הנושאים החמים
הנושאים החמים
קודם כל, אזהרת ספוילר לאלו שעדיין לא קראו את הספר.
אז קראתי את מגן אנושי של יונה ספיר האלופה.
הספר מושלם וגאוני כמו תמיד, אבל אותי, לפחות, הסוף קצת ביאס.
ציפיתי להתפתחות אחרת עם נחום, לדעתי היה מיותר להרוג אותו.
לי כבר התפתח בראש סוף אחר ופחות טראגי, אז הנה הוא כתוב לפניכם.
החל מאמצע עמ' 682
"שזה הדבר החשוב ביותר, כמוב..."
"יובל!!!" קול של אדם נדהם נשמע מאחוריו.
הוא הוריד במהירות את הנשק, מסתיר אותו מאחורי גבו.
קריאת תדהמה נוספת נשמעה. "אייל! מה אתה עושה כאן עם יובל?" אלי ההמום פנה אל חברו הקשור וניסה לשחרר אותו מכבליו.
"ומי קשר אותך ככה?" שאל את אייל שפחד מהרגע שחברו יקלוט את הסיטואציה.
הוא לא העז לומר לו את האמת הקשה. הוא רק הניד בראשו כלפי יובל שעמד מן הצד, עדיין מתלבט אם לברוח או להישאר.
פניו של אלי הוריקו. ההבנה נחתה עליו באחת. "לא!" הוא הסתובב במהירות אל יובל בחוסר אונים מוחלט. "זה לא אמיתי! תגידו לי שזה לא אמיתי!" הוא העביר מבטו אל נחום בבלבול, "תגידו לי מה קורה כאן!" הוא היה הסטרי.
"יובל תזרוק את הנשק מיד!" אלי קלט את האקדח שהציץ מאחורי גבו של אחיו.
"איך אתה מעז?" פחד ותדהמה התערבבו בקולו. הוא ניגש אל יובל ושלף את הנשק מידו, אחיו ההמום לא ניסה אפילו להתנגד, הוא עמד כהלום רעם. לא מבין מהיכן צנח אלי לכאן.
"הופה!" התגליות נפלו על אלי אחת אחרי השנייה. "האקדח שלי! לא פחות ולא יותר. מה רצית? להפיל עלי האשמה ברצח?"
"מה... מה אתה... מה אתה עושה כאן?" התגמגם יובל, בקושי מסוגל לדבר.
אלי היה בהלם מהעובדה שלא הבחין שנשקו נלקח, אך ניסה להתעשת. הוא הפנה את מבטו אל אייל, הקשור עדיין. "באמת חשבת שלא אבוא לראות מה אתך? ככה אתה מכיר אותו? ועוד כשיש לי שעה וכתובת מדויקים, שכחת מי הביא לך את המידע עליהם?..."
"אמרתי לך לא לבוא..." החל אייל לנזוף בחברו אך אלי קטע אותו, "עזוב את זה עכשיו. מה הם עשו לך?"
אייל חייך בעגמה. "עדיין לא עשו. רק הכינו את השה לשחיטה...אתה באת ועצרת אותם".
אלי התכופף והרים סכין שנשמטה לאחד מאנשיו של אחיו כשנכנס. "טוב, האחרון שאקרא לו שה זה אתה..." הוא החל לחתוך את כבליו של חברו.
"עצור! עצור מיד!" יובל קפץ לעברם. "זוז הצידה". הוא שלף אקדח ברטה שאלי זיהה גם אותו כשייך לו, וכיוון אותו אל אייל.
ברנשיו של יובל התקדמו בינתיים אל אלי וניסו להרחיק אותו בכוח, כשלפתע הסתער עליהם נחום, עוזר לחברו של אחיינו להשתחרר מאחיזתם הלופתת.
הוא פרגן לאחד מהם שני אגרופים היישר אל מרכז הפרצוף ואלי עזר לו עם השני בבעיטת מספרים מכוונת היטב. השניים נפלו על הרצפה, ובר המזל שקיבל את הבעיטה מאלי נראה מחוסר הכרה.
אלי רץ במהירות אל חברו, משמש עליו כמגן חי מאחיו. "יובל! תפסיק! עדיף שתפגע בי מאשר שתפגע בו!"
אחיו שלח אליו חיוך מלגלג. "הו, לא, ממש לא. אתה קצת יותר חשוב לי מהחבר המעצבן שלך, תסלח לי. ותאמין לי שיצא מזה רק טוב. לא יזיק שישב בכיסא גלגלים ולא יוכל לתפקד. הוא עשה מספיק נזק עד עכשיו". הפטיר יובל בחוסר רגישות.
עיניו של אלי התרוצצו לכל הכיוונים בחוסר אונים מוחלט. הוא הישיר אותם אל אחיו. "האיש הזה שגם לי לדבריך, כל כך הרבה נזק, הציל את החיים שלי עשרות פעמים. ודווקא לא מזמן".
אלי לא חשב שיובל יודע על משימתו בסוריה, קל וחומר לא על דרך שחרורו. הוא לא נכח במקום כשחשף נחום את הפרטים אודות הוועדה.
"בטח הציל". סינן יובל בציניות.
"היה חייב להציל, כי הוא גם הכניס אותך אל סכנת החיים הזו... אם לא הוא אתה לא היית כאן עם הרגל הצולעת והמסכנה שלך, שפצע הירי שבה נוצר מ'תאונת עבודה', ראשיד לחץ ממש בטעות על ההדק. והוא גם נורא הצטער בשבילך על הכאב..." ציניות טהורה נטפה מכל מילה. "ועכשיו, זוז!" קרא.
אלי שלף את אקדחו מול אחיו. "תוריד את הנשק. מיד".
המחזה היה הזוי לחלוטין; שני אחים עומדים ומאיימים זה על זה באקדחים שלופים. אלי התקרב בפסיעה לכיוון אחיו, "תוריד, אמרתי".
יובל הוריד את אקדחו לאט לאט. בכמה סנטימטרים ספורים. אלי התקרב לעברו עוד, ושלף את האקדח מידו המהססת.
"לא הייתי מאמין עליך יובל. באמת".
"מה לא היית מאמין עלי? שיהיו לי כאלו יכולות בוועדה?" יובל עדיין לא איבד את לשונו.
"לא. אני לא מדבר על זה". אלי לא הבין על מה אחיו מדבר אך לא הראה זאת. "אני לא מבין איך הגעת לשפל כזה, לרצות להרוג בו אדם יהודי? אתה לא מתאר לעצמך כמה איחולים איחלתי לאיש שרדף אחרי החבר שלי. לא תיארתי לעצמי שזה אחי, עצמי ובשרי".
אלי הניח ידו על כתפו של אייל שעמד לצדו, קשור עדיין ולא יודע מה לעשות.
"מצטער, יובל, אני לא אתן לך לפגוע באייל. אם אתה רוצה בטובתי, כמו שדבריך נשמעו, אז תעזוב אותו, כי הוא חשוב לי. יותר ממה שאתה מתאר לעצמך".
יובל עמד לרגע, חוכך בדעתו. "עשינו עסק". כנראה הבין שאין לו כל כך ברירה. הוא הושיט את ידו לאייל, "אני מפסיק לרדוף אחריך, ושלשתכם", העביר מבטו על נחום אלי ואייל שעמדו מולו, "לא מוסרים מילה ממה שהיה כאן". הוא לא ראה צורך לומר זאת לאנשיו ששכבו עדיין על הרצפה.
אייל הנהן למחצה. "ומי ערב לי שתעמוד במילה שלך?"
"תאלץ להאמין כי אין לך אפשרות אחרת, וגם אין לך הוכחות. ולא יהיה שווה לך לנסות להתחכם, כי רבי הצמרת בממשלה עדיין לצדי. אל תגרום לי להשתמש ביכולות שלהם".
אז קראתי את מגן אנושי של יונה ספיר האלופה.
הספר מושלם וגאוני כמו תמיד, אבל אותי, לפחות, הסוף קצת ביאס.
ציפיתי להתפתחות אחרת עם נחום, לדעתי היה מיותר להרוג אותו.
לי כבר התפתח בראש סוף אחר ופחות טראגי, אז הנה הוא כתוב לפניכם.
החל מאמצע עמ' 682
"שזה הדבר החשוב ביותר, כמוב..."
"יובל!!!" קול של אדם נדהם נשמע מאחוריו.
הוא הוריד במהירות את הנשק, מסתיר אותו מאחורי גבו.
קריאת תדהמה נוספת נשמעה. "אייל! מה אתה עושה כאן עם יובל?" אלי ההמום פנה אל חברו הקשור וניסה לשחרר אותו מכבליו.
"ומי קשר אותך ככה?" שאל את אייל שפחד מהרגע שחברו יקלוט את הסיטואציה.
הוא לא העז לומר לו את האמת הקשה. הוא רק הניד בראשו כלפי יובל שעמד מן הצד, עדיין מתלבט אם לברוח או להישאר.
פניו של אלי הוריקו. ההבנה נחתה עליו באחת. "לא!" הוא הסתובב במהירות אל יובל בחוסר אונים מוחלט. "זה לא אמיתי! תגידו לי שזה לא אמיתי!" הוא העביר מבטו אל נחום בבלבול, "תגידו לי מה קורה כאן!" הוא היה הסטרי.
"יובל תזרוק את הנשק מיד!" אלי קלט את האקדח שהציץ מאחורי גבו של אחיו.
"איך אתה מעז?" פחד ותדהמה התערבבו בקולו. הוא ניגש אל יובל ושלף את הנשק מידו, אחיו ההמום לא ניסה אפילו להתנגד, הוא עמד כהלום רעם. לא מבין מהיכן צנח אלי לכאן.
"הופה!" התגליות נפלו על אלי אחת אחרי השנייה. "האקדח שלי! לא פחות ולא יותר. מה רצית? להפיל עלי האשמה ברצח?"
"מה... מה אתה... מה אתה עושה כאן?" התגמגם יובל, בקושי מסוגל לדבר.
אלי היה בהלם מהעובדה שלא הבחין שנשקו נלקח, אך ניסה להתעשת. הוא הפנה את מבטו אל אייל, הקשור עדיין. "באמת חשבת שלא אבוא לראות מה אתך? ככה אתה מכיר אותו? ועוד כשיש לי שעה וכתובת מדויקים, שכחת מי הביא לך את המידע עליהם?..."
"אמרתי לך לא לבוא..." החל אייל לנזוף בחברו אך אלי קטע אותו, "עזוב את זה עכשיו. מה הם עשו לך?"
אייל חייך בעגמה. "עדיין לא עשו. רק הכינו את השה לשחיטה...אתה באת ועצרת אותם".
אלי התכופף והרים סכין שנשמטה לאחד מאנשיו של אחיו כשנכנס. "טוב, האחרון שאקרא לו שה זה אתה..." הוא החל לחתוך את כבליו של חברו.
"עצור! עצור מיד!" יובל קפץ לעברם. "זוז הצידה". הוא שלף אקדח ברטה שאלי זיהה גם אותו כשייך לו, וכיוון אותו אל אייל.
ברנשיו של יובל התקדמו בינתיים אל אלי וניסו להרחיק אותו בכוח, כשלפתע הסתער עליהם נחום, עוזר לחברו של אחיינו להשתחרר מאחיזתם הלופתת.
הוא פרגן לאחד מהם שני אגרופים היישר אל מרכז הפרצוף ואלי עזר לו עם השני בבעיטת מספרים מכוונת היטב. השניים נפלו על הרצפה, ובר המזל שקיבל את הבעיטה מאלי נראה מחוסר הכרה.
אלי רץ במהירות אל חברו, משמש עליו כמגן חי מאחיו. "יובל! תפסיק! עדיף שתפגע בי מאשר שתפגע בו!"
אחיו שלח אליו חיוך מלגלג. "הו, לא, ממש לא. אתה קצת יותר חשוב לי מהחבר המעצבן שלך, תסלח לי. ותאמין לי שיצא מזה רק טוב. לא יזיק שישב בכיסא גלגלים ולא יוכל לתפקד. הוא עשה מספיק נזק עד עכשיו". הפטיר יובל בחוסר רגישות.
עיניו של אלי התרוצצו לכל הכיוונים בחוסר אונים מוחלט. הוא הישיר אותם אל אחיו. "האיש הזה שגם לי לדבריך, כל כך הרבה נזק, הציל את החיים שלי עשרות פעמים. ודווקא לא מזמן".
אלי לא חשב שיובל יודע על משימתו בסוריה, קל וחומר לא על דרך שחרורו. הוא לא נכח במקום כשחשף נחום את הפרטים אודות הוועדה.
"בטח הציל". סינן יובל בציניות.
"היה חייב להציל, כי הוא גם הכניס אותך אל סכנת החיים הזו... אם לא הוא אתה לא היית כאן עם הרגל הצולעת והמסכנה שלך, שפצע הירי שבה נוצר מ'תאונת עבודה', ראשיד לחץ ממש בטעות על ההדק. והוא גם נורא הצטער בשבילך על הכאב..." ציניות טהורה נטפה מכל מילה. "ועכשיו, זוז!" קרא.
אלי שלף את אקדחו מול אחיו. "תוריד את הנשק. מיד".
המחזה היה הזוי לחלוטין; שני אחים עומדים ומאיימים זה על זה באקדחים שלופים. אלי התקרב בפסיעה לכיוון אחיו, "תוריד, אמרתי".
יובל הוריד את אקדחו לאט לאט. בכמה סנטימטרים ספורים. אלי התקרב לעברו עוד, ושלף את האקדח מידו המהססת.
"לא הייתי מאמין עליך יובל. באמת".
"מה לא היית מאמין עלי? שיהיו לי כאלו יכולות בוועדה?" יובל עדיין לא איבד את לשונו.
"לא. אני לא מדבר על זה". אלי לא הבין על מה אחיו מדבר אך לא הראה זאת. "אני לא מבין איך הגעת לשפל כזה, לרצות להרוג בו אדם יהודי? אתה לא מתאר לעצמך כמה איחולים איחלתי לאיש שרדף אחרי החבר שלי. לא תיארתי לעצמי שזה אחי, עצמי ובשרי".
אלי הניח ידו על כתפו של אייל שעמד לצדו, קשור עדיין ולא יודע מה לעשות.
"מצטער, יובל, אני לא אתן לך לפגוע באייל. אם אתה רוצה בטובתי, כמו שדבריך נשמעו, אז תעזוב אותו, כי הוא חשוב לי. יותר ממה שאתה מתאר לעצמך".
יובל עמד לרגע, חוכך בדעתו. "עשינו עסק". כנראה הבין שאין לו כל כך ברירה. הוא הושיט את ידו לאייל, "אני מפסיק לרדוף אחריך, ושלשתכם", העביר מבטו על נחום אלי ואייל שעמדו מולו, "לא מוסרים מילה ממה שהיה כאן". הוא לא ראה צורך לומר זאת לאנשיו ששכבו עדיין על הרצפה.
אייל הנהן למחצה. "ומי ערב לי שתעמוד במילה שלך?"
"תאלץ להאמין כי אין לך אפשרות אחרת, וגם אין לך הוכחות. ולא יהיה שווה לך לנסות להתחכם, כי רבי הצמרת בממשלה עדיין לצדי. אל תגרום לי להשתמש ביכולות שלהם".
