אתגר לשכתב את ההיסטוריה

[משולש ברמודה]

מכירים את הרעיון של ציר זמן חלופי?

מה היה קורה אם ללי אווסלד היה מעצור בנשק בעת שירה בנשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי? או לחילופין איך הייתה נראית ישראל אם רבין היה נפטר ונקבר בשיבה טובה?
מה אם וסילי אלכסנדרוביץ' ארכיפוב היה מחליט לא להיות סבלני כל כך ולהפוך ל'איש שהציל את העולם' במשבר הטילים בקובה? והאם ההיסטוריה היהודית הייתה נראית אחרת אילו לא היו מצליחים הבריונים והסיקריקים לשרוף את האסמים בירושלים של לפני החורבן?

קחו נשימה, תתנתקו קצת מהחום, והפליגו אל המרחצאות המפוארים ברומא או אל אזור הפירמידות במצרים. בקרו ברחובות פריז בעת המהפכה הצרפתית וחזרו בזמן לצפות בנאומו של מרטין לותר קינג. תנו לעצמכם להיות זבוב על הקיר בוועידת מינכן או סתם נווט פשוט בספינתו של קולומבוס.

זהו, התמקמתם? עכשיו תעשו זום על הסצנה שבחרתם, שימו לב היטב להתרחשויות כפי שקרו במציאות, חפשו את הקטע הקריטי הזה ששינה את ההיסטוריה לטוב או למוטב - ופשוט שכתבו את ציר הזמן המוכר לנו מחדש.

איך? שאלה טובה.
אפשר לחשוב על זה כ'אפקט כנפי הפרפר' - פרט קטן ושולי ששינויו ייצור סערה של ממש בהיסטוריה המוכרת. ואפשר כמובן לשלוח מלאך לבן שיסיט את הקליע ממנו נרצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי הרחק לשמים ויפזר על ההמונים וורדים צחורים מלמעלה. העדיפות כמובן היא להיות קצת יותר מציאותיים.

נקודות יינתנו על מקוריות ויצירתיות. שימוש בפרטים בנאלים ומוכרים כ'רמזים מטרימים' לשינוי המדהים שתתארו ודיוק היסטורי ככל וניתן.

האתגר ינעל בעוד שבועיים מהיום, יום שני ו' אב.

כאן עושים היסטוריה.

 

[כּוֹתָר]

צלצול בפעמון.
המלך: מי בפתח ?
המשרת: 'משה, מלך היהודים. הוא הגיע עם אחיו אהרן'.
'שייכנסו', ציוה המלך פרעה.
'ברשות המלך ירום הודו, באתי בשליחות מלך מלכי המלכים.
משה רבנו מראה לפרעה מופת, לקח אהרן את מטהו, והשליכו לארץ, והוא נהפך לנחש!
אמר להם פרעה: 'תבן אתם מכניסים לעפריים?! אני אביא לכם את החרטומים שלי, גם הם ככה יעשו!'
החרטומים הגיעו עם מטותיהם, מטות יקרים, עם מרגליות בידיות של המטות.
גם הם זרקו את המטה שלהם והוא נהפך לנחש!

לרגע חשב פרעה להקשות את ליבו,
אך החליט להמתין להתרחשויות הבאות.

והנה, מטה אהרן בלע את מטות כל החרטומים....
החרטומים שהפסידו את מטותיהם היקרים, פנו לאהרן ואמרו לו: 'אהרן! תביא את המטה שלנו!'
אמר להם אהרן: 'מהיכן אוציא לכם את המטות?! הנה המטה שלי נשאר רזה כמו שהיה, מה אתם רוצים? קחו אתם! אולי תצליחו להוציא ממנו! אתם חרטומים, אתם פקחים, תוציאו בבקשה את המקל שלכם!'

את זה לא יכלו החרטומים לעשות, והלכו בבושת פנים.

כשפרעה ראה זאת, הוא התעלף.
טובי הרופאים הוזעקו למיטתו, בקושי רב הצליחו לעוררו. בקול חלוש הוא ביקש לקרוא לפניו את משה ואהרן,
ואמר להם: 'קומו צאו, גם אתם גם טפכם וכל אשר לכם. צאו ממצרים, אתה ידעתי כי גדול אלוקיכם.
וכל הכוחות האחרים בטלים ומבוטלים בפניו'.

 

[אריה גלבר]

פעם ראשונה שכותב סיפורת... תהיו עדינים


ב"ה



בתחילה לא שם לב.

הלהקה היוקרתית ששכר לחלק זה של הערב, עשתה את עבודתה בכישרון רב, ובמרץ התואם את רוח הנערים, חבריו הקרובים של בנו החתן. המלצרים בבגדי ארגמן בוהקים, סבבו בין המיטות המוצעות, מוזגים לגביעי הכסף יין ישן ומשובח. המולה נינוחה שרתה על החצר המוארת, איך יכול היה לשים לב?

אך הלחישות היו עקשניות. הן טיפסו בזחילה, כמו נחש של המהומים, מקצה המבוי באיזור ישיבתם של הקבצנים, חודרות דרך מעגלי רוקדים צעירים, אל שולחנות ההסבה העמוסים, עד שלא ניתן היה להתעלם מהם יותר.

"ראית מי כאן?"

"המזיק הגדול..."

"איך הוא מעז???"

"שלושים אלף דינר!"

רצונו עז היה להמשיך בסבב קבלת האורחים שהיה בעיצומו, אך גם עיניהם של חבריו שזה מרחוק באו, פעורות היו בתדהמה, בוהות בפניו הסמוקות של האורח הלא קרוא.

יד רכה משכה בכתפו, מושיבה אותו בעדינות על מיטה קרובה.

עיניו המתחננות של בנו החתן, עמדו מולו.

"לא צריך לעשות כלום, אבא. תן לו שישב, כבר ילך".

"אתה... אתה הזמנת אותו, בני?" כאב עצום טפטף מהמילים. כמו רקיע לילי שחור משחור ירד על עיניו.

"לא אבי, אינני יודע מדוע בא".

מדוע באמת בא?? השאלה הדהדה במוחו, כמו אלפי שופרות.

מעומק ליבו עמדה לפרוץ פקעת רגשות נוראית ואיומה. החצר כולה כמו התמלאה במילים קשות, משפילות, מילים אותן התרגל לשמוע מפיו של יריבו המר, שאך לאחרונה נפטר משכנותו.

רוח סוערה נכנסה בו, בצעדים מהירים ניגש לשולחן.

"מה הינך מחפש כאן?" המילים סוננו אמנם על ידי השיניים, אך לא איבדו שמץ מארסיותן.

"לא להרגיזך חפצתי, אדוני" עיניו של היושב על המיטה התרוצצו סביב בבהלה. "משרתך בא אמש, ומסר לי את קלף ההזמנה".

לא יאומן! זה מכבר חשב כי מתרשל אחיה בעבודתו, וכעת... שונאו הגדול ביותר מסב בנחת בחצרו!

ומה זה עלה בדעתו של בר קמצא??? במחי הזמנה ישארו המילים הקשות, הלשונות הרעות, מאחור? והחוב? מה יהא עליו? שלושים אלף דינר!!! האם חשב שויתר עליהם???

חצוף! חצוף! חצוף!!!!!

פניו בערו. הלב שיגר אל הלשון מילים קשות כדורבנות. רק יפתח את פיו... רק יפקח את עיניו...

לפתע לא ראה כלום, מלבד עיניים.

אלפי זוגות עיניים, אולי מיליונים? עיניים מיוסרות, אש יוקדת באישוניהם. של מי כל אלה? לא ידע, אך לכולן צבע אחד, תכול עמוק, כטוהר עיניו של בנו.

"זה יום שמחתי, אבא" הלחישה רעמה באוזנו כקול המון. "אנא, אל תביא לחורבנו".

עיניו עדיין עצומות, ידיו נפתחות לרווחה כשערי המקדש.

"סלחתי ידידי, תודה על אשר באת לשמוח בשמחתי!"

השקט צורח באזניו. הוא פוקח עיניים. אורחיו הרבים מביטים בו הלומים.

"בום". כוס נשברה.

"מזל טוב!!"

הלהקה פוצחת בשיר עליז, המעגלים מסתחררים סביבו. לפתע מפסיקים.

על הגזוזטרה עומד יריבו – ידידו, מהסה בידיו את הציבור.

"הרי עלי שווי סעודה זו הקדש".

 

[רבינו מנחם]

לשכת שר המשפטים יריב לווין, 4 ביולי 2023.

הישיבה ננעלה באווירה מתוחה, לא לפני שכולם חתמו על סודיות והסכמה להיבחן בפוליגרף במקרה של דליפת מידע.

הרפורמה המשפטית יצאה לדרכה.

הם לא סמכו, המשתתפים עלומי השם, על פלאי הטכנולוגיה. חשו על בשרם את הדיקטטורה החשאית שנעשתה על ידי פגסוס הלא נחמד. הפעם, זה יהיה שונה.

היועץ המשפטי לממשלה, עורך הדין יעקב ברדוגו, היטיב את העניבה וקיבל לידיו את מעטפת הנייר החומה. מהנהן בראשו. הוא יודע היטב מה לעשות.

יותר מידי חוו על בשרם, אנשי ישראל השניה. לא עוד.

*

"חוק תקווה חדשה עולה להצבעה", עדכן דני קושמרו בזריזות, מנגינת סיום המהדורה המרכזית נשמעת ברקע. "חברי הכנסת אלקין וסער תומכים, בני גנץ הורה על חופש הצבעה. תחזית - מיד לאחר החסות".

הצופה המשועמם זיפזפ לעבר תוכנית הפטריוטים האהובה. שם המשיך לשמוע טרוניות על כך שהממשלה לא עושה מאומה בהקשר להבטחות לשינוי הדרמטי של מערכת המשפט. הכול עבד יופי.

אתם תרטנו, לחש אי מי לאוזנו של אי מי, שם המשימה: הרדמת האויב!

עמותת 'אם תרצו' מימנה שני שלטי אוטובוס בקריאה לממשלה לפעול למימוש מדיניות הימין. שאר המודעות בארץ התרכזו בפרסומות נגד צער בעלי חיים, בעד העולם הירוק, ובקריאה לגישור לפני גירושין.

ובערב, כשאהוד ברק נכנס למיטה, הוא היה משועמם עד אימה. אף ערוץ תקשורת לא התנדב לראיין אותו - והוא שקל ברצינות להפוך לאלדד יניב מס' 2.

 

[tmr]

הצעדים שלו הפכו ליותר ויותר כבדים. פגועים.
כחול על שורות שחורות נכתב עתידו מול עיניו הקטנות, המורה לא ראתה שם את הברק העצוב, הוא מייד ברח לשירותים. אמא לא תשמח לראות, אבא אולי יכעס, והוא? הוא לא רוצה להרגיש עכשיו.

כל הדרך הוא תיכנן מה לעשות, חתימה הוא חייב להביא למחר ואת הכתב של אמא עדיין לא יכול לחקות.

הוא פתח את הדלת ושמע שקט, הבין שאמא כנראה עדיין לא חזרה הביתה, התיישב על המיטה ובהה בתקרה. זהו? ככה? הוא חושב שזה לא בסדר, שמע כבר כמה פעמים על סיפורים שגננות אמרו לילדים שהם לא מתנהגים טוב ואז הילדים באמת לא התנהגו טוב, אולי לכן המורה לא הסכימה לו לקרא את הפתק. לא. זה בטח כי הוא קצת טיפש וקטן. (ובכלל בגן חובה מישהו צחק עליו שהוא שמן)

אמא חזרה לקראת הערב, עד אז הוא דמיין איך תיראה השיחה איתה, מה היא תגיב. היא תקרא מה שהמורה כתבה, ומה היא תחשוב? מה היא תעשה? , הוא באמת בסדר, הוא משתדל כל מה שהוא יכול. זה לא מגיע לו. ועוד יותר לא לאמא, היא גם עושה בשבילו הכל.

היא התישבה לאכול ואחר כך הלכה לישון, והוא עדיין דרוך. מחכה.

הוא יצא מהחדר וחיפש את אמא, פסע בשקט לחדרה וגילה אותה ישנה. יופי, מחר אומר למורה שאמא לא הייתה פנויה, אולי היא תוותר לי.

למחרת בבוקר קם מוקדם והתארגן, הופיע בבית הספר עוד לפני שהשומר הגיע וחיכה למורה, הוא יודע כבר הכל בעל פה- אמא חזרה מאוחר והייתה נורא עסוקה בעבודה והלכה לישון, לא הספיקה לחתום.

הגיעה ההפסקה, עברו כמה שיעורים, הסתיים יום הלימודים, והמורה לא שאלה. הוא העיז לרגע להעלות חיוך על פניו אבל נזכר שהוא טיפש, וקטן.

תומאס לא אוהב ללכת לבית הספר יותר, עם החברים הוא לא מוצא עניין בכלל, הם חכמים ומוצלחים. הבגדים שאיתם אמא ניסתה לשמח אותו- ישבו מאובקים על המדף, לא מגיע לו בכלל. אמא לא מבינה. היא לא יודעת. גם את הדרך לבית הספר הוא כבר שונא, כל אבן ברחוב נראית לו מבחן אחר, הקרובה ביותר לבית הספר בטח במתמטיקה.

אמא קצת מתוסכלת, אבא גם מאוכזב ממנו, הוא לא יגלה להם מה שהיה כתוב שם, הוא מפחד שהם יפרידו אותו מהחברים, שהם יחייבו אותו לשבת על כסאות פלסטיק נמוכים של גיל קטן, ולשחק עם תינוקים מחבואים.

הוא חושב על אנשים גאוניים שממציאים דברים גאוניים, שמצליחים לעשות שינוי גדול בעולם, שמצליחים בכלל, ואיפה הוא.

איפה הוא, ילד קטן, שתיל הולך וקמל פותח לאחר יום נוסף את דלת ביתו, שלט "אדיסון" מתנוסס עליה, למה הם בכלל משאירים את זה. איך הם לא מתביישים שכולם יראו. ביתו שמואר בנרות שעווה בודדות, (אמא אומרת שזה מה שהם יכולים לספק כרגע) משדר חולשה ועצב. טוב. זה באמת מה שמגיע לו.

 

[תמר מ.]

וְצִוָּהוּ אֱלוֹקָיו
לִטֹּל הַחֶרֶב
לְמִלְחֶמֶת חָרְמָה

וְצִוָּהוּ אֱלוֹקָיו
לְהַשְׁמִיד מִקֶּרֶב
אֻמָּה

וְלָקַח הַחֲנִית בְּיָדוֹ
וְהִכָּה
וְהַפִּיל בָּהֶם חָלָל

וְלֹא חַס
עַל עוֹלָלִים
וְלֹא עַל צֹאן וּבָקָר
כִּי כָּךְ צִוָּהוּ אֱלוֹקָיו

וַעֲמָלֵק יוֹתֵר לֹא הָיָה.

 

[7שבע7]

התינוק הטרי שכב לצדה, מושלם כמו שרק צאצא של אדם יכול להיות. היא הביטה בו עוד רגעים ארוכים, כמהה להישאר לצדו, אבל החיים קראו לה. הצאצאים האחרים קראו לה, שמונים ואחד במספר.
היא השאירה את התינוק נם בעריסתו, ובקלילות נעה לעבר חבורת ילדיה העליזה:
"קדימה, ילדים, הולכים לקטוף פירות!"
הם נענו לה בקריאות שמחה.
"אני רוצה תפוח," קראה בת השלוש שלה.
"ואני רוצה אתרוג," נענה בן השלוש ועשרה חודשים.
"הכי טוב להתחיל בעץ הלחם," אמר בחשיבות בן השמונה וארבעה חודשים, והיא הסכימה איתו.
הם נטלו סלי נצרים, שדמו עד מאוד לעריסת התינוק בן השעתיים, ויצאו לדרך.
הם דילגו על פני יובליו של הגיחון, רכנו אל הארץ כדי ללקט קצת מזהב הבדולח המנצנץ בכל פינה כמעט. האד העולה ממנה גירש אותם להלך ישר, לפגוש כבר בעץ הלחם.
משום מה עלה בה רצון להרחיק נדוד היום. אישה בבית המדרש כבר מהבוקר, כמו תמיד וכמו כולם, וישוב רק לעת ערב, ועליזות ילדיה הדביקה בה יצר הרפתקנות.
"הנה עץ התפוח!" צהלה בת השלוש. הם עטו עליו כמו להקת זבובים זוהרים, ןהיא הרשתה לעצמה להמשיך להתקדם הלאה, אל מרכז הגן.
מה לך נוטשת כך את ברכת חווה שבורכת בה, נזפה בעצמה, אבל לא יכלה לעצור. הילדים מוגנים בין עצי הגן, החיות הגדולות מסתובבות הרחק, לא מעיזות לפגוע בבחירי היצירה. מה כבר יכול לקרות.
ואז עצרה.
היא הייתה ממש במרכז הגן.
ושם, מוקפים בגדר חיה, היו שני עצים, העתיקים ביותר מבין עצי הגן.
היא לא הייתה צריכה לנחש את שמותיהם, אף שעד כה רק באגדות שמעה עליהם.
לעץ החיים היא לא זקוקה - כמו סבות-סבותיה ידעה שגם היא תחיה לנצח.
אבל עץ הדעת - טוב או רע? - הוא זה שמשך אותה אליו בכבלי קסם ופיתוי.
רק לראות, הבטיחה לעצמה, רק לראות את המקום שבו חווה, אם כל חי שאותה ראתה רק פעם יחידה בחייה, עמדה בפני יצרה.
רק לראות - ואולי גם לגעת. ללטף קלות. הרי לגעת מותר בעץ הנותן באדם דעת, נכון?
לגעת, לשאוב מעט מהעוצמה שבידע, מהבלתי מושג בתוך העולם המושלם הזה שבו היא חיה, להרגיש עולמות אחרים, רחוקים.
אולי גם לטעום?
לא, אסור לטעום... כל תינוקת יודעת זאת. והיא כבר אמא לתינוקות.
לטעום את טעם הידע... לחוש איך כולו בכף ידה, לדעת טוב ורע, לערבל טוב ורע בתוך מוחה עתיר-הידע, לדעת מה קורה בכל פינה בעולם, להשיג כל חכמה שקיימת...
היא חייבת.
אבל אסור.
היא התקרבה. ונסוגה. והתקרבה עוד קצת, בחנה את פירותיו המשונים של העץ, דומים בו זמנית לפירות הלחם והאתרוג ועוד, נעצרה על מקומה, רועדת.
כי סביב גזעו של העץ העתיק הוא היה כרוך, כמו מחכה שם מימים-ימימה, מימי ראשית העולם. רק רגליו כבר לא היו לא עוד, ועפר זלג מלשונו המפוצלת.
הוא הסתכל עליה, ועיניה התמגנטו.
והיא נגעה בעץ.

 

[כותב השורות]

לטובת אלה שלא מכירים את הסיפור

הנה הוא בקצרה...

הסיפור שלנו מתרחש בשנת 2023 אחרי הספירה, בעיר הקדומה בני ברק.

השעה הייתה 2:30 לפנות בוקר, ומטבע הדברים הילדים הקטנים היו ישנים, אב המשפחה קם לשירותים ובדרכו תפסו את עיניו אורחים בלתי רצויים בעלי מחושים ארוכים, שככל הנראה עשו את כל הדרך מלמטה באמצעות הכנפיים עד לחלון הבית הישן שבחוסר אחריות משווע נשאר פתוח

כעבור חצי שעה של מאבק איתנים אך שקט... הושמדו החרקים האיומים הראשון באמצעות חבטות עזות במקל המטאטא, והשני נפח את נשמתו לאחר ריקון של חצי מיכלK 300 עליו.

עד כאן העובדות מאתמול בלילה...


הסיפור שלנו מתרחש בשנת 2023 אחרי הספירה, בעיר הקדומה בני ברק.

השעה הייתה 2:30 הבית הישן היה שקט כבכל לילה, הילדים ישנו בחדרם וההורים גם הם עלו על יצועם לא מכבר

אף יצור בעל לב פועם לא היה מעז להפר את שנתם העמוקה שהגיעה להם ביושר אחרי יום עמוס ומעייף, הם זקוקים לכל דקת שינה, וגם השעון המעורר מתחשב בהם בבוקר ומעיר אותם רק אחרי שלוש התראות, אך שום דבר לא הפריע לשני יצורים נוראיים לעשות את המעשה האכזרי והמרושע הזה.

הם התקדמו באיטיות חדורי מטרה, יוצאים מבור הביוב כשעיניהם בוחנות כל העת את הסביבה, שום דבר לא ימנע מהם מלהשיג את מבוקשם - הפחדה והגעלת בני אדם, הם לא חלמו שהלילה זה יהיה להם כל כך קל, מעוף קצר הביא אותם היישר אל חדר האמבטיה של המשפחה שגרה להם מעל השכונה, מה הם חושבים לעצמם? שהם יגורו לנו על האדמות, ידרכו על החברים שלנו, יהרגו ויטבחו בנו ללא הרף ואנחנו נשתוק?
הם הפעילו את המחושים שלהם והחלו בצעדה מהירה אל תוך הבית, גם דלת החדר הייתה פתוחה בפניהם, הם חייכו האחד לשני, וחיככו את מחושיהם זה בזה בהנאה
טיפוס מהיר הביא את שניהם אל המטרה - פני האישה הרדומה, זה המקום האהוב עליהם, שם הכל קורה, הפרצופים המפחידים, הקולות המבועתים, והגירודים הבלתי נגמרים גם שעות אחרי התקיפה האכזרית
הם ידעו, תזוזה קלה שלה יכולה להכניס אותם לסכנה, הם צריכים להיות מהירים וזהירים, הם הסתכלו האחד לשני בעיניים והחלו בתנועה מהירה וסיבובית, מה שכמובן העיר בצרחה אדירה את האיש שישן לידה, הפנים המבועתות, הצרחות, חוסר השליטה והבריחה המטורפת מן החדר, עשו להם את הלילה, הם הצליחו לחמוק מהידיים הרועדות שניסו לעשות משהו ללא הצלחה, והמתינו על הקיר, כשהם יודעים היטב שבשבילם רק התחיל הלילה...

מאותו רגע הבית היה על הרגליים, שאגות הילדים שהבינו בתוך שניות מה מתרחש בחדר הסמוך העירו בוודאות גם את השכנים
אבי המשפחה שעיניו הטרוטות לא ממש היו ממוקדות פספס פעם אחר פעם והחטיא את המטרה כשניסה לחבוט בחרקים שהתחמקו להם באלגנטיות אל מתחת למיטה ולבסוף כשלא הייתה להם ברירה הם נסו אל המקום הבטוח מאחורי מכונת הכביסה, שם יש להם מסורת משפחתית שבין הצינורות לקיר יש איזה חרך שיכול להביא אותם חזרה הביתה ללא כל פגע.

אם המשפחה ישבה על הספה רועדת ואחוזת צמרמורות כשידיה מגרדות מגועל כל מקום שאולי נגעו בו החרקים
הילדים גם הם לא חזרו לישון וצפו באביהם עומד בפתח חדר השירות מחכה ומחכה ומחכה למקקים הפחדנים האלה שאולי אולי ייצאו מהחורים שלהם, ויילחמו איתו פנים מול פנים, אז, הוא יראה להם מה זה...
והוא מחכה שם עד היום הזה.

 

[שרהלה שרהלה]

חלון חדרה השקיף על הגנים הגדולים והמרהיבים, והיא הביטה דרכו בערגה. הלוואי ויכולה הייתה לקום וללכת משם, ללכת רחוק רחוק, ולא לחזור לעולם.
בעגמה היטיבה את הרדיד שעל ראשה, זכרונות מציפים את ראשה, זכרונות מימים רחוקים בהם עוד התגוררה בבית קטן בשולי העיר, בהם הייתה קמה מדי בוקר ללוש בצק ולאפות לחם. כבר מזמן לא לשה, כבר מזמן לא ראתה לחם לפני אפייתו, כבר מזמן לא הריחה ריח של מטבח ותנור...
מטבח ותנור היו צרתה הקטנה, אותה פתרה בדרך פשוטה - זרעונים. זרעונים ודי. בעיותיה הגדולות יותר היו גדולות מדי עבורה, ופתרונות לא יכולה הייתה למצוא. לא בשטחי ארמונו של בעלה.

קול נקישה עלה מן הדלת.
"יבוא" במשך השנים כבר למדה איך לענות בטון המתאים, המלכותי.
הדלת נפתחה, מגלה מאחוריה את שבע נערותיה, על פניהן מסכת בלבול ומבוכה.
"מה ארע?"
"לא ארע דבר, הוד מלכותך", ענתה אחת מהן בהיסוס, "אך שמענו... זאת אומרת... מדברים שהזקן ההוא שיושב בפתח..."
תווי פניה של המלכה התחדדו באחת: "כן?"
"הוא מסתובב בעיר--- הוא מסתובב בעיר לבוש בשק, ו--"
"ומה?" חרדה גדשה את קולה, מחספסת אותו עד כדי צרידות, "ומה?"
"ואפר על ראשו, והוא זועק ובוכה".
מרדכי? שק ואפר? זועק ובוכה? גוש ענק וכבד התיישב על ליבה, חנק אותה.
"זה - - - זה - - - מי אמר לכן את זה?"
הנערות שתקו.
"ראיתן?"
"אני ראיתי", הגבוהה מבינהן השפילה ראש, נבוכה, "הייתי בדרך הביתה וראיתי אותו, וידעתי שהוד מלכותה מתעניינת בו אז... אז נבהלתי..."
ראשה של המלכה הסתובב והיא החזיקה במסעד הכסא. כמה שנים לא דברה איתו? כמה שנים לא ישבה בביתו הצנוע, בטוחה ומוגנת? ועכשיו... מי יודע מה קרה לו?
"קראנה להתך", לא היה זה קולה, כלל וכלל לא, אך החלחלה עשתה את שלה, והנערות זזו.

***​

"הוד מלכותה?"
"נו?"
"מרדכי רב היהודים ביקש להגיד אל המלכה שלא תדמה בנפשה להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחריש בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, והיא ובית אביה יאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגיעה למלכות"

***
​

קול נפץ נשמע מהחלון הגדול, והמלכה הרימה את עיניה לעבר הגנים, מגלה זוועה מול עיניה. עץ אדיר מימדים, אולי אפילו חמישים אמה, בו לא הבחינה בתשע השנים האחרונות וצץ בחצרה בן לילה, התמוטט בקול רעש גדול.
צעקות אימה, צווחות זוועה, המון משרתים התאספו בחצר בתוך רגעים ספורים, מעבירים את החדשות כגל: השר המן בנה עץ הלילה כדי לתלות את מרדכי רב היהודים, אך העץ היה חלש מדי, נפל על השר ומחץ אותו.
המן מת.
בעיניים פעורות בהתה המלכה במהומה. מוחה קפא, היא לא הייתה מסוגלת לחשוב.
לישון. לישון. לישון. זה מה שהיא רוצה לעשות עכשיו.

***​

"הגזרה בוטלה!" שבע הנערות פרצו לחדרה בחוסר כבוד מוחלט, "הוד מלכותה! המן מת! הגזרה בוטלה!"
בעייפות התרוממה המלכה והתיישבה על מיטתה הגדולה והרכה, "איך בוטלה הגזרה?" קולה נשמע כעולה מאוב, מרוחק, מדוכא, מובס.
"הוד מלכותו ראה במותו של המן סימן משמיים. הוא אמר שאם דווקא משום שרצה להרוג את היהודי הוא מת, כנראה שאם הוא ינסה להרוג את היהודים ימות גם הוא. נשלחו ספרים לכל המדינות, הרצים יצאו דחופים בדבר המלך, הגזרה בוטלה, הוד מלכותה! בוטלה!"
היא אמורה לשמוח. היא אמורה להיות מאושרת. אבל היא לא. מילותיו של מרדכי צפות בה, צולפות בה, מביישות אותה.
היא החרישה, פחדה לבוא אל המלך כי לא נקראה ואחת דתה להמית, היא דמתה בנפשה להימלט בית המלך. לעת כזאת היא הגיעה למלכות, ובמו ידיה היא זרקה את העת הזו מהחלון, זרקה את הזכות לעץ הגבוה שהיווה מקום אחר להעמיד ממנו רווח והצלה.
והיא ובית אביה... היא כאן בארמון, כלואה בכלוב של זהב, עד סוף הדורות. מלך העולם הושיט לה את שרביט הזהב, נתן לה את הזכות להציל את האחים שלה, לקיים עולמות. והיא - - - היא החרישה.
בושה ונכלמת קברה המלכה את פניה בכפות ידיה. זרעונים זרעונים סחררו את ראשה. זרעונים זרעונים, וכל זה בשביל מה?
שקעה במיטה המלכותית, ובקשה לא לקום לעולם. היא ובית אביה אבדו.

 

[יוסף יצחק פ.]

מלחמת העולם השנייה הביאה למשך שנים תהלוכות לחימה איכותיות בין המעצמות השונות. במהלך המלחמה, החליטה המדינה האמריקנית למצוא דרך לסיים את הקרבות במהירות ובצורה משפילה, וביעילות כמה שיותר. תכנית "מן הטבע" פותחה וכללה את השתמשות בפצצות אטום במטרה להכות בערים יפניות ולכן לפתח את הדרך לסיום המלחמה.

ב-6 באוגוסט 1945, מטוס ה-Enola Gay תחת פיקודו של פאול טיבטס המריא לשמי יפן. כוחות הביטחון האמריקאים עקבו בדאגה ובנשימה עצורה בזמן אמת אחר התקדמות המבצע.
"כאן אנולה, כאן אנולה, 'ליטל בוי' מוכנה לשיגור", אמר הטייס לפומית המיקרופון, וקולו נשמע ברשת הקשר.
"הפצצה בסדר, הוא בדרך ליפן", מסר הגנרל לסל מלסן גרובס, ששימש גם כמפקד 'מבצע מנהטן' החשאי, "להערכתי, הם יהיו שם בעוד כתשע שעות", מסר הגנרל את חיווי דעתו, והתיישב חזרה במקומו. שאר הנוכחים בבונקר הסודי עקבו אחריו עם עיניהם בשתיקה.
במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהם, מעל העננים בתוך מטוס קרב אמריקאי, ישב לו 'גרי', טייס המטוס האמריקאי. למעשה לא היה לו מושג איזו פצצה מונחת לו בכן השיגור במטוס, אבל לפי הזהירות המוגברת, אמצעי ההובלה הבטיחותיים, והסודיות הגבוהה בה הושבע, הוא הבין שתחת השם 'ליטל בוי' התמים, מסתתרת פצצה רבת עוצמה שעלולה לשנות את תוצאות הקרב מן הקצה אל הקצה.
אך מה שאותם אנשים בבונקר הסודי, והאיש נטול החליפה שלגם מהקפה בחדר הסגלגל בוושינגטון לא ידעו, הוא שלטייס 'גרי', היה שם נוסף, 'נאקמורה'.

נאקמורה נולד לאם יפנית ולאב מהגר, הרבה לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה לה בסערה. עוד מילדות הוא הראה חיבה עזה למוצרי חשמל ולמטוסים.
בצבא מוקם בחיל האוויר, ומכאן הדרך להיות טייס קרב אמתי, הייתה די קצרה. כעבור כשלוש שנים נאקמורה היה טייס מצטיין, הוא היה ידוע בקרב החיילים בצבא כטייס דייקן ומקצועי. מפקדיו צפו לו גדולות. בהשפעת חבריו הוא שינה את שמו ל'גרי', שם יותר אמריקאי.

כעת, במטוס שטס במהירות 1500 מייל לשעה, הוא הרים את הדף שהביאה לו אמו, שבועיים לפני הטיסה.
"נאקמורה, אל תשכח מי אתה ולמי משפחתנו שומרת אמונים", נכתב שם, באותיות יפניות מסורתיות. בשולי הדף הופיעה חתימה מסתורית, לאחר בירור זהיר שערך גרי בקרב המחנה, נודע לו זהות הכותב - הגנרל היפני הודו הימה הואיטו, ראש ממשלת יפן.

בינו לבין עצמו, נאקמורה, גודל וחונך על מסירות נפשם האצילית של ה'קאמיקזות', טייסי המתאבדים של יפן. כעת, הייתה זו הזדמנות שלעולם לא תחזור.
נאקמורה אחז בהגה המטוס, ומשך אותו לצד השמאלי בתנועה חדה.
המטוס סב על עקבותיו והחל להנמיך טוס, כעת הוא היה בדרך למקום ממנה נשלח.

כעבור שבועיים, כל עיתון בעולם דיווח על החדשות המרעישות, 'פצצת אטום הוטלה על ארצות הברית, בידי טייס אמריקאי ששימש כסוכן כפול ובאמת היה יפני'. נאקמורה עצמו מיד לאחר שהטיל את הפצצה, מיהר למחסן הטילים הממוגן, שם התרסק בעוצמה, והקריב את חייו למען יפן. פצצת האטום השנייה, שהובאה למקום זמן קצר קודם לכן, התפוצצה בקול רעש מחריש אוזניים, וגבתה את חייהם של יושבי המחנה, ותושבי הסביבה.
ארצות הברית הכריזה על כניעה רשמית כעבור כיומיים. היפנים ניצחו במלחמה.

כיום, השלטונות היפנים באמריקה שולטים ביד רמה. השפה היפנית אומצה כמובן לשפה הרשמית של המדינה, וסגנון החיים היפני מצא את מקומו בארץ החדשה.
גורדי השחקים המפורסמים של 'ניו-יורק-מאצ'י' בעלי הגגות המחודדים הם אחד מסמליה של אמריקה היפנית.
אם עדיין לא ביקרתם שם, אנו ממליצים לכם לבקר שם בהקדם, זו תהיה חוויה פיצוץ.



וואו, איזה מחקר הייתי צריך לעשות על זה.
אגב, כל הכבוד ל @משולש ברמודה על האתגר היפה. סוגה מוכרת בעולם הספרות היא "ספרות אלטרנטיבית" או "ספרות היסטורית אלטרנטיבית", מוזמנים להגיב בנספח על שאלה ששאלתי.

 

[במה]

לקריאה נוספת https://www.hamichlol.org.il/מערכת_גליפולי
גם מי שלא חובב היסטוריה יש סיום עכשווי....

קישור לנספח



16 באוקטובר 1915
המיקום: מפקדת הצי הבריטי, גליפולי, האימפריה העות’מנית.

סר יאן המילטון נראה מיואש, זה עתה קיבל מברק מלונדון הקורא לו לשוב הביתה בעקבות המבצע הכושל והאבדות הרבות במערכה עליה הוא הופקד. הוא הבין את משמעות הכתוב, הוא נכשל, אין לו עוד עתיד בצבא הבריטי המפואר.
הפעולה עליה הופקד אותה היה אמור לצלוח בתוך ימים ספורים-נכשלה, עשרות אלפי הרוגים ומספר דומה של פצועים בחזית אחת הם בלתי נסבלים עבור הצי החזק בעולם.

המברק היה ממוען אליו מאת הלורד ווינסטון צ'רצ'יל, שר הצי הבריטי ואחד האנשים המשפיעים ביותר בממלכה. המילטון ידע כי גם גורלו של צ'רצ'יל לא היה מן המשופרים, כמתכנן הקרב ואחד מראשי המערכה גם הוא נכשל, גם הוא כפי הנראה יודח מתפקידו, גם הוא עשוי לאבד את כל כבודו ומעמדו שרכש בעמל שנים רבות.

לצ'רצ'יל, כך ידע המילטון, יש סיכוי אחד. הרטוריקה המרשימה שלו. מלבד כישוריו הרבים צ'רצ'יל הוא אחד הנואמים המוצלחים ביותר שקמו בבריטניה מאז ומעולם. אך כיצד יצליח אדם רטוריקן ככל שיהיה לשכנע את הפרלמנט כי לא נכשל? ארבעים אלף חיילים הרוגים וחוסר התקדמות של חצי שנה מדברים בעד עצמם?
ישנו סיכוי אחד, מוצא אחרון מן הסבך, ובשביל זה צריך שיתוף פעולה מלא בין המפקד בשטח לנואם המוכשר בלונדון.

הוא שיגר בחזרה מברק קצר ללונדון, ממוען אל משרדו של הלורד הראשון של הימיה.



19 באוקטובר 1915
המיקום: ארמון וסטמינסטר, לונדון, הממלכה המאוחדת.

אווירה כבדה שררה בהיכל בית הלורדים, אל הפודיום ניגש שר הימיה הלורד צ'רצ'יל האיש שכמעט מודח מתפקידו בעקבות כשלונו הגדול, כפי הנראה לנאום בפעם האחרונה בתפקידו.

"הצי הטוב ביותר בעולם של הצבא החזק ביותר בעולם נכשל", אמר צ'רצ'יל. "אך אין זה בגלל תבוסתו וחולשתו של הצבא הבריטי המפואר, אלא בגלל מידע מוטעה שהגיע לידינו על ידי גורמים החפצים ברעתנו".
"האימפריה העות'מנית אינה חלשה כפי הידוע לנו, האימפריה שתחת שלטון הסולטנים המושחת חדלה מלהתקיים. באיסטנבול של היום יש ממשלה חזקה ומנהיגים חזקים השולטים על צבאם ביד חזקה. הפרלמנט העות'מני עסוק בבעיותיו ואין לו כל עניין להלחם במלחמה הארורה הזו".

"קיבלתי מידע" המשיך צ'רצ'יל "שכל המערכה הזו היא קנוניה של הצבא הגרמני הנורא, שהכניס כמעט בכח את האימפריה שוחרת השלום לתוך מאבק הדמים המקולל הזה".
"אנו יכולים להמשיך את המאבק הזה ולאבד עוד אלפי חיילים וזמן רב, ותוך כדי כך גם לשחק לידיו של הקייזר הגרמני המאושר מהסחת הדעת הזו. אך אנחנו יכולים לסיים את הפרשה העגומה הזו ולסיים את המלחמה הזו בשלום, הניצחון על ידי שלום אינו עלוב לעומת ניצחון המגיע על ידי מלחמה ממושכת".

"ידידינו גנרל המילטון" סיים צ'רצ'יל "יוכל לפגוש את ראשי הפרלמנט העות'מני ולסיים את הפרשה המבישה הזו בשלום, כל שנדרש הוא הסכמת הפרלמנט לשלום עם אויבינו הקטנים כדי שנוכל להתמקד בהשמדת אויבינו הגדולים".

ההצעה התקבלה ברוב קולות.



30 בנובמבר 1915
המיקום: ארמון דולמאבהצ'ה, איסטנבול, האימפריה העות'מנית.

טיוטת ההסכם לא הייתה ארוכה מידי, היא כללה הפסקת אש מיידית בין המדינות, מעבר חופשי לספינות הצי הבריטי במיצרי הדרדנלים, והסכם אי התקפה על כל שטחי האימפריה העות'מנית לפי גבולות 1914.

שר החוץ הבריטי ניל פרימרוז ושר המלחמה העות'מני אנוור פאשה לחצו ידיים.
המילטון פתח ויסקי.
ההסכם קם והיה.



10 ביולי 2023
המיקום: בית יתד נאמן, דרך ג'אמל פאשה 108 אבן ברק, מחוז פלסטין, האימפריה העות'מנית.

העורך לא ידע את נפשו, כותרות העיתון למחר כבר מוכנות, בעוד שעה קלה ירד העיתון לדפוס, ופתאום בשורה שכזו.

לאחר שתדלנות רבה מטעם ועד הדיור החרדי בראשות הרב יצחק גולדקנוף, הוחלט אמש על הקמת עיר חדשה לחרדים במרכז הארץ. העיר תוכננה להיות הבשורה הגדולה ביותר לזוגות צעירים, במיקום אטרקטיבי בין שכם לג'נין, סמוך לקו הרכבת ירושלים-דמשק. קרובה לכל מרכזי התעסוקה בארץ ובמחיר סביר יחסית.
לא היה קל לאשר עיר יהודית חדשה, אבל לאחר אינספור פגישות ושוחד לאנשים המתאימים אישר משרד השיכון באנקרה את התוכנית החדשה.

כל העיתונים החרדים הפועלים במסגרת הצנזורה דיווחו על העיר החדשה בכותרות ענק, אבל רגע לפני ירידת העיתון לדפוס הגיעה הודעה מיוחדת מהמשרד לענייני יהודים באנקרה, הודעה קצרה ולקונית אך מכאיבה ביותר.
"הוד מעלת הנשיא ארדואן הודיע הערב לשר לענייני יהודים מר בנימין נתניהו כי מאחר וראש עיריית שכם הודיע על התנגדותו להקמת העיר החרדית החדשה, כל האישורים שניתנו מבוטלים עד להודעה חדשה, בתקווה להבנה".

אם רק היה יכול לכתוב, אם רק היה חופש ביטוי מינימלי במדינה הזו, אם לא היה חשש שהוא ימצא את עצמו מחר על הגרדום, הוא כבר היה כותב מאמר מערכת נזעם על האנטישמיות ועל האפליה הבוטה והגזענית כנגד מליוני יהודים.

אבל אם כבר להשתעשע בדמיונות, אפשר לדמיין דברים טובים מאשר חופש הביטוי. למשל אם הייתה קמה בישראל מדינה יהודית, אם בנימין נתניהו היה ראש ממשלה וגולדקנוף שר השיכון, אם כולם היו כאן יהודים ולא ערבים אנטישמיים. אם היה כך בוודאי לא היה צורך בכל העסקנים והשתדלנים, היינו כולנו מקבלים את המגיע לנו בצדק, ופה ושם נותנים איזה עיר לערבים, מידה כנגד מידה.

אבל למה לדמיין דברים לא מציאותיים?

 

[mic003]

ירושלים, ג׳תתכ״ז לערך:

דממה מוחלטת השתררה בחדר הסעודה.
בר קמצא הביט בעיניו של בעל הבית, עיניו מתחננות.
״אני מתחנן אליך,״ אמר בקול רועד. ״אל תעשה לי את זה. תן לי להישאר כאן, אני אשלם לך בשביל כל הסעודה״.
בעל הבית הביט סביבו, מתלבט כיצד לנהוג. מצד אחד, הגאווה העצמית שלו לא אפשרה לו לראות את האיש שהוא כל-כך שונא בסעודה שלו. מצד שני, לא היה לו נעים לצוות להשליך את האורח. הוא ידע שזה לא ייראה טוב, ובסעודה ישבו אנשים מכובדים מאוד.
להפתעתו של בעל הבית, תלמידי החכמים שסביב השולחנות שתקו. היחס שנתנו לו גרם לו לחשוב שהם יגבו אותו גם אם ישליך את שונאו מן הסעודה. בליבו גמלה ההחלטה לזרוק את האיש לכל הרוחות.
ואז, רגע לפני שביצע את החלטתו, תקפה אותו החרטה.
אמת, הוא שנא את בר קמצא בכל ליבו, אבל האיש נראה כל-כך עלוב ומושפל, ובעל הסעודה חשב לעצמו שאם זה היה הפוך, הוא היה מוכן לתת את כל הונו כדי שלא ישליכו אותו החוצה.
״תשמע,״ הוא אמר, עוטה על פניו חיוך פלסטי. ״זה לא בסדר שבאת, אבל אתה כבר כאן, אז עכשיו אתה אורח שלי וזה בסדר שתישאר. אתה לא צריך לשלם, זה עליי״.
בר קמצא חייך בתודה. הדממה המעיקה הופרה בבת אחת בקולות דיבור ושקשוק כלי אוכל, אבן נגולה מליבו של בעל הסעודה כשהבין שהמשבר תם.
רבע שעה לאחר מכן, נכנס אל אולם הסעודה אדם גבוה בעל זקן לבן. ״שמעתי מה שעשית,״ הוא אמר לבעל הבית. ״אין לך מושג כמה נפשות הצלת במעשה האצילי שלך. בזכותך, בית המקדש לא נחרב״.
בעל הבית הניף את ידו בתנועת ביטול. ״שטויות,״ הוא אמר. ״כל אחד היה עושה את זה״.
הוא המתין עד שהזקן ילך, ואז לחש לאחד ממקורביו: ״לא יודע מה קורה עם האיש הזה. הוא צדיק והכול, אבל כל הזמן הוא מדבר על חורבן בית המקדש, כאילו זה איזה משהו שעומד לקרות מחר בבוקר. מישהו צריך להסביר לו, שבית המקדש לא עומד להיחרב בגלל איזו מריבה שטותית בין שני אנשים״.
״נכון,״ השיב לו מקורבו. ״דברים הרבה יותר גרועים לא הצליחו להחריב את בית המקדש, אז כזו שטות?״
​

 

[הקה]

ערב תשעה באב תשפ"ב

6:30 בבוקר
אוי אני לא מאמינה שקמתי מאוחר כל כך! יש עוד כל כך הרבה להספיק עד השקיעה!
בתוך חמש דקות כבר הייתי בספה בסלון עם הסידור ביד, על כוס הקפה של הבוקר ויתרתי כדי לשתות אותה אחר כך עם משה כשיחזור משחרית בבית המקדש.
7:15 בבוקר
סיימתי להתפלל, משה עדיין לא חזר, ואני מוציאה 2 עופות מהמקפיא כדי שיהיה לסעודה של היום בלילה, מן הסתם יהיו הרבה אורחים והבשר של הקרבנות יגיע רק מחר
תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר הזכרונות מציפים אותי.
כמה טוב שאנחנו כאן, איפה היו שנה שעברה, ואיפה אנחנו היום- ממש עולם אחר
לא יכולה לדמיין את עצמי עכשיו מול הר ענק של כביסה מלוכלכת מחפש בגד אחד!!! ראוי ללבישה שמשה יילך איתו לבית הכנסת,.
לא יכולה לדמיין את עצמי עכשיו מול רצפה שחורה שכבר מתחננת לשטיפה.
לא יכולה לדמיין את עצמי עכשיו מול שורה של קרוקסים מנסה להדוק האם יש לנו זוג מתאים או שצריך לקנות.
לא יכולה לדמיין את עצמי עוד 12 שעות מול ספרי הקינות קוראת את כל הצרות שעברו עלינו מחורבן הבית השני ועד לבנין הבית השלישי.
7:45 בבוקר
משה חוזר הביתה ואני משתפת אותו בזכרונותיי.
והוא בתגובה מוציא את ספר התהילים בפרק קכ"ו ומראה לי "בשוב ה' את שיבת ציון, הינו כחולמים" הוא מחייך- דוד המלך כבר חזה זאת לפני אלפי שנים, אבל אנחנו זכינו והתקיים בנו הפסוק "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"

 

[REBEKA997]

עמדתי בתחנה הקרה,
פוחדת לחזור ולגלות את הקושי עדיין שם
-
ירדתי בתחנה המוכרת, המנוכרת, זו שכל כך לא רציתי לפגוש
זו שכל כך חיכתה לי
זו שידעתי כי היא הנכונה לי
אך עם זאת שרף לי לדרוך בה
הגשם זרק עליי טיפות קפואות של תחילת חשוון
-
זה הגיע בסוף, אחרי החגים, ואני פה שוב,
כשהתחלתי את הסמינר, באלול, הבטחתי לתת צ'אנס עד החגים
עכשיו העברתי את התאריך לחנוכה
מוכנה לכך שהימים שיבואו לא ידליקו בי נרות מוארים וחמים
-
הטיפות המשיכו לטפטף מעליי,
אך אני לא הייתי שם,
חלמתי על בית של תורה, כזה אמיתי, מואר וחם
כמו בסיפורים היפים
שולחן שבת עם ילדים טהורים שמספרים פרשת שבוע
אהבה לתורה וחמימות למצוות
חלמתי, וידעתי שרק כאן זה יקרה
-
הנה אני מלווה את הילד לחיידר בפעם הראשונה,
הוא עטוף בטלית, בעיניו דבש ולהט
הדלקת נרות
תפילה חמה
חיים של קרבת השם
-
אני מתעוררת לקול הגשם שדופק על מעיל הפוך השמן שלי ומתייסרת מהקור הפנימי
אין לי כוחות למסע הזה
לשינוי,
לריחוק מהבית,
ללבד שאני חווה פה
מתקשרת לאבא שיבוא לאסוף אותי לזרועות הבית
מוותר על חלום
מוותרת עליי
נכנעת.

 

[שמואל י]

בס''ד

ארה''ב, ניו יורק:

ג'ייקוב קורצברג ירד מבניין המשרדים הגדול, מביט בעייפות בנוף האפרפר ועירוני.

ידו כאבה מעט מיום שלם של שירבוטים, אבל הוא הצליח. במשרד ישבה ערימת הדפים, מלאה בציורים בלתי צבועים עדיין. רצועה שלימה, קרב שלא נראה כמותו.

הוא נאנח. מנער את ראשו ממראות המלחמה האמיתית. זאת בה הוא לא יוכל להחזיר דמות לחיים, זאת שהוא לא צייר.
מחר שוב ימלאו את הציורים שלו בטקסט שלא הוא תכנן. שוב יהרסו לו קווי עלילה קטנים שהוא רצה. שוב תקנן בו התקווה שאולי מישהו אחר שראה את הציורים שלו, מישהו שיוסיף להם מילים מדמיונו הקודח, יכתוב שם את התשובות עליהם ג'ייק תוהה כל יום. שוב,הוא יודע כבר עכשיו, התקווה תתבדה בקול ענות חלושה.

"סליחה?" הורה לילד זב חוטם מעיר אותו משרעפיו "אתה ג'ק קירבי?"

הוא מהנהן בעייפות.

"הבן שלי קורא כל חוברת שאתה מאייר" קורא הברנש, דוחף לו קומיקס שהוא צייר אי שם, "תוכל לחתום לו? הוא רוצה לצייר כמוך כשהוא יהיה גדול, ולכתוב כמו סטן כמובן."

הוא מקשקש חתימה בהיסח הדעת, חושב על היריבויות הקטנות שלו עם העורך המעורך שבמשרד.

תוהה שוב, כשהמלחמה רועמת בזיכרונו, מה משנה מי מביניהם זוכה לקרדיט על כמה גיבורים מצוירים, אם בעולם קצת שונה שניהם יכלו להצטופף ביחד במחנה הריכוז ההוא, מחכים למוות הקרוב.

ההורה והילד כבר המשיכו בדרכם, והוא שוב מצטמרר. מנסה לשכוח את הזוועות שהוא ראה שם כחייל.

"הי" הוא שומע קול מאחוריו, "אתה ג'ק קירבי, הצייר?"

הוא מסתובב, רואה יהודי של אירופה, עם הזקן והכיפה.

"כן" עונה ג'ייק, תוהה ממתי אנשים כאלה קוראים קומיקסים.

אבל משהו אחר מעניין את האורתודוקס, "אתה יהודי נכון? ג'ייקוב."

ולפני שג'ייק מסיים להנהן, הבחור עם הכיפה ממשיך "תוכל לעזור לנו קצת? אנחנו חייבים עשרה יהודים שיקשיבו לתפילה. זה יום מיוחד, יורצייט".

בדרך כלל ג'ייק היה מסרב בנימוס, אבל המחנה שהוא ראה בשירות באירופה עומד מול עיניו, והוא יודע מה זה יורצייט.

"אבל רק לכמה דקות" הוא אומר, נכנס אחרי הרב הצעיר לחדרון הקטן.

כמה הדקות מתארכות מעט, עד שמגיע היהודי השמיני. ומתארכות עוד יותר כשממתינים לתשיעי, ואז לעשירי...

...ובשלב מסויים ידו של ג'ק כבר לא מסוגלת לתופף על הספסל בקצביות, ומפיו נפלטת השאלה שטיילה בלשונו.

"סליחה שאני שואל", הוא פונה ליהודי הקרוב אליו ביותר "אבל איך אתם עדיין שומרים על המנהגים האלה? אתה לא מפחד שיתנכלו לך ולמשפחתך? אתה באמת חושב שתצליח לשרוד כך במדינה מודרנית כמו ארצות הברית? אתה לא זוכר מה קרה באירופה לפני רגע?"

והיהודי מחייך ועונה, וג'ק שואל, והוא עונה, וג'ק מתווכח, והוא מסביר, והעשירי מתעכב, והם מדברים...

...​

פרוג, פורום תסריטאים וכותבי קומיקסים:

הדיון התחיל כרגיל.
מישהו כתב סיקור על הקומיקסים החדשים שיצאו, ממליץ בעיקר על החדשים של יונה ספיר.

תגובות לכאן ולכאן, על קומיקסים של אקשן ושל פנטזיה, על הקומיקסים הנוסטלגיים של ר' יעקב, ועל "למה אין קומיקסים של דרמה במגזר שלנו?"

האשכול מתפתח לקומיקס דרמה נסיוני של ליבי קליין והאם הוא מעניין, ואז תגובה בודדת.

"קניתי לבן שלי ספר קריאה והסתכלתי בו קצת, זה דווקא נחמד..."

מבול של תגובות הגיע לאחר מכן, "ספרי קריאה לעולם לא יעניינו מבוגרים", "בספרים שמבוססים על טקסט אין את החוויה של להבין דבר מתוך התמונה עצמה", "ספר לעולם לא יחליף קומיקס טוב", "ספרי קריאה הם המצאה של הגויים שאין להם ספרי קודש כמו שלנו".

אך הדיון לא נגמר באשכול הזה, אלא באשכול שהגיע אחריו:

מאמר: למה ספרי קריאה יותר טובים מקומיקסים- בחסות אתר הסליק.

 

[-חיה-]

פריז ד אלפים תתקפ"ה
העלבון היה צורב, כזה ששורט את הנפש עד העצם.
פעם כולם ראו בו תלמיד חכם, חלק מתלמידיו של רבי יחיאל. וכעת רבי יחיאל עצמו נידה אותו יחד עם כל חברי קהילת פריז. אין לו בית וקהילה, וחבריו אינם מביטים בעיניו, רק מעקמים שפתם מאחורי גבו. אין לו כלום! הוא מנודה. הוא.

אתה לא אשם, מנגן ליבו, אתה האוחז באמת והם הולכים כמו עדר. בא לו לצרוח עד שיגמר לו האוויר בריאות, לזעזע את העיר שראתה את ביזיונו ושתקה. הרב אמר שהוא חוטא וכופר, הוא! אבל לא הוא לא כפר בתורה שבכתב, רק בזאת שבעל פה, האם זה כל כך חמור?

השנים עוברות, יחד עם המצפון שמנסה לדפוק על קירות ליבו. אבל במקום לעורר בו חרטה, צומחת בו אט אט שנאה שחורה ועיוורת. הוא ינקום בהם, הם ישלמו כולם. יהודי צרפת כולה יראו שהם כלל לא צריכים את כל המשנה והתלמוד, שעשרים וארבעה ספרי התנ"ך מספיקים ללא שום פירושים.

---
פריז שנת ה' אלפים י"ג
לכבוד ירום חסדו רם המעלה האפיפיור!
ראה ראיתי כי בידי אנשי הברית הישנה ישנם כתבים אשר מבזים את מייסד הדת הנוצרית ומדברים בגנותו. כתבים אלו נקראים 'תלמוד' ונחשבים כפרוש לברית הישנה, להלן הקטעים: ...

ניקולס סוקר את האגרת, מחייך בסיפוק, זה הסוף לתורה שבעל פה, הנוצרים לא יוותרו. מסע הצלב יתעצם, יהודי ארז'ו ובארטאן הם רק ההתחלה. בקרוב כל ספרי המשנה והתלמוד יעלו באש.

כשהקלף מתייבש ניקולס גולל אותו וחותם אותו בשעווה. הוא קם לפתח ביתו ופותח את הדלת, מביט בנער היושב על חומת האבן, "אמיל גש הנה!"
הנער ניגש ומביט בו במבט תמה, "אתה זקוק לעזרה מיסייה דונין?"
"אכן", ניקולס מושיט לאמיל את הקלף, "קח את האגרת אל בית הדואר בזריזות".
אמיל ממצמץ, "כמובן מיסייה, אני אזדרז. אבל שירות הדואר ירצו כמה מטבעות מן הסתם".
ניקולס מחייך חיוך מעוקל, הוא שולח את ידו לכיס גלימתו ומוציא שתי מטבעות מוזהבות "קח אותן, אחת לך ואחת לדואר, והיזהר! זה הקלף החשוב ביותר שתחזיק אי פעם".
אמיל לוקח את האגרת וקד, "אל תדאג מיסייה דונין".

הוא הלך לדואר, באמת! אבל מה לעשות שבדיוק בדרך הייתה תגרת שוק מרתקת ושלוש אנשים נפצעו? אחר כך הוא עבר ליד המאפייה ורק נכנס לבדוק האם טעמם של הקרואסונים מצדיק את מחירם המופרז, וכשהגיע אל בית הדואר הוא גילה שכולם עסוקים בפקודה חדשה שהגיעה מהארמון ולאף אחד לא היה פנאי לאגרת של דונין.
בסוף הוא התייאש והשאיר את האגרת בכיסו, הוא יבוא מחר או מחרתיים.

אבל כשעבר שבוע והאגרת עוד נחה על שידת חדרו הוא החליט שחבל להעביר את המטבע השנייה הלאה, אף אחד לא ירגיש אם האגרת תגיע ליעדה או שתישאר בעליית גגו, סך הכל אגרת של נוצרי מזוייף.

---
שלושים שנה אחר כך.
הירח נוגע בסמטאות הרחוב היהודי, מצטרף לאור הנרות המאירים את החלונות. אבות ובנים צועדים מבית הכנסת בשלווה של ליל שבת.
איש מבוגר מגיח מאחת הסמטאות, בגדיו בלויים, ראשו פרוע וקומתו שחוחה. "סליחה מיסייה, יש לך מעט לחם? אני רעב", הוא פונה לאחד היהודים.
היהודי מכווץ את עיניו ברחמים ומשיב, "תרצה לבוא אלי לבית לסעוד את סעודת השבת?". המבוגר משפיל מבטו ומהנהן חלושות.

הם מגיעים לבית ונעמדים סביב השולחן. שלום עליכם, אשת חיל, קידוש. המבוגר בוהה בנעליו ושותק. נטילת ידיים, המוציא, דגים ומרק. המבוגר אוכל ברעבתנות. דבר תורה.

"גבריאל, מה למדתם השבוע אצל רבי יצחק?" שואל האב את בנו בן עשר.
גבריאל הקטן חוזר על המשניות שלמד ומסביר אותם במתק שפתיים, האב שואל ומקשה וגבריאל מסביר.
כך עובר האב בין הבנים מקטן לגדול, וכשהוא מגיע לבכור צחוק משוגע מבהיל את כולם. "לשרוף! לשרוף הכל!!! למה הוא לא שמע לי?! למה?!"
הכוס שבידי האיש מתנפצת והוא קם בקפיצה, "אף אחד לא שמע לי! גם לא ראשי הקהל! גם לא האפיפיור! מסעות הצלב דעכו! למה הוא לא ענה על האגרת?!" המבוגר רץ לארון הספרים ומנסה למשוך ספרים החוצה ולזרוק.
האב והבנים תופסים אותו וסוחבים אותו החוצה, "מטורף!"
האיש לא מוותר, ידיו נעות בתזזיתיות ורגליו בועטות, "אתם קראתם לי כופר! כופר!" הם מתרחקים מהבית יחד עם הצעקות.

"אני יודעת מי הוא", אומרת הסבתא פתאום, "מדובר במומר שרבנו יחיאל נידה. הוא לא היה יכול לשמוע את דברי התורה".
"זה ניקולס דונין?" שואל גבריאל הקטן בשקט, "ניקולס המומר?"
"בדיוק, הוא כפר באמונה בתורה שבעל פה".
"הוא אמר שהוא כתב אגרת לאפיפיור בבקשה לשרוף את הספרים והוא לא ענה לו".
"אוי, משוגע".

 

[תמרוז]

בס"ד

הגבר הצעיר נכנס למרתף, היו שם סך הכל 25 איש.

הוא סידר קלות את חולצתו, נהנה מהבד הלא- נוקשה. ריח הבירה הרעיד את שפמו הקטן קלות. הוא מצא מקום והתיישב.

האיש על הבמה הקטנה דיבר ודיבר, אדולף כמעט נרדם. הנושא היה "איך ובאילו אמצעים ניתן לבטל את 'הקפיטליזם" לא משהו שמעניין אותו. הוא עמד לצאת כשהנואם סיים את נאומו. הוא התעכב רק בשביל לשמוע על מה ההרצאה הבאה תיסוב. הנושא הקפיץ אותו. תמיד כשדיברו לידו על "להוציא את בוואריה מגרמניה ולאחדה עם אוסטריה לאיחוד כלל גרמני", הוא היה מזנק. הדם שלו רתח, הוא לא אהב את מה שהוא שמע, הוא ניגש לבמה, התעלם מהנואם, ועלה עליה, הוא החל לדבר נגד הרעיון. רבע שעה של נאום לוהט.

הנואם המבויש והזועם עלה לבמה, סטר לאדולף על פניו. אדולף לא נשאר חייב ונתן לו אגרוף. אנטון דרקסלר- ממארגני האירוע החליט שזהו זה. הצעיר הסורר ניגרר על פני החדר והועף אחר כבוד החוצה, כשהצעקה "על תבוא שוב, בחיים" ממשיכה להדהד באוזניו.

אדולף היטלר הכועס חזר למחנה, השיב למפקדו במשיכת כתף, הוא לא שב אף פעם לאירוע של "מפלגת הפועלים" הוא השתחרר מהצבא ושב לצייר ציורים שאף אחד לא רצה לקנות.

 

[אין פאנץ']

יום ראשון 10:00 בבוקר, אמצע שנת 1958:

ועדת השיבוץ של בקו"ם ירושלים התכנסה לישיבתה השבועית, עוד ישיבה שגרתית שנראתה בדיוק כמו כל הישיבות הקבועות בהן דנים בבקשות של מתגייסים לשיבוצם בעתודות שונות.

יו"ר הועדה פתח את הישיבה, "בוקר טוב לכולם, כרגיל, נעבור על השמות לפי סדר הא' ב' ונחליט אם להתייחס לבקשות השיבוץ, אהוד, מי הראשון?".
אהוד, מזכיר הבקו"ם: בחור בשם אהרן ברק, הוא שובץ בעתודה האקדמית, ולומד משפטים, אך הוא מבקש לעבור ללימודי הנדסת חשמל.
בועז: מה הרקע שלו?.
אהוד: נולד בליטא, הוריו עלו לארץ אחרי המלחמה, לחיפה, גרו תקופה בתל אביב והיום גרים בירושלים,
מורדי: איפה הוא למד?
אהוד: בתיכון ליד"ה ואחר כך באוניברסיטה העברית, כיום הוא לומד לתואר שני במשפטים ורוצה לעזוב לטובת הנדסת חשמל.
היו"ר: יש סיבה למה לא לאשר לו?
משה: לך תדע, אולי יש לו עתיד במשפטים, לפי הטפסים הוא נחשב לתלמיד מוצלח.
היו"ר: כן, אבל המדיניות היא לאפשר בחירה אישית ככל שניתן.
נערוך הצבעה, מי שבעד לאשר שירים את ידו?!
3 בעד.
ומי שנגד האישור שירים את ידו?!
2 נגד.
אוקיי, אהוד, תחתום על אישור מעבר להנדסת חשמל עבור אהרן ברק, מי השם הבא ברשימה?

...

15:00

בועז ואהוד יוצאים מהישיבה.
בועז: ת'יודע? אני לפעמים מדמיין, מה היה קורה, לו היינו מחליטים אחרת, על כמה אנשים זה היה משפיע? נגיד, הברק ההוא...
אהוד: מי???
אה, ההוא שלומד משפטים ואישרנו לו לעבור להנדסת חשמל?!
בועז: כן, בדיוק, נגיד שלא היינו מאשרים לו את המעבר, האם מדינת ישראל עוד 50/60 שנה, תיראה אחרת מאשר במצב הנוכחי שכן אישרנו את המעבר?
אהוד: אח, נו באמת, מה זה השיגעון גדלות הזה, "מדינת ישראל תיראה אחרת", כולה עוד איזה חייל, מה נראה לך, שההחלטה הקטנה שלך היא זו שתשנה את ההיסטוריה של מדינת ישראל???

*****

​

מודיעין, יום שלישי 5:00 בבוקר, 04/07/2023

"ד-מו-קרטיה"
"ד-מו-קרטיה"
"בושה!!!" "בושה!!!" "בושה!!!"
עשן היתמר מהמדורה שהובערה באמצע הרחוב, וצפירות הזמבורה נשמעו בכל האזור.

בקומה השניה בבנין הסמוך, שר המשפטים יריב לוין התעורר ושפשף את עיניו, "אה, זה היה רק חלום... חבל, חלום כל כך מתוק"...

**********​

תאמינו או לא, זה כמעט קרה...

 

[י. ל.]

5:30 אחרי הצהריים:
כשאליסף משבט נפתלי הזמין אליו את חברו שמעון משבט מנשה הוא לא ידע מה זה ידרוש ממנו.

7:30 בבוקר, אליסף ממהר מאוד לתפילה שמתחילה בדקה זו ממש. בעודו עם הטלית והתפילין בידו, מנסה להאיץ את קצב הליכתו ככל שניתן ניגש אליו השכן המבוגר מן האוהל שממול והתלונן על כך שילדיו עושים רעש בחוץ ומלכלכים את החול אשר מחוץ לאוהליהם.
אליסף, אשר התברך במשפחה מבורכת והאוהל צר מלהכיל את כולם נוהג לשלוח את ילדיו לשחק בחוץ בין האוהלים ומשתדל מאוד לשמור על שקט בין 2 ל-4.
שעות אלו דורשות ממנו מאמץ רב מאוד, הבית צפוף, הילדים כמהים לטיפה מרחב להסתובב בו אבל אליסף העייף גם הוא לא יעלה בדעתו להפריע את מנוחתו של השכן לטובת טובתו ומנוחתו האישית.

5:30 בהגיע שמעון לאוהלו של אליסף, לאחר ברכת שלום ידידותית פתח ואמר "ראיתי את השכן שלך פה מהאוהל ממול, איזה שכן טוב שהוא, ראית כמה שהוא אוהב ילדים? לא מפריע לו הרעש והלכלוך, הוא פשוט אוהב אותם!"
המילים האסורות עמדו על קצה הלשון של אליסף וכמעט ויצאו מהפה ללא עוד בקשת רשות.
הוא מרגיש שעוד רגע קורה לו משהו.
הוא בטוח שהוא עכשיו הסמיק כמו שלא הסמיק מעולם.
מולו עומד שמעון חברו הטוב, מחכה לתגובתו.
הם הרי חברים טובים,
מה יקרה אם יגיד לו????
רק כמה מילים קטנות, מה הן כבר משנות???????

***
אליסף יושב לו ובוכה.
רק הוא מחוץ למחנה, יושב לו בדד.
יושב לו וחושב, יושב ומתחרט.
הוא נזכר ביום שני שבשבוע שעבר בו סיפר לשמעון על תלונותיו של השכן.
למחרת הוא קם בבוקר ורואה כתם על קיר ביתו.
לא היה לו די זמן לחשוב על כך בעודו ממהר לבית המדרש כדי לו להפסיד את השיעור הקבוע ב"דף היומי".
למחרת בבוקר, כשלבש את הציצית, משהו התחיל להחשיד אותו.
אך למחרת- כשידו היתה מלאה בפצעים לבנבנים- לא היה לו ספק, היתה זו צרעת אמיתית.
לכהן לא נשאר אלא לאמת את אבחנתו ולהורות לו על השהות מחוץ למחנה.
וכאן הוא עכשיו מסכן כל כך.
מקור דמעותיו כבר יבש, עיניו צורבות מן הבכי.
והוא יושב כאן, בדד- לבד.
***
שמעון עודנו עומד ממולו, במוחו של אליסף עולה דמותו של אהרון הכהן אוהב השלום ורודף השלום ויודע שמותר לו לשקר משום דרכי שלום.
לוקח אליסף נשימה עמוקה ובחיוך רחב אומר "כן, אכן הוא שכן נחמד ביותר, אנחנו מאוד אוהבים אותו"

ת'אמת שרציתי לכתוב על קמצא ובר קמצא אך מה לעשות שטובים ממני כבר הרבו לתאר כך שלי לא נשאר אלא לחשוב על רעיון אחר...

 

[הזדמנות]

יש לך בטן של גורילה! אמר ישראל ליוסי וניפח נחיריים. זה לא הצחיק את יוסי ולא עשה לו מצב רוח טוב יותר.

הבטן של יוסי היתה כל כך נפוחה שיעל נאלצה להלביש לו את החלצה של ישראל, הגדולה עליו בכמה מידות. היא הזדרזה לצאת אל המרפאה.

הגשם הטורדני לא פסק מלרדת. ויוסי נתקף בצמרמורות. עכשיו הוא משלם את המחיר של הרחצה באגם ויקטוריה. הוא פשוט לא עמד בפיתוי.
רק זה לא! יעל היתה על סף היסטריה.

הכביש היה חסום במפגינים למען זכויות אדם. הם לא יתנו למדינת היהודים באוגנדה לבצע אסון הומניטרי שכזה ולשלוח את הפליטים הסודנים הלאה למדינת פלשתין היבשה ומוכת העוני. חייבים לקלוט אותם כאן, באוגנדה, ולהעניק להם זכויות כשווים בין שווים.

באותו רגע יעל היתה מוכנה להסכים לכל דרישה מצד המפגינים, גם אם היא היתה כוללת לגדל תנין בחצר הבית. אבל שיפנו כבר את הכביש, למען השם. היא חייבת להגיע למרפאה להשיג פרזיקוונטל שירפא את יוסי שמתפתל לה בידיים, מהבילהרציה.