אתגר לשכתב את ההיסטוריה

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יהודית הביטה על דמותה המשתקפת שבעת רצון.
שלפה מהבור את החמאה הגבינה והחלב וצררה בשק.

הרגשות השתוללו לה בפנים, היא לא מסוגלת לעשות את זה!
היא יהודיה כשרה, בת למשפחה מפוארת.

"תהיי אסתר המלכה", אמרה לעצמה כשיצאה בלב הולם אל הכרכרה שהמתינה לה בחוץ.


הקריאות הקצובות היממו אותה.

כחמישים גברים מהנטורי קרתא עמדו בעיניים עצומות וקראו לכוונה קריאות קצובות.

"גיוואלדדד"
"טמאה! צאי ממחנינו"

דמעות עלו בעיניה.

"סע" הורתה לעגלון באומץ, נושכת שפתיים.

האבן שנזרקה לעברה וגרמה לסוסים להשתולל, פצעה אותה קלות באצבע ושרפה לה בלב.

"עצור" היא זעקה לעגלון כושלת מהכרכרה לרחוב.

"מסור לאליפורנוס את התנצלותי הכנה."



***
"ניצחון מרשים" אמר שעיה שארגן את ההפגנה, קולו מלא סיפוק.

"עכשיו נשאר רק לנצח את היוונים"
 
נערך לאחרונה ב:

שימנלה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
האיש שלא היה

הרוח צלפה בעוז בפניו, אך הוא לא שם לבו לדבר. אוטוסטרדת המחשבות מנעה ממנו מלהרגיש את הקור השורר ברחובות העיר בשעה זו.

"מי יכול לקבוע דברים כאלה!?" הצעקות במוחו היו מוחשיות מתמיד, "אדם אחד מחליט על דרך חיים וכולם נוהרים אחריו, שבויים בקסמו האישי!".

זו כבר הפעם החמישית שהוא מקיף את השכונה כסהרורי.

"מניין לנו להחליט מי הוא הצודק, וכי אנו מקורבים של הצדק? וכי אנו אלוקיים יותר? אמנם כולנו בני אדם, וככאלה, נוח לנו לחשוב שהאמת איתנו. אך, הניתן לחרוץ גורלות לאחרים, פחותים ככל שיהיו? האחריות שעל כתפינו, הצעירים, כפולה ומכופלת בבואנו לקבוע מי מהווה נטל על החברה!".

הרוחות הסוציאליסטיות שנשבו בעולם התסיסו את הצעירים, מי בעד ומי נגד, ואף הוא, שניחן במידה לא מועטה של רטוריקה, היה עומד ומשלהב את חבריו שנהנו לשמוע את עמדותיו על ההתפתחויות האחרונות. אך הוא חש, כי הוא חייב קודם כל לגבש סופית את דעותיו עם עצמו. אולי לא היה לו עדיין מספיק אומץ להתווכח כראוי עם המבוגרים ממנו.

"מצד שני", הספק שניקר בו לא נתן לו מנוח, "אנשים רבים, חכמים ומוכשרים ממני, מחזיקים בעמדה זו. והרי ישנם בוודאי אנשים שתורמים פחות לחברה. פשוטי העם, קשי היום, אין בכוחם לקדם את העולם, ולדחוף אותו למקום טוב יותר. תכונת מולדות גורמות להם להוות נטל ומעמסה על הקידמה, והחינוך הכושל והמעוות שלהם אף יוצר הרס במורשת המפוארת שאבותינו השאירו לנו". הדעות השליליות על הפרימיטיביות וחוסר הנאורות קנו לפתע שביתה בליבו. "הנה, המשפחה בקצה הרחוב", נזכר, "דוגמה מושלמת לפרזיטיות. האב אינו עובד, האם כל היום מכבסת, והילדים מתרוצצים ברחובות ומחפשים אוכל כאחרוני העכברים. דבר אינם תורמים למדינה. נראה כאילו כל זה לא מפריע להם, כמו מחכים שנגמור לעבוד ונפריש ממשכורתנו למענם" הרהר בכעס, "וכי הם אינם צריכים לתרום לעולם? את פרוטותיי האחרונות אתן להם?" בעט בקצה נעלו באבן שעמדה בדרכו בעודו נזכר באירועי אמש, שם נאם בביטחון על ההיפך הגמור.

השמש הבליחה מבין לעננים והוא התיישב על הדשא הרך מעביר במוחו את קורות יום האתמול.

המסיבה בבית חברו התנהלה ככל המסיבות, אך משהו עמד באוויר, כמו חיכו כולם לנושא הנפיץ שרק יעלה על השולחן, ומשזה הגיע, הטונים הרקיעו שחקים. אין מי שלא הביע את דעתו בעניין הפרזיטים, כל אחד חש עצמו ראוי לקבוע במסמרות את האמת הברורה. עד שהוא פצה את פיו, ומיד השתתקו כולם. כל הנוכחים הנהנו לשמע דבריו והסכימו עם כל מילה שאמר. תמיד ידע שניחן בכושר רטורי, אך מעולם לא חשב עד היכן הדברים מגיעים. את הדממה בחדר ניתן היה למשש, בעודו מנחית לחלל מילה אחר מילה, בידענות בבטחה ובהטעמה. עם סיום נאומו הנחרץ נגד האפליה, החרישו מחיאות הכפים את המקום, וכאילו תיאמו זאת מראש, צעקו כולם במקצב אחיד, "הסוף לגזענות! ד-מו-קרט-יה!".

הוא קם ממקומו, החלטי ונחוש, מוכן למהפך בחייו, מזומן לצאת למלחמה. "אין עוד טעם לשבת בחוסר מעש כשהרוחות סערות. מתפקידי, הימריך פון האוס, לצאת לעולם, לשכנע את כולם שאין זאת זכותנו להחליט מי מוצלח יותר ומי פחות, מחובתנו לתת לכל אדם הזדמנות שווה, לעזור לחלשים ולתמוך במתקשים, הסיסמה – הסוף לגזענות! ד-מו-קרט-יה!".



מאז הכול היסטוריה. המפלגה בראשותו ניצחה בבחירות, היטלר הודח וחוקי שוויון רבים חוקקו בגרמניה.
תודה ל @הדוויג על הייעוץ, ממליץ להצטרף לקבוצת התפוצה שלו
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
11 בספטמבר 2001

8:37


"פיקוח לטיסה 175 של יונייטד איירלינס "
"טיסה 175 לפיקוח, עבור."
"טיסה 11 של אמריקן איירלנס ברדיוס שלכם?"
"בגובה 8840 מ'. "
"תבצעו פניה, חוזר תבצעו פניה אתם במסלול התנגשות."

ניתוק.

"פיקוח לטיסה 175 של יונייטד איירלינס האם הכל בסדר?"
"טיסה 175 לפיקוח, עכשיו כן."
"אתם עדיין רואים את טיסה 11?"
"מאחורינו, כשהם המריאו היה נשמע כאילו מישהו אמר כולם הישארו במושבים שלכם."
"מקבל, שמרו על ערנות. ככל הנראה המטוס חטוף."

8:46

"לא! לא! זה טיסה 11, הם מתנגשים במגדל הדרומי, לא אלו-ה-יםםם. שיענו כבר! שיענו! הם אמרו שיש להם דרישות אבל... לאאאאאאאאאא"

8:51

אנדרלמוסיה שררה במרכז לבקרה אווירית של ניו יורק.

"אופסס" הוא לחש לעצמו.
"מה יש?"
"טיסה 175 שינתה כיוון" דייב קימט את מצחו מול המסך.
"לא" חרדה נשזרה בקול.
"אני חושש שהם הסתבכו... הי, הם מנמיכים גובה." הוא נדרך ולחץ על כפתורי הקשר.

"פיקוח לטיסה 175 של יונייטד איירלינס."

שקט.

"פיקוח לטיסה 175 של יונייטד איירלינס, עבור."

אין תגובה.

"פיקוח לטיסה 175" הקול הפך להיסטרי.

דממת אלחוט.

"אין קשר עם טיסה 175, תפנו מטוסים מהאזור."
"תקשר אותי עם טיסה 2315 של דלתא איירלינס, הם מאיצים לכיוונם." ירה דייב לחלל ומיהר לבצע בעצמו.

"פיקוח לטיסה 2315 דלתא איירלינס"
"טיסה 2315 דלתא איירלינס לפיקוח, עבור." הייתה התגובה המיידית.
"אתה קרוב מידי ל175 בצע כל מהלך התחמקות הכרחי, יש לנו מטוס שאיננו יודעים מה הוא עושה, כל מהלך אפשרי."
"מקבל"

8:55

"קשר אותי עם המנהל התפעולי."
"מבצע"
צליל חיוג
"כן?"
"יתכן שיש לנו מקרה חטיפה, שניים מהם."
"טיסה 11?" הוא מהיר קליטה.
"אהה"
"ו-"
"175."

8:56

"הם מתנגשים! לאאאא, לא שוב! הם מתנגשים צרו קשר עם טיסה 7 הם מתנגשים במטוס החטוף!!!"


ניו יורק 11 בספטמבר 2022

קומה 110 המגדל הדרומי


דנה הביטה באלומת האור שפילחה את השמיים. אם תסתכל למטה יותר אולי תבחין בבור המרובע, מוקף בשמות, מים ואורות. כאב חלף בה. זה מה שנשאר מבני אדם?

שמאלה, קצת יותר רחוק השקיף עליה מגדל החירות בחלונות זכוכית. לכל מלוא האופק לא נראו מטוסים או אפילו זנבם. אך נוכחותם הייתה מודגשת דווקא בגלל חסרונם.

21 שנים חלפו מאז, והם רק העמיקו את הכאב. 21 שנים בהם נקשר גורלה עם התאום הבודד, כמוה.

גם דניאל כתוב שם למטה, למרות שלא היה קשור למגדל. המטוס שלו סתם התרסק כשפגש במטוס החטוף. והמגדל עליו היא עומדת צפה בשקט על מותו. מקבל לחלונותיו רסיסים.
היא נשמה עמוקות והסתובבה. "היה שלום דניאל." לחשה לאוויר, בוהה בקבוצת תיירים רועשת.

כולם שכחו זה היכה בה פתאום. מגדל אחד שקמו, שני בנו והעולם חזר לעצמו. ודניאל לא יחזור.

היא הזמינה את המעלית.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הרכב נע באיטיות. היא הדביקה את פניה לשמשה ובהתה בבניינים הישנים שהתקרבו, ונעלמו כלעומת שבאו.

"אתמול התראיינתי לדיילי טלגרף", הוא אמר כשהתארכה השתיקה.

"באמת?" היא שמחה ממש. ידעה כמה חשובות לו דקות התהילה הבודדות, רגעים קטנים של חום באור הזרקורים. "מה היה?"

וינסטון הניד בידו הימנית בביטול, בעוד זו השמאלית האוחזת במקל חבטה ברצפת הרכב: "השטויות הרגילות. כמובן שאלו גם על יום הכניעה".

"אוי", אמרה ספונטנית, ורק אז נשכה את שפתיה. הוא התעלם, אבל היא ידעה ששמע היטב. "מה אמרת?"

"מה אמרתי?" הוא עיווה את פניו. "מה יכולתי לומר חוץ מאת האמת לאמיתה, האמת המוחלטת? אמרתי שזו הייתה חרפה, כתם שלא ימחה מעל ההיסטוריה שלנו. אמרתי שאם אנחנו רוצים להבין למה ברית המועצות וגרמניה הן המעצמות המובילות באירופה, ולא האימפריה הבריטית, אנחנו צריכים להביט אל היום הזה. היום הנורא הזה".

"אוי", אמרה שוב, הפעם בלי קול. מדמיינת את הלעג על פניהם של המראיינים, שעמלים מן הסתם בדקות אלו ממש על כותרות מושחזות, שימרחו בהקדם על דפי העיתונים. "אתה טוען שזוהי חכמה שלאחר מעשה", הוסיפה בשקט, מנסה לרצות אותו.

"חכמה?" רטן, "שום חכמה. שום חכמה אין כאן. כסילות וכסילות בלבד".

והוא התכסה בשתיקה זועפת שהפר מידי פעם בלחישות "כסילות" זועמות.

הרכב האט עוד יותר, המוני אנשים מילאו את הרחובות הצפופים. חלקם אחזו בשלטים, חלקם התגודדו בהתרגשות והצביעו לכיוונם.

כשהרכב עצר בפתח האולם, הצעירים עטו עליו בהתרגשות. וינסטון יצא אליהם בחיוך, והם כיסו אותו בטבעת אנושית אוהדת. היא פסעה מאחור, מלווה אותם במבטה. מרוצה מהחיבוק החם והנדיר שבעלה זוכה לו, אך נעצבת כי הוא מקבל אותו דווקא מהקהל הזה.

הנחיל האנושי ליווה את וינסטון אל האולם. הוא צעד אל הבמה כפוף, אך מלא הדר. הצעירים השתתקו, נוכחותו מילאה אותם ביראת כבוד.

הוא עמד למעלה וסקר אותם במבט ארוך. היא הייתה בטוחה שבסתר ליבו הוא יודע כמוה כי מדובר בשולי שוליה של החברה. חבורת קונספירטורים הזויה ותימהונית, שמוצאת בו את הדמות הכריזמטית ומתאימה כדי לחזק את שורותיה.

"הם קבעו את היום הזה לדורות כ'יום הסובלנות'", פתח. הוא השתהה מעט, המתין לקריאות הבוז של הקהל. "יום הסובלנות? יום הכניעה, אני אומר. יום החרפה!"

הוא השתהה שוב, זוכה לתשואות רמות שהלכו וגברו. תמיד היה אמן המילים, והוא עודנו. בכך לפחות אין ספק. למה מכוונות מילותיו – זהו כבר נושא אחר לגמרי.

"אמרתי ואומר שוב, הסכם מינכן איננו אירוע מכונן של שלום ואחווה, אלא של כניעה וחרפה. אלמלי רצח אותו סטודנט במינכן את הפאשיסט הגרמני דאז, היינו נתונים כולנו במאבק ומלחמה כוללת, שהדיה לא היו שוכחים עד היום".

או שלא, השלימה בליבה. איש אינו יכול לדעת מה היה אילו.

"אותה תבוסתנות הובילה אותנו אל המצב שאנו עומדים בו כיום, כאשר ברית המועצות וגרמניה הן הן הכוחות המובילים באירופה", הוא העביר את מבטו באיטיות על הקהל. "בקרב בין הצוררים המסתתרים מאחורי מסך הברזל לבין המעצמה הגרמנית, אני אומר לממשלת הוד מלכותה: זהו הזמן. הבה נשיב את תפארת האימפריה הבריטית הקדומה. הבה נהווה כוח מאזן, אל מול אותם כוחות רוע השולטים היום, בעקבות אותה תבוסתנות היסטורית שאותה, רבותי, אנו מבכים היום".

בשנים שחלפו תהילתו הלכתה ופחתה ושמו הלך ונשכח. נותר מוכר רק כביטוי ושם נרדף לפוליטיקאי היפוכונדר, נביא זעם המהלך אימים על הציבור וחפץ לסחוף את ההמונים בכוח הפחד. גם אם לעולם לא יודה בכך, היא הייתה בטוחה שהוא מבין זאת היטב.

"עשרים שנה חלפו, ודבר לא השתנה." סיים, ורק היא זיהתה שהוא מתקשה לעמוד על רגליו. "רק כוחה של האימפריה הבריטית ההולך ונחלש, הולך ונמוג. זהו הזמן וזהו המקום לעמוד ולקרוא בקול גדול למנהיגים לפעול למען שינוי".


היא כבר המתינה חזרה ברכב כשהוא עוד נפרד בחיוך מעושה מאחרוני הצעירים הנלהבים. רק כשנסגרה הדלת מאחוריו הוא קרס אל המושב:

"צריך למהר לישון", אמר קצרות. ההבעה העירנית נעלמה והסיגר נשמט מאצבעותיו. "מחר יש לי פגישה עם עוד מו"ל. אולי הוא יסכים להוציא את היסטוריה של העמים דוברי האנגלית"

ואולי לא, ידעו שניהם. סביר להניח שהוא לא יביע נכונות להוציא את הספר, כפי שסירבו כל אלו שלפניו. אבל לא איש כוינסטון ייכנע.

"הצלחה היא היכולת לעבור מכשלון אחד למשנהו בלי לאבד את ההתלהבות", הזכירה לו, מקווה לעלות חיוך פניו.

"אני אפילו לא יודע אם זה באמת נכון", על פניו לא נותר רמז של חיוניות, והוא דמה יותר מכל לזקן בודד וחסר ישע. מה שלמעשה היה.

"ודאי שזה נכון", אמרה בחום, "שמעתי את זה מפורשות מהאדם החכם בעולם".

האדם החכם בעולם היה שמוט על מושבו, שקוע בשינה עמוקה. פניו חרושות קמטים והבעתו מיוסרת.

נאנחה, והחזירה את מבטה אל השמשה. בניינים ישנים של בריטניה התקרבו, ונעלמו כלעומת שבאו.
 

נחמת שוטים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
document.getElementById("id_span").value = "yes!";
} else{
document.getElementById("id_span").value = "no";

אני בוהה במסך.

שומעת רק תקתוקים.
תקתוקים, תקתוקים, תקתוקים.

"25556, למה הורדת את האוזניות?" אופס. אמאלה, זאת קוּאַה!
"אמ...זהה...", אובדות לי המילים.
קואה לא צועקת, וזאת בעיה. עיניי התכלת שלה, מזויפות בעדשות מגע, מסתכלות עלי והופכות בי את הקרביים.
"25556, ירדה לך שעת שינה" והיא הולכת.

האוזניות עלי. דממה.

לפעמים אני תוהה מה טוב יותר לאוזניים, דממת מוות או תקתוקי עד.
אני ממשיכה לתהות, לאיפה נעלמה המודיר אולעמאל של המחלקה שלנו-
מקווה שלא קרה לה שום דבר. השפתיים שלי מתכווצות שוב. ממשיכה לתקתק, מאזינה לדממה.

המעסיקים שלי יודעים תפוקת עבודה מה היא.

את האוזניות הכי איכותיות הם ייבאו לנו מסקנדינביה, לא את הפשוטות מסין. זה טוב, כי מאז שהאוזניות הגיעו אני כותבת כפול שורות קוד ביום עבודה.
זה רע, כי הפכתי סופית למחשב, והלב שלי לא מסכים עם העניין.
ידיי נשלחות שוב לאוזניות, רוצות לשמוע בני אדם. אני עוצרת,
ממשיכה לתקתק.

if (value%2==0 && value.toString().length==4) {
document.getElementById("id_span").value = "yes!";
} else{
document.getElementById("id_span").value = "no";

יד עדינה מונחת לי על העורף.
אני מסובבת את הכיסא הצידה, זאת יסכה.
משהו מוזר בשפתיים הכמושות שלה. הן נפתחות, נסגרות, נפתחות. אולי יש באג בקוד?
שוב מרגישה טלטול בכתף, יסכה תולשת לי את האוזניות.

תקתוקים. תקתוקים. תקתוקים.

"חנה! מה קורה לך?" זאת יסכה. השפתיים שלה מדברות, אההה.
"לא קרה לי כלום" אני עונה, משחקת עם האוזניות.
"איך הצלחת להסתבך עם קואה? את העובדת הכי טובה שלנו!" העיניים שלה מלטפות אותי, מלאות צער.
היא מצטערת עלי או עליה?
"תשמחי שזה נגמר רק בשעת שינה, ואל תעשי את זה שוב, בסדר יקרה?"
מה?
אני מהנהנת, מסובבת כיסא. צער מטפס בי, אולי געגוע?
חושבת על דוד בן החודשיים, על שעה שירדה לנו מהביחד היומי.
נאנחת. מחזירה אוזניות.
חייבת להגיע ליעד, הפיתוח העכשוי מסתיים ביומיים הקרובים.
קואה הזהירה, העיניים שלה הפחידו, אני מבצעת.

שעתיים מאוחר יותר. ישיבת צוות.

יסכה, ה"מודיר אולעמאל" סופרת אתנו.
"25558 חסרה, זאת אביגיל. איפה אביגיל?" רחש עובר ביננו. עוד רגע הם נכנסים! אם 2558 חסרה, כולנו נסבול.
אני קמה לדלת, אביגיל רצה את המסדרון. פניה רטובות.
"שטפתי פנים, אני מסוחררת מאוד" היא לוחשת ליסכה, מתנצלת.
יסכה נאנחת, קמטוט במצח מתחדד לה.
לא הייתי רוצה להיות יסכה.

קואה וקֶוִין נכנסים לחדר. כולנו קמות, מכופפות ראש.
"שבו" הוא יורה.
מתיישבות בדממה. מיישרות אליו עיניים, כמו שהוא דורש. הוא מסתכל עלינו, פתאום צווח:
"ברור לכולכן שהתרשלות בעבודה היא מוות? אנחנו ב2023, ואם לא נהיה ראשונים בפיתוח ההייטק מצרים תישאר מאחור!" אנחנו מהנהנות. צייתניות.

"אל תהנהנו, תעבדו! אם לא תעמדו ביעדים שראש הממשלה הציב, אתן, וכל העם שלך תקברו לנצח בשדות למיון אשפת המחזור"-
הוא רועד מעצבים.
אני שוב בוהה. הפה שלו נפתח. נסגר. נפתח. נסגר. קצבי כל כך.
בכלל לא רציתי לעבוד בתכנות.
חלמתי לנגן על נבל, ללמד ילדות לשיר.
אז חלמתי.

כולן עובדות בתכנות, נאמנות למוות לקואה ודומותיה.
מתכנסות פעם בשבוע לשמוע את הצעקות של קוין ודומיו.
פוגשות את הילדים, או שלא, רק בלילה, כשהם ישנים.
נושמות, אוכלות, ישנות, נותנות כל גרם אנרגיה בשביל להצליח בעבודה.
העבריות הכי טובים בתכנות.

מה לעשות?

אלוקים עוד לא גאל אותנו ממצרים.
אנחנו עדיין, עבדים.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
את האמת הייתי בטוחה שאתגר היסטורי וכבד כמו זה יבריח את רוב הכותבים מכאן וישאיר אותי לקושש לי זוכים מהמשתתפים המעטים, מסתבר שכולכם פה מאד אוהבים היסטוריה והשארתם לי אתגר בחירה רציני.

קטעים מצוינים אחד אחד ורעיונות מקוריים במיוחד. אפילו שהיה ארוך (מאד) לקרוא - נהניתי ממש!

ועכשיו לשיפוט,

מקום ראשון:

@מסוגל עם קטע מיוחד על האיש שאינו אגדה ושמו ווינסטון צ׳רצ׳יל ודם דמעות ויזע עדיין במאבקיו.
קטע עמוק מאד בעיני, בעיקר בגלל המסר הציני-אירוני הנלווה אל אמרותיו המפורסמות של צ׳רצ׳יל. מעלה את התהייה עד כמה היו האנשים הגדולים שיצרו את ההיסטוריה תלויים בפעולות הקטנות שאינן קשורות אליהם כלל, והאם גם המשפטים החזקים ביותר אינם אלא בסופו של דבר לא יותר מקלישאות.

מקום שני:

@נחמת שוטים עם קטע מדהים על גלות מצרים ועבדות נצחית. אהבתי מאד שהתחלת דווקא מתיאור השינוי האפוקליפטי, ובמקום להסביר ולספר איך קרה מה שקרה פשוט סיימת עם המשפט: "אלוקים עוד לא גאל אותנו ממצרים", וזה כל כך יפה - כי בעצם זה כל ההסבר בכמה מילים. אהבתי גם את הסאבטקסט העכשווי...
אגב, את לא מתכנתת נכון?

מקום שלישי:

@שרהלה לנציצקי עם הסיפור על הבחירה של אסתר, כתיבה יפיפייה ומחברת במיוחד. אהבתי מאד את ההתמקדות בשינוי קטן ואישי שכביכול אינו משנה את מהלך ההיסטוריה בצורה דרסטית אבל משפיע מאד על אדם אחד בודד ועל חלקו בהיסטוריה הזאת.
יש רק קצת אי דיוקים לגבי הסיפור של אסתר (קראתי גם את ההסבר שלך בנספח).
לפי הרבה דעות, אסתר הייתה נשואה למרדכי לפני שנלקחה אל אחשוורוש.
עד להליכתה מרצונה אל אחשוורוש היא הייתה מותרת למרדכי, מרגע שהלכה מרצונה היא נאסרה עליו לתמיד (אסתר ד טז, רש"י). ולא משנה שעשתה בזה מצווה גדולה שהצילה את עם ישראל מכליה ובוודאי לא חטאה (שו"ת מהרי"ק קס״ז).
כלומר במעשה הזה היא איבדה לחלוטין את הקשר האחרון שהיה לה לחייה הקודמים. יותר מזה, אחשוורוש עצמו נפטר שנים ספורות לאחר סיפור המגילה ואסתר נשארה עד יומה האחרון בארמון לבדה. לכאורה אם היה נעשה הנס על ידי מישהו אחר - יכלה לשוב למרדכי.
בכל מקרה זה לא משנה את המסר המדהים של הסיפור שלך ואולי דווקא מחזק אותו. ההיסטוריה הרי הייתה מתרחשת בכל מקרה - השאלה היא רק איזה חלק בנס היה נשאר לאסתר.
 
נערך לאחרונה ב:

נחמת שוטים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
. מעלה את התהייה עד כמה היו האנשים הגדולים שיצרו את ההיסטוריה תלויים בפעולות הקטנות שאינן קשורות אליהם כלל, והאם גם המשפטים החזקים ביותר אינם אלא בסופו של דבר לא יותר מקלישאות.
להשלמת התמונה: לצ'רצ'יל מיוחס הציטוט "ההיסטוריה תשפוט אותי לטובה, מכיוון שאני מתכוון לכתוב אותה".

הוא אמנם ככל הנראה לא באמת אמר אותו, אבל זה עדיין משפט גדול. במיוחד כי במקרה שלו הוא דו-משמעי.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה