אין ספק שאמונה ובטחון הם תמיד ההרגעה הטובה ביותר,
לדעת שהכל אבא שבשמים עושה עבורנו, ויודע מה טוב לנו ומה לא.
לא מקבלים הכל בחיים, בסופו של דבר יש מי שמחליט,
אבל כל זה אחרי ההרגעה, כתוב 'אל תרצה את חברך בשעת כעסו', יש זמן שהאוזנים אטומות משמוע, והלב סתום מלהרגע,
יהיו כאלה שיאמרו שהדרך הנכונה היא לתת לה לבכות, יום יומיים - גם זה עובר
אני אישית פחות מחבב את זה, זוכר את גיל הנערות שההורים שלי האמינו בכך בצורה פחות נוחה, ומה שאני עושה אני מגיע ליד, ומציע לצאת לסיבוב, דבר ראשון הבכי ירגע, דבר שני הילד/ה מבינים שיש מישהו ששותף איתם לקושי, דבר שלישי מגיעים לגינה עם ארטיק טוב [לא לחשוב על דיאטה] ומתיישבים לדבר,
שיחה מלב אל לב היא מאורע שלא כל אחד זוכה לו כל יום, אבל חלק ממבנה האישיות שלנו בנוי על תחושת החיבור הזו שיש ברגע של השיחה, ואז מתחילים לנתח - מה טוב בסמינר שהיא רצתה ומה פחות טוב, כמה הבושה גדולה שהיא לא התקבלה, ומצד שני כמה רווח אישי בסוף יגיע אליה.
במצב של הסמינרים היום, העיקר הוא המיתוג, אין באמת הבדלים מהותיים ומשמעותיים בין הסמינרים, אנחנו לא באמת חושבים שיש סמינר שמחנך לבית של תורה, ויש סמינר שמחנך לקלות דעת וטפשות, הרעיון העיקרי הוא המיתוג, ולעיתים דווקא במיתוג פחות נחשב יש השקעה גדולה מצד הסמינר, ויש רווח אדיר מכך.
עצם השיחה, עצם ההשתתפות בצער, ופתיח מבט לכיון אחר, יכולים לגרום לרוגע ושלווה, והכל עובר בחיים.