מבקש את השתתפותכם בעריכת ספרי

[israelintop]

את/ה שייך לבנים שלא מחפשים אקשן, או שאת/ה בת שחושבת שיש בנים שלא מחפשים אקשן?

לראשון.

לא נתקלתי בבת שחושבת כאפשרות השניה

 

[מריומה~]

ברובד העמוק, כמובן שכולם רוצים סיפור יהודי טוב שיעורר את לבבם ליראה ולאהבה וכולי.

ברובד המיידי, בני הנוער והגברים אוהבים אקשן, מתח, דם וסערות.
הנשים והבנות מחבבות יותר את הצד הרגשי - שיהיו סערות רגש עצומות.

שני הצדדים מחפשים מקוריות, חדשנות, דרמות מכל הסוגים, והרבה הרבה אנושיות. שיהיו יחסים מעניינים בין אנשים. שהגיבורים, או לפחות אחד מהם, יזכירו להם את עצמם.

רובם רוצים עלילה שמתפתחת, שכל הזמן קורים דברים שמקדמים את הסיפור לאן שהוא.

כולם שונאים הטפות מוסר בסיפורים.
כשיש יותר משני משפטים רצופים של מסר/הגות/נאום לאומה - ולא משנה עד כמה הוא חשוב, אנשים בדרך כלל ידלגו הלאה.

אנשים רוצים להבין מה קורה. זה שיש תעלומה זה יופי, אבל לא כדאי לקמצן במידע.
סיפור מעורפל ואלגורי, שבו לא ברור לקוראים מי זה 'הם' ומי זה 'הוא' ומה הסוד הנורא שקרה, עלול להינטש די מהר. במקביל לבניית המתח, חשוב לשחרר כל הזמן פריטי מידע. לשתף את הקוראים. הם לא האויבים שלך, ש'אוי ואבוי אם ידעו'. הם שותפים, חשוב שידעו מי נגד מי ומה קורה.

אנשים רוצים ואוהבים להבין את המסר מעצמם. בלי שיגידו להם.

הרבה סופרים נופלים במלכודת הזו של המסרים, שהיא מפתה מאד, וכותבים: "הדרקונים הסגולים הם חיה מסוכנת מאד", אמר האב לבנו. "גם אם לרגע מטעה הם נראים לך כמו חיות תמימות ובלתי מזיקות, זכור כי את עוצמת האש שלהם אין לשער". ואז בסוף הפרק עוד 8 משפטים מיותרים על כמה הדרקון הסגול מסוכן, ועל כל יהודי להתרחק ממנו ככל האפשר למרות שהוא יפה כל כך.

במקום זה, ספרו איך הבן לא נזהר, ונכווה מהדרקון כוויות סגולות ומוזרות, למרות שהיו אנשים שליטפו את הדרקון ולא קרה להם כלום. זהו, סיימו את הפרק כשהבן בוחן את זרועו הכואבת ומנסה לפוצץ את השלפוחיות שנוצרו.

הקורא כבר יגיד לעצמו לבד: וואלה, דרקון סגול זו כנראה חיה מסוכנת.
(ועל כך נאמר, טובה מרדות אחת בליבו של אדם, יותר ממאה מלקיות...)

ועוד נקודה : שום סיפור לא מספק ל-100% מהקוראים את דרישותיהם.
להתחבב על 30% מתוך הקוראים, זה יפה וזה הרבה מאד.

תמצית תורת הכתיבה.

 

[מה הענינים]

ברובד העמוק, כמובן שכולם רוצים סיפור יהודי טוב שיעורר את לבבם ליראה ולאהבה וכולי.

ברובד המיידי, בני הנוער והגברים אוהבים אקשן, מתח, דם וסערות.
הנשים והבנות מחבבות יותר את הצד הרגשי - שיהיו סערות רגש עצומות.

שני הצדדים מחפשים מקוריות, חדשנות, דרמות מכל הסוגים, והרבה הרבה אנושיות. שיהיו יחסים מעניינים בין אנשים. שהגיבורים, או לפחות אחד מהם, יזכירו להם את עצמם.

רובם רוצים עלילה שמתפתחת, שכל הזמן קורים דברים שמקדמים את הסיפור לאן שהוא.

כולם שונאים הטפות מוסר בסיפורים.
כשיש יותר משני משפטים רצופים של מסר/הגות/נאום לאומה - ולא משנה עד כמה הוא חשוב, אנשים בדרך כלל ידלגו הלאה.

אנשים רוצים להבין מה קורה. זה שיש תעלומה זה יופי, אבל לא כדאי לקמצן במידע.
סיפור מעורפל ואלגורי, שבו לא ברור לקוראים מי זה 'הם' ומי זה 'הוא' ומה הסוד הנורא שקרה, עלול להינטש די מהר. במקביל לבניית המתח, חשוב לשחרר כל הזמן פריטי מידע. לשתף את הקוראים. הם לא האויבים שלך, ש'אוי ואבוי אם ידעו'. הם שותפים, חשוב שידעו מי נגד מי ומה קורה.

אנשים רוצים ואוהבים להבין את המסר מעצמם. בלי שיגידו להם.

הרבה סופרים נופלים במלכודת הזו של המסרים, שהיא מפתה מאד, וכותבים: "הדרקונים הסגולים הם חיה מסוכנת מאד", אמר האב לבנו. "גם אם לרגע מטעה הם נראים לך כמו חיות תמימות ובלתי מזיקות, זכור כי את עוצמת האש שלהם אין לשער". ואז בסוף הפרק עוד 8 משפטים מיותרים על כמה הדרקון הסגול מסוכן, ועל כל יהודי להתרחק ממנו ככל האפשר למרות שהוא יפה כל כך.

במקום זה, ספרו איך הבן לא נזהר, ונכווה מהדרקון כוויות סגולות ומוזרות, למרות שהיו אנשים שליטפו את הדרקון ולא קרה להם כלום. זהו, סיימו את הפרק כשהבן בוחן את זרועו הכואבת ומנסה לפוצץ את השלפוחיות שנוצרו.

הקורא כבר יגיד לעצמו לבד: וואלה, דרקון סגול זו כנראה חיה מסוכנת.
(ועל כך נאמר, טובה מרדות אחת בליבו של אדם, יותר ממאה מלקיות...)

ועוד נקודה : שום סיפור לא מספק ל-100% מהקוראים את דרישותיהם.
להתחבב על 30% מתוך הקוראים, זה יפה וזה הרבה מאד.

כ"כ פשוט ומחוור ונהיר, אז איפה כולם?

 

[אשר גולד]

אנשים אוהבים מקצועיות
באחד הספרים שזכו לפופולריות יתר בציבור החרדי מתואר איש עטור קרבות המשתלט בקלות על חייל שתוקף אותו במפתיע עם סכין
כמה פרקים אח"כ (באותו יום) אישה שאך ילדה בן זה מכבר נועלת אותו במחסן באיומי מעדר... ואין לו יכולת להתגבר עליה, מהסיבה הפשוטה שלצורך הסיפור הוא היה צריך להיות נעול למשך הלילה...

כמו כן נסו נא לדמיין מישהו בעל השפעה גדולה שמנסה 'לחלן' קהילה אחת או עיר אחת ולהפוך אותם משומרי מצוות אדוקים לאנשים פתוחים כמה זמן זה אמור לקחת ?
(לאינטרנט זה לקח כמה שנים טובות, וזה בדורנו שאנשים מאוד רדודים בלי חוט שדרה חזקה).

אבל בסיפור עצמו לוקחים מדינה שלימה והופכים אותם למזלזלים בתו"מ בתוך חודשים ספורים.... ע"י כמה זמרים עם שירים מודרניים.

ולא עובר הרבה זמן וההגה מסתובב בחזרה ואנשים 'תופסים' את עצמם וחוזרים בתשובה..

אלו המקרים שצצו בראשי אחרי שקראתי את הספר ההוא
יש עוד הרבה מה לכתוב, לא רק על הספר הזה אלא על הרבה עלילות אצלנו בציבור.
שאנשים נעלמים, הופכים לקשתים, אקדוחנים, משתמשים בסוגי תחמושת, מבלי לדעת טיפת ידע ע"ז.
או מדברים - כותבים שפה עתיקה בסלנג 2016... ילדים שמוצאים מנהרות שארכיאולוגים מחפשים שנים. ועוד היד נטויה

 

[טעמו וראו]

... ... ...

הסיפור בשלבי הכנה ודעתכם מסייעת מאד. אקוה שאכן הינו עשיר ברגש. רווי באנושיות, ביחסים מעניינים בין אנשים. סבורני כי יהיו מצבים ורגעים בחיי הגיבורים, שיזכירו לקוראים את עצמם. (דם וסערות, זה לא התחום שלי, וסליחה מראש).

אכן העלילה מתפתחת, קורים ללא הרף דברים שמקדמים הלאה את הסיפור - אבל חלק מהפרקים מעמיקים את הדמויות הקיימות, מגלים עוד חלקים מחייהם, מציירים עוד קוים בדמותם - גם כשהשתלשלות הסיפור אינה נוסעת קדימה. נראה לכם בעייתי?

בסיפור כזה, שאקוה שהוא בהחלט "סיפור יהודי טוב", לא פשוטה תהיה המשימה - להינצל משני משפטים רצופים של מסר. אם נתקלתם בזה, אנא תקנו והעירו על כך לפני שאתם מדלגים הלאה.

מה בענין המתח והדרמה. האם לדעתכם ראוי ליצור עלילת דרמה מותחת שתישזר בסיפור - אע"פ שאין בה צורך לגופו של סיפור - וזאת רק כדי ליצור גירוי וסקרנות והלמות לב פראיים? זו אינה פגיעה באינטלגנציה של הקוראים? (כמו שיאיירו ספר למבוגרים - בציורים) - כאילו שבלי זה הם ירדמו. האין בכך פגיעה באינטלגנציה של גוף העלילה, העומדת בזכות עצמה גם בלי ליווי סוער. יש ועיבוד מוגזם ללחן, מעיד כי הלחן לא יכול היה לבוא כפי שהוא.

אחרי הכל, בוגרים אוהבים קריאה מרתקת המעוררת חשיבה נוספת בתוך כדי קריאה סיפורית. האם צלצולים של מתח רועש, אינם עלולים לעמעם את השקט הפנימי הדרוש לקריאה רוגעת?

 

[מה הענינים]

שתהליך כתיבת והכנת הסיפור יעבור בהצלחה רבה
החלטתם להעביר לרשימת תפוצה ולא להעלות ע"ג הפורום?

 

[אשר גולד]

(דם וסערות, זה לא התחום שלי, וסליחה מראש).

אם זה לא התחום שלך עדיף שלא תעכיר את יצירותיך בעלילת נפל

 

[משויטט]

לגבי סגנון העלילה, קיבלת הדרכה מתומצתת ומאלפת. אולי קצת על עצם הכתיבה:
דבר ראשון, ראוי לציין כי אתה מתבטא מצוין.
דבר שני, לטעמי, כדאי שתתפטר מסגנון מליצי מדי, או לפחות לא להחצין אותו. בסיפורת של היום, משפטים כמו "לא פשוטה תהיה המשימה" נשמעים ארכאיים ולא רלוונטיים. עדיף אם כבר לכתוב "תהיה משימה לא פשוטה", ולהיצמד באופן כללי יותר לשפה הדבורה (אם כי, כמובן לא סלנגי). אלא אם כן מדובר בפואמה.
דבר שלישי, משפטים קצרים. לא ארוכים. מתומצתים. הקורא, כמו שאומרים, לא עובד אצלך. להיפך.
דבר אחרון, לא כדאי לטפח ציפיות גדולות מדי. פרומו של מספר ימים כמו שמתנהל כאן, לא יעשה טוב לסיפור, מכיוון שכגודל הציפיות - יגדלו הביקורות.

 

[Ruty Kepler]

דעתי שונה.

אבל היא לא משנה.

לעצם הכתיבה - כל אחד יתחבר למה שמתאים לו

מובן שיש גם גברים רגשנים הבוהים בוורד אדום לאור השמש השוקעת וכל זה מרטיט את ליבם.

אך כאן לא דיברנו על השאלה 'האם יש גברים שמתעניינים בהלכי נפש', אלא על 'מה רוב הגברים מחפשים בספרים'. והממוצע הרווח באוכלוסיה הגברית, מחפש הרבה אקשן ומתח.

 

[Ruty Kepler]

אנשים אוהבים מקצועיות

לא. לצערי לא כולם.

רק העשירון העליון של הקוראים (אולי גם השניים שתחתיו) מעריכים ואוהבים מקצועיות.
כל היתר, מוכנים לקרוא מה שכותבים להם, העיקר שזה יהיה נורא סוחף ומותח.
לא ממש מעניין אותם התאמה של זמנים ותקופות וסגנונות.

 

[זלמן כהנא]

כמה נקודות ארעיות:

הכותבת המוכשרת ר. קפלר הציגה את עדת הגברים, במיוחד הצעירים שבהם, כחובבי 'אקשן' מושבעים.
לדעתי - כמי שנמנה על העדה המדוברת - הדבר אינו נכון בעליל! אמת שגברים לא אוהבים את הסיפורים עמוסי הרגש פרי ידיהן המוכשרות של המברכות 'שעשני כרצונו'. אבל זה עוד לא מטיל אותם לחווה הפראית המתבוססת בדם קרב. סיפור ערכי ומעניין, שיש בו גם המון רגש ובנוסף יש בו צדדים מרתקים, מגוונים ובעיקר - אופקים חדשים; אמור לעניין ביותר את ציבור הקוראים על כל צדדיו.

אם אתה שואל אותי מהו סופר מקצוען שמשיכת קולמוסו מעוררת את לב הקוראים?
אז ככה:
איש עט מומחה, יודע להפתיע את הקורא בכל שורה ושורה. גם במשך העלילה, שחדי המוח מבין הקוראים לא יבינו בתחילת כל פרק מה יהא באחריתו; ומשעברו את מחצית העמודים - מה חותם את העלילה כולה. אך לא רק - גם בניסוח הוא צריך להיות מחדש ומפתיע יותר ויותר ממשפט אחד למשנהו הבא אחריו. אם במליצות עדינות, בביטויים מעניינים, בדימויים עשירים, ובכל אופן וצורה, כיד דמיונו הפורה ואומנות הכתיבה אותה קיבל מאלוקיו כתשורת חיים.

מחכה כבר לראות את הפרק,
ומאחל: המון הצלחה!

 

[super tiger]

כמה נקודות ארעיות:

הכותבת המוכשרת ר. קפלר הציגה את עדת הגברים, במיוחד הצעירים שבהם, כחובבי 'אקשן' מושבעים.
לדעתי - כמי שנמנה על העדה המדוברת - הדבר אינו נכון בעליל! אמת שגברים לא אוהבים את הסיפורים עמוסי הרגש פרי ידיהן המוכשרות של המברכות 'שעשני כרצונו'. אבל זה עוד לא מטיל אותם לחווה הפראית המתבוססת בדם קרב. סיפור ערכי ומעניין, שיש בו גם המון רגש ובנוסף יש בו צדדים מרתקים, מגוונים ובעיקר - אופקים חדשים; אמור לעניין ביותר את ציבור הקוראים על כל צדדיו.

[/B]

לא מכירה גבר שיהנה מספרי ח. ברטלר......
(מסתבר שיש בודדים כאלו, אבל רוב רובם המוחלט של הגברים - לא!)

ומוזרה הנטייה כאן באשכול של גברים שמנסים להראות בכל כוחם שהם רגשניים...

 

[Ruty Kepler]

הטענה 'רוב הגברים אוהבים אקשן ומתח', אינה יכולה להיות מופרכת בידי הטענה 'אני לא אוהב מתח ואני גבר'.

מה כן יכול לערער את הטענה? נתונים על מכירות של ספרי מתח ואקשן לגברים, שיהיו נמוכות בהרבה, באופן עקבי, ממכירות ספרים דומים שיש בהם עלילות רגש ונפש.
נתונים על חשיפה ציבורית נמוכה של סיפורי מתח בהמשכים, מול חשיפה גבוהה יותר של סיפורים דומים בענייני רגש/נפש.

בפועל, הנתונים הפוכים בדיוק.
הטענה שלי נשענת על מציאות בשטח. על היקף ורמת מכירות. על ביקושים בעיתונים. אל תשאלו אותי: תשאלו את יוני פוזן ואת ביבלה מאור החיים. תשאלו את עורכי המגזינים והעיתונים. שהם יספרו לכם על הביקוש הגדול לסיפורי וספרי מתח.

ועוד משהו: חשוב להבדיל בין משאלות לב למציאות.
דומה שכל הנוכחים בפורום זה, כולל הח"מ, היו רוצים שהקהל יעריץ ספרות רגשית. אבל המציאות אומרת אחרת, ועלינו להרכין בפניה את הראש.

שזה אומר: או לכתוב ספרות רגש-נפש, ולדעת שקהל היעד מלכתחילה קטן יותר.
או להוסיף לסיפור יותר עלילתיות, יותר אקשן, שני תתי מקלע ושלושה אקדחים. ואם אפשר כמה עינויים קלים, ככה בשביל שהסאדיסט הקטן בלב של הקוראים יהיה מרוצה - מה טוב.

 

[קדיתא]

ברובד העמוק, כמובן שכולם רוצים סיפור יהודי טוב שיעורר את לבבם ליראה ולאהבה וכולי.

ברובד המיידי, בני הנוער והגברים אוהבים אקשן, מתח, דם וסערות.
הנשים והבנות מחבבות יותר את הצד הרגשי - שיהיו סערות רגש עצומות.

"כולם" מחפשים ספר שיעורר אהבה יראה בלה בלה בלה.
הדבר היחיד שאולי "כולם" רוצים הוא לקרוא ולהנות מהקריאה.
החלוקה המגדרית גם היא שרירותית ומכלילה.
[סביר שהיא נכונה לגבי הרוב, אבל מה עם הנורמלים ;ׂׂ)]

אנשים רוצים ואוהבים להבין את המסר מעצמם. בלי שיגידו להם.

כל כך נכון.
לטעמי זהו הפער העיקרי שהספרות שלנו עדיין לא השלימה.
הספרות והעיתונות החרדית מאכילות את קוראיהן בכפית ברמה בלתי נסבלת.

אבל זה נכון לא רק לגבי ה"מסר" [מילה דוחה], אלא גם לגבי הסיפור.
וגם בארזים נפלה שלהבת, אולי מתוך הערכת חסר של הקוראים.

דוגמא אקראית בשליפה:

"מחר בערב ליד מדורת השבט תתכנס מועצת הזקנים של הכפר. יחד ידונו בהצעות השידוך האחרונות שהתקבלו לבני ולבנות הכפר, ויבדקו שהמדוברים הם לא קרובי משפחה, עד שישה דורות אחורה. נישואי קרובים אסורים מכל וכל בין השבטים הפפואנים, אפילו אם מדובר בסב סבא משותף אחד.
"נראה לך שיש סיכוי שאמבר ואני קרובים?" שאלה ברנדין בתקווה."אולי סבתא של סבא שלו, היא דודה של סבתא ג'ילט?"

המשפט המודגש, לְמה הוא בא?

ואם הספר הטוב ביותר שראה אי פעם אור במחננו [בלי שמץ סרקזם] נכשל בזה, מה יענו אזובי הקיר.

 

[אשר גולד]

לא. לצערי לא כולם.

רק העשירון העליון של הקוראים (אולי גם השניים שתחתיו) מעריכים ואוהבים מקצועיות.
כל היתר, מוכנים לקרוא מה שכותבים להם, העיקר שזה יהיה נורא סוחף ומותח.
לא ממש מעניין אותם התאמה של זמנים ותקופות וסגנונות.

זה לא אומר שלא צריכים להרגיל את הציבור לתוכן איכותי (כמו כן איורי קומיקס)
כמו מה שקורה במוזיקה ובישול ופרסום.

 

[Ruty Kepler]

החלוקה המגדרית גם היא שרירותית ומכלילה.
[סביר שהיא נכונה לגבי הרוב, אבל מה עם הנורמלים ;ׂׂ)]

היא נכונה לגבי הרוב. זה בדיוק.

ברור שיש גם נשים שמתעניינות בתיאורי דו קרב ועצמות מתפצפצות, ויש גברים כאמור שליבם פועם בהמיה רכה כלפי היקום כולו, אבל אנחנו מדברים כאן על הרוב.

 

[Ruty Kepler]

אבל זה נכון לא רק לגבי ה"מסר" [מילה דוחה], אלא גם לגבי הסיפור.
וגם בארזים נפלה שלהבת, אולי מתוך הערכת חסר של הקוראים.

דוגמא אקראית בשליפה:

"מחר בערב ליד מדורת השבט תתכנס מועצת הזקנים של הכפר. יחד ידונו בהצעות השידוך האחרונות שהתקבלו לבני ולבנות הכפר, ויבדקו שהמדוברים הם לא קרובי משפחה, עד שישה דורות אחורה. נישואי קרובים אסורים מכל וכל בין השבטים הפפואנים, אפילו אם מדובר בסב סבא משותף אחד.
"נראה לך שיש סיכוי שאמבר ואני קרובים?" שאלה ברנדין בתקווה."אולי סבתא של סבא שלו, היא דודה של סבתא ג'ילט?"

המשפט המודגש, לְמה הוא בא?

הערה נכונה ומדוייקת
בלי המשפט הזה, הקטע היה יכול להיות הרבה יותר עוצמתי.

 

[zoom]

אנשים אוהבים מקצועיות
באחד הספרים שזכו לפופולריות יתר בציבור החרדי מתואר איש עטור קרבות המשתלט בקלות על חייל שתוקף אותו במפתיע עם סכין
כמה פרקים אח"כ (באותו יום) אישה שאך ילדה בן זה מכבר נועלת אותו במחסן באיומי מעדר... ואין לו יכולת להתגבר עליה, מהסיבה הפשוטה שלצורך הסיפור הוא היה צריך להיות נעול למשך הלילה...

כמו כן נסו נא לדמיין מישהו בעל השפעה גדולה שמנסה 'לחלן' קהילה אחת או עיר אחת ולהפוך אותם משומרי מצוות אדוקים לאנשים פתוחים כמה זמן זה אמור לקחת ?
(לאינטרנט זה לקח כמה שנים טובות, וזה בדורנו שאנשים מאוד רדודים בלי חוט שדרה חזקה).

אבל בסיפור עצמו לוקחים מדינה שלימה והופכים אותם למזלזלים בתו"מ בתוך חודשים ספורים.... ע"י כמה זמרים עם שירים מודרניים.

ולא עובר הרבה זמן וההגה מסתובב בחזרה ואנשים 'תופסים' את עצמם וחוזרים בתשובה..

אלו המקרים שצצו בראשי אחרי שקראתי את הספר ההוא
יש עוד הרבה מה לכתוב, לא רק על הספר הזה אלא על הרבה עלילות אצלנו בציבור.
שאנשים נעלמים, הופכים לקשתים, אקדוחנים, משתמשים בסוגי תחמושת, מבלי לדעת טיפת ידע ע"ז.
או מדברים - כותבים שפה עתיקה בסלנג 2016... ילדים שמוצאים מנהרות שארכיאולוגים מחפשים שנים. ועוד היד נטויה

הוא שנאמר: "קנאת סופרים..."

ולאינטרנט לא לוקח יותר מכמה ימים להרוס את הבנאדם מבפנים ולהפוך קהילות שלימות למזלזלים במסורת האבות גם כשלא רואים אתזה כלפי חוץ וד"ל...

 

[מריומה~]

ועוד משהו: חשוב להבדיל בין משאלות לב למציאות.
דומה שכל הנוכחים בפורום זה, כולל הח"מ, היו רוצים שהקהל יעריץ ספרות רגשית. אבל המציאות אומרת אחרת, ועלינו להרכין בפניה את הראש.

שזה אומר: או לכתוב ספרות רגש-נפש, ולדעת שקהל היעד מלכתחילה קטן יותר.
או להוסיף לסיפור יותר עלילתיות, יותר אקשן, שני תתי מקלע ושלושה אקדחים. ואם אפשר כמה עינויים קלים, ככה בשביל שהסאדיסט הקטן בלב של הקוראים יהיה מרוצה - מה טוב.

וזה עדיין נכנס לחלוקה של גברים מול נשים?

 

[נוי]

הטענה 'רוב הגברים אוהבים אקשן ומתח', אינה יכולה להיות מופרכת בידי הטענה 'אני לא אוהב מתח ואני גבר'.

מה כן יכול לערער את הטענה? נתונים על מכירות של ספרי מתח ואקשן לגברים, שיהיו נמוכות בהרבה, באופן עקבי, ממכירות ספרים דומים שיש בהם עלילות רגש ונפש.
נתונים על חשיפה ציבורית נמוכה של סיפורי מתח בהמשכים, מול חשיפה גבוהה יותר של סיפורים דומים בענייני רגש/נפש.

בפועל, הנתונים הפוכים בדיוק.
הטענה שלי נשענת על מציאות בשטח. על היקף ורמת מכירות. על ביקושים בעיתונים. אל תשאלו אותי: תשאלו את יוני פוזן ואת ביבלה מאור החיים. תשאלו את עורכי המגזינים והעיתונים. שהם יספרו לכם על הביקוש הגדול לסיפורי וספרי מתח.

גם אני שמעתי כנ"ל מהמו"לים.
הבעיה היא שהרבה ממושכי העט בעלי הנפש האמנותית נוטים פחות לעסוק בדם ואש ותמרות עשן. ספרות לא מסחרית לא תמיד מצליחה ואפילו התוכן איכותי לעילא.
אפשר להתעלם מטעם המון הקוראים, ואפשר לנסות לספק באופן שייתן מענה משובח.
בתסריטאות למדנו כלל בסיסי שנכון גם בבניית עלילה טובה: בשורה התחתונה המתח העיקרי הוא ביחסים בין הגיבורים. אבל הרקע חייב להיות צבעוני שלא נפהק.