכר היה כשהגענו לכאן, לשניידר. הגענו מתוך כל השבר הזה של ההלוויות לתוך המלחמה על רפואת הילדים. שניהם היו מחוברים למכשירים, וזה הלם שאי־אפשר לתפוס אותו, לראות אותם ככה, עם כל הצנרת. וכולם מדברים אליך בכל מיני מילים שחדשות לך. האקמו הזה, שיום קודם לכן מי בכלל ידע שיש מכשיר כזה ומה הוא עושה. ועם חיים מיכאל שלמה היה קשה במיוחד, כי הם לא ראו שום תגובה ממנו, אפילו לא עפעוף.
"ברגע הראשון היה פה משבר שתפס אותי חזק. את אומרת לעצמך: מה קורה פה? מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו? יהודי מאמין לא שואל לָמָּה זה קרה לי, אלא לְמָהלמגיה: אנא נקדי את שתי המילים לפי המשמעות השונה, כלומר, בשביל מה, זה קרה לי. ובכל זאת, כשראיתי את הילד הייתה לי סערת רגשות. ואז מיכל אשתי, שהיא צדיקה גדולה ואופטימית, אמרה: הקדוש ברוך הוא יעזור, ועמדנו ליד מיטות הבנים, ואמרנו יחד ובקול רם תפילת שמע ישראל חזק־חזק ותפילת המלאך הגואל. כמו בכל לילה שאנחנו אומרים עם הבנים לפני השינה".
"אבא שמוצא את בתו התינוקת במיטה ללא רוח חיים, כמה כוחות נפש הוא צריך? הוא כולו ילד בן 30", מנסה להסביר גם אמו ציפי, "אבל אנחנו נולדים למציאות שבה יש בורא עולם, ואני מודה לאל שיש לנו אמונה. כי אם לא האמונה, איפה הייתי היום? רק להיכנס איתן לקבר. הכאב עצום, יש שאלות ויש תהיות, לי למשל קשה מאוד לתאר את החיים בלעדיהן. ומצד שני, כשהדוור מביא לי דבר מה לשלם, אני לא מרביצה לו, כי הוא רק השליח. וכמו שאני יודעת לקבל ממנו בשורות טובות, אני יודעת שצריך לקבל גם את הרע".
"אף אחד לא מבין דבר כזה", אומר הגיס יוסי. "המשפחה נמצאת בעיצומה של טרגדיה גדולה. לפעמים כשאתה נתפס על אשמים, המדביר או מי שלא הגיש עזרה ראשונה בזמן, יותר קל לך אולי. אתה אומר: מישהו שם לי הדברה ואני אתבע אותו וארדוף אחריו ובאה מנוחה לנפשי. אבל זה עדיין לא מסביר איך זה קרה לי ולא נותן באמת תרופה לשברון הלב.
"הייתה אצל מיכל ושימי שבירה, ישנו צער עצום. זה לא סותר את האמונה שהכל מלמעלה. יכול להיות שהם יצטרכו תמיכה נפשית, עזרה בהתמודדות ביומיום, אבל ההבנה הזו, שאומרת 'אנחנו שחקנים בתוך תסריט שלא אנחנו כתבנו או ביימנו', מקלה על החיים. יום אחד ההשגחה מביאה לך מיליון שקל ויום אחד מביאה לך מכה. למיכל ולשימי יהיה את אותו הקושי העצום של כל אב ואם שכולים, יום יום, שעה שעה – רק בלי התסכול של 'איך זה יכול להיות שאני לא שולט בעולם'. להפך. אצלם זה יחזק את האמונה: 'תמיד ידענו שאנחנו לא שולטים, ועכשיו אנחנו רק יודעים עוד יותר'. תפיסת העולם האמונית הזו לא מפחיתה את כאב האובדן, רק מאפשרת לחיות לצדו בהשלמה".
"אני כל כך מתגעגע"
בהליך שהוא כמעט בלתי נתפס, ביום שישי האחרון, יממה לאחר שקברו את בנותיהם, קמו ההורים מהאבל, והחלו להתכונן לסעודת השבת. "שמעון בכה עד שתי דקות לפני כניסת שבת", מספר אביו, הרב יעקב גרוס, "ואז הוא הפסיק לבכות עד צאת השבת. זו שליטה עצמית שבה אנו מחנכים את הילדים שלנו".
"בליל שבת נכנס שמעון לשיר 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' בחדרם של הילדים", מוסיף קרוב משפחה אחר. "הרופאים המליצו שידברו איתם, אז הם שרו לידם זמירות שבת, ומיכל הקריאה להם סיפור". "רצינו להיות רק עם הבנים, להקדיש להם כל רגע", אמרה מיכל לחברותיה. "הרופאים אמרו לנו שזה חשוב מאוד שנהיה על ידם, נדבר אליהם, נתמוך בהם. וראינו שזה עוזר. כאשר ישבנו על ידם, ראינו שהם מגיבים, גם בפועל וגם לפי המכשירים".
"בשבת שימי אמר לי", מספר הגיס נחמן, "'מה אני אעשה עכשיו, אני כל כך מתגעגע לבנות'". שימי מאשר את הדברים במנוד ראש קטן.
ספר לי קצת על הילדים שלך.
"חיים מיכאל שלמה הוא גדול בגיל אבל קטן בממדים. הוא ילד רוחני, אצילי שכזה, נסיך. ורפאל יצחקי אייזיק שלנו הוא ילד שובב, מלא מרץ, גדול ממדים לגילו.
"יעל, הקטנה מכולם, הייתה שובבה ותמיד מיכל ואני היינו מסתכלים עליה וחושבים: איזו ג'דע היא תהיה כשתגדל. כמה שהיא הייתה קטנה, כל דבר היא הייתה מבינה. היא רק עכשיו התחילה לדבר ואת הדממה העמוקה שהיא הותירה, אנחנו חשים בכל רגע.
"אביגיל שלנו הייתה טהורה. את מכירה את הילדות האלו המתוקות, הטובות, שעושות כל מה שההורים אומרים? היא תמיד אמרה לנו כמה היא אוהבת. 'אמא, אני אוהבת אותך, אבא, אני אוהבת אותך'. תמיד בהשכבות של הלילה היה לי קשה לגרום לה להישאר במיטה. תמיד היא הייתה חוזרת למטבח עם עוד ועוד בקשות. עוד מים, עוד סיפור. בשבת אביגיל אמורה הייתה לחגוג יום הולדת ארבע. היא לא זכתה. היא תישאר תמיד כמעט בת ארבע".
התמונות של השתיים אשר הועברו השבוע לעיתונים נלקחו מתוך סדרת תמונות שצולמה לפני כמה חודשים בקובנה שבליטא. למיכל יש חברה בארגון החרדי "נפש יהודי", אשר מסייעת במניעת התבוללות ובהנחלת היהדות לסטודנטים יהודים. בסמוך לחגים הזמינה החברה את מיכל יחד עם בני משפחתה לעזור לה וגם ליהנות מנוף קצת אחר. המשפחה נסעה והשליחות הייתה כל כך מוצלחת, שהיא נמשכה כמה חודשים, מהחגים ועד חנוכה. השבוע, כאשר שמעה החברה על האסון, היא עלתה על מטוס ומיד הגיעה לנחם.
ההורים נפעמים מהאהבה שעוטפת אותם ובכל הזדמנות מבקשים להביע את תודתם על ההתגייסות לתפילות ולניחומים. למחלקה בשניידר הגיעו השבוע המוני בית ישראל. כל אחד עם עוגה או מתנה קטנה ביד, ובעיקר עם הרבה תקווה. ברביעי בערב למשל, בנוסף לקרובי משפחה ששנים לא התראו עם משפחות גרוס ואנגלרד, הגיעו גם שתי בנות מפתח־תקווה. הן סיפרו שכאשר שמעו על האסון תלו את תמונותיהן של יעל ואביגיל על הקיר, והתפללו למען אחיהן.
"רק בעם ישראל יש את הדבר הזה", אומר שימי, "אנו מודים לכולם על התפילות וחשוב לנו להגיד שימשיכו להתפלל למען הבנים, כי רואים ניסים. בזכות עם ישראל שהתאחד, קרה מה שקרה בבית החולים. מאוד חשוב לי להודות לעם שחיבק אותנו, ובעיקר להודות לצוות בשניידר. לא סתם קוראים להם מחלקת לב־ריאה, זוהי מחלקה שכולה לב".
במהלך כל הימים האלה התקיימו בכותל תפילות המוניות להצלת הבנים. "התקשרו מכל העולם", אומרת נאוה, אחות של שימי. "ממקסיקו, מארצות־הברית, מאנגליה. כולם כותבים לנו במיילים: אנחנו איתכם. הגיעה מורה מהיישוב חשמונאים, עם שתי חוברות שעשו הילדים, 'חוברת קבלות' קוראים לזה אצלנו, בהן הם מבטיחים לעשות למען שלום הבנים. אחד אמר שהוא לא יתרגז יותר, שני אמר שהוא יעשה מעשה טוב. מייל דומה קיבלנו ממכללה של בנות בארצות־הברית ובו הן כותבות אילו מצוות הן מקבלות על עצמן".
מיכל ושימי עוד לא חזרו לביתם, הבית שבו אירעה הטרגדיה. אחיותיה של האם ביקרו בדירה, נכנסו לחדר שבו הושם הרעל וכבר התנדף, לקחו את כל הבגדים מכל הארונות וחילקו לשכנות טובות שכיבסו אותם. הבגדים חזרו נקיים, אך עדיין לא הושמו במקום. היה גם מי שבדק את המזוזות. ועוד משימה אחת, הקשה מכולן, לקחו על עצמן האחיות, כדי שמיכל לא תצטרך להתמודד איתה: לול התינוקת, שנותר מיותם, פורק והוצא מהבית.
