אני מבינה ומסכימה.אם זה ידבר אלייך תאהבי את זה. נקודה למחשבה.
לפני שהייתה לי גיסה (בתור נערה), לא יכולתי לסבול את הספרים האלה. וזה מה שאמרתי. ממש אותו ציטוט.
אבל ספר טוב ברעיון הזה, שמדבר על הנושאים הללו, הוא כזה שנכתב בצורה טובה עם תיאורים שלא כקודמיו,
שכנראה על זה את יותר מדברת, שמדברים בעיקר על היחסים ולא על המסביב. כי אפשר לכתוב ספר מדהים עם יחסי נערה עם גיסתה, רק שהרקע יהיה מעניין יותר ולא חוזר על עצמו (איך שהן התמודדו כשהיא אמרה כך וכו', לדוג', זה חוזר על עצמו כשאין רקע מעניין ונסיבות מתאימות אבל שונות). בקיצור, מקווה שהבנת.
אבל עם כל היופי שיש בסיפורים שהם מבינים אותך ומדברים לחיים שלך- גם הם נמאסים אחרי עשרים-שלושים ספרים כאלו.
וכשאני מציינת את הסוגה הזו אני מתכוונת למאות ולעוד כמה בשלבי הכנה מתקדמים. לא נמאס?
צריך לרענן קצת את השורות.
ואולי עוד כמה שנים כשהמספרים יתאזנו בז'אנרים האחרים- להתחיל ליצור עוד כמה בשביל אלו שרוצים אמפטיה ותחושה שמבינים כמה הגיסה שלהם נוראית...
לדעתי סופרות כותבות את הז'אנר הזה רק משום שהוא הכי קל ליצירה- את צריכה רק לחשוב על הבעיות בחיים שלך ולכל דורשת יהיה סיפור מזיל דמעות.